שומר על זכות השתיקה - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

שומר על זכות השתיקה

מי קבע באיזה תדירות זוגות חייבים לדבר זה עם זה?

4תגובות

 אם זאת לא חוצפה בעיניכם, הייתי רוצה לשאול שאלה. בעצם חמש, אבל בגדול זאת שאלה אחת די גדולה. מין נטייה עיתונאית כזאת, משהו ברמה הכי בסיסית של הכנת ידיעה חדשותית. אנחנו מכנים אותן "חמש המ"מים": מי, מה, מתי, מקום, מדוע. ובמקרה שלי ושלכם, כאדם נשוי אל זוגות הלכודים במצב דומה: מתי אתם מדברים, מי מדבר בעיקר, באיזה מקום אתם מדברים, על מה בדיוק, ומדוע בכלל חייבים לדבר. ברשותכם, בואו נדבר על זה.

לו ניתנה לי זכות בחירה, הייתי שותק. אין לי משהו חשוב במיוחד לומר, ועוד דווקא בבית, מה גם שבמרבית הזמן מחוץ לאחוזת משפחת ברזל יוצא שאני מדבר יותר מדי. מדבר עם החברים בעיתון, מדבר בהרצאות מול הסטודנטים שאני מלמד, וגם במכונית, בדרכי מכאן לשם, יוצא לי לפטפט לא מעט. כך שמדי פעם באמת בא לי להגיע הביתה ופשוט לשתוק.

אלא ששתיקה, בעיני עינת, היא הודאה במשבר. זוגי, אלא מה. מאחר שהחיים שלנו זוכים על ידה להקבלה בלתי אפשרית לסדרות טלוויזיה, לסרטי קולנוע או להצגות על בימת התיאטרון, השתיקה אינה אופציה הגיונית או בריאה מבחינתה. הסברתי לה באחד הימים, ודי באריכות למיטב זיכרוני, כי יש תרבויות שבהן השתיקה נחשבת למעלה ששייכת לטובים ביותר, אבל היא לא השתכנעה. "וגם אם זה כך", אמרה, "בוא נדבר על זה".

הפעם האחרונה שבה חששתי משתיקה היתה לפני יותר מ-13 שנה, רגע לאחר שקיבלתי את הטלפון של עינת. למעשה, כמעט התבזיתי בהכנת רשימת נושאים לפני החיוג. שקלתי בשיא הרצינות להכין איזה פתק קטן, למקרה שהשיחה תיתקע. מן הסתם רצו לי בראש עשרות נושאי שיחה: בילויים, פוליטיקה, אופנה, מוסיקה, ספורט, האנושות לאן?, המדע העולמי, סוגיית הטרור הבינלאומי ועוד דברים מוזרים הרבה יותר מהרשימה הדי חריגה שכבר ציינתי.

למזלי, לא היה צורך באלתורים. השיחה הראשונה היתה מדהימה. שוחחנו יותר משעה בטלפון, צחקנו, התווכחנו, הקנטנו, פלירטטנו ובעיקר הקסמנו זה את זו. וקבענו להיפגש. שוב צמחה לה איזו חרדה קטנה, שכן אין דין שיחת טלפון כמפגש פנים אל פנים, אבל עברנו גם את הפגישה הראשונה בהצלחה יתרה. מן הסתם, כל אחד סיפר לחברים שלו על המפגש הזה, וסיכם באופטימיות חסרת תקנה: "אני יכול לדבר אתו/ה על כל דבר בעולם". בתנאי שמדובר בפגישה ראשונה, שאינה נמשכת יותר משעתיים ולאחריה כל צד חוזר למאורה שלו.

במשך השנים דיברנו לא מעט, אולי יותר מדי. וכשמדברים, לומדים גם על מה עדיף לא לדבר. עניינים פוליטיים הוסרו מסדר היום די מהר. את עינת זה לא מעניין. חייבים להודות שעל המסך הגדול ויכוח בין בני זוג בענייני המפלגה הדמוקרטית והרפובליקאית נראה ונשמע מרתק, אבל כשמנסים את זה בחיי היום-יום על קדימה והליכוד או אפילו ישראל ביתנו ומרצ, זה רחוק מלהרשים. מה גם ששנינו אוחזים באותה השקפה פוליטית. בענייני אופנה, למשל, הובהר לי כי מוטב שאסתום את הפה. "מספיק שאתה לובש את מה שאתה לובש", היא אומרת, "אין צורך גם לדבר על הזוועה הזאת".

אותם דברים אמורים גם לגבי מוסיקה. מורשת בית אבא שעמה הגעתי מחרידה את עינת כל פעם מחדש. נעימות אגן הים התיכון לא עושות לה את זה. הקו המוסיקלי שלי מקוטלג על ידה ככזה ששייך לבני 70-120. אם היינו מדברים על זה, הייתי אומר לה ששלה שייך לבני 7-12, אבל למה לי להסתבך. לפני שבועיים לערך היא התחננה שאבוא אתה להופעה של אחד בשם אנריקה איגלסיאס, ורק יצירתיות מרשימה סידרה לי תירוץ קלוש להיאחז בו ולהינצל. כשחוליו, האבא של הילד הכושל הזה, יגיע לישראל, אני אהיה שם. עינת, מן הסתם, תחרוך באותם רגעים את קו הטלפון בשיחה עם אחת מחברותיה, ותספר על הקשיש שהלך לראות הופעה של הזקן.

משחק האלימינציה הזה מוביל לכך שרוב השיחות שלנו הן בעניינים ארציים, כמו ילדים, עבודה ומשפחה. לא דבר חריג בעיניי, בעיקר כשמדי פעם מבליחה לה איזו שיחה אחרת. משהו עם ניחוח פילוסופי, איזה נושא שעל סדר היום או הברקה חביבה. המינונים האלה נראים לי הגיוניים, אבל עינת מוטרדת מהאפשרות שבנק המטרות שלנו מצטמצם מהר מדי, בעיקר בהתחשב בכך שבעיניה הוא לא היה עשיר במיוחד מלכתחילה. היא מפחדת שכבר בקרוב נשעמם זה את זו למוות. או שפשוט נשתוק עד המוות.

זאת מלאכה לא פשוטה להסיר דאגה מלבה, או לפחות לשכנע אותה שאנחנו באותה סירה עם רוב הזוגות האחרים. אני מברר את העניין מדי פעם עם חברים, והסיפורים דומים. קמים בבוקר, מארגנים את הילדים, אומרים בוקר טוב ולהתראות, מבלים לפחות עשר שעות בעבודה, חוזרים, אומרים יפה שלום, מקלחים את הקטנים, אוכלים יחד ארוחת ערב, מפטפטים קצת בין לבין, צופים/בוהים במשהו בטלוויזיה, גלישה קצרה באינטרנט, נשיקת לילה טוב, וזהו. מצטער, דיבור מתוך שינה לא נחשב.

כדי להוכיח לעינת שהכל בסדר אצלנו, הרחקנו עד ברלין. ארבעה ימים בלי הילדים, בלי העבודה, בלי הכרוניקה של ימי חיינו. היא ואני, סולו. נכון, יומיים היו אתנו גם דודי וקארין, אבל עדיין מדובר בכמות שעות חריגה עבורנו של יחד, ולבד. דיברנו בארוחת הבוקר, שוחחנו במהלך השיטוט האינסופי ברחובות הבירה הגרמנית, ליוויתי אותה בהילולת הקניות שלה, יצאנו בערב וחזרנו למלון. וכל הזמן דיברנו. בכל מקום. על כל נושא. פעם אני, פעם היא. היו רגעים של שתיקה, אבל הם לא העיקו ולא איימו. מתברר שכאשר אף אחת לא מונה את מספר המלים שיוצאות לי מהפה, אני דברן בכלל לא רע. נדמה לי שאפילו במידה הנכונה. לא חבר במנזר השתקנים, גם לא אחד שמטריף את הדעת. אבל את זה אחד או אחת מכם יצטרך לשאול את עינת, כי אני לא מעז. חסר לי שהיא תפתח עלי את הפה.

לי קורצווייל

פעם, באחד הוויכוחים הגדולים שלנו בעניין הזה, ניסיתי להדוף את המתקפה נגדי בטקטיקה שנראתה לי מבטיחה מאין כמותה. אמרתי לעינת, נסי לחשוב על דבר אחד שקרה לי ואת לא יודעת עליו. מהילדות ועד עתה. בבית, בבית הספר היסודי, בתיכון, בצבא, באוניברסיטה, בעבודה, חברים, חברות, נסיעות לחו"ל, כדורגל לעזאזל, מה שתרצי. הרי אין דבר שלא סיפרתי לך או חלקתי אתך, אמרתי לה בעודי חוגג בשקט, ולבד, ניצחון הרואי. נדרשו לה כמה שניות כדי להריץ את הסרט לאחור, ואז, בחמש מלים קצרות וחדות שמילמלה נהפך הניצחון הזמני שלי לתבוסה מחפירה ונצחית: "אז אתה פשוט אדם משעמם". שתקתי, איך לא.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#