חוויית המשתמש: הקריאה מותרת לבני 18 ומעלה - Markerweek - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
תעשיית האלכוהול

חוויית המשתמש: הקריאה מותרת לבני 18 ומעלה

השפעת ההגבלות החדשות על מכירת אלכוהול: עם ישראל ימשיך לשתות - אבל תרבות שתייה לא תהיה כאן בקרוב

3תגובות

בסביבות 21:30 עומעמו האורות, המוסיקה התגברה והוודקה רדבול החלה להישפך כמים. האווירה המכובדת ששררה עד אותו רגע בעיר הברמנים של בית הספר לברמנים זמן אמיתי נהפכה למסיבה מטורפת. שתי המכוניות שהוצבו בתוך ההאנגר בנמל תל אביב נהפכו למחזיקות כוסות, פחיות ובקבוקים, ונראו כמו בר בגאז' סטנדרטי שנפתח בחניונים רבים בליל שישי, לפני הכניסה למועדון. ברחבי העיר המאולתרת, שופעת דוכני האלכוהול, פוזרו שלטים עם שמות רחובות, כמו "וויסקי פינת הברמן" ו"הבר פינת האלכוהול".

טלי מאייר

צעירה אחת, מבוסמת למדי, החליטה שהיא לא מרוצה ממיקומו של רחוב "תרבות השתייה", הרימה את השלט בשתי ידיים והחלה מתהלכת אתו בקושי רב אל מחוץ לרחבת הריקודים, מול מאות האנשים שרקדו ושתו ללא הכרה. אחד המאבטחים זינק עליה והחזיר את השלט למקומו. כנראה שהיא צדקה: השלט לא היה במקומו הראוי - תרבות שתייה בוודאי לא היתה שם.

שעתיים לפני כן, החלל נראה שונה לגמרי. נכון שכבר אז מצאתי אנשים שהליכת הברווז שלהם, המבט המזוגג והחיוך הסתום העידו שהספיקו לדגום את רוב הדוכנים במקום, אבל אי אפשר היה לפספס את ההתלהבות האמיתית שלהם מאלכוהול איכותי ולא סתם מהעובדה שהם יכולים לדפוק את הראש בחינם. "בוא, בוא כבר, יש כאן דוכן של ג'ק", קטע מישהו את שיחתי עם מכר שפגשתי והפנה את תשומת לבו אל הדוכן של ג'ק דניאלס, שהציג טעמים חדשים של המותג המוכר. "נתראה כבר", הפטיר המכר לעברי בעודו רץ לעמוד בתור לבר.

ללא ספק, מגוון המשקאות היה משכר. חובבי השתייה הרגישו כמו בלונה פארק. הדוכנים הרבים הציעו טעימות: קוקטיילים של וויסקי ושל וודקה, קאוות ובירות צוננות. לצדם ניצב דוכן של עמותת אור ירוק שהדריכה את המבקרים כיצד להניא אנשים תחת השפעת אלכוהול מלנהוג, ונתנה טיפים להתמודדות עם השפעות האלכוהול.

בשנים האחרונות צמחה תעשיית האלכוהול בישראל והפכה לענף שמחזור המכירות בו הוא 3 מיליארד שקל בשנה, לא כולל מכירות הדיוטי פרי, כך על פי הערכות היבואנים והיצרנים בישראל. אמנם אנחנו עדיין בתוליים למדי בצריכת המשקה החריף ביחס למדינות אחרות, שלהן מסורת ענפה רבת שנים בתחום, אך אין ספק שיותר ויותר ישראלים מכירים כיום טעמים מתוחכמים יותר מאלה של יין קידוש וברנדי 777.

כצורכת אלכוהול מנוסה שלמדה לפתח טעם טוב והרגלי שתייה אחראיים למדי עם השנים, ניסיתי לברר איך נראית סצנת האלכוהול הישראלית: עד כמה התפתחנו באמת בתחום, אם כבר סיגלנו לעצמנו תרבות שתייה אמיתית ואם החוקים החדשים ימנעו מנוער ארצנו לשתות לשוכרה. בגיל 15, כשאיש לא התייחס ברצינות לאיסור מכירת אלכוהול לצעירים מתחת לגיל 18 כי ההשפעה השלילית שלו לא בלטה כמו היום, הצלחתי להתחמק מרדאר ההורים, יצאתי לראשונה למועדון זמן אמיתי בדרום תל אביב, וטעמתי קוקטייל לונג איילנד אייס טי. שש שנים מאוחר יותר, כשכבר הייתי חוקית, ישבתי שם על הבר ועברתי קורס ברמנים, שנמשך שלושה שבועות. מעולם לא עבדתי כברמנית לאחר מכן, אך את הידע שצברתי באותו קורס אני מיישמת עד היום - בשתייה.

חלל המועדון והבר נראים בדיוק כפי שהיו בנעוריי. לצד הבר המרכזי נוספו שני ברים ובר עליון, שמשמש גם כבר חברים פעיל בערבים מסוימים. הבעלים יואב סוכרי, אומר שתרבות שתייה היא מושג שלא קיים ברחבי העולם. "המצאנו אותו ב-1991. נכון שכיום אנחנו מתפתחים בתחום האלכוהול, אבל עוד רחוק היום שבו נוכל להגיד שיש לנו תרבות שתייה אמיתית. אנחנו צריכים לסגל קודם כל הרגלים של שתיית כוס יין או בירה ביום-יום באופן תרבותי ומבלי שיסתכלו עלינו כאלכוהוליסטים.

"בשנים האחרונות חווינו עלייה בצריכה - מיין ובירות ועד מותגי אלכוהול. עד 2002, למשל, אנשים כלל לא שתו קוקטיילים. בשנות ה-80 שתינו קוקטיילים, אך בשנות ה-90 הם נעלמו ובעשור האחרון הם זוכים לעדנה מחודשת, אנחנו מנסים להיות כמו כל העולם, ומצד שני מגלים אופנות משנות ה-70.

"בעבר לא היה תפריט אלכוהול במסעדות, ואילו כיום הוא מרכיב מרכזי בארוחה. מסעדות בונות את הבר במרכזן, ותפריט היין מקבל חשיבות יתרה. כך גם חנויות היין שנפתחו ומרכולים שמוכרים מותגי יין ואלכוהול. בישראל יש כיום כמעט 200 יקבים - יקב על כל 30 אלף איש. אין מקום בעולם שיש בו כזה יחס. גם הבירה מתחילה להתפתח בישראל ומבשלות ישראליות נפתחות כל הזמן. הברים של ימינו הרבה יותר מגוונים. יש עושר של מותגים, ברמנים מקצועיים והיפתחות לטעמים חדשים, לא רק בירות".

טום קרוז בבר תל-אביבי

התחלתי בחיפוש אחר אותו עושר שעליו דיבר סוכרי. בר 223 בתל אביב מנסה לפתוח את באי הברים לטעמים חדשים, מלבד המשקאות הסטנדרטיים. הוא מציע מגוון של קוקטיילים קלאסיים (33-42 שקל), כמו אפל מרטיני וסינגפור סלינג, לצד שילובים חדשניים יותר. ביקור בבר הקוקטיילים העליז העלה שרוב גברברי ישראל לא בשלים עדיין להיפרד מהבירה שלהם, אך אפשר היה לגלות כמה אמיצים שאוחזים בכוסות קוקטייל מסוגננות.

הברמנים, מחופשים לגיבור הסרט "התפוז המכני", הפכו את תהליך הכנת המשקאות למופע שלם, שבו הם כותשים את הלימון, מרסקים את הקרח, מערימים את הסוכר על הבר כדי לצפות בו את קצה הכוס ומשקשקים את כל החומרים היטב. האווירה בפנים הזכירה קצת את טום קרוז אי אז בשנות ה-80 בסרט "קוקטייל", אבל אין ספק שהבר הצליח להחזיר עטרה ליושנה והוא מהווה חידוש מרענן בסצנת האלכוהול הנדושה והעייפה משהו.

בהשראת הבר המשכתי לחפש אחר טעמים פחות מוכרים. בחברת בנימינה ספיריטס החליטו לקחת את בניית תרבות השתייה בישראל צעד קדימה וליצור מחלקה מיוחדת שמתאימה במיוחד לאקלים החם שלנו. "הבנו שיש מגמה חזקה של ערק, ושבעצם לכל מדינות הים התיכון יש משקה מבוסס אניס", מסביר מנהל השיווק אביחי גוטליב. "בנינו קונצפט של מוצרי הים התיכון. אנחנו מייבאים, בין היתר, ראקי מטורקיה, אוזו מיוון ופסטיס מצרפת".

כשאני מבשרת לו שאני מסרבת לטעום כל משקה שקשור באניס, מרגיע אותי גוטליב שגם אנשים כמוני יוכלו ליהנות מבירה אפס פילזנר הטורקית, מבוכא בוקובזה מתוניסיה, ממסקינוס - ליקר מסטיקה - מיוון וגם מקאוות מספרד. "הרעיון הוא להביא את השתייה המתאימה לנו כמדינה ים-תיכונית".

לדברי גוטליב, ישראל נמצאת בראשית דרכה בתחום צריכת האלכוהול. "ישראלי ממוצע שותה 13 ליטר בירה לנפש בשנה, בעוד שבצ'כיה הצריכה היא 160 ליטר ובצרפת 40 ליטר. אנחנו חסרים את הרגלי צריכת האלכוהול. אין לנו מנהגים של שתיית אפרטיף או דז'סטיף, בתחילת הארוחה ובסופה. בארוחות שותים יין, אם בכלל. גם בברים רוב הצריכה היא של בירות וצ'ייסרים. אנחנו לא באמת אוהבים אלכוהול - וויסקי שנצרך כצ'ייסר נועד לדפוק את הראש ואי אפשר ליהנות מטעמו. משום כך הוודקה מהווה 60% מצריכת האלכוהול בישראל, בעוד שבעולם חלקה הוא 25%-30%. וודקה היא מוצר נייטרלי וחסר טעם, וקל להשתכר בעזרתה".

גוטליב טוען שהבעיה טמונה בכך שראשוני המדינה לא נהגו לשתות אלכוהול, והדור הצעיר של ימינו הוא הראשון שמנסה להצמיח איזושהי תרבות אלכוהול. "אם הייתי אמריקאי והוריי היו שותים ברבן, סביר להניח שצעדיי הראשונים בעולם האלכוהול היו עם ברבן. ארונות המשקאות של ההורים שלנו היו דלים והכילו אולי איזה קוניאק מקומי וויסקי שנקנה פעם בדיוטי פרי לאורחים. לנו, הילדים, לא היה ממי ללמוד מה ואיך לשתות".

עם זאת, הוא סבור שאנחנו הולכים ומשתפרים. "אנחנו פתוחים לשינויים ולחידושים. אני מאמין שעם העייפות מהשילוב של וודקה עם משקאות אנרגיה, מגוון המוצרים יגדל".

להרביץ את תורת האלכוהול

חלק נכבד מתרבות שתייה טובה ובריאה הוא הכרה במגבלות האלכוהול ובנזקיו. מצד אחד, אין שום רע בשתיית כוס או שתיים. מצד שני, שתייה ללא תרבות עלולה להיות מסוכנת וכל שותה צריך להיות מודע לנזקים הטמונים באלכוהול ולגבולות יכולת השתייה שלו.

יזמי מבשלת הבירה הצעירה פאבו חרתו על דגלם את החינוך לשתייה נכונה בקרב צעירים. פאבו ("טווס" בלטינית) הוקמה בדצמבר על גבעה בזיכרון יעקב. לצד המבשלה הקימו הבעלים נחי ברגידה, המנכ"ל עידן גולקו והברומייסטר ליאור בלמס בר שניצב בראש המבנה עם מרפסת צמודה, שהנוף הנשקף ממנה ונפרש עד לים עוצר נשימה. הוא נראה הרבה יותר טוב בשעות הערב, כשטועמים את חמשת סוגי הבירה שמציעה המבשלה.

"יש עליהום נגד אלכוהול, מוצדק בחלקו, ובעיקר נגד שתייה חריפה זולה", מסביר ברגידה. "אנחנו מדברים על שתייה איכותית ולא כמותית, לכן אנחנו מוכרים בירה רק בכוסות של שליש, שמהן מפיקים שתייה נכונה יותר כי הארומה נשמרת ושותים פחות. נהג תורן מקבל שובר לשתייה חינם בפעם הבאה, ועשינו הסכם עם תחנת מוניות למחירים מיוחדים עבור אנשים ששתו יותר מדי ומשאירים כאן את המכונית".

כחלק ממה שבפאבו מכנים חינוך לשתייה נכונה, מגיעים למבשלה תלמידי בתי ספר מהאזור כדי לסייר במקום ולראות את תהליך ייצור הבירה, וגם כדי ללמוד את תורת האלכוהול - היופי שבו לצד הסכנות. "אנחנו צריכים לחנך ולא להרביץ", טוען ברגידה.

ברגידה, איש עסקים שעבד שנים רבות בחו"ל, החליט שהוא רוצה להקים עסק בישראל. במקביל, אהבתו לבירה הוליכה אותו לקורס ייצור ביתי. "התחלתי להכין בירה בבית. עידן, בן אחותי, טעם ונדלק. ערכנו ניסויים יחד והבנו שזה מה שאנחנו רוצים לעשות. ליאור למד בגרמניה והשתלב שם בעבודה במכון בירה, קראנו לו והוא חזר לישראל ויחד התחלנו לחפש ציוד בכל העולם".

השלושה מצאו את מבוקשם בסלובקיה, והזמינו שם מבשלה שהותקנה לפי דרישותיהם על ידי שלושה מהנדסים. כדי לפתח את הבירה הם נאלצו להשתכר במשך חצי שנה עד שהגיעו לנוסחה המתאימה. "שלחנו את בלמס למכון הבירה בבוואריה והתחלנו לעבוד עמם בשיתוף פעולה", מסביר ברגידה, "הם עשו התאמות לטעמים שלנו בבישולי מעבדה בתנאים שתאמו את המבשלה שלנו".

חודש וחצי מאוחר יותר, קיבלה פאבו מתכון ברור שלפיו היא פועלת. "כל החומרים טבעיים. את השמרים אנחנו מגדלים בעצמנו", מתאר ברגידה. "שלחנו את המים של זיכרון למעבדה בגרמניה והם טענו שאסור לנו אפילו לשטוף בהם את המיכלים. החלטנו לזקק את המים ולהוסיף להם מינרלים בהתאם לסוג הבירה שאנחנו מייצרים". לדברי בלמס, הקושי הגדול ביותר במבשלות בסדר גודל כזה הוא לחזור על התהליך. "אף אחד בישראל לא עובד כמונו בצמידות למעבדה. לקחנו את המבשלה צעד אחד קדימה".

"מהשלב הראשון הובלנו את הפן המיתוגי, כי אנחנו מוכרים תפישת עולם - פאבואיזם, כלומר תחושת הביחד, לשבת וליהנות", מסביר ברגידה. "הקמנו את המקום כדי שאנשים יישבו זה לצד זה וייהנו גם אם הם לא מכירים". "לבירה יש תכונות טובות רבות ואנחנו מקווים שהיא תיהפך למשקה הלאומי הבאה", מסביר גולקו. "כיום היא שנייה אחרי הוודקה. בירה היא משקה קלאסי למזרח התיכון - קלה ומכילה אחוזי אלכוהול נמוכים יחסית".

זה נראה נכון במיוחד על חוף הים בתל אביב, שם נדמה שהבירה היא המשקה הלאומי. ביקור מזדמן ביום שמשי מגלה שרבים מבאי החוף אוחזים בידם בקבוק, ואינם מודעים לעובדה ששוטר רשאי להחרים להם את המשקה אם יחליט שהם מהווים סכנה לציבור. "אין סיכוי שיבואו לפה שוטרים ויחרימו את הבירות", אומר אספן הבקבוקים כשאני שואלת אם הוא חושש לפרנסתו. "שום דבר לא ישתנה. נכון שלפני כמה שבועות הגיעו פקחים ושוטרים לאחד מחופי תל אביב ושפכו בקבוקים לאנשים ששתו בירה לתומם, אבל אני לא מאמין שהם יגיעו לחוף שלי".

גם בערב שגרתי בשדרות רוטשילד הבירה כיכבה. השותים כלל לא היו מודעים לעובדה שהם עוברים על החוק כשהם שותים אלכוהול במקום ציבורי אחרי 21:00. "אני לא מבינה למי בדיוק אני מפריעה כשאני לוגמת בשלווה בירה בשעות הערב", טענה אחת השותות הבוגרות. "הרי לא אשתכר מבקבוק אחד ובטח שלא אתפרץ באלימות על העוברים והשבים או אצא במסע ונדליזם פראי ברחובות העיר". "חסר למשטרה פשיעה להתעסק עמה?", טען אחר, "מותר לי לשתות על פי חוק בגילי המופלג ואין כל רע בשתיית בקבוק אחד תמים כדי להירגע מתלאות היום".

"לחיי המשקה הראשון שלי"

מאז ומתמיד היתה במשפחתי מסורת שתייה ענפה: ארונות המשקאות היו גדושים במיטב האלכוהול מרחבי העולם וכל ארוחה לוותה ביין.הוריי השכילו להקנות לי הרגלי שתייה נכונים. גם ההורים של שלי (שם בדוי) מאזור המרכז החליטו לסייע לה בתחום.

גולת הכותרת במסיבת ההפתעה לרגל יום ההולדת ה-18 שלה היתה סדנת קוקטיילים (1,400-4,500 שקל בהתאם למיקום, למועד ולמספר המשתתפים) שאירגנו לה חברותיה. על השולחן המתינו שלל בקבוקים, כוסות וכלי מדידה, יחד עם עומר המדריך, בציפייה דרוכה לשלי. כשכלת השמחה הגיעה היא פתחה את חגיגות השתייה, שהחלו בהכנת קוסמופוליטן בהשראת בנות "סקס והעיר הגדולה". "לחיי המשקה החוקי הראשון שלי", הכריזה שלי כשלגמה את הקוקטייל, אך כשהסתכלה על אביה מיהרה לתקן את עצמה, "לחיי המשקה הראשון שלי", הדגישה.

לא היה ספק שהבנות האלה, ילדות טובות שמאוד מודעות לעצמן, יודעות כבר דבר או שניים על משקאות חריפים, יותר ממה שאנחנו ידענו בגילן. "אני הכי אוהבת לשתות למברוסקו", הצהירה אחת מהן. אחרת סיפרה על מסיבת פורים בבית הספר שבה יישמה את מנהג ה"עד לא ידע" בשתיית קאווה.

"ליקוק, בליעה, מציצה", תימצת להן עומר את יסודות שתיית הטקילה והסביר את מקור המנהג במקסיקו. בהמשך, כשהתכוון להכין אורגזמה, נלחצו הבנות מכמות הקלוריות - כי הקוקטייל מכיל גם שמנת. "אל דאגה, גם ככה תקיאו את הכל בסוף הערב", צחק. "זה ממש לא מצחיק אותי, ההומור הזה", סיננה בשקט אחת הבנות, שדווקא לא נפלה שדודה לרגלי המדריך הכריזמטי. כששאלתי אותה אם הן נוהגות לשתות, היא השיבה שחברותיה שותות אבל היא לא ממש אוהבת אלכוהול. זה לא מנע ממנה לרדוף אחרי עומר כדי שיכין לה עוד פיג'לינג סאוור כמו זה שהכינה במהלך הסדנה.

לאחר שכולן סיימו להכין קוקטיילים כמו מוחיטו, מרגריטה, אפל מרטיני וסאוורים למיניהם, והכריחו אותי לטעום כל משקה שהכינו, לקחו הבנות את שאריות המשקאות, והתארגנו לצאת למסיבת יום ההולדת יחד עם הבנים. "לא מלחיץ לגדל ילדה מתבגרת?", שאלתי את אמה של שלי, שדאגה לצלם ולתעד את כל הסדנה ולא התרגשה מהבדיחות הגסות ומהרמיזות על כמות צריכת האלכוהול של הבנות. "ממש לא", השיבה נחרצות. "זה נראה שאלכוהול לא היה טאבו בבית", אמרתי. "נכון", היא השיבה, "אנחנו לא מאמינים בהטלת איסורים גורפים ולא כך גידלנו את ילדינו".

הניסיון חשוב מהידע

לאחר ימים ארוכים של טעימות החלטתי שהגיע הזמן להרוויח מחיבתי לטיפה המרה וליישם את מה שלמדתי לפני 10 שנים ובמשך שנים של שתייה. הגסטרו פאב התל-אביבי ניאות לקבל אותי להתלמדות גם ללא ניסיון.

יעל המנהלת סיפרה לי שברמן במועדונים הגדולים יכול להרוויח יותר מ-100 שקל לשעה. לדבריה, פחות מעניין אותה אם הברמן עשה קורס - הניסיון בתחום חשוב יותר. "הקורס לא יכול להעביר עבודה תחת לחץ כמו שיש בבר, ולכן אעדיף אפילו מישהו עם ניסיון במלצרות". בברים דוגמת הגסטרו-פאב אמנם לא מרוויחים כמו במגה ברים הגדולים, אך העבודה בהם פחות לחוצה ויותר מקצועית.

רוני הברמנית עשתה לי חפיפה מפורטת ומקצועית. התרגשתי כשמזגתי את כוס הבירה הראשונה שלי, לא לפני שזרקתי אחת מלאה בקצף שלא הצלחתי למזוג כהלכה. כדי להקהות את תחושות הפחד והחרדה, דאגתי להטביע את תודעתי בכמה כוסות יין. גם יעל דאגה לנו מדי פעם וטענה שמזמן לא עשינו צ'ייסר. כוסית נוספת של וודקה הורמה באוויר ורוקנה ברגע.

כשנעמי, הברמנית הנוספת במשמרת, הגיעה, כבר הייתי יותר בטוחה בעצמי. אבל היא לא היססה להורות לי למזוג חצי בקס או עוד כוס יין. רוב האורחים הזמינו משקאות קלים להכנה: לכל היותר ערק אשכוליות או וודקה טוניק. עד סוף הערב כבר הרגשתי ברמנית אמיתית, אף על פי שלא יצא לי להכין קוקטייל. לפחות למדתי למזוג בירה מחבית מבלי להקציף יותר מדי.

כשהתחלנו לסגור ונעמי שאלה אם ארצה את הטוניק שנשאר, נעניתי בשמחה והכנתי לעצמי את הכוס האחרונה, שגם היתה הכוס האחת יותר מדי שלי. מיד לאחריה הבנתי שכמו שלא נותנים לחתול לשמור על השמנת, גם לי לא כדאי להיות מאחורי בר. עובדה: מכל ערבי השתייה שחוויתי לצורך הכתבה, רק אחרי הערב שבו עבדתי כברמנית קמתי עם הנגאובר נוראי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#