הנרדפים: מה יעלה בגורלם של המעשנים? - Markerweek - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הנרדפים: מה יעלה בגורלם של המעשנים?

רגע לאחר פרסום התקנות החדשות להגבלת העישו יצא כתבנו, מעשן בדימוס, לפאב אפוף עשן לבדוק אם הרתעה וענישה יביסו את ההתמכרות לניקוטין

7תגובות

עישנתי 15 שנה. ב-1993-2008 קשה היה למצוא אותי ללא קופסת סיגריות בכיס. נקודת הפתיחה של הקריירה שלי בעולם הטבק היתה, כיאה לישראלי הממוצע, בצבא. חצי שנה של שירות צבאי הספיקה לי כדי להבין שאזדקק לסיגריות אם אני רוצה לעבור בשלום את משך השירות שנותר לי.

עם זאת, ההשראה לרכישת הקופסה הראשונה נטמנה הרבה לפני כן. לאורך נעוריי הבהירו לי היטב שעישון הוא עניין הירואי. משהו שגיבורים - או טוב מכך, אנטי גיבורים - עושים. קלינט איסטווד, המכווץ את עיניו רגע לפני שהוא צולף ברובהו ומנתק את חבל התלייה של שותפו כ"בלונדי" בסרט "הטוב, הרע והמכוער"; ברוס וויליס בתפקיד ג'ון מקליין, השוטר האמיץ בסדרת "מת לחיות", שמקלל ומדליק סיגריה כשהוא נאנק מכאבים בגלל פצעיו; מל גיבסון חסר העכבות בסדרת "נשק קטלני"; והמעשן הגדול מכולם - רוברט דה נירו - שכל סיגריה שהצית היתה חגיגה של העוויות פנים אינסופיות מעוררות הזדהות. היה ברור שכדי להיות גיבור, אתה צריך לעשן. לא צריך יותר מסיגריה קטנה כדי להפוך את הסיטואציה האפרורית שבה נמצאים חייך לסצנת השיא של הסרט.

הנזקים הבריאותיים לא הטרידו אותי. הייתי בחור צעיר, והיה לי ברור שאני מעשן רק בצבא. ראיתי בעצמי אדם חזק ולא ידעתי התמכרות מהי. שבוע לפני השחרור קמתי בבוקר והפסקתי לעשן.

ליממה אחת. אחר הצהריים כבר הבנתי שזה לא יהיה קל, ולמחרת בבוקר הדלקתי סיגריה. את 13 השנים הבאות ביליתי בניסיון להפסיק לעשן. חלק ניכר מהסיגריות שעישנתי בתקופה זו היו סיגריות אחרונות. תמיד היה לכך תירוץ. כל פעילות או תקופת חיים התחברה לסיגריות. בטיול של אחרי הצבא קופסת הסיגריות היתה מעין "חבר קטן", שמסתובב עמי בדרום אמריקה ומונע ממני בדידות. באוניברסיטה לא היה דבר חיוני יותר מהסיגריות שהודלקו בהפסקות בין השיעורים. את הלימודים לבחינות אי אפשר היה לצלוח בלי להכפיל את כמות העישון, שלא לדבר על הסיגריות שעושנו בתאווה ביציאה מהן.

נמרוד גליקמן

סצנת הדייטינג והמסיבות של גיל 20-30 נראתה חסרת משמעות ללא סיגריות. היו כמובן הסיגריות אחרי הסקס, שהפכו גם את האקט העלוב ביותר לסרט צרפתי משובח; סיגריה אחרי יציאה מהים; סיגריה עם קפה של בוקר, עם הבירה, עם פחית הקולה; סיגריה בעצירה של נסיעת האוטובוס; סיגריה אחרי ארוחת הערב של שישי; סיגריה ברגעים שבהם אתה מרגיש חי וצעיר לנצח; וסיגריה לרגעים שבהם אתה רוצה לצעוק "שילכו החיים האלה לעזאזל".

מדי פעם אפילו חלמתי על הסיגריה הטובה מכולן, זו שאני שולף מכיס מכנסי בעודי שוכב על הארץ מנוקב מכדורים, מדמם למוות וסופר את רגעי האחרונים. סיגריות הן אולי התמכרות וסוג של מחלה כפי שיעידו מעשנים רבים, אבל הן גם עולם ומלואו של פולקלור. עולם שהשלטונות קמו עליו בשנים האחרונות ומנסים להכחידו.

לכן אין לי ברירה אלא להזדהות עם ל' (45, מעשן שתי קופסאות ביום), שאומר: "אני רוצה להפסיק בראש, אבל לא בבטן. אני לא מאמין שאפסיק, אלא אם יגלו לי איזו מחלה שנגרמה בגלל הסיגריות. הניסיון לשמור על בריאות המעשן יפה מאוד, אבל בסוף הוא יעשן בכל מקרה".

על פי ההגבלות החדשות, שנמצאות בתהליכי חקיקה, תוך 90 יום יגובש האיסור על עישון ברציפי רכבת ובתחנות אוטובוס מקורות, יוגבל הפרסום של סיגריות, והחל ב-2014 תיאסר הצבת מכונות לממכר סיגריות. ל' אומר שהוא לא יפסיק, למרות התקנות החדשות. "אני פשוט לא רוצה באמת להפסיק. זה מרגיע אותי".

מה אתה חושב על החקיקה החדשה?

"נראה לי שהיא פוגעת מעט בזכויות האזרח. סיגריות הן לא דבר בריא, אבל הגזימו קצת. אולי אלה גורמים כלכליים, אולי אינטרסים פוליטיים. יש דברים שאסורים בישראל כי ארה"ב החליטה שאסור. אנחנו הרי העתק גרוע של ארה"ב. זה גם עניין של דור: אתם נולדתם בתקופה שבה שטפו את המוח שזה לא בריא".

לא צריך ללכת רחוק כדי להבין את ההיגיון מאחורי החקיקה. אין מחלוקת לגבי המשמעות של עישון: סיגריות מקצרות את תוחלת החיים משמעותית, השאלה היא רק בכמה שנים. שבע, תשע או 14 - המחקרים מציגים תוצאות שונות. הסטטיסטיקה הזו חסרת משמעות עבור בחור בן 16-18 שמתחיל לעשן. היא קצת יותר מוחשית עבור מעשן כבד בן 65, שמסיים את חייו בנקודה שבה אחרים ממשיכים אותם עד גיל 80. לסיגריות יש אם כך גם השלכות לאומיות: אם לא היו מעשנים בעולם, תוחלת החיים של אוכלוסיית ישראל היתה עולה בשנתיים עד ארבע שנים. סביר להניח שאלה היו חיים טובים יותר, ללא המחלות הנלוות לעישון, הסירחון הקבוע וההוצאה הכספית הניכרת.

מקדשים את דת העישון

נמרוד גליקמן

מדוע אם כך, ביקור בבר טיפוסי ביום שבו צוין בכל העולם "יום ללא עישון" חושף זירה אפופת עשן, שבה מרבית האורחים מעשנים כאילו אין מחר? מדוע כל המחקרים - כמו גם דו"ח של ארגון הבריאות העולמי, שלפיו העישון אחראי ל-26% ממקרי המוות בעולם - לא מונעים מרבע מהישראלים להמשיך לעשן?

מבעד לענני העשן בבר - שאיש בו לא היה מודע לתאריך המיוחד - היה קשה לקבל תשובה חד משמעית לשאלה. מצד אחד, אין הרבה דברים שמעשני סיגריות שמחים לדבר עליו כמו על עישון. תן לכל אחד מהם הזדמנות, ותקבל הרצאה ארוכה אודות ההרגל. מצד שני, דווקא מעשנים אדוקים לא מציגים עמדה מגובשת לגבי החקיקה החדשה, שנועדה להצר את צעדיהם, ולא מתקוממים נגדה. קשה לראות תנועת מחאה המונית של מעשנים עולה על משרדי הממשלה. מתי מעט של מעשנים מקדשים את דת העישון: כזו היא ד', המעשנת מזה 45 שנה, שהצהירה באוזני ערב אחד תוך שיחה אודות אירועי "האח הגדול" שהיא לעולם לא היתה משתתפת בתוכנית. "רק לחשוב על זה שמישהו יגיד לי מתי ואיפה לעשן! בחיים לא". לעומתה, מעשנים רבים שעמם שוחחנו הציגו הבנה מסוימת לגבי החוק, שנועד לצמצם את השימוש שלהם בסיגריות. הם הרי יודעים שזה לא בריא.

כפי שאומרת איזבל, המעשנת מזה 40 שנה, "זה לא צריך להיות מותר, אבל זה גם לא צריך להיות אסור. גם אלה שמעשנים זקוקים לחיים. כשאני במקום ציבורי אין לי בעיה לצאת החוצה לעשן. אבל בפאב - כדאי להשאיר את זה בפנים. למה רק אנחנו צריכים לסבול מלעמוד בחוץ? שייתנו גם לשאר לסבול קצת".

למה את לא מפסיקה?

"הייתי מפסיקה בכיף, אבל אני לא יודעת איך. קשה להפסיק כשיש לך את זה זמין".

מרבית המעשנים חיים בתוך פרדוקס. הם תופשים את עצמם כאנשים אוהבי חיים כמו כולם, אבל באותו זמן הם מבצעים פעילות יום-יומית המקצרת את חייהם. הדיכוטומיה הזו מתבטאת גם בכך שהם מזנקים מעמדה אחת לשנייה תוך כדי השיחה. כך, ב', מעשן כבד מזה 30 שנה, אומר: "אנחנו מדינה זבל. אז יעשו קצת סנקציות, יפילו כמה אנשים - ויימאס להם. למי יהיה תקציב לאכוף את זה? דווקא איסור הפרסום הוא חכם, כי הפרסום מדליק את הילדים. אבל למבוגרים? אז תאסרו את ייצור הסיגריות ותעמידו אותי במצב שאיני יכול לעשן, כמו עם סמים. זה הפתרון. אנשים זקוקים לפורקן, לתעסוקה, וסתם נטפלים אליהם".

נמרוד גליקמן

עידו, שהפסיק לעשן לפני חודשיים לאחר 16 שנה, מתגעגע לסיגריות ומצהיר: "זה דבר נהדר. אני בן להורים מעשנים, ובילדותי הייתי צריך להתחנן בפניהם שיפתחו חלון כדי שיהיה לי קצת אוויר. ובאמת לא עישנתי כל התיכון. אבל בצבא מתחילים, כי יש גבול עד כמה אתה יכול להתמודד עם הבאסה. זאת תרבות שלמה. פעם כולם היו מעשנים - בראיונות עם גולדה היא היתה שולפת סיגריה ומדליקה".

"המעשן הוא גם שתיין"

עידו צודק. לפני 20 שנה עישנו בישראל בכל מקום: במקומות העבודה, באוטובוסים, ברכבות, במטוסים ובבתי חולים. המהפך שעברנו מעיד ששינוי הרגלי העישון אפשרי בהחלט, והוא אפילו לא מסובך.

הניסיון העולמי מעלה שהאיום האמיתי על החקיקה והאכיפה לא מגיע מהציבור - שאולי מנסה לצפצף על התקנות, אבל לא יוצא לרחובות. ההתנגדות הגדולה, שעליה יש להתגבר קודם כל, מגיעה מצד שרשרת ארוכה של עסקים המרוויחים מהסיגריות: היצרנים, היבואנים, בעלי העסקים המוכרים את הסיגריות והעסקים הנלווים הנהנים מכך גם כן.

אייל, הבעלים של בר באזור השרון, יכול להעיד על כך. "מבחינת הפאבים והמסעדות, החוקים החדשים הם בעיה. 90% מהבליינים מעשנים, והמעשן הכבד הוא גם שתיין. אני רואה לפעמים מישהו שמעשן, וכשנגמרות לו הסיגריות הוא מתבייש לבקש מהברמן, אז הוא הולך הביתה. אם היו לו סיגריות, הוא היה מזמין עוד בירות.

"אני מבין את האנטי, הרי עישון הוא דבר מגעיל. גם אדם שמעשן שונא לחזור הביתה מסריח מסיגריות. אבל זה הרגל שקשור להווי. באירופה, למשל, עדיין מעשנים בכל מקום. גם בישראל אנשים שבאים לבר רוצים לשבת באזור העישון. בהתחלה בנינו את אזור העישון בחוץ, במרפסת, ובחלק העיקרי של הבר, בפנים, אסרנו על העישון. אחר כך החלפנו בין המתחמים".

אייל מכיר את הסוגיה לא רק מהצד העסקי שלה, אלא גם באופן אישי, מפני שהוא מגדיר את עצמו "מעשן ולא מעשן": "אני יכול לא לעשן בכלל כמה ימים, ומצד שני לעשן חצי קופסה ביום עבודה שבו אני זקוק לסיגריות". מה דעתך על ההצעה לאסור עישון בגני אירועים?

"כאילו שזה יקרה. בן אדם בא לעשות אצלך את האירוע. תהרוס לו את החתונה? תראה, סיגריות הן מחלה. יש אחד שקשה לו להיגמל, יש אחד שקל לו להיגמל. אבל אם אסור לעשן - פשוט לא באים".

מה יהיה עם החיילים?

לעתים נדמה שדווקא המעשנים ה"לא רציניים", אלה שמעריכים כי מדובר בהרגל זמני, דואגים למעשנים יותר מהמעשנים הכבדים בעצמם. כך, ליאור שוורץ, המכריזה שתפסיק לעשן בקרוב, סבורה שהחוק מספיק כמו שהוא עכשיו. "אנחנו חיים במדינה דמוקרטית ולכל אחד יש זכויות. אפשר להגדיר פינת עישון, אבל איסור מוחלט לא מתחשב במעשנים. כל אחד בוחר אם לעשן או לא, יש אזור ללא עישון ואזור עם עישון, ולא כופים כלום. אי אפשר לשמור על אנשים שכבר מעשנים. הם יעשנו".

הוד-אל מסכים אתה, ומפגין עמדה ברורה: "תכל'ס, הרי לא נפסיק לעשן. אז שיעבירו את המגבלות החדשות, אבל שיוותרו עליהן במקומות בילוי, או שלפחות יעשו שם הפרדה בין מעשנים ללא מעשנים".

גם שני ("מעשנת באירועים, אבל אל תרשום. מה אני צריכה שאמא שלי תראה?") מצהירה שאין לה בעיה שיאשרו לעשן במקומות ציבוריים. "כשהודיעו על החוקים החדשים, חשבתי מיד על החיילים שעומדים בתחנות האוטובוס ובתחנות הרכבת. הרי זה מה שמחזיק אותם. מה הם יעשו עם עצמם? מסכנים".

נטלי, מנהלת משמרת בבר ומעשנת, מסכימה: "הם מגזימים. לא צריך לאסור עישון בתחנת אוטובוס. זה האוויר הפתוח, אנשים משתעממים, לא צריך לאסור עליהם".

תפסיקי לעשן?

"אני מקווה שעד ההריון. אבל זאת בעיה, כי אני אוהבת את זה".

החוקים החדשים משמחים רבים מאלה שאינם מעשנים, שמקווים שיוכלו לנשום סוף-סוף כמו שצריך. "אני רוצה שהמצב בישראל יהיה כמו זה שבעולם המערבי", מצהיר ד', שניסה סיגריות ולא אהב אותן. "באיטליה, בצרפת ובארה"ב אוכפים את החוק, אז למה אנחנו לא? אין לי בעיה שיכינו להם כבשן קטן במקומות ציבוריים, חדר בצד שיעשנו בו. אבל לא מעבר לזה. אני חוזר הביתה מסריח, מחניק לי".

אי אפשר להכחיד את העישון, וסביר להניח שהתקנות החדשות לא יסתמו את הגולל על המנהג המזיק. אחרי הכל, בני השכבות הנמוכות באוכלוסיה - אלה שנוסעים באוטובוסים וברכבות - מוציאים 10% מהמשכורת החודשית שלהם על סיגריות. סביר להניח שככל שירחיבו את ההגבלות, הפן המחתרתי המפתה של העישון אף יגבר.

אנשי המקצוע חלוקים בדעותיהם אם החקיקה יכולה לעזור למתמכרים (ראו מסגרת). מנגד, במדינות המפותחות רווחת הטענה כי שיעור המעשנים נמצא בירידה, בין היתר, בגלל המגבלות המונחתות על המעשנים. כך או כך, נראה כי בתוך העולם מלא הסתירות של המעשנים, מוטב לנקוט פתרונות פשוטים, מוחלטים וחד משמעיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#