אדום בעיניים: פסטיביל סרטי פועלים בחיפה - הקהל לא נשאר אדיש - Markerweek - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אדום בעיניים: פסטיביל סרטי פועלים בחיפה - הקהל לא נשאר אדיש

פסטיבל סרטי הפועלים הרביעי שננעל לפני שבועיים בחיפה הוגדר על ידי מארגניו כהצלחה - יותר צופים, יותר סרטים חדשים ומגוון דיונים ערים; אפילו התפרצות של איש זועם באחת ההקרנות עזרה להעביר את המסר

7תגובות

שלמה, משה, יורם, או איך שלא קראו לאיש הזה שישב בשורה החמישית, לא התכונן כנראה לערב כמו זה שאליו הגיע לפני שבועיים בסינמטק חיפה. אפשר להניח שהרגיש שאשתו סידרה אותו. היא בטח הודיעה לו לפנות ערב, כשחזר הביתה מהעבודה, שכבר קבעה עם החברים שלהם, נניח שקוראים להם יוסי ומירי, לראות יחד סרט צרפתי עם איזו שחקנית מפורסמת בסינמטק. הוא ניסה למחות, אין לו כוח לסרט צרפתי עכשיו. אבל האשה התעקשה, וכבר קבעה, וגם קנתה כרטיסים. לא נורא, הירהר לעצמו, מקסימום אנמנם קצת.

הפגישה עם החברים, במיוחד עם הצלע הגברית, בטח שימחה אותו, והם החליפו כמה בדיחות על שחקניות צרפתיות לפני שנכנסו לאולם, שהיה קטן וצפוף והכיל די הרבה אנשים. אבל כשבמקום הסרט עלו על הבמה ארבע נשים עם מיקרופונים והתיישבו מאחורי שולחן, האיש מהשורה החמישית כבר התחיל לחשוש שהפעם באמת נפל בפח. אשתו העמידה פנים שאין לה מושג מה קורה. מירי, אשתו של יוסי, מילמלה משהו על פסטיבל סרטים כלכליים שהיא שמעה שמתקיים בסינמטק.

ואכן, הערב שאליו נקלע האיש מהשורה החמישית היה אחד משבע הקרנות מלוות בדיונים שהתרחשו בחיפה לפני כשבועיים, תחת הכותרת "פסטיבל לסרטי פועלים", אירוע חד שנתי שייסדה לפני ארבע שנים המכללה החברתית-כלכלית. למרות שמו, מרבית הסרטים שהוקרנו בפסטיבל לא עסקו בפועלים באופן ישיר, אלא בתופעות כלכליות שמשפיעות על מעמד הביניים. אחד הסרטים שהוקרנו בו היה Inside Job, הסרט הדוקומנטרי זוכה האוסקר, שמתאר את הסיבות להתמוטטות מערכת הבנקאות שהחלה בארה"ב וחושף באופן ברור את האשמים בה: המומחים למיניהם שהתנגדו לפיקוח על המערכת הפיננסית וראשי אותה מערכת, שהימרו על כספים ולקחו סיכונים מוגזמים כדי לזכות בתמריצים בטווח הקצר.

יוזם הפסטיבל ומנהל השלוחה הצפונית של המכללה החברתית-כלכלית, רפי קמחי, אמר שמבחינתו הפסטיבל השנה היה המוצלח ביותר מבין הפסטיבלים שאורגנו עד כה, גם מבחינת נוכחות הצופים, שמנו בסך הכל 1,500 איש בכל אירועי הפסטיבל, וגם מבחינת הסרטים שהוקרנו.

"לראשונה הצלחנו להקרין אך ורק סרטים חדשים, שזה אומר שאולי משהו משתנה בעולם. כנראה שמאז 2008, כלומר מאז המשבר הקפיטליסטי, העסק מתחיל להגיע לתודעה של מגוון רחב יותר של יוצרים בזרם המרכזי של הקולנוע וגם לתודעה ציבורית רחבה יותר. יש כיום גל של סרטים עלילתיים ודוקומנטריים שמתמודדים עם סוגיות היסוד של מעמד הביניים. עד לאחרונה הסרטים האמריקאיים בעיקר חיזקו את השיטה. כיום אפשר לראות שמותחים עליה ביקורת. נכון שבקולנוע האירופי יש עשייה משמעותית בתחום הזה, בגלל הרקע האידיאולוגי השונה. אבל גם שם בסרטים מיינסטרימיים יותר היו התקרנפות, התרחקות, כניסה לתוך הסדר הקיים. המודעות הפוליטית המעמדית באירופה גבוהה מזו שבארה"ב, אבל גם שם התרחשו תהליכי קפיטליזציה. אני חושב שכיום יש התפכחות מסוימת, וזו בעיניי התפתחות חשובה".

הערב שבו הוקרן הסרט "פוטיש", שאליו הגיע הגבר שמכונה כאן האיש מהשורה החמישית, קיבל את הכותרת "אדום זה לא רק ליפסטיק - נשים מובילות שינוי בעבודה". את הדיון הנחתה תמר גוז'נסקי, לשעבר ח"כ מטעם מפלגת חד"ש. גוז'נסקי פתחה את דבריה בשני ציטוטים. היא סיפרה על רופא שהתראיין לעיתון בזמן שביתת הרופאים ואמר שאפשר לראות את הפיחות במקצוע הרפואה בכך שיותר ויותר נשים נכנסות למקצוע.

בהמשך ציטטה את פרופ' רבקה כרמי, הנשיאה הראשונה של אוניברסיטה ישראלית, אוניברסיטת בן גוריון, ורופאה בעצמה, שהתייחסה בטור אישי לנתון שאומר שב-2010 יותר מ-50% מהרופאים המומחים עד גיל 45 היו נשים. "כמי שרואה את טובת הרפואה בישראל, אני מוטרדת מכך שהמקצוע 'נכבש' על ידי נשים. לא טוב שהאיזון בין נשים לגברים במערכת מופר, ולא רק משום שאיזון כזה הוא דבר חשוב ערכית, אלא בעיקר משום שהוא תורם לאיכות הטיפול, ליעילות הביצוע ולשביעות הרצון". אם תימשך המגמה של פמיניזציה של מקצוע הרפואה, המשיכה כרמי במאמרה, הרי שהוא עלול לאבד מהאטרקטיביות שלו.

"הבאתי את הסיפור הזה כדי להגיד שמעמד הנשים העובדות נוגע לעובדות הקבלן ולקופאיות", המשיכה גוז'נסקי, "אבל גם לפסיכולוגיות, לעובדות הסוציאליות ולרופאות. כל אלה שרכשו השכלה, פרצו דרך, התקדמו בחיים. וכשהן השיגו את זה, אומרים להן, בסדר, אבל למה יש כל כך הרבה רופאות?"

גוז'נסקי הסבירה שבעצם, מתקיים מאבק נגד מקצועות חיוניים מסוימים, שקיימים כיום כמערכת ציבורית, אך הממשלה היתה מעדיפה להפריטם. נוח להאשים את הנשים בכך שבגללן ירדה קרנו של המקצוע, אבל האמת היא שקרנה של הרפואה ירדה משום שהממשלה מעדיפה שלא לדאוג לרפואה ציבורית, כשם שהיא מעדיפה שלא לדאוג לחינוך ציבורי.

האיש מהשורה החמישית ממש לא יכול היה לשמוע את הדברים האלה של גוז'נסקי, והתפרץ בזעם. "מה זה פה, תעמולת בחירות?", החל לצעוק. הצעקות שלו נתנו כנראה אומץ לעוד כמה צופים שהצטרפו בקריאות, "באנו לראות סרט, לא לשמוע הרצאה". גוז'נסקי שתקה רגע במבוכה. כנראה שגם היא חשבה שכל מי שנכח באולם יודע לאן הגיע, ומה אמור הערב הזה להכיל. כשהתעשתה, הודיעה שהיא מתכוונת לסיים את דבריה בכל זאת. יש להניח שזו לא הפעם הראשונה שהיא נתקלת בתגובות מסוג זה. אחד המארגנים התעשת אף הוא, באיחור מסוים, וביקש מהקהל להיות בשקט ולכבד את הדוברות. נציג אחר של המארגנים ניגש אל האיש מהשורה החמישית וניפנף באצבע מול פניו. הוא השתתק ובטח לחש לאשתו, "אם זה לא נגמר תוך חמש דקות, אני פשוט קם והולך, ומצדי תחזרי הביתה ברגל".

"המערכה החברתית של הנשים למען הזכויות שלהן צריכה להיות מערכה למען החברה כולה. מי שחושב שזה נושא לא חשוב, מזלזל בחברה הישראלית וביכולת שלה לתת הזדמנות שווה לכל מי שחי בה", היה משפט הסיום של גוז'נסקי, שכוון ככל הנראה אל האנשים שהביעו חוסר שביעות רצון קולני מדבריה. אבל ספק אם הם עוד הקשיבו בשלב הזה.

לא מעזות להיות חצופות

אחרי גוז'נסקי הגיע תורה של העובדת הסוציאלית חירייה עלו חמרה, מעיריית חיפה, שרצתה לספר על מטה המאבק החיפאי שהוקם בזמן השביתה האחרונה של העובדים הסוציאלים, אבל היתה מבוהלת כל כך ממתקפת הקהל בהנהגתו של האיש מהשורה החמישית, ולכן קיצרה מאוד בדבריה. היא הספיקה לומר חצי בלחש שבחיפה הוקם מטה מאבק מיוחד, שמטרתו היתה בין השאר לשמש כמודל לעובדות הסוציאליות הצעירות, כדי שיבינו שזכותן להתפרנס בכבוד מעבודתן. "עובדת סוציאלית לומדת אותו מספר שנים כמו כל נערי האוצר, ובכל זאת היא מביאה מה שנחשב ל'משכורת שנייה'", מילמלה.

אורנה עמוס מאוניברסיטת בן גוריון, שדיברה אחריה, התביישה פחות. היא אמרה מיד שהיא צריכה לעמוד כדי לכעוס, ואכן נשאה את דבריה בעמידה. עמוס היא ממובילות המערכה בבן גוריון למען הפיכת עובדי הקבלן לעובדים של האוניברסיטה. היא הסבירה על רמות הדיכוי השונות שמהן סובלים עובדי, ובמיוחד עובדות, הקבלן. לדברי עמוס, הפרטת העובדים באוניברסיטאות כיום היא "הפרטה מזדחלת". כלומר, לדור העובדים הקיים מייצרים חלופות - מי שרוצה עובר לעבוד עם הקבלן, ומי שרוצה נשאר כעובד של האוניברסיטה. אבל את העובדים החדשים כבר מעסיקים רק כעובדי קבלן. כך נמנעים ממחאות מצד העובדים הוותיקים, ועובדים חדשים שמגויסים לא חייבים לכאורה להיכנס למערכת כזאת אם אינם חפצים בכך.

עמוס דיברה גם על דיכוי המעמד האישי של העובדת, שאין מכירים בה כאדם או כעובדת. היא עוברת תהליך של החפצה, ולכן גם של הסחרה. היא נהפכת לשקופה, וישנו כמובן הדיכוי המגדרי. כל הדיכויים הללו מובילים לדיכוי פוליטי, מכיוון שעובדת ענייה, מוחלשת, חסרת זהות וחסרת ביטחון, גם מודרת מהזירה הפוליטית ומאבדת את היכולת לפעול למען שיפור תנאיה. הפתרון, לדברי עמוס, הוא החזרת כל עובדות הקבלן לצורת העסקה ישירה.

שרון קיטרון, פסיכולוגית הפעילה מטעם ארגון כוח לעובדים בקרב סגל ההוראה של האוניברסיטה הפתוחה, סיפרה שהיא החלה את עבודתה באוניברסיטה הפתוחה כשהיתה בסוף התואר השני שלה, כעבודה זמנית. מה שבזמנו נחשב מבחינתה לעבודה טובה ומתגמלת, "עבודה שנוחה לנשים", לדבריה, התגלה בחלוף לא מעט שנים כתעסוקה שאינה מבטיחה פנסיה, קרן השתלמות או חופשת לידה. כשהבינה זאת, יצאה למאבק להשגת זכויות עובד גם לסגל ההוראה של האוניברסיטה הפתוחה. בזכות תכנון קפדני "ובני זוג שלא הפריעו", כפי שהגדירה זאת, הצליחו קיטרון ואחרות שפעלו יחד אתה לשפר מאוד את תנאי ההעסקה שלהן. המסר של קיטרון לאומה היה שנשים אינן לומדות את הדבר החיוני ביותר: להיות חצופות.

פריד חגי

"מלמדים אותנו להיות מקסימות ולשים ליפסטיק, אבל להעז ולהיות חצופות - אלה תכונות מורכבות יותר שנשים מתקשות לאמץ לעצמן", סיכמה באמירה מעט בעייתית. מעניין, אמר לעצמו האיש מהשורה החמישית, הנה, הפמיניסטית ואני יכולים דווקא להסכים על משהו. וזהו. תוך פחות מ-20 דקות נגמרה הגלולה המרה הזאת שנאלצו האיש מהשורה החמישית וחבר מרעיו לבלוע. ארבע נשים מדברות על זכויות עובדים, ועוד חייבים להיות בשקט ולהקשיב. אבל זה היה קצר, מבוהל ולא ממש מספק. יכול להיות שבאווירה אחרת היה מתקיים גם דיון שאפשר היה ללמוד ממנו משהו, אבל בערב הזה היה ברור שכולם כבר רק רוצים שזה ייגמר.

קמחי דווקא היה מרוצה מהפרת הסדר המסוימת שהתרחשה בדיון, כשהאיש מהשורה החמישית איבד את העשתונות. "אנשים מתרגזים כשמדברים עמם על מעמד, וכשאתה נותן לאדם סטירה לתודעה, לפעמים יש התנגדויות. כמובן שזה לא היה מקרי שדווקא גבר היה זה שהתפרץ. הוא היה קרוב לכך שנוציא אותו עם מאבטח החוצה, אבל למזלו הוא נרגע. יכול להיות שהוא ידע שהוא בא לדיון ואמר לעצמו שהוא יעבור את זה בנמנום, אבל אז הדיון חדר את שכבות ההגנה שלו. אולי זה הפחיד אותו שאשתו תקבל מזה רעיונות חדשים. ברור שזה עורר משהו".

הסתכלתי על האיש מהשורה החמישית. הוא נרדם קצת אחרי שהתחילה הקרנת הסרט "פוטיש", של הבמאי פרנסואה אוזון, וישן עד שנדלקו האורות. הוא הפסיד את קתרין דנב בתפקיד סוזן פוז'ול, עקרת בית עשירה ושאננה, שבעלה השמרן, החמדן וחסר המצפון (פבריס לוקיני) מנהל מפעל מטריות ומתייחס אליה כאל קישוט, אביזר חינני ולא ממש שימושי שעומד על המזנון בסלון - פוטיש, בצרפתית. לגברת זה לא ממש מפריע, כשם שהיא גם אדישה לרומן שבעלה מנהל עם מזכירתו ועם נשים רבות אחרות לפניה. אבל כשבמפעל פורצת שביתה ובעלה נלקח כבן ערובה, היא מנצלת את קשריה עם ראש העיר (המגולם על ידי ז'ראר דפרדייה), פוליטיקאי קומוניסט שבעברם המשותף מפגש לוהט, כדי לשחרר אותו מידי הפועלים.

לאחר שמסייה פוז'ול משוחרר מן השבי, הוא לוקה בלבו ומישהו נדרש לתפוס את מקומו בראש המפעל, עד שיחלים. אשתו היא המועמדת האידיאלית, כביכול מפני שלא תערוך שינויים מרחיקי לכת. אבל כמובן שדווקא משום שאין מצפים ממנה לדבר, סוזן מצליחה לחולל מהפכות במפעל, תוך שיפור תנאי העבודה ושמירה על זכויותיהם של העובדים. הבעיות מתחילות כשהבעל חוזר מחופשת המחלה שלו, ודורש לקבל חזרה את מקומו בראש שולחן ההנהלה של המפעל.

הסרט הוגדר על ידי מבקר קולנוע אחד "אגדה פמיניסטית רבת חן", ואילו כותבת אחרת טענה שמדובר ב"פמיניזם בשקל". מה שברור הוא שעל אף שלכאורה הדיון והסרט שאחריו היו אמורים לעסוק באותו נושא, לא היה כל קשר בין שני חלקי הערב, והם נדמו כצפים במערכות שמש אחרות לחלוטין. מה בין עובדות הנקיון חסרות הזכויות באוניברסיטאות, מערכת הרפואה הציבורית הקורסת ושביתת העובדים הסוציאליים מכאן, וקומדיה צרפתית על אשה שנזכרת בגיל העמידה שיש ביכולתה להיות יותר מאשר עזר כנגדו מנגד? לא הרבה.

גם מצב זכויות העובדים בישראל ובצרפת אינו בר השוואה, למרות ההידרדרות בשנים האחרונות בצד הצרפתי. אבל המבט הגברי, זה שמסוגל לזלזל באשה שעומדת על במה ונושאת דברים, או לחילופין זה שאינו מסוגל להאמין שאשתו מסוגלת להחליט בעצמה ולהיות בעלת ערך מחוץ לביתה - היווה ללא ספק נקודת החיבור בין הדברים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#