נפגע משכנתא: המלחמה שלי היא להישאר בבית - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

נפגע משכנתא: המלחמה שלי היא להישאר בבית

"נכון שיש לנו בית מהמם, וכל מי שנכנס מתפעל ממנו אבל אנחנו לא יוצאים או מבלים, אין לנו כסף להעניק לילדים טיפולים וחוגים"; סיפור על החיים עם משכנתא

133תגובות

אם סטנלי פישר באמת מעוניין להרגיע את הרעב הישראלי למשכנתאות, כדאי שיקרא את סיפורה של מירי (שם בדוי), עובדת ממשלתית הנשואה לעצמאי ואם לארבעה. כשמירי ובעלה התחתנו, הם רכשו דירה בת ארבעה חדרים - ולקחו עליה משכנתא. ואז נולדו להם תאומים, מירי פוטרה מעבודתה והתקשתה למצוא עבודה חדשה, והם צברו חובות והחליטו למכור את הבית.

תקופה מסוימת הם שכרו דירה, אבל לפני שלוש שנים נפלה לחיקם הזדמנות: מגרש בשטח של כחצי דונם ביישוב ליד ירושלים, ב-80 אלף דולר בלבד. "לא למדנו מהניסיון ולקחנו שוב משכנתא, בלי לחשוב. אני יכולה להעיד רק עלינו, שהרצון שלנו בבית היה כל כך חזק, שלא חשבנו מה אנחנו צריכים כדי לגדל את הילדים, איך נשלם את זה". על המגרש שקנו הם בנו בית בעזרת קבלן, אך במהרה גילו כי המפרט שהבטיח לספק לא עמד בסטנדרטים של בית חלומותיהם.

"הכלים הסניטריים, המטבח, הריצוף - הכל היה מהסוג הזול ביותר. אתה רוצה שאנשים ייכנסו ויראו שאתה חי ברמת חיים גבוהה, רצינו בית גדול ומרווח, שלילדים תהיה את הגינה שלהם. וכאן התחלנו להתפרע". ההון העצמי שלהם עמד על 250 אלף שקל, והם לקחו משכנתא של 800 אלף שקל, אך במהרה גילו שהיא לא מספיקה כדי לכסות את כל הוצאות שדרוג הבית, והחלו לקחת עוד ועוד הלוואות. כיום חייבים בני הזוג בסך הכל מיליון ו-400 אלף שקל. הם מחזירים מדי חודש כ-5,300 שקל, שמהווים כמעט חצי מהכנסתם החודשית.

כיום מרגישה מירי כאילו היא "חיה בכלוב של זהב". "נכון שיש לנו בית מהמם, עשינו בו כל מה שרצינו, וכל מי שנכנס אליו מתפעל ממנו. אבל לאחר שגרנו בו שנה אנחנו מרגישים שהוא גדול מדי. לא מתאים לנו להיות כלואים, רק לשלם את המשכנתא ולא לעשות שום דבר אחר. כבר שנים לא נסענו לבית מלון, אנחנו לא יוצאים או מבלים. אין לנו כסף להחליף את המכונית לכזו שתוכל להכיל משפחה בת שש נפשות, אני לא יכולה להעניק לילדים שלי טיפולים וחוגים".

בני הזוג פנו לייעוץ כלכלי משפחתי בחברת יבולים, ושם הציעו להם לקחת עוד משכנתא שתכסה את חובותיהם ולמכור את הבית. מירי מוכנה לחזור בשמחה לדירה קטנה, העיקר שעול המשכנתא יירד מעל גבה.

בעוד בנק ישראל מנסה למנוע משוק הנדל"ן להתנפח בעזרת רפורמות במשכנתאות, האתוס הישראלי ממשיך ללבות את חלום הבית הלאומי - רצוי צמוד קרקע ויפה יותר מזה של השכנים. רבים מהגורמים שמפרנסים את בהלת המשכנתאות הישראלית אינם רציונליים אלא פסיכולוגיים. כמו מירי ובעלה, ישראלים רבים קונים בית "כי צריך". אף על פי שזו העסקה הכלכלית הגדולה ביותר שיבצעו - הם ניגשים אליה, לא פעם, ללא מחשבה רבה, באופן כמעט אוטומטי וללא מודעות יתרה להשלכותיה.

את הדינמיקה הנדל"נית הזאת מתדלקים, בין השאר, שוק שכירות שאינו מותאם לספק פתרונות לטווח ארוך, בעיקר למשפחות עם ילדים, הרצון ביציבות, האמונה ש"יהיה בסדר" וחוסר מחשבה על שאלות כמו איך ישפיע מספר הילדים במשפחה על היכולת לשלם לבנק כל חודש. מבלי לטפל בגורמים אלה, ספק אם יצליח פישר במלחמתו.

החיים מכינים הפתעות

לפעמים, הקנייה האוטומטית נגמרת באסון. בעוד מירי ומשפחתה חגים מסביב לתהום אך בינתיים מצליחים לא לצלול לתוכה, חייו של ליאור פיליבה מקריית גת נכנסו לסחרור של אובדן שליטה כספי. הוא ואשתו שכירים והורים לארבעה, והוא עובד גם כמנעולן. כשבני הזוג נישאו ב-1998, החליטו להשתקע בקריית גת, ליד משפחתה של האשה.

"באחת הדירות שראינו אמרנו, 'אנחנו רוצים לקנות אבל אין לנו כל כך כסף'. אמרו לנו, 'אל תדאגו, תפנו לבנק, יש שם מישהי שתעזור לכם'". העזרה התבטאה במשכנתא של 85% מערך הבית, בסכום של 465 אלף שקל, שהבנק אישר לבני הזוג לקחת. "ברור שזה היה מפחיד, אבל ככה זה כשאתה ילד ומקים משפחה. אנחנו אנשים שעובדים לפי שבלונה - לך לצבא, תתחתן, קנה בית ותביא ילדים. כך ראיתי את ההורים שלי, כך פועלים כולם מסביבי. הבית הוא המבצר".

ההחזר החודשי היה 2,500 שקל, כרבע מהכנסתם החודשית של בני הזוג. אבל כפי שפיליבה מעיד, "החיים מכינים לך הפתעות בדרך". כמה שנים מאוחר יותר הוא החליף עבודה, ובזמן שחלף עד שמצא אחת חדשה נוצר חור בהכנסותיו. פיליבה לא רצה להיכנס למינוס, והחל לפגר בתשלומי המשכנתא. "כיום אני עובד באופן מסודר, אבל כל הזמן רץ אחורה. שתי משכורות מספיקות לי בדיוק לארנונה, לחשמל, לטלפונים, לבתי ספר, לגנים. בסוף החודש אין לי כסף לממן לילדה גשר לשיניים".

הבנק הציע לו לפנות לוועדה הבין-משרדית למחיקת חובות, שתפקידה לדון בבקשות של לווים לוויתור על תשלומים בגין פיגור בהלוואת זכאות, אך היא קבעה לו החזרים של 3,200 שקל לחודש - סכום גבוה מזה שלא הצליח לשלם מלכתחילה. בכך, הוא אומר, הוועדה לא עזרה לו אלא רק גרמה נזק. השנה קיבלה משפחת פיליבה צו פינוי. האב התבצר בבית והודיע שהוא לא מסכים לזוז, והגיש עתירה לבית המשפט המחוזי. הוא חייב לבנק 730 אלף שקל, וכיום הוא נעזר בעמותת "חיים בכבוד", המסייעת לנפגעי משכנתאות, ומנסה לדחות את רוע הגזירה.

"אני צריך למצוא קונים לדירה עד יולי, או שכונסת הנכסים תמצא לי קונה בסכום נמוך יותר. אני אוכל, משלם חובות וזהו. אם בעבר הייתי מסוגל לקחת את המשפחה לאילת פעם בשנה, כיום גם את זה אני לא יכול לעשות. הבנק ובתי המשפט לא מקשיבים לך, רק כסף מדבר במדינה הזו".

לעופר בוזגלו, 46, נהג מונית ואב לארבעה מירושלים, יש סיפור דומה. בוזגלו ואשתו קנו דירה ב-1998, כשהוא עבד כנהג באסם, ולקחו משכנתא של כ-600 אלף שקל, כולל הלוואת זכאות. בסך הכל היוו ההלוואות כ-90% מערך הדירה. "אשתי אמרה: מוכרים דירה ליד אמא שלי. כולם אומרים לך, תקנה דירה במקום לשלם שכירות, ובדולרים זה לא נשמע כל כך גבוה. לקחנו את מה שהבנק המליץ, אחר כך אחי בדק עם רואה חשבון ואמר: לקחת את ההלוואה הכי דפוקה שיש. אבל מאיפה אני מבין בדבר הזה, ובבנק לא מסבירים לך, לא ידעתי מי נגד מי. אני לא מאלה שבודקים".

באותם ימים עבדה גם אשתו של בוזגלו באסם, לבני הזוג היו רק שני ילדים והעתיד נראה ורוד. הדירה, בת שלושה חדרים, הספיקה לצורכיהם, הם הרוויחו כ-8,500 שקל בחודש ושילמו 2,600 שקל - אך ההחזרים הלכו וגדלו בגלל השינויים בריבית. בינתיים עזב בוזגלו את אסם, היה מובטל ועבד בעבודות מזדמנות, אשתו היתה מובטלת אף היא, עד שהחלה לעבוד במעון, והם החלו להתקשות בהחזרים.

"נהייתי מוגבל בבנק, היה לי מינוס של 30 אלף שקל. בבנק הציעו לי עוד הלוואה אבל פחדתי, אז לקחתי בשוק האפור. פה 10, שם עוד 5". במהרה טיפסו ההחזרים החודשיים עד ל-4,000 שקל, אך הזוג עדיין התקשה לשלם, וב-2007 קיבלו הודעת פינוי. "שוב לקחתי כסף בשוק האפור, שוב שילמתי, ניסיתי להגיע להסדרים אבל לא עמדתי בהם. הגעתי לוועדה הבין-משרדית ולאלי ישי, שהיה אז שר התמ"ת. בהסדר האחרון הבנק רצה 50-60 אלף שקל. בוועדה אמרו לי, 'אתה חייב להפקיד כסף כל חודש', אבל בדיוק שללו לי את הרישיון ולא יכולתי לעבוד ולשלם".

כיום חייבים בני הזוג בוזגלו 800 אלף שקל. הם פנו לעמותת "חיים בכבוד" ובעזרתה הם מנסים לפתור את הבעיה - אך מצבם אינו משתפר. "גם בהוצאה לפועל אני כבר חייב 180 אלף שקל. אם אמכור את הבית, אצטרך להחזיר את כל הכסף, לא יישאר לי כלום".

בוזגלו אינו מעוניין למכור את ביתו או להתפנות ממנו. "לשכור בית זה להתחיל מהתחלה, וזה גם סיפור. כבר התחלתי ושילמתי, השקעתי, אני מעדיף להמשיך". לפי ההסדר האחרון שלו הוא פרש את המשכנתא מחדש ל-25 שנה, אך ספק אם יעמוד בהחזרים. "נגיע לסוף כשנהיה כבר עם מקל ההליכה. מכל הסיפור למדתי שעדיף לשלם, ואם אי אפשר - תמכור. לאחרים אני אומר: אם אתם לא יכולים לקנות, אל תקנו".

דחף הקינון ניצח

ואולם גם מי שמודע מראש לחוסר ההיגיון הכלכלי שבקניית בית מחוץ להישג ידו, עלול למצוא את עצמו מחויב אליה ממניעים לא רציונליים. רונן (שם בדוי) לוקח בימים אלה משכנתא כבדה על בית עם גינה. גם במקרה שלו, כמו אצל מירי, השאיפה אינה סתם בית, אלא בית החלומות, זה שמתאים למפרט הפנטסיה הפנימי יותר מאשר למצבו של חשבון הבנק.

כשרונן התחתן לפני שבע שנים, הוא קרא את הספר "אבא עשיר אבא עני", במטרה לשפר את מצבו הכלכלי. רונן ואשתו, שניהם עובדים בתחום ההיי-טק, הרויחו משכורות יפות אך לא התברכו בהון עצמי רב: הדבר ההגיוני לעשות, למדו מהספר, הוא להשהות את קניית הדירה הראשונה שלהם בחמש שנים לפחות, להשקיע את חסכונותיהם בחוכמה ולחזות בהם גדלים. רונן, שחלומו היה לעבוד קשה עד גיל מסוים ולאחר מכן לצמצם את היקף העבודה ולחיות בנחת, רצה לכל היותר לקחת משכנתא קטנה לטווח קצר.

אלא שרציונל כלכלי הוא דבר אחד, ודחף קינון הוא משהו אחר. "אשתי ממש רצתה לקנות בית, ולאחר שנתיים וחצי היא נשברה סופית. היא רצתה בית משלה, שבו תוכל לעשות מה שהיא רוצה, שההשקעה לא תלך לבעל הבית אלא אליה. כל שיחה בעניין הסתיימה במסקנה ההגיונית שאפשר לשכור בית ולהשקיע את הכסף, אבל מיד אחר כך ההיגיון נעלם והרצון לבית חזר".

רונן ואשתו קיבצו את כל חסכונותיהם, ביקשו מההורים, גייסו גם ירושה שקיבלו במפתיע והגיעו לכ-1.5 מיליון שקל, שעמם החלו לחפש בית. "כל הכספים שלנו גויסו לעניין. כל החסכונות שלי מילדות, ושל אשתי מאז הצבא. ילדים לא היו לנו אז, היתה פנסיה כי היינו שכירים, והאמנו שיהיה בסדר".

במהלך החיפוש, נהפכו הדרישות מבית החלומות לספציפיות יותר ויותר: בית במושב באזור כפרי, עם שטח של חצי דונם לפחות. "היינו נאיבים, רצינו טבע ונוף וחלמנו לשבת בערסל כל היום". אלא שבדיוק אז החלו המחירים לעלות, והם נאלצו להרחיב את אזור החיפוש - מאזור השרון שבו גרו לרדיוס שכלל את עמק חפר ולכיש. לפני שלוש שנים וחצי רכשו מגרש בהרחבה של מושב ליד ירושלים, אלא שבניית ההרחבה התעכבה בשל בעיות עם מינהל מקרקעי ישראל, ושלוש שנים לאחר הרכישה מצאו את עצמם עם מגרש ריק, צפי לא ברור לגבי תאריך סיום הפרויקט ושלושה ילדים.

"בנקודה הזו הבנו שלא מתאים לנו לגור באזור מרוחק, והחלטנו לחזור לאזור שבו אנחנו גרים. התחלנו לחפש שוב - בינתיים מחירי הבתים באזור עלו ב-60%. חסכנו קצת מאז, אבל לא בכאלה פרופורציות. הגרוע מכל הוא שהכסף שלנו לא עשה כסף, כי הוא חיכה כל הזמן בפיקדון שקלי כדי שנוציא אותו לטובת הבית. הפסדנו מכאן ומכאן".

באחרונה רכשו בני הזוג בית באזור השרון תמורת 3 מיליון שקל, ולקחו משכנתא של 50% מהסכום ל-30 שנה, בהחזרים חודשיים של כ-6,000 שקל, שמהווים כשליש מהכנסתם. "כרגע אנחנו חיים בתכנון מפורט לשמונה-עשר השנים הקרובות - החל ברמת החוג לילד וכלה ברמת הקניות. כמה אפשר להוציא, כמה צריך להכניס בכל חודש בכל שנה".

רונן נכנס למחויבות הזאת כשהוא מבין היטב את השלכותיה. "הנימוקים לקניית הבית אינם כלכליים. כלכלית, זו החלטה לא נכונה לחלוטין. זה מפחיד, אבל צריך לעשות את זה מתישהו".

"זה חלום קיומי"

עבור אורית (שם בדוי) קניית הבית סימלה יציבות, שאותה שאפה להעניק לבנותיה לאחר גירושיה לפני 10 שנים. גם העובדה ששכירות בישראל אינה סידור ארוך טווח תרמה להחלטה. "חשבתי, איך אחיה בשכירות כל החיים? על מזוודות, עם שתי ילדות קטנות? גם כך הן עברו חוויה לא פשוטה - אני צריכה קורת גג מסודרת, קבועה. המשמעויות של משכנתא לא היו ברורות לי, כמה מחזירים בפועל וכו', אבל במשך שלוש שנים שכרתי דירה, הכסף עף ולא נשאר לי כלום".

אורית, שגרה אז ברמת גן, מצאה דירה ממש בשכונה שלה, שעלתה קצת יותר מ-600 אלף שקל. ההון העצמי שלה עמד אז על 150 אלף. דבר אחד היה ברור לה: היא חייבת לעמוד בתשלומי המשכנתא. "עבדתי במקום מסודר, ואני באמת סוס עבודה. אמרתי, אעבוד קשה, אעבוד בלילות, לא אכפת לי - אקרע את עצמי ואני אשיג את זה. זה חלום קיומי. מצד אחד, חצי משכורת הלכה למשכנתא. אבל הידיעה שיש לך קורת גג משלך - טוב, לא בדיוק שלך, של הבנק - יש בה משהו מרגיע".

אורית החליטה שהיא לא תיכנס למינוס ויהי מה, והחלה לחיות לפי תקציב קפדני. "כל מה שיכולתי, כמו דמי חבר, הפסקתי לשלם. עשיתי חלטורות בלילות תמורת עוד כמה מאות שקלים בחודש. הבנות שלי יודעות שאם חרגנו מהתקציב, אין יותר מסעדות או בתי קפה עד סוף החודש".

בנותיה גדלו בינתיים, ונשארו לה עוד ארבע שנים וחצי לסיום המשכנתא. כיום היא יכולה לנשום קצת ולהתרווח, ובסך הכל היא חושבת שעשתה עסקה טובה. "ערך הדירה עלה מאוד. וחוץ מזה, תמיד אומרים: תגורו בשכירות, תחסכו להון עצמי. אבל מי שמשלם שכר דירה לא יכול לחסוך ממילא, בטח כשמדובר במפרנס יחיד. המיתוס של לחיות ולחסוך לא מציאותי. אמנם אני משלמת סכום כפול למשך 15 שנה, אבל בסוף יהיה לי משהו".

השאיפה להתקדם ולשפר את תנאי הדיור אינה מרפה גם ממי שכבר סיים לשלם על ביתו. י' ובעלה, נשואים מזה 17 שנה, התחתנו כדי שיוכלו לקחת משכנתא. היא היתה בת 21, הוא בן 27, וכדי לשלם אותה הם מכרו את המכונית, ויתרו על ירח דבש וגרו אצל ההורים במשך שנתיים. גם הם, כמו מירי, קנו דירה מקבלן וגילו כי יצטרכו להחליף הכל - מהאסלות עד הריצוף - כדי שיתאים לחלום.

"הדירה עלתה 150 אלף דולר, מתוך זה היו לנו 100 אלף שקל, ולא הבנו כמה מהר זה נהפך ל-200 אלף דולר. לא היה לי אכפת להצטמצם. אז לא אסע לחו"ל - אני רוצה מרצפות".

בני הזוג לקחו עוד הלוואות מהבנקים שבהם עבדו, חילקו חלק לחמש שנים, חלק לעשר וחלק ל-15. לפני שנתיים סיימו לשלם את הכל, ובמקביל התקדמו בעבודה וכיום הם "חיים את החיים היפים: שלוש פעמים בשבוע אוכלים במסעדות, חודש בארה"ב, חודש באירופה. ברגע שהמשכנתא נגמרה התחלנו לחגוג. אבל עכשיו בעלי רוצה בית חדש, ולקחת עוד משכנתא. הבנות רוצות לעבור. אני לא רוצה להיכנס לזה עוד פעם, אבל אולי לא תהיה ברירה".

לאחר שתמכור את ביתה הגדול והיפה, י' מתכוונת להימנע מלקיחת משכנתא לגמרי. "אני לא קונה בית של יותר מארבעה חדרים. אני מתגעגעת לבית החם, שבו אני תמיד רואה את הילדים שלי מכל מקום. כיום אני חושבת שלא צריך להיות עבד למשכנתא. אני רוצה ליהנות מהחיים, וגם אם אבנה בעתיד - זה יהיה משהו קטן. אחרי הכל, בית זה בסך הכל קירות".

צ`ציק דניאל


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#