"אנחנו מביאים עשירים לשטח - והם לא מודעים לצורכי החברה" - Markerweek - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"אנחנו מביאים עשירים לשטח - והם לא מודעים לצורכי החברה"

לאחר שתרמה חצי מיליארד דולר, תמכה בפרויקטים לאוכלוסיות חלשות וקידמה יוזמות חברתיות, נערכת קרן רש"י למשימה הבאה: חיפוש אחר פילנתרופ חדש שיאמץ את הקרן בעוד כ-10 שנים

25תגובות

הנה שאלה שעשויה להופיע במבחן הבגרות הקרוב בהיסטוריה של עם ישראל: מהי החולייה המקשרת בין הכור בדימונה, ארגון כי"ח (כל ישראל חברים, או אליאנס בשמו הצרפתי), רשת אורט וקרן רש"י? התשובה היא משפחת לוואן: במשך 150 שנה יוזמים בני המשפחה הצרפתית העלומה פעילות למען העם היהודי ותושבי ישראל, שמשלבת יזמות חברתית ופילנתרופיה בהיקף המוערך בחצי מיליארד דולר בתרומה ישירה וסכום דומה בגיוס משאבים נוספים.

בימים אלה, שבהם הפילנתרופיה הישראלית עושה את צעדיה המקצועיים הראשונים, יכולים אנשי עסקים ויזמי היי-טק בוגרי אקזיט המגששים אחר הדרך הנכונה לתרום לחברה לשאוב השראה מבני המשפחה שיזמות ציונית שזורה בדי.אן.איי שלהם. אחד מבני המשפחה, הוברט לוואן, הוא נשיא קרן רש"י וסגן נשיא כי"ח העולמי. הוא מלווה את פעילותה הפילנתרופית הענפה של הקרן בישראל מזה 27 שנה, אבל מעולם לא נחשף - למרות הדומיננטיות של רש"י בפריפריה החברתית של מדינת ישראל.

עבור מי שחי בפריפריה הזו, תוכניות החינוך והרווחה שמפעילה הקרן הן טעימה מהאופן שבו היו נראים השירותים החברתיים לו היינו חיים במדינת הרווחה המובטחת. עבור מי שנמנה על השכבות החלשות, נמלט מבית קשה או מתמודד עם לקויות, קרן רש"י היא חבל הצלה של ממש.

טואג אייל

למעשה, לא מדובר בחבל בודד אלא ברשת: מארג מורכב של שותפויות עם משרדי ממשלה ושחקנים אחרים בזירה החברתית, כמו הג'וינט, ארגוני תורמים מחו"ל, פילנתרופים ישראלים ותאגידים, שמאפשר לה להפעיל מספר גדול של פרויקטים. הם מתפרשים על מגוון תחומים: החל בהצלת נערות מחיי הרחוב, עבור בתוכניות הזנה ויום לימודים ארוך לתלמידים ממשפחות מצוקה, וכלה בחינוך ובשיקום ילדים בדווים עם צרכים מיוחדים - והרשימה עוד ארוכה.

רק השנה הכריזה הקרן על שני פרויקטים חדשים בהיקף ענק: האחד, שיבוצע באמצעות עמותת "יכולות", הוא יוזמה משותפת לקרן ולמשרד החינוך, יחד עם חברת אבטחת התוכנה צ'ק פוינט (שמייסדה גיל שוויד יכהן כיו"ר העמותה) ותכליתה לסייע לכ-12 אלף תלמידים בפריפריה שנמצאים בסכנת נשירה ממערכת החינוך. תקציבה בחמש השנים הבאות יסתכם ב-25 מיליון דולר. פרויקט נוסף הנמצא בהקמה הוא רשת של עשרות בתי ספר תיכוניים שינוהלו על ידי הקרן וייהנו מתקציב העשרה מתוגבר.

מי שלא מכיר את הקרן ונזקק לפירוש רש"י, יופתע לגלות כי אין כל קשר בין הפעילות המסחררת והתקציב הנדיב לפרשן התנ"ך בן המאה ה-11. קרן רש"י הוקמה ב-1984 על ידי גוסטאב לוואן, איש עסקים יהודי מעשירי צרפת, שהלך לעולמו לפני שלוש שנים. את עיקר הונו בנה סביב מותג המים המינרלים פרייה, שאותו הפך לאימפריה עולמית. בחייו ובמותו נחשב לוואן לאחד התורמים הגדולים לישראל. הוא היה מעורב מאוד בפעילות הקרן, אך מעולם לא החזיק בתפקיד רשמי בה. האיש שעמד בפועל בראש הקרן מאז הקמתה הוא אחיינו הוברט לוואן.

מאז הקמתה השקיעה הקרן בחברה הישראלית באופן ישיר כחצי מיליארד דולר, שהם כ-90% מסך כל תקציבה בשנים אלה (10% נוספים מושקעים בקהילות היהודיות בצרפת). היא גייסה עוד חצי מיליארד דולר משותפים שונים, וגם הם הושקעו כאן בפיתוח ובמתן שירותים חברתיים.

למרות היקף הפעילות הנרחב, הקפידה הקרן כל השנים על צמצום חשיפה, מיעטה לפרסם את פעילויותיה בכלי התקשורת ונמנעה מלהציב את שם המשפחה בחזית מבנים. הדבר איפשר לה להימנע מחשיפת פרטים פיננסיים מפורטים על פעילותה ולשמור על סקס אפיל מסתורי משהו. גם לוואן, למרות השפעתו העצומה על החברה הישראלית, בחר להישאר בצל, וזה הראיון המקיף הראשון שהוא מעניק.

יזמות חברתית נוסח המאה ה-19

משפחת לוואן היגרה מגרמניה לצרפת בשנות ה-30 של המאה ה-19. אבי סבו של הוברט, נרסיס לוואן, היה זוכה כיום לתואר "יזם חברתי", מכיוון שבתור עורך דין צעיר היה שותף בהקמת ארגון כי"ח (כל ישראל חברים). החזון המקיף והתעוזה הפכו אותו במהירות לארגון היהודי החשוב ביותר במאה ה-19. מטרתו היתה להגן על יהודים ועל זכויותיהם ולשפר את חייהם במדינות שבהן היו מופלים לרעה, במיוחד במדינות בארצות האסלאם באגן הים התיכון. כי"ח שמה דגש על חינוך מתקדם לבני העם היהודי, והקימה יותר מ-100 בתי ספר בצפון אפריקה, במדינות ערב ובפלסטינה - שבה הוקם מקווה ישראל, שהיה בית הספר החקלאי הראשון באזור. בסוף אותה מאה למדו בבתי הספר יותר מ-70 אלף תלמידים, שנהנו מחינוך יהודי ורכשו כלים למציאת תעסוקה ולמוביליות חברתית.

"נרסיס בנה לובי למען יהודים, אבל גם עבור אנשים באשר הם, שהיו מופלים על ידי השלטון בגלל דתם", אומר לוואן. "אליאנס הוקמה כרשת פוליטית שהתייצבה מול ראשי מדינות במרכז אירופה, בארצות הים התיכון ובמזרח התיכון".

לוואן מדגיש כי נרסיס לא היה איש עשיר. עיקר תקציב הארגון הגיע משני שמות ידועים מאוד בעולם הפילנתרופיה אז: הברון רוטשילד והברון הירש. הוא ינק את העשייה הפילנתרופית גם ממשפחתה של אמו, בני משפחת דה גאנזבורג שהיגרו מסנט פטרסבורג לפאריס, וייסדו את רשת אורט. במשך השנים המשיכו בני המשפחה להיות פעילים בקרב הקהילה היהודית, אבל במאה ה-20 חלה תפנית בעלילה, שמערבת מים מינרלים וכסף גדול.

ב-1948 רכש גוסטאב לוואן חברת מים מינרלים צרפתית קטנה בשם "פרייה", שייצרה חמישה מיליון בקבוקים מדי שנה. 40 שנה מאוחר יותר, היא נהפכה לחברת המים המינרלים הגדולה בעולם, המייצרת יותר ממיליארד בקבוקים בשנה ומחזיקה במותגים מובילים באירופה ובארה"ב. בשיאה היא החזיקה ב-50% משוק המים המינרלים בצרפת וב-35% מהשוק האמריקאי. בד בבד עם התעשרותו, החל גוסטאב בפעילות פילנתרופית. "גוסטאב היה תומך גדול של ישראל", מספר אחיינו. "הוא תרם ללא היסוס עוד לפני הקמת הקרן. כשהקימו את הכור בדימונה פנו אליו, והוא תרם כחצי מיליון דולר 'סיד מאני'". הוא תרם גם למוזיאון תל לאביב ולטכניון".

בשנות ה-80 החליט גוסטאב לבסס את תרומותיו באמצעות הקמת קרן פילנתרופית. הוא השתמש כבסיס בקרן צדקה קטנה שהקימה אמו בזמן מלחמת העולם השנייה, העביר אליה סכום כסף משמעותי וגייס סכומי כסף נוספים מחברים ומבני משפחה קרובים. הוא העניק לקרן, שפעלה בתחומי החינוך והרווחה, את השם סקט"א (Social and Cultural Trust Association), ומינה את אחיינו הוברט לעמוד בראשה.

למה הוא בחר בך?

טואג אייל

"גוסטאב היה עסוק בעשיית כסף, ולא יכול היה להתפנות לפילנתרופיה על בסיס קבוע. שאר בני המשפחה, ארבעה אחים ושתי אחיות, לא התעניינו בתחום, למעט אבי שהיה מעורב מאוד בקהילה היהודית, וגם אני שהייתי מעורב בגיוס כספים לקהילה ולאליאנס. כנראה שגם הייתי היחיד שפנוי רגשית לעסוק בכך".

ואולם הדוד הממולח "שכח" לציין באוזני אחיינו שבמקביל לקרן סקט"א הוא הקים קרן נוספת: רש"י, שעסקה בתחומים דומים. גוסטאב הקים אותה כדי לבדוק את האחיין באמצעות יצירת מדד השוואתי, בנצ'מרק, שיאפשר לקבוע איזו קרן מצליחה יותר.

הופתעת מהתנהגותו? נעלבת?

"דודי היה איש עסקים ממולח, שפעל בכל תחום כמו איש עסקים, גם בפילנתרופיה. הוא לא בטח באיש. התחלתי בקטן, כי לא הבנתי הרבה בתחום הפילנתרופיה. אם כבר, התמחיתי יותר בגיוס כסף ולא בהוצאתו. גם התקציב של קרן סקט"א באותן השנים לא היה גדול במיוחד. לאחר זמן מה הוא קרא לי ואמר שאני לא מחלק מספיק כסף. אמרתי לו 'אני לא רוצה לעשות טעויות, אני מעוניין להוציא את הכסף באופן אפקטיבי'. ואז התברר להפתעתי שיש עוד קרן שפועלת בתחום החינוך והרווחה, שחילקה יותר כסף ממני ועשתה זאת מהר יותר. אלא שכעבור כמה שנים נפטר האיש שעמד בראש הקרן, ומחליפו עשה עבודה פחות טובה. הקרן זזה מהר מדי ועשתה יותר מדי טעויות. לבסוף החליט גוסטאב לאחד את הקרנות תחת ניהול אחד. הקרן המאוחדת נקראה תחילה קרן סקט"א-רש"י, אבל בהמלצת שמעון פרס בחרנו בשם רש"י, כי הוא אמר שזה שם מכובד שיתאים לקרן".

משפחות רבות מעוניינות להנציח את זכרן באמצעות פעילות פילנתרופית. אתם בחרתם בדרך אחרת. מדוע?

"הסיבה הראשונית היתה דיסקרטיות, אבל גם המחשבה, שאז עדיין לא הייתה עדיין מגובשת עד סופה, שאם בעתיד נרצה להרחיב את גיוס התרומות ולגייס עוד שותפים, הם לא ירצו לתת כסף לקרן שנושאת שם המשפחה. אבל אם השם יהיה ניטרלי יהיה קל יותר למשוך שותפים. לכן גם אין בניינים על שמנו, אם כי לפעמים אנחנו מאפשרים לתורם שותף שלנו להעניק לפרויקט את שמו".

בסוף שנות ה-80 נקלעה חברת פרייה למשבר עמוק, לאחר ששאריות בנזן התגלו בבקבוקי המים היוקרתיים שלה. החברה נאלצה לאסוף מליוני בקבוקים מהמדפים וספגה מכה תדמיתית קשה. גוסטאב פנה להוברט וביקש ממנו להצטרף לחברה, שתאגידי הענק המתחרים החלו ללטוש אליה עיניים. "ב-1986 הצטרפתי לחברה וניהלתי כמה מותגים, בהם מותג וישי. נשארתי שם עד שנסטלה, דנונה וחברות אחרות ביצעו השתלטות עוינת על התאגיד ופיצלו אותו ב-1990".

הוברט חזר לנהל את חברת הברוקארז' המשפחתית שפעלה בשוק המקומי. לפני עשור, נוכח גל של מיזוגים וקונסולודיציה בתעשיית הפיננסים בצרפת, הוא מכר את החברה. הוא מעיד על עצמו כי אינו איש עשיר אלא "חי בנוחות". הוא מקדיש את רוב זמנו לפילנתרופיה, ומלבד תפקידו כנשיא קרן רש"י הוא מכהן גם כסגן נשיא של כי"ח בישראל ושל אליאנס העולמית.

הוא נשוי בשנית מזה 20 שנה, ומאשתו השנייה נולד לו אלכסי בן ה-18, המתגורר בפאריס ולדברי לוואן פעיל וקשור לקהילה היהודית. מנישואיו הראשונים יש לו שלושה ילדים, שאחד מהם, פרנסואה, חבר בוועדת הקרן ומעורב גם בפעילות באליאנס.

את ההיכרות עם אשתו השנייה הוא חב לעבודתו בפרייה: "דודי הציע שאפגש עם השותף הגדול שלנו, משפחת מאנזלופלופיס, שהחזיקו בשליש ממניות החברה. הוא אמר לי 'תתיידד אתם, הם אנשים חשובים'. הלכתי להכיר אותם. דבר הוביל לדבר, ושישה חודשים לאחר מכן דודי שאל אותי איך מערכת היחסים שלי עם מאנזלופלופיס. אמרתי לו 'תשמע, למען האמת אני גר עם הבת שלו'. הוא השיב: 'לא ביקשתי שתתיידד כל כך לעומק'".

בתור נשיא של קרן שכמעט כל השפעתה היא על החברה הישראלית, חשבת לעבור להתגורר בישראל?

"בצעירותי שקלתי עלייה ואף למדתי שישה חודשים באולפן. אבל החיים הובילו אותי לפאריס".

יכולת לראות לטווח ארוך

הצלחתה של קרן רש"י, שב-16 השנים האחרונות מנוהלת על ידי המנכ"ל אלי אלאלוף, נזקפת לזכות המודל המיוחד שפיתחה. מודל זה סייע לה לצלוח משברים רבים, כמו זה של 2008, ומאפשר לה למנף פעילויות שונות מיוזמות מקומיות למודל ארצי. להערכת לוואן, הקרן משפיעה מדי יום על חייהם של כ-300 אלף ילדים, ומסייעת ל-10% מתושביה העניים של ישראל באמצעות מאות פרויקטים שונים.

הקרן פועלת במבנה משפטי כפול: בישראל היא עמותה רשומה, ובצרפת היא קרן פילנתרופית. הכפילות הזו היא מקור כוח רב עוצמה, ובשונה מעמותות אחרות שתלויות בגיוס תרומות מדי שנה, הקרן מתבססת על בסיס כלכלי איתן והדבר מספק לה גמישות פיננסית עצומה ועוצמה פוליטית.

ששון תירם

בוועד המנהל של הקרן מכהנים ישראלים מנוסים שמסייעים לה לממש את חזונה: יו"ר אל על לשעבר יוסף צ'חנובר ואחיו זוכה פרס נובל פרופ' אהרן צ'חנובר; איש העסקים רוני דואק; נשיא הטכניון לשעבר עמוס חורב; ומייסד אמדוקס, יו"ר תנועת אור ירוק, אבי נאור.

על שמירת רוח הקרן כפי שהתווה אותה מייסדה, גוסטאב לוואן, ממונה "ספיריט קומיטי" - ועד מנהל שמתכנס בפאריס ומחליט באילו תוכניות לתמוך ובאילו תחומים להשקיע. בוועד חברים בעיקר בני המשפחה, כמו ג'רלדין לוואן, בתו של גוסטאב; פרנסואה לוואן, בנו של הוברט; ומכרים נוספים של מייסדה.

בעשור האחרון פועלת קרן רש"י על פי מתכונת המכונה "פילנתרופיה יוזמת". מה המשמעות של המונח הזה?

"בשלב הראשון אנחנו מאתרים תחום שסובל מהזנחה או מתקצוב חסר, והקרן נכנסת לפעולה באמצעות כספה הפרטי. לאחר שאנחנו מראים שהמודל שלנו אפשרי, אנחנו יוזמים שיתופי פעולה עם עמותות נוספות ובעיקר עם משרדי הממשלה, שמביאים את הכסף הגדול. אנחנו שואפים לשנות תחום שלם ולהגיע להיקפים נרחבים, וזה אפשרי רק באמצעות פעולה בקנה מידה לאומי ותקצוב ממשלתי. לדוגמה, לקחת פרויקט כמו מעון לנערות במצוקה או התמודדות עם ניצול מיני של ילדים, ולהפוך אותו מפרויקט מוגבל גיאוגרפית למודל לאומי. הקרן מנהלת גם שיתופי פעולה ענפים עם המגזר הציבורי והממשלתי, ובכללם רשויות מקומיות, רשויות המדינה, משרדי ממשלה וקרנות ממשלתיות".

לוואן מדגיש כי העובדה שהקרן משקיעה חלק מהכסף בעצמה מסייעת לה לפתוח דלתות ולשמור על תדמית ניטרלית: "כשבנינו את בית הספר הטכני בבאר שבע, שכיום לומדים בו כ-1,350 תלמידים, התחלנו מאפס. היינו צריכים לחבר ביחד את משרד החינוך, משרד הביטחון, משרד האוצר, חיל האוויר וגורמים נוספים כדי להשיג הסכמה לבנות את המוסד. היה צורך בגוף ניטרלי שישקיע חלק מהכסף אפריורי כדי שזה יצליח, ובתור קרן יש לנו יכולת לעשות זאת. יש לנו יתרון נוסף על משרדי ממשלה - אנחנו פועלים ברציפות לאורך 27 שנה, והרי אין הרבה משרדי ממשלה עם פרק זמן שכזה. ההמשכיות והיכולת לראות את הטווח הארוך משלימות את פעילות הממשלה, שמתמקדת בטווח הקצר".

בעבר הואשמתם כי אתם "מכניסים את המדינה להריון", כלומר יוזמים פרויקטים ולאחר מכן המדינה נאלצת לממן אותם. איך אתה מגיב לביקורת הזו?

"שהיא לא נכונה. אנחנו תמיד עובדים יד ביד עם הרשויות. גם כשאנחנו מבצעים תוכניות פיילוט, גם אם לא תמיד מהשלב הראשון ביותר. הם רואים בנו שותפים שיכולים להוציא לפועל תוכניות במהירות וביעילות. איננו יכולים לכפות עליהם לקחת את התקציב של הפרויקט אם הם לא רוצים בו. צריך לזכור שאנחנו עובדים באזורים שבהם יש צרכים רבים, ומשרדי הממשלה רוצים לראות אותם מתממשים, גם אם הם לא יכולים לספק אותם בעצמם.

"בנוסף, רוב התוכניות הגדולות שלנו הן בכלל הוצאה למיקור חוץ של הממשלה, וברור שאם הממשלה לא היתה מעוניינת בהם, היא היתה סוגרת או לא מממנת אותם. מעולם לא פיתחנו תוכנית והגדלנו אותה אם לא ראינו את 'האקזיט' שלנו. אין היגיון לפתח משהו ללא תמיכה לאורך זמן".

אתם מפעילים תוכניות רבות שפונות לקהלים מגוונים. איך אתה יודע שפעילות הקרן אפקטיבית ומשיגה את מטרותיה לאורך זמן?

"עלי להודות שעד לאחרונה המדד היה מה שראינו בשטח. לא מדדנו באמת. רק בשנים האחרונות הקמנו מחלקת הערכה בקרן, ואנחנו מעריכים את המצב אצלנו או באמצעות מיקור חוץ. כיום כל פרויקט נמדד, אם כי היו לנו קשיים בהערכת תוכניות ישנות שנקודת ההתחלה שלהן לא היתה ממוקדת מספיק. בבתי הספר יש לנו מדדים כמו היקפי נשירה. אנחנו מציבים לכל תוכנית יעד מספרי, ובודקים אם אנחנו עומדים בציפיות. זה נכון במיוחד כשעובדים עם שותפים שמצפים לשקיפות ולהערכה. מדי שישה שבועות אני מגיע לביקור ופוגש אישית את העובדים או הנהנים מהתוכניות. אני גם רואה אישית את הנתונים, ומקבל עותקים מתורגמים של כל ההערכות שמבוצעות, במלואן או בתקציר, אני מכותב ועוקב".

אחד התמריצים למדידה ולהערכה מוקפדות הוא השותפות הגוברת עם חברות היי-טק, שרגילות למדידת פרמטרים ומצפות לכך גם מהגופים שעמם הן פועלות. תוכנית סטארט לבגרות ולמניעת נשירה היא דוגמה לכך: מטרתה היא להעלות את שיעור הזכאים לבגרות וצמצום ממדי הנשירה, והיא מתמקדת בתלמידים בעלי ההישגים הנמוכים ביותר. התוכנית נמשכת מסוף ט' עד סיום י"ב, במטרה להעצים את בני הנוער.

"תוצאות התוכנית מדהימות", פוסק לוואן. "אלה ילדים עם פוטנציאל מבוזבז, שנכשלו בכיתה ח' בשבעה מקצועות. 65% מהמשתתפים בתוכנית משיגים תעודת לבגרות. 95% מהם מתגייסים לצבא. אנחנו מונעים מהם להיות ברחוב, וכל הגישה שלהם לחיים משתנה. זה משפיע גם על הילדים האחרים בכיתה: תחשוב מה קורה כשהתלמידים הגרועים שמפריעים לכיתה ללמוד מקבלים חיזוק. אתה משפר את הממוצע של שאר התלמידים ומאפשר גם לטובים להתקדם מהר יותר".

לוואן מתגאה בכך שהקרן עוסקת באופן נמרץ בבינוי: בחמש השנים האחרונות היא יזמה וביצעה כ-170 מיזמי בנייה, בעלות כוללת של כ-650 מיליון שקל. עם סיום הבנייה מועברים המבנים לבעלות הרשות הציבורית הרלוונטית.

פרויקטים של בנייה הם זוללי תקציב במהותם. כיצד אתם מתמודדים עם העלות הגבוהה?

"לפני 10-12 שנה הגיע רוב התקציב מכספה של הקרן. מאז נמצא החלק היחסי במגמת ירידה: לפני ארבע שנים רק 35% מהתקציב הגיע מהקרן, כיום אנחנו מממנים כ-20% - וזאת אף על פי שמבחינת הסכום בערך מוחלט, החלק שלנו נשאר ללא שינוי, כ-30 מיליון דולר מתוך תקציב שכבר עבר את 150 מיליון הדולר. המגמה שלנו היא להוריד את חלקנו היחסי על ידי צירוף תורמים. מלבד הקרן מצרפת כיום יש לנו שותפים בישראל ובחו"ל - קרנות פילנתרופיות, פדרציות יהודיות, תורמים פרטיים, עמותות וגופים עסקיים".

מיהו השותף האידיאלי עבורכם?

"יש סוגים שונים של שותפים. לצד השותפים בפרויקטים, יש עוד סוג של שותפים, שנעזרים בידע שלנו ופועלים כאילו אנחנו הקרן הפרטית שלהם, הנציגים שלהם בישראל. הם מבקשים עצה, אנחנו ממליצים על דרכי פעולה. חיים סבן, לדוגמה, חיפש מידע באינטרנט, מצא את השם שלנו והתקשר - וכך הכרנו. סבן אינו שותף לפעילות שלנו: הוא פילנתרופ גדול בעצמו, ונעזר בנו בתרומות שלו לבית החולים סורוקה ולפרויקטים נוספים. אנחנו מנהלים עבורו את התוכנית, אומרים לו 'בשלב זה אתה צריך לשלם כך וכך', מבקרים את ההתקדמות כאילו זה פרויקט שלנו. זה קשר קרוב שיוצר חילופי מידע".

השירותים האלה הם מקור הכנסה עבורכם?

"לא. אנחנו לא גובים הוצאות. זה חלק מהמשימה שלנו, ומה שמעניין אותנו הוא רק התוצאות וההשפעה על החברה".

המשבר הפיננסי עזר

טואג אייל

קרן רש"י לא חמקה מהמשבר הכלכלי העולמי של 2008. העיתוי היה בעייתי במיוחד: באותה שנה נפטר מייסד הקרן גוסטאב לוואן, כמה מהתורמים של הקרן צימצמו את תמיכתם, ואחרים - כמו קרן צ'ייס שנפגעה מהונאת מיידוף - נמחקו. לאחר חמש שנות פריחה האווירה בקרן היתה עגמומית: היא פיטרה 10% מ-300 עובדיה וקיצצה בשכרם של הנותרים, הקפיאה כניסה לתוכניות חדשות ופרשה תוכניות קיימות לתקופה ארוכה יותר.

שלוש שנים חלפו מאז פרוץ המשבר. מה למדתם מהתקופה ההיא?

"בזמן המשבר לא ידענו לאן אנחנו הולכים, אם המשבר יעמיק או יסתיים. כדי להבטיח שלא ניפגע אם המשבר יימשך זמן רב צימצמנו את הפעילות. לאחר שראינו שהתאוששות בדרך, חזרנו לפעילות מלאה. כמה שותפים שלנו איבדו את כספם ופרשו, ונאלצנו למצוא אחרים שיחליפו אותם. אמנם לא היו הרבה מקרים כאלה, אבל כמובן שעבור אלה שנאלצו לפרוש - היה מדובר בקטסטרופה. לקרן שלנו יש התחייבויות. אי אפשר להגיד לעמותה או לפנימייה: 'מצטערים, השותפים עזבו. אין לנו כסף בשבילכם'.

"כיום אנחנו מנסים למשוך שותפים חדשים, ומבחינה זו המשבר הפיננסי עזר: מצד אחד הפילנתרופיה אמנם נפגעה ואיבדנו שותפים, אבל זה אוזן בכך שתורמים אחרים הבינו שעליהם להיות יעילים יותר ולוותר קצת על האגו, והתוצאה היא שהם נכונים לתת את הכסף שלהם למיזמים אחרים".

ב-12 השנים האחרונות נוהלה הקרן על ידי משולש ניהולי: גוסטאב לוואן, אתה ואלי אלאלוף. כיצד הסתדרתם?

"אין לנו אגו במשפחה, מעולם לא היתה בעיה כזו. הסיפוק לא מגיע מהכרה ציבורית. אנחנו ממילא מעדיפים להיות ברקע, לא מחפשים פרסום ורוצים לראות תוצאות. אלי ואני צוות טוב, עובדים בהרמוניה, חושבים באופן דומה. הוא הפנים הציבוריים של הקרן והוא איש מצוין".

כיצד השתנתה הקרן מאז פטירתו של גוסטאב?

"אנחנו חשים את האובדן. בכל הקשור לקרן, היא לא השתנתה במיוחד, שכן אנחנו יודעים מה הוא היה עושה, ומרגישים בנוח לקבל את ההחלטות. אני מתגעגע אליו, כולנו מתגעגעים. הוא היה איש מיוחד. תמיד למדנו ממנו משהו".

קרן שמתקרבת לקצה

מדוע לוואן נחשף בראיון לאחר כל כך הרבה שנות אלמוניות? הסיבה היא שבעשור הקרוב תכלה קרן רש"י את משאביה, והיא נערכת להמציא את עצמה מחדש. לכן הוא מבקש קודם כל להיחשף בפני פילנתרופים ישראלים ולהזמין אותם לקחת חלק בתוכניות העתידיות של הקרן. סיבה נוספת נעוצה בשינוי שעוברת הפילנתרופיה הישראלית בכללה: תהליך התמקצעות עמוק וחשיפה גוברת לשיח הציבורי. קרן רש"י, שמזהה את המגמה, מבקשת להבטיח שתשמור על תדמיתה כמובילה בציבור הרחב. גם זכייתו של אלי אלאלוף בפרס ישראל עבור מפעל חיים לשנת תשע"א חשפה את הקרן עוד יותר, וסימנה כי הגיע הזמן לספר את סיפורה של משפחת לוואן.

השאלה המתבקשת היא שנוכח הישגים רבים כל כך, למה שהקרן לא תמשיך לפעול?

"כשגוסטאב הקים את הקרן ב-1984, הוא כבר היה בשנות ה-70 לחייו. הוא רצה להקים ארגון שיוכל לנהל ולהקצות את הכספים לאורך כמה שנים, אבל לא לנצח. הוא האמין שלאחר שני דורות משתנה רוח הקרן או שהיורשים מתרגלים להתפרנס מהקרן. לכן הוא קצב את חייה של הקרן והחליט מתי היא תסיים את כספה".

מה המשמעות של סיום פעילות הקרן? האם היא תחדל להתקיים לחלוטין?

"המשאבים הישירים יסתיימו תוך כעשר שנים, אבל אין זה אומר שהקרן תחדל להתקיים כליל: נשים בצד סכום כסף לעשר שנים נוספות, שיממן את התקורה הניהולית גם בעתיד. זה חשוב במיוחד כדי למשוך פילנתרופים אחרים שיהפכו את רש"י לקרן הפילנתרופיה שלהם.

"בנוסף, אנחנו עובדים כמה שנים על אסטרטגיית אקזיט, ויש לנו כמה אפשרויות פעולה כדי שהקרן תמשיך בכל זאת להתקיים. המצב האידיאלי הוא שפילנתרופ גדול אחר יחליף את משפחת לוואן. אפשרות שנייה היא שבמקום תורם אחד יתקבץ מועדון קטן של שלושה-ארבעה תורמים, גם אם לא כולם יהיו באותו היקף, שייקחו על עצמם את הקרן. בכל מקרה, בשנים האחרונות אנחנו מיישמים אסטרטגיה שמטרתה להבטיח שהפעילות שהקמנו תשרוד גם ללא הקרן. השיטה היא שאנחנו בונים כמה עמותות שכל אחת תהיה בעלת זכות קיום עצמאי, עם תקציב גדול מהממשלה ומקורות מימון עצמאי. אין זה אומר שלא נממן פרויקטים חדשים, אבל העמותות נבנו כך שהן יכולות להחזיק את עצמן".

בעשור האחרון הפריטו ממשלות ישראל חלקים ניכרים מהשירותים הציבוריים והעבירו לידי עמותות פעילויות מתחום החינוך, הבריאות והרווחה. הקיצוץ בתקציבים החברתיים יצר מחסור גובר במשאבים: הציבור נאלץ לשלם באופן פרטי עבור שירותים שקיבל בעבר בחינם מהמדינה, והעמותות נאלצו לפנות לפילנתרופיה כדי להשלים את מה שפעם נתמך על ידי הממשלה.

המדיניות הזאת מזוהה עם כלכלת שוק חופשי נוסח ארה"ב, אך בישראל - שרבים מאזרחיה עדיין מאמינים באתוס הסוציאליסטי שלפיו המדינה אחראית לממן את רוב צורכי החברה - הובילו צעדי הממשלות לביקורת גוברת. דווקא הפילנתרופים - שממלאים את מקומו של השלטון - סופגים חלק ניכר מהאש.

אתה אזרח צרפתי, המכיר היטב את עולם העסקים בארה"ב ומפעיל קרן שממוקדת בחברה הישראלית. בכל אחת מהמדינות האלה יש שיטה כלכלית וחברתית שונה, שממנה נגזרת נקודת השקפה אחרת על פילנתרופיה ופעילות חברתית. איזו חברה גיבשה את המודל המוצלח ביותר לדעתך?

"אני מעדיף את השיטה האמריקאית. יש שם כל כך הרבה אפשרויות, במיוחד לילדים עניים. גם מנקודת מבט פילנתרופית אני מעדיף את השיטה האמריקאית על זו הצרפתית. בצרפת אין פילנתרופיה: אם אתה מבקש תרומה מאנשים עשירים הם אומרים לך 'זה תפקידה של הממשלה. אנחנו משלמים מס'. אז אתה מחכה שהממשלה תפתור בעיות חברתיות, ואין לך מה לעשות כשהיא לא עושה זאת. אם הייתי בא לשר החינוך בצרפת ואומר לו: 'יש בעיה בפריפריה שבה חיים המוסלמים. יש שם בתי הספר גרועים ונשירה, ולנו יש תוכנית שיכולה לעזור ואנחנו מוכנים לשים חלק מהכסף'. הוא היה עונה: 'תתעסק עם העסקים שלך ואל תתחוב את אפך'. אין לי שום מספר טלפון של שר בממשלה הצרפתית.

"בארה"ב, לעומת זאת, כשמתעורר צורך ופונים לתורמים, הם אומרים 'אוקי, בוא נעשה את זה'. בישראל אתה מדבר עם משרדי הממשלה, ואם הם רואים שמה שאתה עושה עובד הם מוכנים ללכת אתך כדי שהשיטה תעבוד טוב יותר. היתרון של ישראל היא הגמישות".

האם אתה חש בשינוי בנכונות של בעלי הון בישראל להגיד "אוקיי, בואו נעשה את זה"?

"אני בא ממדינה שבה פילנתרופיה לא קיימת כמעט, בעוד שהפילנתרופיה בישראל התפתחה בשלוש-ארבע השנים האחרונות בקצב מהיר מאוד. יש כאן עושר חדש רב, של אנשים צעירים, ובמקרים רבים הוא נצבר על ידי אנשים שמגיעים בעצמם מרקע קשה. אלה גורמים שמעודדים את השינוי. גם הקרבה של ישראל לארה"ב גורמת לכך שלומדים ממה שקורה שם בתחום.

"במקום לקחת את הדברים הטובים מהפילנתרופיה, להתגאות בכך ולפרסם, בישראל יש לפילנתרופיה תדמית שלילית. זה גורם לכך שההון הרב שמצוי בישראל לא מנותב לפילנתרופיה. אנחנו מביאים לשטח אנשים עשירים, ומתברר שהם לא מודעים לצורכיה של החברה. לאחר שהם פוגשים ילדים בעלי פוטנציאל שלא רוכשים השכלה גבוהה כי אין להם משאבים לכך או שזה לא חלק מהתרבות שלהם, הם מגלים את הפריפריה. אני מאמין שככל שנדבר יותר על הצרכים של החברה, נוכל להראות שאפשר לעשות פילנתרופיה נקייה לטובת החברה הישראלית".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#