גדעון סער צריך להתנצל - Markerweek - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

גדעון סער צריך להתנצל

שר החינוך יגלה את אחת ממעלותיו הגדולות של הציבור: אהבתו לסליחה

7תגובות

עוד לא הספיק הדיו להתייבש על הטור הקודם, וזמני הסגירה המשוגעים של החג, יחד עם שר החינוך, קבעו: לא רלוונטי. ככה זה, לפעמים. אדרבא, ישמש הטור הבלתי רלוונטי ההוא תזכורת תמיד, עמוד ענן ההולך לפני המחנה ומתריע: מהלך קיצור החופש הגדול והעברת ימי החופשה לשנת הלימודים לא יעבור בלא כלום. אחרי הכל, בנפשנו הוא. החופש הגדול, כלומר.

אני מחבב את שר החינוך גדעון סער. אני מחבב אותו מפני שהוא נדמה לפוליטיקאי מהזן שיש בו מחסור בישראל: ראש על הכתפיים, יכולת לדבר בכמה משלבים לכמה קהלים, ובעיקר - גמישות מחשבתית. אני חושב שנכון יהיה לומר שמבין קבוצת הפוליטיקאים הצעירים הנושאים עיניהם אל עבר הצמרת המדינית של ישראל ואל הכיסא הפוליטי המורכב ביותר בעולם, אולי, סער הוא אחד המתאימים ביותר. אם ינהל את ענייניו בתבונה, בוודאי יזכה לשבת על כיסא ראש הממשלה יום אחד.

אבל, באופן מוזר, במבחן - שבטח לא צפה, ואפילו הבין את מרכזיותו אצל הציבור - כשל סער כישלון גדול לפני כעשרה ימים. כשהגיע להסביר באולפן של יונית לוי את פשר הזגזוג הקפריזי והמביך שלו, הוא נראה מבולבל, כמעט חסר אונים ולא מצא מלים, אולי בפעם הראשונה בחייו. זה היה מכמיר לב, מוכרחים להודות, שכן סער הצטיין תמיד בפאסון צונן, לעתים אפילו לגלגני, והנה - אסיר של משבר תקשורתי שיצר במו ידיו - הוא נראה אובד עצות, המום במקצת מגודל המכה שהנחית על ראשו שלו.

אחרי הכל, לא משנה איך נהפוך את החלטתו של סער - הוא יוצא ממנה רע. אם קיבל החלטה גרועה עד כדי כך שיש לחזור בה מקץ ימים ספורים, מדוע לא הכין שיעורי בית לפני שלחץ על הדק ההחלטה? ואם ההחלטה היתה טובה ומלומדת במקור, תוצאה של עיון מעמיק ומחשבה מלומדת, מדוע התקפל בלחץ ציבורי? ואם ההחלטה לקיצור החופש היתה לא יותר מספין שנועד לגזור עבורו קופון תקשורתי ותדמיתי, כיצד זה שניהל את הספין באופן כה רשלני, עד כדי כך שבמקום להועיל לו החטיף לו מכה גדולה וככל הנראה גם נזק תדמיתי רחב בקרב ציבור המצביעים בישראל? ואם לא היה זה ספין, אלא מהלך שקול ומחושב שהתגלגל, באופן בלתי משוער, למשבר תקשורתי חמור, כיצד זה שלא הבין את הסיטואציה שלתוכה נקלע, כיצד זה שהתנהל באופן כה רע בתוך הסיטואציה ומדוע המשיך לנסח מסרים עמומים ובלתי החלטיים כדי להסביר את החלטתו? איך שלא נביט על האפיזודה הזאת, היא הסבה נזק בלתי מבוטל לסער.

בשעה שיצאה ההודעה על ביטול/דחיית קיצור החופש הגדול, הייתי מצוי בקרב משפחתי המורחבת. מרביתם, אני משוכנע, לא היו יודעים לחלק ציון לשר החינוך על תפקודו במשרד מיום שנכנס אליו. אני מוכן גם להתערב על כך שחלק בלתי מבוטל מהם לא זכר את שמו. והנה, חמש דקות מקץ צאת ההודעה והדיבור פשט בקרב האנשים, כולם הורים לתלמידי בית ספר: "גדעון סער האידיוט הזה. מה הוא עושה?". הנה כי כן, ברגע אחד לא היה אדם אחד בקרב קבוצת המבוגרים הזאת שלא ידע לומר מה שמו של שר החינוך וידע גם לחוות דעה על תפקודו המקצועי.

אני מניח ששר החינוך מנחם את עצמו בימים אלה של פוסט טראומה תקשורתית בנחמה הישראלי הקלאסית: זיכרונו הקצר של הציבור המקומי. חודש, חודשיים, שלושה חודשים מהיום והכל ייראה כמו אירוע פרה-היסטורי שהתרחש אי אז, בימים שבהם היינו צעירים ויפים. אלא שבמקומו הייתי נשען פחות על קונצפט חבוט זה. יועצי תקשורת רבים מקוששים הון גדול מאוד על בסיס השמעת העצה האהודה ביותר על מרביתם: בעת משבר, שתוק והמתן לאירוע הגדול הבא שיוריד אותך מסדר היום הציבורי.

אני סבור שהגישה הזאת אינה נכונה עוד בישראל. המגרש התקשורתי הוא הזירה שבה מתנהלים הדברים בישראל, שבה נחרצים גורלות וכפות מוכרעות לשבט או לחסד, לתהילה או לנפילה. ובמגרש התקשורתי הזה, אם קולך אינו נשמע, פירוש הדבר שאתה חלש: או שיש לך מה להסתיר, או שאתה חושש מהתמודדות, או שאתה מסתיר אשמה. אני עדיין חושב שאילו יואב גלנט היה יוצא בזמן אמת אל הציבור ומסביר את גרסתו, הוא היה ישוב היום בלשכת הרמטכ"ל ולא בני גנץ. הציבור הישראלי אינו מעריך הססנות, אינו מעריך פחדנות ובטח שאינו מוקיר שתיקה. אין הכוונה להפוך את האדם המצוי במשבר תקשורתי לפטפטן בלתי נלאה הממאיס עצמו על שומעיו מקץ יומיים, אלא להבטיח שזה לא ייתפש בידי הציבור וכלי התקשורת - המנהלים מעל לראשו את ההכרעה בעניין שמו הטוב - כמי שנמנע מתגובה שעלולה להפליל אותו.

והנה הדילמה שעומדת בפני גדעון סער: האם לשתוק עד יחלוף זעם או לנסות לייצר פעולה אקטיבית כדי למזער את הנזק שנגרם לו? הותרה של הדברים כמו שהם תזיק לסער. מצד שני, אולי אין לו שום דבר חכם לומר, שום משפט שיסביר את הטעות שביצע ולכן אולי מוטב שלא ייצא לתקשורת ויסב לעצמו נזק גדול יותר? אולי צודק מי שמייעץ לו לא להעיר מתים משנתם? אני סבור שלא.

התקופה התקשורתית שבה אנו מצויים יצרה השטחה של תודעת הציבור והיעדר יכולת להכיל מסרים מורכבים ולהשתתף בדיוני עומק. סאונד בייטס, מסרים גסים ואמיתות צעקניות, זו השפה שבה מתנהל השיח הישראלי, ולא רק הוא, אם להיות הוגן. תוצאה של כך היא הגדרת קדנציה שלמה של שר, ולעתים אפילו קריירה פוליטית שלמה, באמצעות התבטאות או מעשה מכונן. כיום מספיקה התבטאות אומללה אחת כדי לחסל קריירה של איש ציבור. זה עצוב, זה פגום, זה מבהיל במקצת, אבל ככה זה. המעשה של סער עלול להיות השגיאה הקרדינלית הזאת, האחת, שתיצרב בתודעת הציבור כזאת המזוהה אתו ותחסום את דרכו לעבר האופקים המבטיחים שאליהם כוונה הקריירה שלו. מכאן, שהוא מוכרח להיכנס לתהליך מזורז של בקרת נזקים ולבצע אקט שיבטל את התהליך שהחל תופס תאוצה בימים מאז - צריבת תפקודו בתודעה ככושל ודימויו הציבורי כפוליטיקאי לחיץ וחלש, הפכפך וזגזגן. איש לא רוצה לראות ראש ממשלה לחיץ וחלוש מנהל את גורלה של ישראל. הציבור המקומי מבקש להאמין בנבחריו ובכוחם. ושתיקה אינה מיתרגמת לעוצמה. לפחות לא בסיטואציות מעין אלה.

יאזור שר החינוך עוז גדול, יתייצב בפני המצלמות והעטים ויאמר "טעיתי. ובגדול. אני מצטער על הנזק שנגרם. שגיתי, סליחה מקרב לב". אז הוא יגלה את אחת ממעלותיו הגדולות של הציבור: אהבתו לסליחה. אהבתו לגיבורים שיודעים לצייר עצמם כחלשים, ואז, מתוך החולשה הזאת - יצמיחו עצמם להיות חזקים מחדש. אחרי הכל, האם יש דבר אמיץ יותר לפוליטיקאי מאשר להתייצב מול הציבור ולומר "הייתי מטומטם"? באופן מוזר, קל יותר להזדהות עם חולשתו ועם טמטומו של הזולת, מאותו המקום שבו אנו מקבלים בהבנה את שגיאות ילדינו. הדמויות הציבוריות הישראליות עוד לא הפנימו שמערכת היחסים שהם מנהלים עם הציבור היא זאת של הורים וילדים. פעם הם בתפקיד ההורה ופעם הילד, ופעם אנחנו הילד המבקש את חוכמתו ונחמתו של מבוגר אחראי, ופעם אנחנו ההורים הסולחים לילד על שגיאה. מי מבין הפוליטיקאים שיידע להבין מתי הוא הילד ומתי המבוגר, יגיע רחוק. עד לרחוב בלפור 1, אפילו.

וקטנה לסיום

וריצ'רד ניקסון אמר: "אני לא זקוק לאהבתו של הציבור. אני זקוק לסבלנות שלו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#