איך נראים החיים בלי טלפון נייד? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

איך נראים החיים בלי טלפון נייד?

המחקרים האחרונים על ההשפעה המסרטנת של הטלפון הסלולרי הביאו להחלטה להיפרד ממנו לשבוע; אלא שהגעגועים היו חזקים מדי

3תגובות

היציאה מהבית או מהמשרד ללא טלפון נייד נדמית כעולם אחר. אתה מתרגל לחשוב כמו "אדם שאין לו טלפון נייד", סוג קדום של בן אנוש שחסר את החוש השישי שיש לכולם - היכולת המופלאה לתקשר את מחשבותיך לזולת גם כשאתה לא נמצא לידו.

המשמעות של להיות אדם כזה היא לעצור רגע לפני היציאה - ולחשוב. האם יש שיחה שהכרחית לתפקודך בחוץ? מייל חשוב לענות עליו? מה תהיה הנקודה הבאה שבה תהיה ליד אמצעי תקשורת זמין? היציאה מהבית היא פטאלית - זה נגמר, אי אפשר להשיג אותך.

אתה לומד להתחייב. מה שתיכננת כשיצאת מהמשרד הוא שיקרה. אי אפשר לעצור אותך בדרך ולגרום לך לשנות יעד. אם קבעת עם מישהו בחוף אשדוד מימין לסוכת המציל - שם יהיה עליך להתמקם, גם אם תמצא ערימת זבל כשתגיע לשם, ותזהה במרחק 500 מטר משם מקום טוב פי עשרה, עם הרבה יותר צל ומרחב. ברחוב, בפקק, במונית, אתה איש אחר - חירש בעולם של שומעים.

בסוף מאי הכריז ארגון הבריאות העולמי שטלפונים ניידים עשויים לסרטן, לאחר שסדרת מחקרים העידה על הסכנות הקיימות בקרינה הבוקעת מהם. נראה כי השימוש בטלפון הנייד ימשיך להיחשב בשנים הבאות להתנהגות לא בריאה. האם יש אפשרות אחרת? מה המשמעות של לנהל חיים במאה ה-21 בלי טלפון נייד?

יום ראשון: הגמילה

הגעתי לעבודה וכיביתי את הטלפון הנייד. השארתי הודעה קולית שמפנה את המתקשרים לטלפון הקווי הנמצא על שולחני, כמו גם לקו בביתי. המשימה היתה פשוטה. לנהל חיים רגילים במשך שבוע - רק בלי טלפון נייד. האמת היא שציפיתי לזה. אם מחלקים את האנושות על פי יחסה לטלפון הנייד, אני נמצא בצד המקטרים - אלה המשתמשים במכשיר, אבל מתגעגעים לימים שבהם לא היינו מחוברים תמידית.

זה לא היה אמור להיות סיפור גדול. הרי לא הצטרפתי למנזר. יש לי טלפון במערכת, מכשיר נוסף בבית ובת זוג עם טלפון נייד. לכן החלטתי להגביר את רוחב הניסוי ולהתנהל גם מבלי לגלוש באינטרנט. הותרתי בתיבת המייל מענה אוטומטי הנשלח למי שפונה אלי ומודיע לו כי "לא אקרא מיילים" בשבוע הקרוב.

ב-11:00 יצאתי לפגישה במלון דן. לא מצאתי את האנשים שעמם קבעתי בקלות. הלובי העסקי של מלון דן הוא אולם נסתר. אם היה לי סלולרי בכיס כנראה שכבר הייתי מתקשר. איחרתי בכמה דקות. במהלך הפגישה הופרעו אלה שמולי כמה פעמים בשיחות דחופות. חיכיתי בסבלנות. האפשרות להתעסק בסלולרי בזמן שהם מתייחדים עם שלהם לא היתה קיימת עבורי.

חשתי עליונות. ללא הסלולרי אתה שולט על הסביבה. אמא, אשה וילדים לא יפתיעו אותך ברגע לא נוח. גם הפקיד מהבנק, המתרים או איש המכירות לא ישיג אותך בערמומיות ממספר חסוי. מיד לאחר הפגישה התמוססה תחושת השליטה, כשנאלצתי לחפש טלפון ציבורי כדי להשיג מכרה שהיתה באזור ולקבוע אתה לצהריים. שוטטתי כעשר דקות ונאלצתי לעבור חצי ק"מ לפני שמצאתי טלפון ציבורי על חוף הים, כנראה לשימושם של תיירים.

קצת התאכזבתי מהתחושות שליוו אותי לאורך היום. לא הרגשתי כמו בחופשה בסיני כפי שציפיתי. להפך. חוסר מנוחה וסדרה של מחשבות טורדניות ליוו אותי לאורך היום. מחשבות על כל אותם מאות אנשים שמנסים להתקשר אלי עם הזמנה לחופשה ספונטנית בקריביים, הצעות עבודה מפתות, שלא לדבר על אראלה ממפעל הפיס שרוצה לבשר לי על המכונית שבה זכיתי.

לא הצלחתי לנחם את עצמי בכך שמי שמחפש אותי יגיע למענה הקולי שהקלטתי וירשום את מספרי הטלפון הקווי שלי. כפי שהעידו חלק מחבריי שעמם דיברתי אחרי שנגמר הניסוי: "מי בכלל מקשיב להקלטה של המענה הקולי?"

טימור דברה

יום שני: ויתורים כואבים

בבוקר היו לי כמה סידורים טלפוניים: שיחה עם סוכן הביטוח, קביעת תור לרופא ועוד. ביצעתי את השיחות מהטלפון הביתי על חשבון הזמן שבו הייתי אמור לצאת לעבודה. לא הצלחתי להשלים את כולן ולא היתה לי אפשרות לבצע אותן מהדרך. האינסטינקט המובנה של מחשבת "לאיזו שיחת טלפון אנצל את הפקקים", שמגיע לאחר הכניסה למכונית והנעתה, התקשה להשלים עם הוויתור הכואב.

גם הניסיון להשלים את השיחות הפרטיות מהעבודה היה לא נוח. לא יכולתי לדבר מהמסדרון. עבור אדם שעובד באופן-ספייס, היעדר סלולרי יוצר בעיה. המרחב האישי שלנו הרי מוגדר על ידי הטלפון הנייד. אם לטלפון הקווי בבית או בעבודה כל אחד יכול לענות, לסלולרי איש לא אמור לענות מלבדך. זה הקו שנועד לאוזניך בלבד. קשה לדמיין איך ניהלו רומנים מחוץ לנישואים לפני הסלולרי. אפשר רק להיזכר בסיפורים פרה-היסטוריים על האשה שהרימה את השפופרת השנייה בקו הביתי וצוטטה בטעות לשיחה של בעלה עם המאהבת.

גם פעילויות כמו בדיקת הצעות עבודה מתחרות, או סתם עניינים כספיים עם הבנק, נהפכות למורכבות כשהמשרד הנייד הפרטי שלך לא קיים. תצטרכו להתרגל לדבר עם אמאל'ה על הפרונקל החדש שלכם כשכל מי שיושב סביבכם מאזין בהנאה.

יום שלישי: השלמה

"זה דבר מטומטם, אי אפשר לעבוד ככה. זה מחבל בעבודה שלך", עמיתי לעבודה נ', שניסה להתקשר אלי ולשלוח לי מיילים, היה עצבני. אין לסביבה הרבה סבלנות כלפיך כשאתה בלי טלפון נייד. התקשורת אתך נהפכת למטרד.

עד לאותו רגע ההתנהלות בלי אינטרנט דווקא לא היתה בעייתית עבורי. השתמשתי במחשב בעיקר כמכונת כתיבה, ויתרתי על גלישת הפנאי בערב וקראתי עיתונים. לא בדקתי את לוח השידורים הטלוויזיוני דרך הרשת והתנזרתי בשמחה מהמייל ומהפייסבוק. בעבודה השלמתי עם כך שאתכתב עם אמריקאים באמצעות פקסים טרנס-אטלנטיים, וחזרתי לנבור בגזרי עיתונים מצהיבים משנות ה-70 וה-80 בארכיון "הארץ".

אבל כשנשאלתי "איך זה שאתה פה, אם ההודעה במייל אומרת שאתה בחופש?", התברר לי שהניתוק מהאינטרנט זהה מבחינת מקום העבודה ליציאה לחופשה והחלטתי לוותר. עבודת העיתונאי ללא אינטרנט היא משימה בלתי אפשרית. כדי לשמור על היציבות התעסוקתית שלי העברתי את האיסור על האינטרנט לשעות הפנאי בלבד. ואולם אפילו בבית המשימה לא היתה אפשרית. בימינו אין גיבוי בכתב להודעות אלקטרוניות. אף אחד לא שולח עם הילדים הביתה דפים מודפסים שמסבירים כיצד להתלבש בשבועות, מה לשים להם בטנא ובאיזו שעה נפגשים למדורת ל"ג בעומר. לא תתעדכן - אכלת אותה.

לפנות ערב נדברתי לפגוש את המשפחה בחנות רהיטים. התנהלתי באופן מסודר, כיאה לאדם נטול סלולרי. לפני שיצאתי מהעבודה התקשרתי לחנות ושאלתי לגבי דרך ההגעה, תיכננתי מראש היכן לחנות והתייצבתי בזמן. חלפו 20 דקות ואיש לא הגיע. לא היה טלפון ציבורי באזור. מתברר שבישראל אין כמעט טלפונים ציבוריים כיום - איש לא משתמש בהם. עמדתי בצומת ההומה והבטתי לכל הכיוונים, תוהה מאיזה כיוון יגיעו מכריי. הבדידות העירונית היתה גדולה ללא המכשיר שמחבר אותי לקרובים אלי.

כשחזרתי לחנות כדי "לגנוב שיחה", הרגיעה אותי המוכרת והסבירה שאשתי התקשרה וקיבלה הדרכה כיצד להגיע. נעמדתי שוב מחוץ לחנות. לא הרגשתי בנוח. לא יכולתי להוציא את הנייד מהכיס כדי להכריז לסביבה שאני אדם מן היישוב. הרי מי מסתובב בלי סלולרי? רק חסרי הבית. כשהמשפחה הגיעה, ההקלה היתה עצומה.

כשחזרתי הביתה נשכבתי על הספה ועשיתי מעשה נדיר עבורי: ניהלתי שתי שיחות טלפון ארוכות מהטלפון הקווי, עם שני חברים שעמם לא דיברתי זמן רב. היה נחמד.

יום רביעי: געגועים

בצהרי היום הרביעי התארגנתי לצאת לפגישה שקבעתי בצפון תל אביב, כשהטלפון במערכת צילצל. "ראית את הודעת ה-SMS שלי?", שאלה המתקשרת. "לא", עניתי. "אז מזל שהתקשרתי. הזזנו את הפגישה לעזריאלי". ניצלתי מנסיעת שווא. בסיום הפגישה צעדתי ברגל בחזרה. אנשים הלכו לידי ברחוב תוך הקלדת הודעת SMS, וחלפו על פניי במכונית תוך שהם משוחחים בנייד.

כשחזרתי למשרד חיכיתי לשיחה חשובה - חוויה מעיקה ללא טלפון נייד. אסור היה לי לקום מהכיסא לפינת הקפה או לעמדת המחשב של עמיתיי כדי לא לפספס. כשהגיעה השיחה בסוף, הדובר בצד השני דיבר ארוכות אבל לא יכולתי לנצל את הזמן כדי לקום ולמתוח את האיברים.

המכשיר הנייד, שנראה כל כך טריוויאלי עבור הנוער של היום, נראה כמדע בדיוני עבור מי שגדל לפני שנות ה-90. כשהייתי בן 13 רכש אבי את הטלפון האלחוטי הראשון שלנו. ערכנו בו ניסוי: יצאנו מהבית, נסענו למגדל המים העירוני, טיפסנו במעלה הגבעה ובדקנו אם הוא עובד. למשמע צליל החיוג התמלאנו עליצות.

בילדותי חלמתי בלילות על מכשיר נייד שאוכל לראות בו טלוויזיה בכל מקום. ואכן, הגעת הסמארטפונים היתה המהלך הטכנולוגי המשמעותי ביותר שחזיתי בו בימי חיי. הוויתור על טלפון נייד הוא כמו ויתור על חלום שהתגשם.

יום חמישי: מוגבלות

חשבתי לעבוד מהבית, אבל ויתרתי. בלי טלפון נייד לא יכולתי להרשות לעצמי את הפריווילגיה הזו. לא אהיה קיים עבור עמיתיי ומנהליי אם לא אהיה נוכח שם פיסית. הם הרי מתקשרים אלי לנייד גם כשהם יושבים במרחק 30 מטר ממני, ושולחים לי הודעה גם כשאנחנו באותו התא. ללא נייד אתה נהפך לבטלן מחוץ לעבודה. לא תוכל להעניק את האשליה שאתה תמיד בעבודה באמצעות מיילים והודעות SMS שתשלח ב-23:00.

זה הזכיר לי למה קניתי את הנייד הראשון שלי. ב-2001 חיפשתי עבודה וחשתי צורך לרשום מספר סלולרי בקורות החיים, כדי שיחשבו שאני אדם רציני. לא איזה תמהוני שמפחד ממחויבות, או גרוע מכך - טכנופוב, המחלה הנפשית האיומה מכל של המאה ה-21.

לאף אחד לא אכפת שמהרבה בחינות אתה יעיל יותר ללא המכשיר הטורדני: אתה מקבל פחות שיחות פרטיות וממוקד בפעילות אחת ולא בשמונה משימות במקביל, וחייך לא מתנהלים בבדיקה מתמדת אם קיבלת מייל, הודעת SMS, או שהיתה לך שיחה שלא נענתה.

לפנות ערב השארתי הודעה לקרובת משפחה שהגיעה מחו"ל לביקור בישראל. היא לא הצליחה לחזור אלי ופיספסנו את האפשרות להיפגש. לא ידעתי אם להאשים את היעדר הטלפון הנייד. אם זה היה מספיק חשוב כנראה שזה היה קורה. בערב ויתרתי על צפייה בסרט דרך המחשב. חשבתי להחליף זאת בסרט מהווידיאומט, אבל הידיעה שלא אוכל להתקשר בעודי עומד מול המכונה ולהתייעץ איזה סרט להביא ריפתה את ידיי.

שישי-שבת: הסתגלות

פיזרתי את הילדים בבית ספר ובגן והמשכתי לקניות בצעידה שאותה אני מבלה בדרך כלל בשיחות טלפון לקביעת תוכניות לסוף השבוע. גם בהמתנה למורה שתשחרר את הילדים שוחחתי עם הורים אחרים במקום להעביר את הזמן בטלפון.

בשבת בבוקר יצאתי עם הילדים לבריכה. כבר בדרך נזכרתי ששכחתי לקחת אתי את קופסת הפלסטיק עם חתיכות המלון שהיתה מוכנה במקרר. כשהגעתי גיליתי ששכחתי להביא בגד ים לקטן. שתי בעיות שהיו יכולות להיפתר בקלות בשיחת טלפון לאור העובדה שזוגתי היתה אמורה להצטרף אלינו. השהייה במי הבריכה היתה נעימה. לא הרגשתי צורך לצאת מהבריכה כל כמה דקות, לנגב ידיים ולהוציא את הנייד מהתיק כדי לבדוק הודעות. לא צילמתי את הילדים ולא העליתי את התמונות לרשת. החוויות נשארו שלי בלבד, בלי היכולת לשתף אחרים באופן מיידי. בלי נייד תצטרכו להתרגל להביא מצלמה.

זה לא הדבר היחיד שתצטרכו לדאוג לו. ללא הנייד תצטרכו להצטייד בשעון יד, בעוד קו טלפון לבית, בפנקס ובעט, ובמוצר מלבני נשכח - ספר טלפונים. תצטרכו גם לשכור את שירותיה של מזכירה שתקבל שיחות כשאתם לא ליד השולחן.

בבריכה נזכרתי בשמות של עוד שניים-שלושה שותפים שייתכן שהיו מצטרפים אלי אם הייתי מזמין אותם. אבל לא היה באפשרותי לשלוח הודעת SMS: "באים לבריכה?". מילא, רוב ההודעות האלה מסתיימות בכלום ומשמשות בעצם לעדכון הסביבה במעשיך.

להיעדר טלפון נייד יש השפעה מהותית על האינטראקציה החברתית. מצד אחד אתה מזמין את האדם שעמו אתה רוצה להיפגש בשיחת טלפון מסודרת מהבית, ולא במסרון אגבי כשאתה נמצא בדרך. מצד שני, אתה מנהל פחות קשר עם העולם. ייתכן שהייתי נפגש עם יותר אנשים בסוף השבוע אם היה לי טלפון נייד. כשהטלפון שלך סגור, אתה מסמן לסביבה שאתה לא פנוי לקשר. אם סגרת אותו סימן שאתה ישן, עושה סקס, באמצע סרט קולנוע או נמצא בחו"ל.

בסוף השבוע נזכרתי בסדרה של תחושות נוסטלגיות משנות ה-90. מתי שאלתם באחרונה מישהו זר "מה השעה?", מתי השארתם פתק על השיש במטבח המודיע לבן משפחה שמגיע מהעבודה, "קפצנו לגינה", מתי דפקתם בדלתו של מישהו ואמרתם "הי, קפצתי אליך" בלי לשלוח לפני כן מסרון: "אני בסביבה, אפשר לקפוץ?"

נעים היה להיזכר בפעולת הרמת השפופרת של הטלפון הקווי כדי להאזין לצליל החיוג ולבדוק אם יש לך הודעות לאחר ששהית מחוץ לבית. הסקרנות למשמע הצליל המקוטע המודיע לך שמחכה לך הודעה בתא הקולי, האכזבה למשמע צליל החיוג הרציף, הפנייה לבעל הבית שאצלו אתה מתארח - "אכפת לך אם אתקשר למשוך הודעות רגע?". נעים היה אפילו לרוץ אל הטלפון הביתי המצלצל - כי מי עונה כיום בכלל לטלפון הקווי בבית? לפעמים עונים, לפעמים לא. הרי אם באמת יצטרכו אותך, יתקשרו לנייד.

יום ראשון: הקלה עצומה

תחושת הקלה מילאה אותי עם פתיחת המכשיר הסלולרי בבוקר. כמו אחרי שבוע מילואים. אמנם במשך שבוע לא פחדתי מהמשמעות של נזקי הקרינה הסלולרית, היה לי חפץ אחד פחות לזכור לקחת עמי ופחות מכשיר לזכור לטעון בלילה, אבל המצב המנותק העיק. הקשבתי לשתי הודעות מודאגות בנוסח "אני מקווה שהכל בסדר". טלפון נייד סגור מבשר רעות.

בשורה התחתונה לא הפסדתי שום דבר מהותי בשבוע שחלף. אפילו בדיקה של הפייסבוק אחרי שבוע העלתה שלא החמצתי דבר. אבל המסקנה שלי היא שאין דרך חזרה: אולי אפשר להפחית את השימוש בטלפון הנייד ולהשאיר אותו בתיק ולשכוח ממנו, אבל בעולם שבו לכולם יש טלפון נייד - ויתור על המכשיר גובה מחיר לא קטן.

כשלכולם יש טלפון נייד ורק לך אין - רבים פשוט יוותרו עליך. כשמודיעים לכולם בהודעת SMS קולקטיבית על המסיבה הכי חמה בעיר - לא יתקשרו רק אליך במיוחד הביתה כדי להשאיר הודעה. כשמתפנה משרה שווה ולכל המועמדים יש טלפון נייד - אף מעסיק לא יטריח את עצמו בשבילך. אתה ממילא לא רוצה להיות בקשר. בגלל זה נפטרת מהסלולרי, כי רצית להתנתק, לא?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#