האדריכל ראו: "צריך להסתכל על הכל הפוך" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האדריכל ראו: "צריך להסתכל על הכל הפוך"

ראו לא קונה כלום: לא טלוויזיה, לא מנורות, לא שולחנות ואפילו לא חלונות ובכל זאת יש לו משרד משגשג ואיכות חיים מעוררת קנאה

3תגובות

ראיונות עם אדריכלים בעלי שם עולמי מתנהלים בדרך כלל באופן זהה: הם מדברים בהרחבה על התחומים שבהם הם גאים ואותם הם שמחים לקדם, הם מציגים בגאווה את הפרויקטים שתיכננו ומספרים עד כמה הם שמחים לבקר בארץ הקודש. בסיום הראיון מתקיים סשן צילומים קצר, והאדריכל מצטלם כשהוא לבוש בחליפה ומשדר רצינות.

לכן כשהאדריכל הגרמני-הולנדי תומס ראו הציע להצטלם כשהוא עומד על ראשו, היינו בטוחות שהוא מתבדח. אבל ראו היה חדור שליחות ורק ביקש כרית לראש. כשזו התעכבה, הוא עמד על הראש כשהדום קטן משמש לו מצע, והסביר בחיוך רחב שזו השקפת העולם שלו: צריך להסתכל על הכל הפוך.

הגישה המחויכת של ראו היא משב רוח מרענן, המגובה בתפישות לא שגרתיות על אדריכלות, על תכנון בר קיימא, על כלכלה ועל תרבות הצריכה. התפישות האלה מיושמות בפרויקטים של ראו וגם במשרד הפרטי שלו. הכיסאות, השטיחים, החלונות וגופי התאורה במשרדו אינם שייכים לו: הוא לא רכש אותם, אלא שוכר את הביצועים שלהם. הוא משלם על כך וכך שעות תאורה בחודש, על מספר שעות ישיבה שנתיות ואפילו על שעות בהייה דרך החלון. למעשה, ראו משתמש בליסינג תפעולי של מוצרי המשרד שלו.

שיטה זו של השכרת הביצועים של מוצרים שונים זכתה לשם Turn Too, והיא סימן רשום. התפישה גורסת שאין צורך להיות הבעלים של מוצרים, אלא רק לרכוש את היכולות שלהם. ראו הגה את רעיון ה-Turn Too בגלל המשבר החמור שמאיים על כדור הארץ. הוא לא מתכוון למשבר האנרגיה שרובנו חוששים ממנו, להפך: בראיון ל-Markerweek הוא מדגיש שוב ושוב שאין משבר אנרגיה עולמי, ושמדובר בתפישה מיושנת.

מאייר טלי

"נכון שיש עלייה בצריכת האנרגיה ושאנחנו מתבססים כיום על שימוש במקורות מתכלים כמו נפט ופחם, אבל יש הרבה מקורות אנרגיה מתחדשים שקל מאוד לנצל לטובתנו, כמו רוח, שמש ואפילו גוף האדם". ראו מאמין כי המשבר הגדול שעמו נתמודד בקרוב הוא המחסור העתידי בחומרי גלם. "בעוד 65 שנה ייגמרו מאגרי הנחושת בעולם. אין לנו מספיק נחושת כדי לייצר את כמות המכוניות החשמליות שעליה אנחנו חולמים".

ראו טוען שהגורם למחסור בחומרי גלם הוא בזבוז: אנחנו לא מבינים שאם מתייחסים לחומרי הגלם כדבר שאפשר לזרוק - הם ייגמרו ביום מן הימים. לעומת זאת, אם נתייחס לחומר הגלם כמתנה ונחזיר אותו ליצרן כשנסיים להשתמש בו, נשמור על אספקה של חומרי גלם. "זאת אסטרטגיה כלכלית וצרכנית חדשה, שמתבססת על האפשרות לשכור את הביצועים של המוצרים. זה מטורף שצריך לרכוש מכשיר טלוויזיה כדי לצפות בחדשות, או מנורה כדי לקרוא עיתון. הרי אנחנו לא זקוקים למנורה, אלא רק לאור. לכן יש לנו הסכם עם כמה חברות, שלפיו אנחנו שוכרים את הביצוע ולא את המוצר עצמו. לא מעניין אותי אם המנורה עובדת על חשמל, מים או חלב. זאת בעיה של היצרן. אני משלם רק על יחידות האור".

ייתכן שההצהרה של ראו נשמעת מטורפת, אבל שיתוף הפעולה שלו עם חברות כמו פיליפס - שממנה הוא שוכר אור - מוכיח שיש בה היגיון כלכלי. "כשעובדים בדרך הזו, החברות הן שאחראיות על המוצרים שלנו. לדוגמה, הטלוויזיה שלנו: כמכשיר היא פצצת רעל שמכילה כמות עצומה של כימיקלים רעילים, שלנו כצרכנים אין מושג איך לטפל בהם בסוף השימוש. אבל אם הטלוויזיה תישאר של החברה ואנחנו רק נשכור שעות צפייה, בתום השימוש תצטרך החברה שייצרה אותה לטפל בה ולהפוך אותה לבת מיחזור. ככל שהחברות ייצרו מוצרים טובים יותר שקל לפרק חזרה לחומרי גלם, כך יהיה להן קל יותר למחזר אותם בתום תהליך השכירות".

הרעיון כל כך חדשני, עד שלא ברור מה האינטרס הכלכלי של חברות כמו פיליפס שמוכנות ליישם אותו. ראו מדגיש שהסיבה שלחברות שווה לעבוד בדרך זו היא העובדה שכך הן מבטיחות לעצמן חומרי גלם זמינים גם בעתיד. "בעתיד ייהפכו המוצרים החדשניים לזולים יותר, והמוצרים הלא חדשניים שמגיעים מסין ייהפכו ליקרים. אם נארגן את התהליך באופן כזה, השוק ישתנה. אנחנו מציגים את השיטה בהולנד, ויש התעניינות רבה. כ-50 חברות פנו אלינו כדי להצטרף למיזם".

אבל אנשים אוהבים להיות הבעלים של חפצים, ואתה אומר להם לא לרכוש מוצרים.

"יש אנשים שאומרים לי: 'תומס, אתה רק תגדיל את כמות הצריכה, כי אנשים ישכרו עוד ועוד מוצרים מפני שהם יהיו יותר זולים'. במובן מסוים זה נכון, אבל אני מתאר עולם צרכני חדש. כיום אנחנו מגדירים את עצמנו דרך המוצרים שלנו: האייפד, הפרארי וכו'. אבל אם לא נהיה הבעלים, לא נגדיר את עצמנו דרכם.

"אני רוצה להציג אג'נדה חיובית, שלא פוגעת באורח החיים שלנו. אין שום דבר רע בצריכה וברצון להיות בעלים של אייפון, אבל צריך לארגן זאת באופן אחר, ו-Turn Too עושה זאת, כי באופן כזה למוצר אין השפעה שלילית כשהוא מסיים את תפקידו".

ראו מדגיש כי ההיגיון הכלכלי הוא זה שמנחה את החברות להצטרף לפרויקט. "המנכ"ל של פיליפס אמר לי שזה העסק של העתיד מבחינת החברה, ושבעוד כעשר שנים החברה לא תמכור מנורות אלא אור. הם יודעים עד כמה מחירי חומרי הגלם מאמירים, וכך הם יכולים להיות בטוחים שתמיד יהיה להם חומר גלם שיחזור למפעל".

"למצוא רעיון זה כמו לדוג דג"

הפתרונות שמציג ראו נשענים על התפישה בת הקיימא "מעריסה לעריסה" (Cradle to Cradle), על פי הספר שכתבו וויליאם מקדונו ומייקל בראונגרט, שנחשב לתנ"ך של תחום הקיימות. התפישה הזאת מתייחסת למעגל החיים של מוצרים. החשיבה המסורתית שאליה התרגלנו בוחנת מוצרים ותהליכים מנקודת המוצא מ"העריסה לקבר", כלומר משלב הייצור לסוף חייו של המוצר, הרגע שבו הוא מושלך לזבל או מוטמן באתרי פסולת. החשיבה שעומדת מאחורי "מעריסה לעריסה" מבוססת על מעגל חיים שלם: לייצר מוצרים שישרדו בטווח הארוך. הם לא חייבים להמשיך למלא את תכליתם הראשונית, אלא יכולים להיות מפורקים כך שנוכל להשתמש במרכיביהם מחדש כמעט ללא בזבוז של אנרגיה.

הרעיונות החדשניים של ראו לא נעצרים בשכירה של שטיחים למשרד. הוא פיתח כמה פתרונות לייצור אנרגיה מתחדשת, שהפכו את הבניינים שהוא מתכנן ליצרני אנרגיה. הרעיון הפשוט ביותר הוא ייצור חשמל מתנועתה של דלת מסתובבת בכל פעם שמישהו עובר דרכה. זהו אמנם רעיון מקורי של ראו, אך הוא מסרב לרשום אותו כפטנט משום שלדעתו אי אפשר לקחת בעלות על רעיונות. "למצוא רעיון זה כמו לדוג דג: הם מסתובבים מסביבנו כל הזמן. גם אם הוא נתפס בחכתך, אין זה אומר שאתה הבעלים שלו".

בבית הספר שתיכנן ראו בעיר ההולנדית ווארט, חום הגוף של התלמידים אחראי ל-85% מהמיזוג בבניין. המערכת פועלת על עיקרון פשוט: החום שהגוף פולט מחמם את האוויר ועולה למעלה. הוא נספג בתקרה בשכבה של בוץ, שסופגת את הלחות ואוגרת את החום. בתוך שכבת הבוץ עוברת רשת צינורות המים של הבניין. החום שנצבר בבוץ מחמם את המים, וצינורות מסיעים אותם לכל רחבי הבניין.

בקיץ מקררת את הבניין מערכת מים מקבילה, הפועלת בזכות הפרשי החום בין המים המגיעים מצינורות מתחת לאדמה לבין החלל. השירותים הם אלה שמניעים את המערכת ושומרים את המים בה קרים. בכל פעם שהילדים מדיחים את האסלה הם תורמים לקירור החלל.

ראו יישם רעיון דומה במשרדים הראשיים של WWF (הקרן העולמית לשימור חיי הבר), בעיר זייסט בהולנד, הממוקמים בבניין מעבדות משנות ה-50 שזכה שהתחדש בזכות תוספת בעלת צורה מעוגלת. הוא שילב מערכת חדשנית אחרת בבית הספר כריסטיאן הייגנס באינדאובן, הולנד. המערכות המותקנות בבניין משתמשות בפחמן הדו חמצני שנפלט בו - בתהליכי חימום, תאורה ועוד - כדי לייצר אנרגיה. כלומר, בסופו של דבר מאזן הפחמן הדו חמצני של הבניין הוא אפסי.

אפילו על תריסים בחלונות מסתכל ראו בצורה שונה. הוא מסביר שהדרך שבה התריסים עובדים כיום מבזבזת אנרגיה: כשמורידים את התריס, החדר מחשיך וצריך להדליק את האור, אף על פי שבסך הכל רצינו למנוע מהשמש להאיר את מסך המחשב שלנו. אם התריסים היו עולים מלמטה למעלה, הם היו מונעים מהשמש לחדור באופן ישיר - אבל מאפשרים לאור טבעי להיכנס. "לא ברור לי למה כל התריסים בעולם פועלים בכיוון הלא נכון. הרי כך אנחנו מונעים מהאור הטבעי להיכנס עוד לפני שעצרנו את הקרניים הישירות שמסנוורות אותנו". הוא מספר שעברו שבע שנים עד שהצליח למצוא יצרן שייצר את מערכת התריסים שפיתח ויכניס אותה לשוק.

"אני לא אחראי למה שאובמה עושה"

הרעיונות של ראו צומחים מתוך האמונה שכולנו אורחים על הכוכב הזה, ולכן עלינו להתנהג בהתאם. בראש עמוד הבית של המשרד שלו מתנוססת התמונה הראשונה של כדור הארץ שצולמה מהירח. בעיני ראו, משקפת התמונה הזו את השבריריות של הכוכב שבו אנחנו חיים, ובעיקר מדגישה שאין לנו כוכב אחר ולכן כדאי שנטפל היטב בנוכחי. "הכוכב שלנו פגיע ואין לנו זמן לעשות את הדברים פחות רע. אנחנו צריכים לעשות אותם טוב".

ראו, יליד גרמניה, עזב את מולדתו עם נפילת החומה, לא מפני שהתגורר בצדה המזרחי וחיכה להזדמנות לברוח, אלא מפני שערך ניתוח קר של המצב, והבין שבזמן שגרמניה תאחד את שני חלקיה, היא לא תהיה פנויה לקדם פרויקטים תכנוניים. הוא בחר לעזוב להולנד, שבאותן שנים הסתמנה כשדה ניסויים מעניין בתחום האדריכלות. ההימור השתלם. לאחר שעבד באדריכל שכיר, פתח ראו ב-1992 משרד פרטי הנושא את שמו. ב-20 השנים שבהן הוא מנהל את המשרד, הוא תיכנן 100 פרויקטים ברחבי אירופה.

זה אינו ביקורו הראשון של ראו בישראל: בצעירותו הוא התנדב חמש פעמים בקיבוצים. הוא מספר בחיוך ששקל להגר לארץ, אבל לבסוף החליט לוותר.

אפשר לצפות שראו יהיה חסיד של הבנייה הירוקה ושלל תווי התקן שמגיעים עמה, אך הוא מאמין שהתווים הירוקים - כמו ה-LEED האמריקאי וה-BREEAM האירופי - הם שארית של תפישה לא מתקדמת. הוא אף מגדיל וקורא להם "קונדומים בני קיימא", מכיוון שהם נועדו לגרום לנו לחוש בטוחים אבל פוגעים בהנאה. "כדי לזכות בתיוג של ליד פלטניום לבניין שאתה בונים צריך להרים טלפון לחברת האוטובוסים ולבקש תחנה בכניסה לבניין. על המעשה הזה לבדו זוכים בשש נקודות, שהן 10% מהניקוד הכולל של תו התקן הזה".

האם לדעתך אדריכלים ידועים, כמו ריצ'רד רוג'רס, שטוענים שהקריטריונים של תכנון בר קיימא הם תכנון בניין על פי כיווני האור, השפעת הרוח וכן הלאה, הם סתם קשקשנים?

"לא, מה פתאום. אלה דברים בסיסיים מבחינת התכנון האדריכלי ואיבדנו אותם במשך השנים. כשמבקרים ברוטרדם או בניו יורק ומסתכלים על גורדי השחקים, לא ברור היכן השמש עולה בבוקר כי כל החזיתות נראות אותו דבר. כיום אנחנו מתכננים בניינים תוך התייחסות לסביבתם. הרי כבר מיליוני שנים השמש עולה במזרח, וצריך לתכנן את החזית המזרחית בהתאם. לדעתי, תווי התקן פשוט מתמקדים באופן שבו הופכים שיטה ישנה ולא טובה לכמה שפחות בעייתית. זה לא נכון. צריך לאמץ שיטה כלכלית חדשה, כלכלה של ערך ומיחזור מלא".

איפה מתחילים כשעושים שינוי גדול כל כך?

"אני אחראי לדברים שאני עושה, לא למה שהשכנים שלי, או ברק אובמה, עושים".

הכל מתחיל, על פי ראו, ברמה הבסיסית: בתנאי העבודה שלו ושל 35 העובדים במשרדו. הוא מאמין כי עובד שנהנה מחייו הפרטיים הוא עובד טוב יותר. לכן הם עובדים במשרד רק ארבעה ימים בשבוע, תשע שעות ביום.

ראו דאג לשנות את תפישת האדריכלות שלו מתוך הבנה שכמו שכל מוצר הוא בנק של חומרי גלם, כך גם כל בניין יכול להיות בנק של חומרי בניין. לדעתו, יש לתכנן בניינים כך שבעתיד, אפשר יהיה לפרק אותם לחומרי הגלם. "הדרך שבה אנחנו בונים בניינים כיום לא מאפשרת לעשות זאת. צריך לבנות את הבניינים באופן חכם יותר כדי שנוכל לפרק אותם בפשטות".

האם זה אפשרי בישראל, שבה שיטת הבנייה מבוססת על בטון שבתוכו פלדה? ראו מסכים שנדרשת מהפכה, אבל מאמין שהיא אפשרית. שימוש בשיטות בנייה קלות, כמו שלד מתכת שאליו מתחברים חיפויים, מקובל במקומות רבים בעולם. ראו מספר שתיכנן בניין שהחומרים המרכיבים את חזיתו הושכרו ל-50 שנה. הוא הביא בחשבון כי ייתכן שבעתיד האופנה תהיה שונה ותיכנן אותו כך שיהיה פשוט לשנות את החזית ולהשתמש בחומרי החיפוי כחומרי גלם.

תומס ראו

הבעלים של משרד העיצוב ראו

גיל: 51

מצב משפחתי: נשוי + 3

מגורים: אמסטרדם

השכלה: תואר ראשון באדריכלות מהטכניון בעיר אאכן; תואר ראשון בפיסול מהאקדמיה לאמנויות בבון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#