תחושה מתמדת שהכסף הולך להיגמר - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

תחושה מתמדת שהכסף הולך להיגמר

"תמיד חייתי בפחד שאין לנו כסף. בגיל 20 אמא אמרה לי, זו סתם חרדה, אנחנו לא נגיע לרחוב. כיום אני יודעת שלאבא שלי היתה משכורת גבוהה, אבל הוא היה בטוח שאין לו". הפחד להישאר חסר כל לא תמיד קשור למצב כלכלי. לפעמים באים אתו מהבית

13תגובות

מרטין וסו גנץ-שמידט הרוויחו 10 מיליון דולר ב-2005. בני הזוג, שמקום מושבם בקליפורניה, מכרו את חלקם בחברת הסטארט-אפ של מרטין, newcars.com, שהיתה אז האתר הגדול ביותר למכירת מכוניות ברשת, לאתר cars.com. המכירה העניקה להם עצמאות כלכלית שאחרים יכולים רק לחלום עליה. סביר להניח שזוג אחר היה עובר לבוורלי הילס, יוצא לטיול מסביב לעולם או לפחות מחליף מכונית, אך השמידטים לא שינו את אורח חייהם במאום.

למרות מהות העסק שממנו עשה את הונו, מרטין שמידט עדיין נוהג במיניוואן בת חמש ואשתו בוואן פולקסווגן ישנה. שמידט מספר כי הוא מעולם לא קנה לעצמו מכונית חדשה. הם גרים עם ילדיהם בבית צנוע עם חצר מבולגנת, וכפי שמרטין מעיד: "אני עדיין מתעצבן אם הבנות משאירות אוכל בצלחת, או אם משהו נרקב במקרר".

היועץ הכלכלי והסופר ברנט קאסל מביא את סיפורם של השמידטים כדוגמה לאנשים אמידים, שסובלים מחרדה פיננסית הגורמת להם להתנהג בחסכנות קיצונית. "החסכנים האלה נרתעים מבזבוז ראוותני של כסף, וסובלים מאוד מכך שהם רואים את חסכונותיהם מצטמצמים כשהשוק יורד", הוא מסביר. "באופן מודע או לא, חסכנים כמעט תמיד פוחדים שהכסף שלהם יאזל יום אחד והם יישארו עניים, בודדים או תלויים באחרים. הם מתמודדים עם החרדה העצומה הזו על ידי חיסכון, שמקהה את עוצמת הדאגה באופן זמני".

אך כמו במקרים אחרים של חרדה, מציין קאסל, ההקלה היא רגעית בלבד, והדאגה חוזרת במלוא עוזה. חרדה פיננסית - פחד כה גדול שהכסף ייגמר, עד כי הוא מעצב את כל התנהגותו הפיננסית של אדם - אינה תלויה במצב חשבון הבנק. פעמים רבות היא תוקפת אנשים אמידים, שמשוכנעים כי ביטחונם הכלכלי תלוי על חוט השערה, ומדלגת על אנשים שגדלו בעוני וחיים ממשכורת למשכורת. למי שלוקה בה, אף סכום כסף לא יביא לתחושת ביטחון - והדבר ישפיע על כל מרקם יחסיו עם העולם. באופן פרדוקסלי, לחרדה כזו יכולה להיות השפעה הרסנית על בריאותו הפיננסית של האדם החרד. פסיכולוגיה פיננסית, תחום מחקר שהתגבש בשנים האחרונות, מנסה לאתר את הסיבות לחרדה כזו, ולהבין כיצד אפשר לעזור למי שסובל ממנה.

מורן ברק

הפסיכיאטר ד"ר אלכס אביב, מנהל מחלקה במרכז הרפואי לבריאות הנפש אברבנל ומרצה באוניברסיטת תל אביב, מרבה לטפל באנשים הסובלים מפתולוגיות הקשורות לכסף. לפני 12 שנה הגיע אליו יורש של משפחה עשירה, שעל שמו היו רשומים 40 מיליון ליש"ט בקרן מאובטחת, ופרץ בבכי בכל פגישה מרוב פחד שייהפך לעני. "עד אז חשבתי שיש גבול כספי מסוים שמעבר לו אדם מרגיש ביטחון", מספר אביב, "אבל אנשים שחיים עם החוויה של 'לא מספיק' אף פעם לא חשים ביטחון שיש להם. אין להם פרופורציה לגבי כמות הכסף שיוכל להרגיע אותם. אין תקרה".

הסיפור הזה עולה בקנה אחד עם מחקרים שונים, כמו ממצאיהם של החוקרים האמריקאים שצקי ואיסטרברוק, שהראו כי אין קורלציה בין כסף לאושר מעבר להכנסה שנתית של 50 אלף דולר. העובדה שכסף יכול לגרום למתח אינה חדשה, כמובן: בסקר שערכה האגודה הפסיכולוגית האמריקאית ב-2004, שבו שאלו אמריקאים מהו הגורם הגדול בחייהם למתח, דירגו 73% את הכסף במקום הראשון, לפני בריאות, עבודה וילדים. ב-2009, בשיא המשבר הכלכלי, המספר הזה טיפס ל-80%, ורוב החרדים היו נשים.

תחושה מתמדת שהכסף עומד להיגמר

חרדה פיננסית אינה זהה לפחד שעלול לתקוף כל אחד מאתנו כשהבורסה נופלת או כשהוא מקבל טלפון מאיים מהבנק. "פחד הוא לא תמיד דבר שלילי - הוא סוג של פעמון אזעקה, ששומר עלינו מלעשות שטויות", מסבירה הפסיכולוגית הקלינית עירית קליינר-פז. "הפחד לכשעצמו הוא מרכיב חשוב בפסיכולוגיה של האדם. חרדה, לעומת זאת, היא משהו שעבר את הגבול מבחינת העוצמה וחוסר הרציונליות. זה יכול לגרום למישהו להשבית את המשפחה, לא לתת לילדים כלום. החרדה נמדדת באמצעות פרמטרים אובייקטיביים של התנהגות ופרמטרים סובייקטיביים של סבל, הרגשה, חלומות והתעסקות בסוגיה".

TheMarker

עד לפני כעשור, נדירים היו המחקרים הפסיכולוגיים שניסו למצוא את הקשר בין רווחה נפשית לכסף: אם כבר התייחסו לנושא, היה זה בקשר למהמרים כפייתיים. במחקר פורץ דרך של החוקר אדריאן פורנהאם מ-1984, הוא יצא לחקור את התחום העלום בעזרת סקר, שבו ביקש מ-250 נחקרים לדרג אמירות כמו "כסף חשוב לי יותר מהנאה", "אני מרגיש מחויב להתמקח על מחירו של כל דבר שאני קונה", "אני מרגיש חרד ודואג כשאני מדבר על העניינים הפיננסיים שלי ו"רוב הזמן אני דואג לגבי כסף".

פורנהאם איתר שישה פרמטרים מכריעים ביחס כלפי כסף, ביניהם כוח או יוקרה - נטייתו של אדם להשתמש בכסף כדי לשלוט על אנשים אחרים; אובססיה לעניינים כספיים; אגרנות או חסכנות; שמרנות פיננסית; וגישה שהוא מגדיר כ"לא מספיק". גברים נטו להיות אובססיבים לגבי כסף יותר מנשים. נשים האמינו יותר מגברים שיש להן פחות שליטה על מצבן הכלכלי - לא ממצא מפתיע, בהתחשב בכך שהן גם האמינו שהן מקבלות פחות כסף ממה שמגיע להן; אנשים צעירים השתמשו בכסף יותר כאמצעי להשגת כוח והיו זהירים פחות עם כסף; אנשים שהיו מנוכרים מאחרים נטו להיות אובססיבים וכך גם מי שדעותיו הפוליטיות שמרניות - אנשים כאלה נטו לחפש ביטחון בכל מצב. הדאגנות איפיינה את האובססיבים, את האגרנים ואת אלה שהאמינו, כמו המטופל של אביב, שאין להם מספיק.

התנהגות הנובעת מחרדה כזו עלולה להיראות לצופה מהצד כמו לא יותר מקמצנות פשוטה, עד כדי הרגלים תמוהים של ממש. אביב מספר על מיליונר הנמצא בטיפולו, שאחד מתענוגותיו הגדולים ביותר הוא להיכנס לחנות של טיב טעם, לבקש שיפוד בשר שמחירו 12 שקל, לאכול אותו לפני שהוא מגיע לקופה ולצאת מבלי לשלם. החיסכון הקטן הזה, מספר אביב, גורם למיליונר להיות במצב רוח טוב במשך היום - אף שהוא יכול להרשות לעצמו לאכול שיפודים איכותיים במקומות מפוארים הרבה יותר מהתור לקופה.

"זאת דוגמה לאדם שעניין האגירה אצלו קיצוני. הוא נהנה לקבל מתנה בחינם. אם הוא היה עני, צריך היה לתפוש את ההתנהגות שלו באופן אחר. חשוב לא לנתח את ההתנהגות, אלא את המניעים שעומדים מאחוריה. הגורם המכריע כאן הוא שהמיליונר הזה לא באמת היה צריך את השיפוד הזה. למזלו, הוא נשוי לאשה בזבזנית: הבעיה החמורה היא כששני בני הזוג הם אגרנים, ואז הם לא מקשיבים לאיש וזה משפיע על כל הבית. מצד אחד הבזבזנות הזו גורמת לו לשמור על הכסף עוד יותר, מצד שני - זה מה שהביא אותו לטיפול".

לחרדה פיננסית יכולים להיות ביטויים נוספים, כמו חוסר יכולת ליהנות ממה שיש ודחייה של הגשמת מטרות עד שיושג הביטחון הכלכלי החמקמק. גלית (שם בדוי), מעצבת תעשייתית מאזור המרכז, חושבת על הקמת משפחה אך דוחה את העניין עד שתרגיש בטוחה יותר מבחינה כלכלית. גלית גדלה ביישוב מבוסס, בת לאיש צבא בכיר ולאם שתמיד עבדה. מעולם לא חסר דבר בבית - "להפך, כל מה שרציתי קנו לי והתרגלתי לזה", והוריה מימנו את לימודיה ומגוריה בתקופת הלימודים.

כיום היא חיה עם בת זוג, ומאז שסיימה ללמוד היא רדופה בחששות לגבי מצבה הכלכלי, על אף שההורים קנו לה דירה ומרגיעים אותה שהם יעזרו לה אם תזדקק לכך. היא יודעת גם שבעתיד תקבל ירושה מסבא וסבתא, ניצולי שואה שחסכו כל פרוטה. אבל לדבריה, "אי אפשר לדעת מה יקרה מחר. אולי יהיה איזה מצב רפואי שידרוש הרבה כסף, אני לא יודעת. בכל אופן, אני במתח, זה מפריע לי לישון בלילה. אין מצב שאלד ילדים לפני שיהיה לי כסף".

"יהיה לי כסף" הוא מושג יחסי, שבמקרה של גלית כולל בית גדול עם גינה כמו זה שגדלה בו. הסטנדרטים של בת זוגה, לעומת זאת, הרבה יותר צנועים, ואולי לכן היא אינה חולקת עם גלית את חרדת העוני הגדולה. "מצבה הפיננסי הרבה פחות טוב משלי. היא עלתה ארצה כילדה, המצב בבית היה קשה, היתה תחושה של הישרדות. היא עובדת מגיל צעיר ועכשיו היא סוגרת הלוואה ועובדת תוך כדי התואר. אבל היא מתמודדת עם זה. היא ידעה תקופות הרבה יותר קשות בתור ילדה. אני חושבת שאני יותר חרדתית ממנה, כי היא אומרת - יהיה בסדר. מבחינתה, המשמעות של 'בסדר' היא שיהיה מה לאכול, איפה לגור וזהו. אצלי יהיה בסדר רק עם אוטו, בית עם גינה וכל השאר".

נעמה (שם בדוי), בעלת מקצוע חופשי מאזור המרכז, גדלה עם אב שלא היה מיליונר - אך גם אצלו, מידת ההצלחה ומידת החרדה מפני עוני עומדות בסתירה מוחלטת זו לזו, וחוסר יכולתו ליהנות מפירות הצלחתו גורמת לו לחצות את הקו הדק בין שמרנות לקמצנות. אביה של נעמה הגיע לתפקיד בכיר בכוחות הביטחון לפני שפרש לפנסיה נוחה, אמה אף היא עבדה תמיד והם גרים בבית גדול במושב יוקרתי. אך נעמה גדלה בתחושה מתמדת שהכסף עומד להיגמר - חרדה שירשה מאביה.

TheMarker

"הוא תמיד בטוח שאין לו כסף", היא מספרת, "אני מניחה שלהוריי יש כסף - לאבי יש פנסיה טובה, גם אמי תמיד עבדה - אבל הוא בטוח שאין לו". החרדה הקיצונית דוחפת את האב לחסוך בכל מחיר: "כשהייתי ילדה, קנו לי נעליים רק בנקודות שהוא קיבל מהעבודה. אם אני מציעה ללכת למסעדה הוא יגיד שיש לנו אוכל בבית, ואם נצא זה רק למקום שמקבל תלושים, אפילו אם זה אומר שנאכל במקדונלד'ס. אם אני מתקשרת להגיד לו שאני רוצה לבוא לבקר ומבקשת שייקח אותי מתחנת הרכבת, הוא ירמוז לי שמחירי הדלק עלו ואולי אפשר לוותר על הטרמפ. לנסיעה לפולין בתיכון אמרתי שאני לא רוצה לצאת, כי ההורים שלי חישבו שזה לא כלכלי. גם באוניברסיטה כבר שאלו אם אני צריכה מלגה. אם הייתי מביאה את נתוני ההכנסות של הוריי, אין סיכוי שהייתי מקבלת מלגה - ועדיין, אני יותר בלחץ מהרבה אנשים שאין להם".

הלחץ התמידי, היא מספרת, ליווה אותה בילדותה וגרם לה לחשוב תמיד שהמצב באמת גרוע. "מאז ומתמיד חייתי בפחד מכך שאין לנו כסף. רק בגיל 20 אמא שלי אמרה לי, עזבי, זו סתם חרדה, אנחנו לא נגיע לרחוב. כיום אני יודעת שלאבא שלי היתה משכורת גבוהה, יש לנו בית גדול, הם משלמים לי על הלימודים, אני יודעת שהמצב בסדר - מספיק שהוא מוכר את הבית שלהם והוא נהיה מיליונר. אבל הוא בטוח שאין לו, ותמיד חי בהמתנה לאיזו נקודת זמן שבה הכל יסתדר: הכל יסתדר כשייכנס מענק, הכל יסתדר בפנסיה, הכל יסתדר כשתיפתח תוכנית חיסכון בעוד שנה. ואיכשהו זה אף פעם לא יוצא. אבל אני מבינה אותו. דברים שעבור הורים אחרים הם טריוויאליים, כמו לממן לימודים, עבורו הם קשים. אני מעריכה את זה".

נעמה עובדת מגיל צעיר, ואמנם היא אינה מונעת מעצמה את הנאות החיים - אך גם חוששת כל הזמן שלא תוכל להרשות אותן לעצמה. "כמו אבא שלי, בכל הקשור לכסף - אני לא מאצילה סמכויות. אני גרה עם החבר שלי, והוא דווקא נהנה מזה, כי אין מישהו שיודע לבדוק חשבונות כמוני".

המפתח להתנהגותו של אביה נמצא כנראה בילדותו: האב עלה ארצה בגיל 6 עם אמו, ושניהם התגוררו במעברה. האם היתה חולה ובבית שרר עוני, וגם כשהצליחה להשיג מעט כסף, לא מיהרה לחלוק אותו עם בנה.

ההורים אשמים

רקע של עוני עשוי לאפיין את החרדים פיננסית, אבל גם כאן יש גורם חשוב יותר ממצב המקרר בבית: כיצד הילד או הילדה תפשו את היחס בין כסף לביטחון. הפסיכולוג הפיננסי בראד קלונץ הוא אחד החוקרים החשובים בתחום: בסקר שערך בקרב 422 נחקרים ניסה למפות גישות שונות כלפי כסף, שהוא מכנה "תסריטי כסף". גם כאן הופיעו גורמים כמו סטטוס וכוח, או זהירות מופלגת לגבי כסף הקשורה לחרדה. החרדה היתה קשורה לחוויה של אובדן שליטה ודיכאון, שהשפיעה לרעה על התפקוד ועל הבריאות.

הממצא המעניין שלו היה עד כמה זניח היה הרקע הכלכלי המשפחתי בקביעת הגישות השונות: רוב האנשים שנענו לסקר שלו הגיעו מהמעמד הבינוני ולא סבלו ממחסור. הגורם המכריע בגיבוש הגישה כלפי כסף, מספר קלונץ בראיון ל-Markerweek, היה כיצד חווה הילד אירועים הקשורים לכסף - כמו משבר כספי משפחתי שנגמר בשלום או בקטסטרופה - ומה למד מהחוויה לשארית חייו. גורם מכריע נוסף היה הגישה לכסף במשפחה, ענייה או עשירה: "רבים מאתנו מממשים, באופן בלתי מודע, תסריטי כסף שקיבלנו מהורינו ואולי עברו במשפחה במשך דורות".

לדברי קליינר-פז, חרדה כזו יכולה גם לנבוע ממשבר כלכלי בילדות, שגורם לילד לראות את הוריו חסרי ישע ולערער את ביטחונו בעולם המוכר. "כשילדים חוזים בהתמוטטות כלכלית של הורים, הם חווים טראומה שקשה להתגבר עליה. אנחנו רגילים לראות אותם כחזקים מבחינה כלכלית, וזה כמו לראות את העולם נחרב".

החוויה הזו היא מנת חלקם של ילדים רבים: לפי מחקר מתחילת שנות ה-2000 של אליזבט וורן, מרצה מהרווארד המתמחה בחקר פשיטות רגל, ובתה אמיליה וורן-טיאגי, יותר נשים אמריקאיות הצהירו על פשיטת רגל מאשר נשים שסיימו קולג', ויותר ילדים חוו פשיטת רגל של הורים מאשר גירושים. משברים כלכליים גדולים הם כמובן זרז מצוין למצבי חירום מעין אלה: מחקרים מצאו כי המיתון הגדול של שנות ה-30 יצר דור של אגרנים וחסכנים. שמידט, למשל, גדל בגרמניה שאחרי מלחמת העולם השנייה, שבה "אסור היה לזרוק כלום", ואילו אשתו סו גדלה במשפחה שהושפעה מהמשבר הגדול עם אם שהיתה "מלכת מכירות החיסול".

לצד החסכנים הכפייתיים, יש קבוצה אחרת של חרדים: המדחיקים. בסקר אמריקאי מ-2008, הודו 36% מהנשאלים כי הם נמנעים מלחשוב על מצבם הפיננסי. גיל אורלי, מנכ"ל יבולים העוסקת בייעוץ כלכלי למשפחות ולעסקים, מספר שלעתים קרובות חרדה כזו מובילה להדחקה בסגנון בת יענה. "הם מעדיפים לא לדעת: אני לא רוצה לשמוע כמה יש בבנק, לא מוציא תדפיס, לא עונה לטלפונים כי זה עלול להיות מנהל הבנק, פוחד לבדוק מה יירד בכרטיס האשראי".

כפי שמצא קלונץ, היחס שלנו לכסף עשוי להיות גורם מכריע באופן שבו אנו מנהלים אותו. באופן אירוני, כשהגישה כלפי כסף מתאפיינת בחרדה, ההתנהגות הנובעת ממנה עלולה להביא בדיוק לאסון שממנו חוששים. הזנחה מסוג זה עלולה לגרום למצב כלכלי שפיר להידרדר במהירות. אורלי מספר על מנהל בכיר בן כ-50 שהגיע אליו לייעוץ אחוז חרדה משתקת. משכורתו החודשית הסתכמה ב-15 אלף שקל נטו - הרבה מעל הממוצע במשק - אך במשך חודשיים לא קיבל משכורת בשל עיקולים על חשבון הבנק שלו. הוא אמנם תיפקד היטב בעבודתו בנוגע לעניינים פיננסיים, אך בחשבונו הפרטי שרר כאוס. הוא עבר גירושים ופשוט ויתר לגרושתו על כל הכסף כדי לא להתמודד עם המצב, ועזר לאחותו בסכומים שמעבר ליכולתו. כל הזמן הזה הוא חש לא מוכשר מספיק כדי להתעסק בעניינים כספיים והיה רדוף רגשות אשם על הבלגן שאליו נקלע. "במקרה כזה אנחנו בונים תוכנית להתמודדות עם המצב. דווקא כשהוא החל לשים גבולות לילדים ולגרושה, היחסים עמם השתפרו".

הז'רגון שבו עטוף התחום הכלכלי אינו הופך אותו לידידותי יותר עבור מי שכבר לוקה בחרדה, טוען יוסי אש, יו"ר איגוד המאמנים הפיננסים. "יש מחקרים שמראים שאנשים נתרעים מקבלת החלטות כלכליות כשכמות הנתונים שעומדים בפניהם גדולה מדי. בהחלטות פיננסיות יש הרבה אפשרויות, וכדי לנהל את כל המערכות הפיננסיות של משק בית צריך ידע בסיסי.

"אני רואה זוגות יושבים מול פקיד המשכנתאות - הגבר שואל שאלות אף על פי שאין לו מושג מה התשובות אומרות, כי הוא מפחד שיעלו על כך שהוא לא מבין, והאשה לא רוצה להסתבך עם המספרים. זה אופייני לכל תחומי הייעוץ הפיננסיים, ולדעתי חלק מאלה שמוכרים שירותים פיננסיים מנצלים את הבעיה. כשהלקוח לא מבין את הז'רגון, זה יכול להיות אמצעי מכירה טוב. ממש כמו במוסך".

ההתעסקות היא אתגר

קלונץ פירסם ב-2008 את תוצאותיו של מחקר קליני שערך בשיתוף עם חוקרים אחרים, שניסה לטפל בפתולוגיות פיננסיות בעזרת שילוב של טיפול פסיכולוגי, מדיטציה וייעוץ פיננסי. תיאור המחקר נשמע כמו טיפול גמילה באחד המכונים היוקרתיים המארחים ידוענים דוגמת לינדזי לוהן - אם כי בהיותם חלק מניסוי, המשתתפים כמובן לא שילמו פרוטה. התוכנית, שנמשכה שישה ימים, התבצעה במיקום פסטורלי בדרום ארה"ב, וכללה שילוב של הרצאות קוגניטיביות ותרגילים שמטרתם לחשוף את גישתם הבלתי מודעת של המטופלים לכסף.

הטיפול שם דגש על הפחתת תחושת האשמה, הבושה והמחשבות השליליות הכרוכות בתופעת הפתולוגיה הפיננסית, וגם על התמודדות עם מצבים לא פתורים מהעבר, שהשפיעו על ההווה. מטרתה של המדיטציה היתה לגרום למטופלים להתמקד בהווה, והייעוץ הפיננסי היה אמור לשלוח אותם לדרכם מצוידים במטען שיעזור להם להסתדר בעתיד. התוצאות, מדווח המחקר, הראו שיפור ניכר במצבם של המטופלים - גם באופן מיידי, וגם שלושה חודשים לאחר סיום הטיפול.

היפנוזה היא אמצעי נפוץ בידי מטפלים כמו אביב לטיפול בחרדות פיננסיות, והיא אף זכתה לפופולריות גדולה בוול סטריט בתקופת המשבר. מי שלא מסוגל להרשות לעצמו טיפול דה-לוקס נוסח קלונץ, יכול לעשות את מה שעשה אלון (שם בדוי), 30, מהנדס שמאס בחיים בחרדה. הוא גדל בבית שבו המצב הכלכלי לא היה מזהיר, וסוגיית הכסף טואטאה מתחת לשטיח. "אני חושב שעבור ההורים שלי, ברגע שמדברים על כסף זה מצביע על רדיפת בצע. חונכנו לא לבקש ולא לדרוש".

אף על פי שבחייו המקצועיים הוא לא היסס ללמוד תחומים מורכבים, החינוך בבית גרם לעניינים פיננסיים להישאר בגדר נעלם אחד גדול. "היתה לי רתיעה מלהיכנס באמת למספרים שעומדים מאחורי מאזן הבנק. אף פעם לא היתה לי תחושה טובה של איפה אני עומד, כמה אני מכניס וכמה מוציא. ניירות של בנק נראו לי כמו סינית ותמיד הרגשתי שכדי להוציא מהם מידע, אצטרך לנבור בכל מיני סעיפים שאני לא מבין. לכן תמיד נשארתי עם ברירת המחדל שהציעו לי, ואף פעם לא עשיתי את ההשוואות הנדרשות. הכל כדי למזער את ההתעסקות למינימום".

כל ישיבה מול סוכן הביטוח או הפקיד בבנק יצרה אצלו תסכול, שנבע מכך שלא רק שלא הבין את התשובות שקיבל - הוא בקושי הצליח להבין אילו שאלות הוא אמור לשאול. מסמכים פיננסיים נפתחו בחשש ונזרקו לערימה לא מסודרת, שתפחה עם השנים לקרטונים של מסמכים עזובים.

בהיותו בחור רציונלי, הבין אלון בסופו של דבר שההדחקה רבת השנים עלולה לפגוע בבריאותו הכלכלית. "הסיטואציה יצרה אצלי חשש שההתנהלות שלי לא נכונה מבחינה פנסיונית, ביטוחית, שאני משלם יותר מדי עמלות או חוסך בתוכניות הלא נכונות. הבנתי שאם לא אטפל ברתיעה הזו בהקדם, רוב הסיכויים שאצטרך לטפל בה מאוחר מדי, כשמצבי יהיה גרוע והכל יהיה הרבה יותר כואב".

כדי לפתור את הבעיה, נקט אלון צעד לא שגרתי: הוא הצטרף לקורס בן ארבעה חודשים שמכשיר יועצים לכלכלת המשפחה. הקורס, לראשונה בחייו, העמיד מראה מול מצבו הפיננסי האמיתי: כמה הוא מרוויח, כמה הוא מוציא בכל תחום, מהן תוכניותיו הכלכליות העתידיות. "התייצבתי מול האמת - זה נתן לי תמונה ברורה, איפשר לי לבצע מהלכים של חיסכון, להוריד סעיפי הוצאות כמו ספקים ששילמתי להם מבלי להשתמש בשירות". כיום, הוא מדווח, ההתעסקות עם הכסף היא חלק מחייו - והיא כבר לא מסבה לו סבל. "אני אפילו נהנה מחלק מזה. זה אתגר, כמו משוואה עם נעלמים. צריך למצוא את החורים. כך אני רואה את זה היום".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#