אין קוטג'? תאכלו קממבר - התחליפים היוקרתיים של הגבינה העממית - Markerweek - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אין קוטג'? תאכלו קממבר - התחליפים היוקרתיים של הגבינה העממית

עדי הגין החליטה לקחת את מחאת הקוטג' צעד אחד קדימה ולהחרים לגמרי את תאגידי החלב הגדולים. המחלבות הקטנות לא עשו לה הנחות

13תגובות

מה אתה שולח לי פתאום מחאות בפייסבוק?", התקשרתי לאבא שלי ברביעי שעבר, לאחר שקיבלתי ממנו הזמנה לאירוע שנקרא "קוטג', מוצר כל כך בסיסי שעלותו הגיעה לקרוב ל-8 שקלים. לא קונים במשך חודש!!". "ממתי אתה משתתף פעיל באירועים בפייסבוק? בעצם, ממתי אתה מתעניין במאבקים חברתיים? מה לך ולקוטג'?".

"זה עניין עקרוני", הוא הכריז. "נמאס לי שיש לנו כאלה חזירים במדינה שלוקחים לעצמם נתח כזה גדול על חשבון מעמד הביניים שנשחק בשנים האחרונות. הגב שלנו נשבר כבר מהנטל שאנחנו סוחבים על גבנו. את יודעת שבתקופת המשבר הכלכלי המסעדות באירופה ובארה"ב היו ריקות? רק אצלנו חגגו העשירים כאילו אין מחר והמשיכו לקחת לעצמם הון עתק - על חשבוננו.

"בכל מקרה, אפילו אמא שלך הפסיקה לקנות, אז אל תרכשי קוטג' מעכשיו. אני עוקב אחרי הקבוצה הזאת. יש בה כבר 50 אלף משתתפים והמספר ממשיך לעלות. אולי כדאי גם להחרים את טרה, תנובה ושטראוס לחלוטין, אפילו לסירוגין. שירגישו ירידה במכירות. מגיע להן, לחברות שמנסות להגדיל את הרווחים על חשבוננו".

המניפסט הסוציאליסטי של אבא שלי, איש רגוע שלרוב לא מתרעם על עניינים צרכניים כאלה, שיכנע אותי לצאת מהאדישות ולהצטרף למחאה. אמנם לא הבנתי מדוע דווקא הקוטג' עורר את חמתו, אבל הייתי גאה שהוא סוף-סוף התעורר ונרתם למאבק חברתי כלשהו, ואפילו הצליח לגייס את אמי - שאוגרת גביעים של החומר הלבן בקנאות של מכורה ואוכלת אותו בכל ארוחת ערב כבר שנים. אבי אישר את מה שכבר נכתב על מאבק הקוטג' בשבוע שעבר: הוא מסמל את שחיקתו של מעמד הביניים.

מיד התגייסתי למאבק. כשהייתי ילדה הצטערתי שלא חייתי בתקופת המנדט הבריטי, כי תפקיד נערת הכרוזים בהגנה נשמע לי רומנטי להחריד. מאז, נפשי המהפכנית בפוטנציה הלכה והתפתחה, ואני רק מחכה לרגע שבו אצטרך לרדת למחתרת ולהיאבק ממנה על זכויותיי. החרמת מוצר אחד בלבד נראתה כמו מחאה פעוטה מדי עבורי, אז החלטתי לקחת את המאבק צעד אחד קדימה: לא אעצור בקוטג', שבין כה וכה מחירו הוזל מאז תחילת המאבק על ידי רשתות המזון במבצעים שונים, אלא אחרים את קרטל החלב - שלוש החברות הגדולות, שמספקות לעם ישראל את רוב מוצרי החלב הבסיסיים ושולטות בענף הזה ללא עוררין. החלטתי לבדוק אם אפשר למצוא מוצרי חלב חלופיים שדומים לאלה התעשייתיים - במחירים שווים לכל כיס. הנחתי שיש כאן די והותר מחלבות קטנות וביתיות, שאוכל לקנות מהן ואף לתרום לבעלי עסקים קטנים, במקום לבעלי ההון השבעים.

בכר דודו

מאז תחילת החרם גיליתי שהישראלים נחלקים לשניים: אלה שממש ממש אוהבים קוטג' ואלה שנגעלים מצורתו הגבשושית ולא ייגעו בו גם אם יהיה המאכל האחרון שנותר עלי אדמות. כנציגת הקבוצה הראשונה, הצטערתי לגלות שלא אוכל למצוא קוטג' באותן מחלבות קטנות - כי הוא מיוצר באופן תעשייתי בלבד. "כל היום התקשרו אלי לבקש מתכון לקוטג'", טענה בפני בעלת מחלבה. "אין דבר כזה. רק המפעלים הגדולים מייצרים את הגבינה הזו". לא נורא, חשבתי, אוותר על הגבינה הגושית ואצא לרכוש טעמים חדשים, בעיקר מחלב עזים וכבשים. גם ככה אומרים שזה בריא יותר מחלב בקר. אולי זה הזמן למהפך בריאותי.

המחירים לא מטרידים את המטיילים

התחלתי בחנות גבינות בשוק לוינסקי בתל אביב, שם סייעו לי שתי מוכרות אדיבות, שלא ממש הרגישו את חרם הקוטג' בחנותן. "שמעתי על זה", אמרה אחת מהן, "אבל אצלנו דווקא יש ירידה במכירות - זו נפילת המתח של אחרי חג השבועות. אנשים לא יכולים להסתכל על גבינות". ויתרתי מראש על הגבינות הרכות למכירה ורכשתי גבינות עזים קשות יותר: ברי (170 שקל לק"ג), סנט מור (180 שקל לק"ג) ופטה (98 שקל לק"ג). הצטיידתי גם בירקות ממולאים בגבינה (98 שקל לק"ג).

בהמשך אותו ערב ניגשתי לסופר הקרוב לביתי. הבטתי בערגה בערימת גביעי הקוטג' שהיו מונחים בשלווה על המדף, לא מודעים לסערה שמתחוללת סביבם, והפניתי את מבטי לעבר מדפי המחלבות הקטנות יותר. מיד הבחנתי בהבדלים העצומים בין מחיריהם של מוצרי המחלבות הקטנות לעומת אלה של המוצרים הסטנדרטיים. לבסוף הסתפקתי בלבנה צזיקי של מחלבת גד (14.19 שקל), בפטה עזים למריחה של משק צוריאל (18.73 שקל) ובגבינת עזים שום-שמיר של אנאבל (14.65 שקל). לאור המחירים הגבוהים, הופתעתי לגלות שדווקא בקבוק יוגורט מחלב עזים של מחלבת תל יצחק עולה רק 5.99 שקלים - בעוד שגביע קוטג' שאינו במבצע עולה 7.05 שקלים. כשנזכרתי שנגמר לי החלב בבית, הבנתי שאין לי אופציה חלופית לחלב פרה, ואין סיכוי שחלב עזים יתקרב לקפה שלי.

תהיתי אם המחירים המופרזים נובעים מדמי התיווך שגובים בחנויות ובסופרים, והחלטתי לגשת ישירות לאותם עסקים קטנים, כלומר המחלבות המשפחתיות. בשישי בבוקר קפצתי למושב נחלים הסמוך לפתח תקוה, ל"ארץ זבת חלב", המחלבה שמפעילה משפחת מרקוביץ' כבר 27 שנה, שבה מייצרים גבינות מחלב כבשים. חניתי ליד הדיר שהכיל כמה עשרות כבשים. מוסיקה נעימה הושמעה מתחת לסככת הגפנים שניצבה בכניסה לחנות, והמוכרת קיבלה את פני בחביבות.

בכר דודו

כשאמרתי לה שאני לא בטוחה באיזו גבינה חשקה נפשי, היא הציעה לי טעימות שלוו בלגימות יין מוסקט כדי להפיג את טעמן העז. קונה נוספת הצטרפה לחגיגה והמוכרת הגישה לנו דגימות כפולות. בעוד אנחנו מתענגות על הטעמים, חלפה בראשי המחשבה שבסופר איש לא מציע לי טעימות לצד כוס יין צוננת, כשאני קונה גבינות. אני בהחלט יכולה להתרגל לכך.

לבסוף לקחתי שלושה נתחים של גבינת ים, נווה ופלג יין - גבינה עטופה בעלי גפן ובתוכה פסים דקים של יין (69 שקל), והוספתי לזה קונפיטורת פירות יער (13 שקל), שמיוצרת אף היא במשק המשפחתי. לארוחה המשפחתית בערב שבת הבאתי כמה גבינות. "אם אין קוטג', תאכלי קממבר או ברי", אמרתי לאמי, שהקפידה על מקרר נטול קוטג'. היא סירבה בנימוס, אך שאר בני המשפחה דווקא נהנו מהתוספת לארוחה.

למחרת נסענו למחלבת שוורצמן שבבת שלמה, סמוך ליקנעם. בחצר הפנימית - ליד לול התרנגולות הקטן - ניצבו כמה מקומות ישיבה לארוחת בוקר של פלטת גבינות, אך העדפנו לערוך פיקניק ביער. החנות הקטנה, כמו גם החצר, היתה עמוסה חפצים ישנים שהעבירו את סיפורו של המקום שקיים כבר 120 שנה. בהחלט הרגשתי כאילו נסעתי אחורה בזמן. "קחי גבינת עזים רכה", הגיש לי המוכר כפית עוד לפני שפתחתי את הפה. הוא נתן לי לטעום גבינה רכה נוספת ולאחריה צפתית. משם עברנו לגבינות הקשות, חלקן מיושנות יותר משנה.

בלי משים, ומשום שהרעב דיבר מגרוני, התחלתי להעמיס: "תביא לי חתיכה מהקשקבל, מהפקורינו, מהפרמז'ן ומהמונצ'גו, וגם כנאפה אחד, מלבי מחלב כבשים עם קרם חרובים, צנצנת כדורי לבנה, צנצנת של חריף, ריבת פטל, שתי לאפות עם עשבי תיבול וגם קממבר עזים". כל מה שהמוכר הציע נכנס לשקית הקניות. כשהוא עבר לעלי הגפן הממולאים וליין, התעשתתי וביקשתי חשבון. נשנקתי כשהוא הראה לי את הסכום הכולל על דף נייר. "זה 540, המספר שעל הדף?", שאלתי בתדהמה. הוא אישר. הגבינות הקשות לבדן עלו 324 שקל. מחירי כל שאר מרכיבי ארוחת הבוקר - היקרה ביותר שקניתי אי פעם - נעו בין 24 ל-44 שקל. אפילו שתי הלאפות, שנאפו במקום, עלו 24 שקל. כשעזבתי את החצר הקרירה והמוצלת התברר לי שהמחירים הגבוהים לא מטרידים את המטיילים שהזדמנו לאזור: כל השולחנות נתפסו, וגם החלל הזעיר של החנות, שאוישה בידי שלושה מוכרים, התמלא באנשים.

"תתכונני לארוחת הבוקר הטובה ביותר שאכלת מעודך. היא עלתה הרבה כסף - היא חייבת להיות מעולה", הודעתי למירב, שותפתי לטיול. אין ספק שמרכיבי ארוחת הבוקר היו איכותיים ביותר. הגבינות היו מצוינות, הפיתות רכות וטעימות והכנאפה היתה אחת הטובות שאכלתי מעודי, אבל המרירות שיצר החור העצום שנפער בכיסי הותירה טעם לוואי. ייאמר לזכות הקנייה שנשארו ממנה מספיק גבינות שיכולות להחזיק מעמד חודשים ארוכים במקרר.

בכר דודו

הפתרון: הימנעות

בצהריים הגענו לחוות צוק, שנמצאת ליד צומת האלה. המקום נראה נטוש לחלוטין ורק רחש העזים שבדיר ליד הצביע על כך שהחווה עדיין פעילה, אך כשהחנינו את המכונית קיבלה את פנינו בחורה שיצאה מהמבנה ששימש כחנות. היא הסבירה שייתכן שהמטיילים נמנעו מלהגיע בגלל החום הכבד. כשביקשתי סל פיקניק שעלותו 170 שקל, היא התנצלה ואמרה שאין להם כאלה בנמצא, ושהיא תאלתר עבורנו סל קטן וזול יותר. ביקשתי רוקפור בקר שמגיע ממחלבה אחרת ושתי גבינות עזים קשות, שמקורן בחלב העזים שבדיר, שטעמתי לפני כן. הפעם החלטתי להיזהר עם עיניי הגדולות ולא לרכוש יותר ממה שקיבתי יכולה להכיל. לקחנו גם בקבוק יין קברנה סוביניון, אף הוא תוצרת החווה, ריבת תפוחים ביתית ודבש מכוורות החווה.

המוכרת הוסיפה לנו לחם טרי, פלפלים קלויים ועלי גפן ממולאים באורז ועשבי תיבול, "שהכינה אמא של בעלי החווה", לדבריה, ולקחה על הכל 120 שקל. מחיר סביר בהחלט לתכולת סל הפיקניק, שממוצריו נהנינו תחת סככת הגפן הצמודה לחנות, לאחר שוויתרנו על הניסיונות למצוא את המאהל הבדואי שאליו ניסתה המוכרת לכוון אותנו. כשסיימנו את ארוחת הצהריים שלנו התמלא המקום במטיילים תועים שחיפשו מזור לרעבונם. ארזנו את השאריות הרבות שנותרו וחזרנו הביתה, עייפות ושבעות מגבינה על כל סוגיה וצורותיה.

במוצאי שבת, שעה שהמקרר שלי הכיל כמות גבינות עצומה שבוודאי לא היתה נרכשת באופן רגיל בסופר, תהיתי אם לא ערכתי, מבלי להתכוון, את מסע התענוגות האחרון שלי בכל הקשור לגבינות. הארץ שלנו, שהיתה פעם זבת חלב ודבש, נהפכה לארץ אוכלת יושביה שחלקם לא מסוגלים להאכיל את עצמם ואת משפחתם כראוי, והטיול היקר למדי בין המשקים שמעבדים את תבואתה הבהיר זאת היטב. בינתיים המאבק בפייסבוק תופס תאוצה ומספר משתתפי האירוע גדל לכ-93 אלף, נכון למועד סגירת הגיליון. מנהליו קוראים להחרים את שלוש יצרניות מוצרי החלב הגדולות, מכיוון שגם אם רוב רשתות המזון הורידו את מחירי הקוטג' בעקבות המחאה, עדיין ליצרניות יש כוח של קרטל.

הבעיה היא שאין להן תחליף הולם. עם כל הרצון שלי להחרים את תנובה, טרה ושטראוס ולסייע כמה שיותר לבעלי עסקים קטנים ששייכים אף הם למעמד הביניים המתפוגג, קשה לקנות באופן יום-יומי מוצרי חלב במחירים שמציעים המשקים הקטנים - במיוחד עבור משפחה גדולה עם ילדים, מה גם שלרוב המחלבות הקטנות אין תחליפים לגבינה לבנה מבקר, לחלב פרה ולקוטג'. ייתכן שהדרך הטובה ביותר היא הימנעות. יש הטוענים כי בני אדם כלל לא אמורים לצרוך מוצרי חלב לאחר שהם מסיימים לינוק את חלב אמם. עם כל הכבוד לתזונה המערבית, יכול להיות שלטובת הבריאות והכיס כדאי לאמץ את התזונה הסינית, שממעטת בצריכת מוצרי חלב. אחרי הכל, יש מיליארד סינים - הם בטח לא טועים.

בכר דודו


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#