כל כך דומה וכה שונה כאן מהיקום המקביל שנקרא ישראל - Markerweek - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כל כך דומה וכה שונה כאן מהיקום המקביל שנקרא ישראל

בבר מצווה לנורמן רוקוול הכל טוב - אבל משעמם

2תגובות

דה הורור, דה הורור. לא, לא בלב המאפליה הווייטנאמית, אלא דווקא בזו של אפ-סטייט ניו יורק: מכורתן של פלזנטוויל, נשות סטפפורד ועקרות הבית הנואשות באשר הן. אני נמצא בבר מצווה בקאנטרי קלאב המיועד ליהודים אמידים בלבד. דמי מנוי של 60 אלף דולר בשנה שקונים לך אולמות מפוארים, מוקפים במסלול גולף מוריק ובלבו מגרש חנייה שבו מצטופפים מאות ג'יפים שחורים. יש כמובן ואלה סרוויס - נהגים פורטוריקנים בכפפות צחורות שמסיעים את הג'יפים מהכניסה וכל הדרך אל מגרש החנייה - מינימום 200 מטר.

אני נכנס פנימה בשוט אחד ארוך, ללא קאטים. מקפיד על תנועה בלתי פוסקת. המארחת מושיטה יד ידידותית לכיוון הצ'ק הרבה לפני שאני שולף אותו ממעמקי המקטורן. אני לוקח אוויר ונכנס לאולם הרועש. חבורה של ילדות בנות 13 מצובעות ומפרכסות מקיפה את חתן הבר מצווה. כולן גבוהות ממנו לפחות בראש. וודי אלן מחכך כפיים ומגחך בסיפוק אי שם בזיכרון התרבותי שלי. ההורים של החתן שתויים מאושר או להפך. אני ניגש לאחל מזל טוב, זוכה לחיבוק ולהסבר מדוע הם עורכים בר מצווה צנועה עם כמה מאות אורחים ולא אירוע של 100-200 אלף דולר כמו שרוב השכונה עושה. הם העדיפו לקחת את כל המשפוחה לשבועיים ליזראל.

אני ממשיך ומוצא את מייקל. הוא משוחח עם כריס. כריס? משלנו הוא לא. מתברר שכריס מנהל את הקאנטרי קלאב. אני שואל את כריס איך זה להיות מנכ"ל גוי של מוסד יהודי לחלוטין. במיומנות של מישהו שהתאמן על התשובה יותר מדירק נוביצקי בזריקות עונשין, הוא עונה "אוי ויי". כשכריס הולך לבדוק את הנקניקיות, מניד מייקל מיד בראשו לכיוון ראובן ומגלה לי שהוא התחתן עם שיקסע. אפילו לא בלונדינית. "טוב לפחות היא התגיירה כך שהילדים יהיו יהודים למדי" הוא מוסיף בחיוביות. משם הוא עובר לדבר על אובמה וביבי ואיך זה ייגמר רע, ואני מקווה שגם אנחנו נקבל פעם שוורצע (כך מכנה אותו מייקל) במקום אסון הביבייה 2.

עוברים לתכנית האמנותית, ובה אבי חתן הבר מצווה נואם. הוא משתף את כולנו בעשר הסיבות לכך שהם כל כך אוהבים את החתן. כל הסיבות טריוויאליות לחלוטין ומקסימות שבעתיים דווקא בשל כך. לאחר מכן מקרינים ההורים את הסרט, ו-13 שנה של ילדות אמריקאית מצולמת ומתועדת, כאילו עסק קלוד לנצמן בעצמו במלאכה, נפרשות בפנינו. מדובר בסרט ספורט. החתן שוחה שנים, משחק כדורגל, רוכב על אופניים, שוחה שוב ובעיקר עושה הרבה, הרבה סקי.

הילדים חוזרים לאולם הגדול, משחקים בעשרות עמדות משחקי וידאו שהובאו עבורם, ורוקדים בדבקות ויסודיות אין קץ, אדישים לחלוטין לכוריאוגרפיה של האלכוהול, הפוליטיקה והרכילות באגף המבוגרים. אני פורש הצדה לרשום רשמים באייפון, ושוב תוהה אם היהודי הנודד היה הדבר הנכון. כל כך דומה וכה שונה כאן מאירועים מקבילים ביקום המקביל שנקרא ישראל. כאן הכל בטוב. אין אף אחד במדים, ואף על פי שחיפשתי היטב לא מצאתי ולו בן תשחורת אחד שפרש לרגע הצדה לשאכטה או למזמוז. אין ציניות, שלא לומר סרקזם, והכל מצולם כמו דרך פילטר קבוע של נאיביות וחיוביות שלחלוטין לא מודעות לעצמן.

אני נזכר בביקור המשפחתי שלנו במוזיאון נורמן רוקוול שבסטוקברידג' מסצ'וסטס. רוקוול, המאייר והצייר שהצליח אולי טוב יותר מכולם לתפוש ולתפוס את הפקס אמריקנה השליו הזה. רוקוול, כמו בבר מצווה שבה ביקרתי, מעולם לא הנציח ולו רגע אחד של סבל, קושי, חרדה, מועקה, כאב, ולמרות זאת, איוריו גדושים ביכולת התבוננות ובכישרון עילאי לספר סיפור אנושי אותנטי להפליא בתמונה אחת. לעתים גם ניכר הומור דק ומחודד, שגורם למתבונן לשאול את עצמו אם רוקוול צוחק עם מושאי יצירותיו או גם קצת עליהם. ואולי האיש היה נבון ומוכשר מספיק כדי להלך על הקו הדק הזה באופן קבוע, לבחור לראות רק את הטוב, אבל בו בזמן לקרוץ אלינו כמו אומר שהוא מבין היטב את שאר התמונה.

באופן טבעי אני חושב על הבנות שלנו - האם טוב או רע להן יותר כאן וככה. התשובה קשה. היא צריכה למצוא דרך ולחצות את האידיאליזציה ואת הררי ההתניות שמלמדות אותנו שהדרך שבה אנחנו גדלנו היא הנכונה והטובה, אף על פי שהשכל יודע שמדובר בלא יותר מהרגל. האם אנחנו רוצים את מה שטוב להן, או את מה שמתאים ומוכר להורים שלהן, לנו, שישמור אותן דומות כמה שיותר אלינו? אני מביט סביב פעם נוספת על חיזיון הבר מצווה, מנסה עיניים חדשות: האם הנוכחים אנשים שמחים? טוב להם? חס מלהזכיר את המלה אושר, כמובן. התשובה, כמו כל דבר בחיים שלנו, דואלית. כן, כך נראים כנראה אנשים שמחים. או לפחות שמחים בחלקם. או אולי פשוט חרדים פחות. אין הרבה סאב-טקסט, נראה שרמת הסיבוכיות נמוכה יחסית, אין איום קיומי ואין תהייה לגבי מחר. בקיצור, משעמם רצח.

גטי אימג`ס


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#