בכל נסיעה לחו"ל אני צריך להתמודד עם הבקשה "תביא לי מה שתרצה" - Markerweek - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

בכל נסיעה לחו"ל אני צריך להתמודד עם הבקשה "תביא לי מה שתרצה"

מה אם אחזור עם חזייה במידה הלא נכונה? גזר הדין הוא מוות בירייה

5תגובות

לכאורה, הייתי אמור להיות הנוסע המושלם. לפחות מבחינת אלה שנשארו מאחור. אני פוקד על פי רוב אתרים נחשקים מעבר לים, מתמקם באזורים עמוסים בכל טוב ובעיקר נחשב לאדם נדיב. ובכל זאת, אם תשאלו את בני משפחת ברזל לגבי הנסיעות שלי, התשובה תהיה אחת: העיקר שיחזור. בכל יום שבו אני בחו"ל הם מפסידים את המעלות הטבעיות שלי: האיש שמוריד את הזבל, האב שמרים את התיקים, הבעל שלוקח חלק בהסעות לבית הספר, כלב השמירה של הבית בלילות. אם אהיה בניכר עוד יום או עוד חודשיים זה לא ישנה דבר לגבי תכולת המזוודות שעמן אנחת בישראל. אלמנט הציפייה, אם להיות מציאותי, כלל לא קיים לגבי. למעשה, עינת, עמרי ועלמה כבר יודעים שממני לא ייצא להם כלום, למעט מפח נפש.

אני נשבע שלא מדובר בכסף. אני תמיד מצטייד בלא מעט מזומנים, טס עם כרטיסי אשראי בינלאומיים ומגיע לשווקים במטרה ברורה לרכוש משהו עבור האהובים. אני אפילו לא מטריד את עצמי בשערי המרה. גם כי אין סיכוי שאצליח לחשב אותם, אבל בעיקר כי המחיר אינו העניין. הסיבה לכך שאיש אינו אומר לי משפט שגרתי עבור השבים מחו"ל כמו "משוגע, לא היית צריך, זה הון תועפות ואפשר להשיג את זה בישראל במחיר דומה", היא שאיני מביא דבר.

בתחילה סברתי כי מדובר בנכות גברית. מלכתחילה איננו נחשדים בחיבה יתרה לקניות או בטעם יוצא דופן, אז אני בחברה טובה. אלא שאז הגיע גיסי, שחר טל. לא רק שהגברבר הזה יודע מה להביא לבני מינו, הוא מצטיין גם בסיפוק תאוותה חסרת הגבולות של אשתי האהובה - אחותו היקרה. ואני לא מדבר על שוקולדים, אלא על אומץ נדיר לרכוש עבורה אודם, מסקרה מסוגים שונים וירחם השם - אפילו איזה קרם גוף משובח.

אתם תוהים בוודאי מה ההבדל ביני לבינו, ומדוע הוא מצליח במקום שבו אני כושל. ראשית, שחר נהנה מזה ומשלב את הרכישות לאחרים במסעות הקניות האישיים שלו. אני, לעומת זאת, לא קונה לעצמי אפילו זוג גרביים בחו"ל, העיקר לא להיכנס למוקדי האסון. קשה לי עם מוכרים דוברי עברית, אז קל וחומר עם כאלה שלשונם זרה. שים מולם אדם מבולבל, מלא כעסים על שנגזר עליו לבחור מהשפע הבלתי אפשרי, ותוך שניות מתפתחת תקרית בינלאומית. אחר כך כבר תופיע איזו ידיעה בעיתון על גל אנטישמיות, והפעם לא תהיה לי ברירה אלא להצדיק את הגויים.

הסיבה השנייה להצלחתו של גיסי היא כמובן עינת. יותר משאני כושל, אני מוכשל. בעוד שחר מקבל רשימות מדויקות, פלוס ליווי טלפוני צמוד, אני צריך להסתדר לבד. "תביא לי מה שתרצה", זאת התשובה הקבועה של עינת לתחינות שלי בדבר רמז קטן. כשאני חושב על זה כעת, מתחוורת לי המציאות המחרידה. אשתי, צרכנית אובססיבית של מתנות מיובאות, מוכנה לוותר על הטובין שאשמח להביא לה רק כדי שתוכל לייצר עוד נאום בסגנון "אני מאשימה".

ועל מה בדיוק היא מלינה? האם לא ברורות לה הנסיבות הבלתי אפשריות שבהן אני פועל? מידותיה הטובות של עינת ידועות לי בכל הקשור ליושר ולהגינות. מעבר לכך, כלום. לא יודע מה מספר החזייה, באיזו מידה התחתונים, הג'ינס או החולצה, גם לא את מספר הנעליים. עם בורות כזאת, מה הסיכויים שלי לחזור עם מתנה שלא תוביל לפרוץ מלחמת עולם שלישית? קניית נעליים במספר קטן או גדול תוביל בוודאות לעוגמת נפש אדירה ולתוכנית פיצויים כבדה מנשוא שתושת עלי. אבל מה אם בטעות אחזור מחו"ל עם חזייה במידה הלא נכונה או, לא עלינו, תחתונים במספר שגוי? גזר הדין במקרה כזה הוא מוות בירייה, ורק אחר כך אולי תינתן לי הזכות להשמיע את טענותיי. מיד יוטחו בי האשמות שחשבתי על האישה האחרת בחיי או על בנות ההרמון שבו אני שוהה במרבית הימים.

הדברים מבוססים על מקרה אמיתי. במשחקי גביע העולם בדרום אפריקה שברתי את הראש מה לקנות לעינת. עמרי ביקש חולצת כדורגל של אחת הנבחרות וקיבל שתיים, עלמה ביקשה משהו שמאפיין את המדינה וקיבלה בובות מחרוזים. עינת אמרה כהרגלה, "אני לא צריכה כלום". בחלוף הימים התרככה מעט ועברה לגיהינום מילולי אכזרי לא פחות: "תביא לי מה שתרצה". רציתי, נשבע, אבל באמת חשבתי שהיא לא צריכה כלום.

הימים נקפו, החזרה התקרבה ואני נותרתי בלי שום רעיון. ביום האחרון, בקניון לעשירים בלבד, חשבתי על מתנה שתהיה שימושית לשנינו, תלמד על כיסופיי לאשת חיי ותבהיר לה שיש חסכים שמוטב להשלים במהירות.

באקט נדיר עבורי נכנסתי לחנות להלבשה תחתונה. לנשים. בלי לדעת מספרים, בלי להבין שלחזייה יש שני פרמטרים, כפי שהסביר לי במהלך כתיבת הטור הזה ידידי ורעי גיל ויטל. יצאתי עם איזה קומבינזון, ששכיח בעיקר באתרים אסורים שבהם גלשתי בשנה האחרונה עד שנגמלתי: מדים מעוררים של משרתות פתייניות. מיותר לציין שהתגובה בבית היתה ההפך הגמור למה שאותו קומבינזון מבטיח לחולל. נסתפק במונח המטאורולוגי "קרה". למעשה, הפעם היחידה שבה היא השתמשה במתנה היתה בפורים. תחפושת, אלא מה. כנראה שזה מה שמגיע לי ולליצן הקטן שלי.

סיכויי לצאת מהתהום הזאת קלושים. בני משפחת טל חורכים את הגלובוס, ולמדו היטב כי אין טעם להתעסק עם הבת/אחות התובענית. יש להם סיפורי בלהות על הילדה שצרחה במשך ימים לאחר שאבא חזר בלי הווקמן שדרשה, ואיך נאלצו לקנות לה תחליף כדי שהשקט יחזור לעיר חולון. עליתי עם מורשת הקרב הזאת לטיסה האחרונה למדריד לצורך סיקור מפגש הקלסיקו בין ריאל לברצלונה. בהתחשב בעובדה שהשארתי מאחור אישה בוכייה, שכבר ראתה את עצמה עולה על הטיסה, ידעתי כי מוטב לי/לנו שאחזור עם משהו מפוצץ. אבל מה, לעזאזל, מה?

שלחתי מיילים, סימסתי בטירוף, התחננתי בטלפון. סיפרתי על החנויות, שיתפתי ברמת המחירים, המצאתי סיפורים על אנשים שקנו דברים כאלה ואחרים. ללא הועיל. דבר לא נסדק אצל גברת נמסיס. אם לסכם את הדברים שלה ברמה הברורה והנסתרת, אז כך: "תביא לי מה שתרצה, אבל בעיקרון אני לא צריכה כלום. כלומניק כמוך לא מסוגל להביא אפילו משהו שיתקרב למה שאני חולמת עליו. העיקר שתחזור, כדי שאוכל למרר את חייך. בכל מקרה, אמא שלי חוזרת מחו"ל בעוד יומיים ואח שלי ימריא לארה"ב בעוד שבועיים, ואז ניווכח שוב כמה אתה פתטי. אהובי, באמת שאני לא צריכה כלום. מה לא ברור?!"

עמרי קיבל חולצה של כריסטיאנו רונאלדו, עלמה התהדרה במניפה ספרדית אותנטית ומיהרה להצהיר שבפורים הבא תתחפש לרקדנית פלמנקו. ועינת? היא קיבלה אפס. כולנו כבר מבינים בשלב הזה למי ולמה אני מתכוון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#