התגובה הנכונה לטוקבק נאצה - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

התגובה הנכונה לטוקבק נאצה

הרוב הדומם צריך להתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי

12תגובות

בשבוע שעבר - זוכרים? - שירבטתי קש וגבבה על מצוקת האדם בעידן הטוקבקים והבטחתי פתרון. אז נדמה לי שהנה זה:

אני מנסה לעבור מהחוויה הפרטית להקשר הכללי: רבים, ואני בתוכם, מרגישים כאילו ישראל נהפכה למדינה אלימה, שהשיח בה רועש, צעקני, לא סובלני, מתלהם. חלק גדול מהתחושה הזאת נובע, לבטח, מחוויית המפגש המצטברת של הישראלים עם המתחולל ברשת. לא רק ברשת, כמובן שלא, אבל המרכזיות של האינטרנט בעיצוב תודעת היום-יום וחוויית החיים והמפגש של הפרט עם החברה, נהפכה לבלתי אפשרית להכחשה. השיח האינטרנטי אינו תמונה בעלת ערך מובהק בהיבט סטטיסטי - אבל הוא מייצר דימוי. דימוי של שיח ודימוי של שפה. והדימוי הזה אלים ומפחיד. אבל באופן מוזר, התחושה ברחוב שונה מזו שברשת. הו, בוודאי, ישראל אינה המקום המסביר פנים ביותר לאדם הצועד ברחוב. יש בה לא מעט גילויי קוצר רוח, תגרנות, אלימות מילולית - בכל אשר תפנה.

אבל אלה בוודאי אינם מתקרבים, אפילו לא בקטנה, לאמפליפציה של האלימות שבאה לידי ביטוי ברשת. כמובן, יש את עניין האנונימיות, שמסירה מעל האלים את האחריות לאלימותו, שממזערת את הסיכון שלו לשאת בתוצאות למעשיו ולדבריו, וגם חוסכת ממנו את אי הנעימות שכרוכה בהתמודדות עם התגובה החברתית להתנהגותו. צלף בודד מאחורי מגן גדול הוא יריב קשה מאין כמותו לפלוגה שלמה של חיילים שצועדת בשדה פתוח. את זה יודע כל ילד לומר. ועדיין, החומה הזאת חשובה. היא נועדה להגן על חירות הביטוי של אנשים. אסור להסירה. חשוב לאפשר לאנשים להסתתר, למצוא מחסה, ליהנות מהגנה. ועדיין, בחסות ההגנה הזאת עומדים צלפים ומטווחים ומפילים הרבה מאוד חללים חפים מפשע. ועדיין, בחסות החומה הזאת עומדים שלושה או ארבעה אנשים עם צופרי רוח ומעוררים מהומת אלוהים אדירה ומפריעים את שלוותם של רבים אחרים.

בחזרה לרוב הדומם. והנה, לרגע, הקשר אקטואלי: במשך עשרות שנים חיו העמים המקיפים אותנו תחת משטרים דכאניים ואלימים, חשוכים ואגרופניים. התרגלנו לרעיון, כאן בישראל, כאילו מצב זה יימשך לעולם. כאילו עמי ערב הסובבים אותנו - לצורת המשטר הזאת יולדו. חלק מהישראלים סבורים, ממקום גזעני, שאין דרך אחרת לשלוט בעמים כאלה. אני מניח שלא היה להם טקסט דומה להשמיע על חברינו ממזרח אירופה ומדרום אמריקה, שהיו נתונים עשורים רבים תחת שעבוד אלים וחשוך לא פחות, אך אני סוטה מהעניין.

והעניין הוא שבוקר אחד, לכאורה, קמו ההמונים, יצאו לכיכר תחריר, והתחילו לשנע את אחת המהפכות העממיות הרחבות, המרתקות, המסעירות והמרגשות ביותר שידענו. האנשים בסוריה, בלוב, במצרים, בתימן - ובקרוב בכל המדינות האחרות שבהן יש משטרים כוחניים (כן, כולל באירן. שנייה, סבלנות, תיכף גם סופם של האייתולות מגיע) - ממשיכים לצאת לרחוב גם לאחר שכוחות הביטחון יורים באש חיה, הורגים את חבריהם ואת אחיהם בעשרות ובמאות. הם ממשיכים לצאת, בידיעה שהם עלולים למות. הם מוכנים למסור את נפשם בעבור החירות. האם יש דבר מרגש ומעורר השראה יותר מזה?

ומכאן אני מבין, ביחד אתכם, שהרוב הדומם דומם כל עוד הוא נכון לשאת את המתחולל סביבו, כל עוד סף הכאב לא נחצה; כל עוד סף הדיכוי לא עבר כל גבול; כל עוד סף הפחד, האדישות והייאוש גבוה מזה של האומץ. אבל יש רגע בימיו של כל רוב דומם, של כל אומה, של כל חברה אזרחית, שבו מיעוט מתוך הרוב הדומם נהפך לפתע לרועש, לקולני, ליוזם. והוא מחליט לשנות מציאות, להפוך את הרוב הדומם מרוב אילם לרוב אקטיבי. ואז הרוב הדומם ממלא את רחובות הערים במזרח התיכון, ואינו חוזר לבתים גם כשמוכרז עוצר, ואינו מנמיך את ראשו גם כשכדורי החיילים ופגזי הטנקים יורים עליו. רגע כזה הוא יפה. הוא שצריך למלא את לבו של כל אדם באמונה בתועלת שבתקווה.

אפשר שהרחקתי לכת. אפשר שנסחפתי בהתלהבות מרוחות המהפכה המקסימות המנשבות סביבנו (ואנו הישראלים, למה אנחנו מפחדים כל כך מהתהליכים הללו? למה הסטטוס קוו הנורא שבו התקיימנו מאז היוולדנו כאומה נדמה לנו טוב יותר מהשינוי שמביא ההווה? האין זה המהפך המדהים שלו חיכינו, שיטרוף את כל הקלפים באזור האלים הזה? האין זה הנס שלו המתנו כל השנים האלה? שמחו, יהודים כי קרובה הגאולה. את מלחמת גוג ומגוג ממילא, אם נרצה, נוכל להקים עלינו תוך רבע שעה. אל תתעצבו. אם נרצה מלחמה, נמצא מי שיסכים להילחם בנו)? האין זו עדות לכך שאנחנו פסיבים, חלושים, דוממים - ואולי שמנים, שבעים, כבדים, מפוטמים מדי? ובעצם, מה ההבדל? אדישות היא אדישות. שתיקה היא שתיקה.

ביום שבו יתחילו כל הגולשים האילמים להגיד את אשר על לבם; ביום שבו יבחרו הגולשים לא לעמוד מנגד כשחבריהם לרשת משתוללים בפראות; ביום שבו הם יצטרפו לשיח, לא יעמדו מנגד ויסתפקו בצקצוק בלשון; ביום שבו הם יגידו "נמאס" וייצאו לרחוב הווירטואלי - ביום הזה נגלה שמה שנדמה ככאוס אלים אינו אלא טיפה בים מאוזן הרבה יותר, מעורב, לא נמנע, יוזם ואסרטיבי. ים של אנשים שהאלימות שבה הם מוקפים מכל עבר ברשת הגיעה להם עד לכאן. כלומר, לשלב שבו הם החליטו להקיש על המקלדת תגובה משלהם. הוכחה לכך שהם כאן והם הרוב והם לא יעמדו מנגד כשחבורת בריונים קטנה אבל קולנית משחיתה את נפשה של ישראל לדעת.

ואם נגלה שבאמת מרבית הגולשים אלימים, כוחניים, מתלהמים, נעדרי כבוד, גסים ושטניים - אז נגלה. ונדע. ואז נכיר בכך שזו המדינה שבנינו לנו. וזו מציאותנו, ועכשיו ילך איש-איש לחדריו ויחשוב עם עצמו מה ברצונו לעשות בנדון. אני עדיין אופטימי. אני סבור שהרוב הדומם הישראלי, ברשת וברחוב, עדיין לא אמר את דברו. שהרוב הוא באמת דומם ושהוא רוצה בדרך אחרת של חיים, של ביטוי ברשת ושל שיח. אבל אם אני טועה, ואנו חווים ברשת את חיל החלוץ של צבא העם הישראלי האמיתי שעומד לדרוס את כולנו - אז כל שנותר לאדם לעשות הוא להתפלל לאלוהים שייתן לו כוח לא לקרוא טוקבקים.

עורו נא, לפני שיהיה מאוחר מדי. הטוקבקים הם רק דימוי למשהו עצום ונורא בהרבה שמתרחש ברחובותינו. אל תעמדו מנגד, כי השתיקה והאדישות הן סמי החיים של האלימים והמתלהמים. התחילו בקטנה - הגיבו לטוקבק נאצה, לטוקבק הסתה, לטוקבק אלים, לטוקבק חולני, לטוקבק זדוני. כתבו "זו אינה דרכי". זה פחות מסוכן מיציאה לרחוב מול כידוני החיילים. אבל אם לא נתחיל בכך, גם לכך עוד נגיע. אלה ששותקים היום ייאלצו לשלוח את בניהם למות ברחובות על חירותם. בישראל, או בדבר שיוותר ממנה, יהא אשר יהא.

 

וקטנה לסיום

ואחד שיודע אמר פעם: "פחחחחחח".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#