בחיי הנישואים נוטים אנשים לפתח נכויות - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

בחיי הנישואים נוטים אנשים לפתח נכויות

את תזמיני מים ואני אפעיל את המדיח, אין עסקת חבילה טובה מזאת

5תגובות

בראשון שלחתי לעינת הודעת SMS בזאת הלשון: "המים המינרלים במתקן עומדים להיגמר". בשני הנוסח היה חריף קצת יותר: "עלמה רצתה לקחת מים קרים לבית ספר ולא היו". נדמה לי שהוספתי גם סימן קריאה. בשלישי, רגע לפני שנרדמנו, שאלתי אותה בעוקצנות אם יש סיכוי שמחר תזכור להתקשר ולהזמין מים. ברביעי כבר סחבתי מהסופר שישיית בקבוקים גדולים. בחמישי הבנתי שיש לי רעיון לטור. בשני, כמעט שבוע לאחר ההתרעה הראשונה, התחלתי להקליד.

אני יודע, כבר בראשון הייתי יכול להתקשר בעצמי לספקית המים המינרלים ולהזמין שלושה מכלים. אלא שבחיי הנישואים נוטים אנשים לפתח נכויות. שלי קשורה למים המינרלים. זה הדבר האחרון שבו אני נאחז, משימה שאיני מוכן לקחת על עצמי. למה? ככה. בכנות. ובנכות. לכל זוג נשוי יש באגים כאלה. כל גבר או אשה שמעו את בן/בת זוגם/ן תוהה בקול רם ויורה לעברם: "מה, את/ה נכה?" התשובה חיובית. זאת אינה בעיה מוטורית חלילה, אלא קיבעון נפשי. משהו קטן, חסר ערך לחלוטין, שנהפך לאובססיה; מטלה שאם בן הזוג עושה אותה, הופכת אותו בן רגע למושלם, או לפחות מאפשרת להמשיך לסבול אותו.

אם אני מזהה נכון את המצוקה של עינת, היא קשורה להפעלת מדיח הכלים. למרות התיעוב שלה ממלאכת שטיפת הכלים, היא מוכנה להסתכן בהרס העור הקטיפתי של כפות ידיה, ובלבד שלא תיאלץ להפעיל את מדיח הכלים. היא ממלאת אותו, מעדכנת אותי שצריך לרכוש טבליות, מלח או נוזל הברקה, אבל נכון ליום ההולדת השביעי שלו מעולם לא הפעילה אותו בעצמה. האם אינה יודעת כיצד לעשות זאת? מסופקני. היא תזכיר לי, תרדה בי ותתעלל בנשמתי הזכה עד שאבצע את אותה פעולה גאונית. סיבוב הכפתור הימני מ-Off ל-On. מבריק. ואם אעז חלילה לשאול אותה מדוע אינה עושה זאת בעצמה, תגיע התשובה הקבועה: "אז בשביל מה אני צריכה אותך?!"

ההקפדה על התפקידים המיוחדים היא למעשה דרך יצירתית, סובלימציה אם תרצו, שתכליתה למנוע את הפיצוץ הגדול. במקום לנסח משפט נפיץ כמו "את/ה לא עושה כלום בבית", שיוביל לתגובה חסרת פרופורציה מהצד השני, אנחנו מתעקשים על המינימום ההכרחי, ונוקטים גישת בית הלל. סלחתי לך על כך שלעולם אין אוכל חם, סלחת לי על כך שלעולם איני מקשיב, מחלתי לך על חוסר הפרגון, מחלת לי על הפה המלוכלך. אבל בתנאי שתזמיני מים. ושאני, כמובן, אפעיל את המדיח. קשה לי לחשוב על עסקת חבילה טובה מזאת. אם כי ברור לי שאנשי מקצוע רציניים עלולים לקבוע שמדובר במורסה מאיימת ומוטב לטפל בה כדי למנוע התפרצות לא מבוקרת. את השטיקים שלהם כבר למדתי להכיר.

ליועצי נישואים, הרי, יש מתכון קבוע לשיקום המיואשים שיושבים מולם. בשלב כזה או אחר הם יבקשו ממך להכין רשימה שבה תציין את כל הדברים שגרמו לך מלכתחילה להינשא לגברת הכעוסה שיושבת עמך בחדר. אתה, כמובן, תנקוב במובן מאליו: חכמה, מצחיקה, אוהבת, מפרגנת, יפהפייה, תומכת, שותפה ועוד כל מיני דברים שכבר מזמן הספקת לשכוח. משום מה, וכנראה בחוכמה רבה, הם אינם מבקשים ממך להכין רשימה שבה תפרט מדוע אתה נשאר בבית הכלא: ובכן, אני לא יודע איך לנסח זאת, מכובדי, אבל אשתי היא מזמינת המים המינרלים הטובה בעולם. ועל זה, איני מוכן לוותר בעד שום הון שבעולם.

ברור שאם היה מתאפשר להציץ לרגע לרשימות של בת הזוג, המצב היה רע פי כמה. ראשית, היא באמת לא זוכרת מדוע נישאה לך, אלא אם איבדה את הנימוסים וכתבה "כסף" או "טירוף רגעי". שנית, מחמיא לדעת שהיא נשארת אתך כי אתה מפליא להפעיל את מדיח הכלים. ובכלל, כשחושבים על זה מדובר בשילוב הרמוני במיוחד שמסביר את הקשר החזק ביניכם. תחשבו על זה, עם מה שוטפים כלים? מים! ענק.

אם נניח לרגע שיועץ הנישואים לא הצליח במופע השרלטנות שלו ושני הצדדים החליטו על פרידה, מדובר בכניסה מחודשת לשוק הפנויים פנויות כאטרקציה חד פעמית. אני כבר רואה את עצמי, למשל, יושב באיזה בית קפה נחשב בפגישה העיוורת שסידר לי חבר, ונדרש להשיב לשאלה המאתגרת שהופנתה לעברי: "במה אתה מצטיין?". "ובכן שרון, שרון, נכון?! את חייבת לראות אותי מפעיל את מדיח הכלים. אין דברים כאלה! את שומעת? לא, באמת, תקשיבי, זה מרתק, גם אם תקשרי לי סמרטוט על העיניים, גם אם תהיה אפלה מוחלטת, אצליח להפעיל אותו. 11 שנה של אימונים לא משאירות מקום לטעויות. שרון, שרון נכון?! מה, את כבר חייבת ללכת? תתקשרי, נכון?"

בקצה האחר של העיר, תסב מן הסתם בלונדינית חטובה לצד איזה קופיף יאפי שסידרה לה חברה טובה. "למה נפרדנו, אתה שואל גור. גור, נכון? בוא נאמר שהגיעו מים עד נפש. בהתחלה עוד מילאתי פי מים, אבל האפס הזה, שלומי נדמה לי שקראו לו, לא היה מסוגל לבצע. הוא איבד את זה. ואשה, בטח אחת כמוני, חייבת את זה פעמיים בשבוע לפחות. ניסיתי לעזור לו, הכל כבר היה רטוב, אבל הוא לא הצליח להדליק. סליחה, למה אתה מתקרב אלי? תחזור לצד שלך. עכשיו! אז כמו שאמרתי, הכלומניק הזה פשוט לא היה מסוגל להדליק את מדיח הכלים. מה, אתה חייב לחזור לעבודה? מקרה חירום? עכשיו, ב-23:00? טוב, אתה תתקשר, נכון? אגב, אתה יכול לבקש מהמלצרית להביא לי בקבוק מים מינרלים?"

הדוגמאות האלה הן רק קצה הקרחון. כדי לחשוף את כולו נדרשים אומץ וטיפשות במידה שווה. אני יודע בוודאות כמה פעמים קילחה עינת את הילדים, היא יודעת בדיוק כמה פעמים לקחתי אותם לבית הספר. אני מדייק בסטיית תקן של 1% או 2% במספר הפעמים שהקריאה לעלמה ספר לפני השינה, היא תיהנה מאחוזים דומים אם תידרש לציין את מספר הפעמים שישבתי עם עמרי על שיעורי הבית. או שהם היו נכונים. להיות נשוי זה גם ללמוד לספור. ואנחנו, תתפלאו, לא הזוג המוזר, אלא סתם הזוג המודע.

לכן ברור לי ששרון לא תתקשר, ועינת לא תטרח לשבת ליד הטלפון ותחכה לצלצול של גור. לא מפני שאינם קיימים, אלא מפני שעינת ואני נקפיד לעשות את מה שאנחנו מצטיינים בו: להזמין ולהדליק. לספור ולשכוח. אם להודות על האמת, די התמכרתי לנכויות הקטנות שלה. הן לא היו שם בהתחלה, ואולי כן ולא הבחנתי בהן, אבל עתה נהפכו לחלק מהאשה שאני כל כך אוהב. לעזאזל, זה כל כך מרגש, עד שבא לי להרים איזו כוס מים מינרלים לחיינו. אבל אין. שוב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#