נוהגת? חזרי למושב הימני - Markerweek - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

נוהגת? חזרי למושב הימני

אשתי נהגת מצוינת, אבל למה שתנהג במכונית החדשה?

8תגובות

זאת נסיעה של משהו בסביבות 5-6 ק"מ, עשר דקות לכל היותר, ארבעה רמזורים. צא מזה, קטן עליך. אתה נהג מיומן, 23 שנה על הכביש, יש לך רקורד של עשרות אלפי ק"מ, אז הכל יהיה בסדר. תירגע שלומי, נשום עמוק, שחרר, כן גם את מעצור היד, וסע לשלום.

לא עזר. זאת עדיין היתה אחת הנסיעות המפחידות בחיי. כמעט כמו ההיא לפני עשר שנים וחצי כשעינת ואני יצאנו עם עמרי, הבכור שלנו, מבית החולים תל השומר ונסענו לרמת גן. כל נהג בנתיב ליד דמה אז למתנקש בפוטנציה, כל רמזור כאילו ניסה להכשיל.

הפעם מדובר בקיה חדשה. ולא שאני חושב שאם היה מדובר בלקסוס מהניילונים הפחד היה אחר. יש משהו בחדש הזה שמביא עמו חששות. אתה רוצה שהוא יישאר כזה כמה שיותר, עד שבעצם תתרגל. ואז כבר תזניח. ככה זה עם בית חדש, עם חולצה חדשה, אפילו עם מחברת חדשה. למיטב זיכרוני, בהתחלה כותבים בה באופן מסודר, ממרקרים, עוטפים ושאר עניינים. אחר כך מגיעה השגרה, או המחברת החדשה הבאה. אז בגיל 40, לראשונה בחיי, הצטיידתי במכונית חדשה. לא של חברת ליסינג, לא מטעם המעסיק, לא כירושה מדוד עשיר, אלא משהו שלי. פרי עמלי. ייתכן שזה הוסיף לחשש.

היחסים שלי עם מכוניות השתנו עם השנים. אם להיות מדויק, ניכר כי מאז שנישאתי הם סובלים מהזנחה קשה. בימי הרווקות, המכונית היתה חלק ממני. לא פעם נטיתי לייחס לה את הסיכויים להצליח עם בנות המין היפה. אם מישהי חדשה נכנסת למכונית והיא נראית כמו בית שימוש, הגיוני שתסיק מכך גם על הנהג שיושב לצדה. אז נשמרתי ושמרתי. מקלחת פרטית כל שישי, ניחוחות, סדר מופתי בתא הכפפות ומינימום אביזרים תלויים. בהמשך אסביר את ההקפדה על העניין האחרון.

אלה לא היו מכוניות מפוארות, אלא עממיות מינוס, עם נטייה לשיק ספורטיבי. התחלתי עם אלפא רומיאו חבוטה, עברתי ללנצ'יה, שידרגתי לסיאט איביזה, וקצת אחרי שהכרתי את עינת הגיעה גולת הכותרת המוטורית שלי - מיצובישי קולט. אני יודע, מחברים את צבע העור שלי (שחור מטאלי) לסוג המכונית, ומקבלים את הערס הממוצע. הבאתי את זה בחשבון כשרכשתי את המכונית, אבל כל כך נהניתי מחוויית הנהיגה שזה לא הטריד אותי יתר על המידה. ואם מישהו דפק בי מבט מעליב ברמזור, פשוט לחצתי על הדוושה והשארתי אותו מאחור.

עינת ואני מיהרנו להיכנס להיריון, כך שמכונית ספורט עם שתי דלתות אינה אופציה נוחה. עברתי למאזדה, וכבר בנסיעה הראשונה, כמעט חצי שנה לפני שעמרי נולד, הרגשתי איש משפחה. אחר כך באו הסובארו, הטויוטה ועכשיו הקיה. אפשר לסכם ולומר שאני ומכוניות ספורט כבר לא. אז אם לא ספורט, לפחות שתהיה חדשה. מסודרת, זה כבר עניין אחר. עם השנים התברר שהמכונית נהפכה גם למשרד שלי, ומשהו מהיחס של עינת למכוניות שלה דבק בי. בקיצור, אפשר למצוא בהן הכל. נעליים, סכין מטבח, בגדים, ספרים, משחקים, שיירי מזון ושתייה. מזכיר לי מכונית של מישהו אחר.

אבא שלי, אלא מה. לנסים ברזל תמיד היה חלום לאיזה "פרייבט". משום מה, הוא תמיד קישר את זה עם זכייה בלוטו או בטוטו. "אם אזכה", נהג לומר בכל שבוע, "ניסע כולנו באיזו דודג' דארט יפה או בפונטיאק". הבטחות לחוד ומציאות לחוד. מאחר שהוא מעולם לא זכה באף הגרלה - קטנה כגדולה - נותרנו עם כלי רכב אחד בלבד. "רכב עבודה", כפי שהוא כינה אותו. טנדר, אלא מה. בקבינה ישבו הוא ואמי, ומאחור, בארגז, לצד עשרות בלוני חמצן במשקל 20 ק"ג האחד, ישבו הילדים. אגב, לא בכל הטנדרים של אבא שלי הארגז היה סגור, כך שאם רצה לכם איזו תמונה מסרט על אפגניסטן או זיכרון מביקור בסיני, זה בדיוק כך. והיה כיף, נשבע.

הבעיה היתה שאבא שלי לא ממש אהב לתת לנו את הטנדר כשבגרנו, וגם אנחנו בחרנו באופציה הזאת רק בלית ברירה. למזלנו, דוד יונה ודודה סימה היו נדיבים מספיק כדי להשאיל לי ולאחי האמצעי את המכונית השנייה שלהם בסופי שבוע. זה לא שאבא שלי קמצן חלילה, הוא פשוט האמין בכל מאודו שהטנדר שלו הוא מקור החיים של משפחת ברזל. אני לא חושב שהוא טעה. המונח "רכב עבודה" גילם בתוכו את ההנחה שאם קורה משהו לכלי הרכב הזה, אין אופציה ב'. אבא לא הולך לעבודה, אין כסף, הבוסים כועסים, הוא מאבד את המשרה ואנחנו נשארים בלי מפרנס. פשוט כך.

אולי כדי להקל עליו מבחינה נפשית לא לחצנו יותר מדי בעניין הזה. אבל היה גם הסבר נוסף, שהבטחתי קודם לכן להרחיב עליו. אבא שלי נטה להיסחף אחר אמונות טפלות. כדי להבטיח ששום עין הרע לא תפגע בטנדר שלו, הוא הפך אותו למקדש על גלגלים. נעל של תינוק קשורה מאחור, תמונות של קדושים על הדשבורד וחמסות מכל הסוגים תלויות על המראה. אם אתה מנסה להרשים את הנכדה של הבאבא סאלי זה כלי הרכב עבורך, אבל אם אתה דווקא בכיוון של איזו אשכנזייה משכונת ל', או לבנבנה אחרת משיכון ותיקים ברמת גן, נכונה לך עבודת פירוק והרכבה סיזיפית. שעה להוריד את כל הקישוטים לפני היציאה, שעה להחזיר אותם למקום בסיום הבילוי. וכל הזמן החרדה שבתווך יקרה משהו, ואז אבא ישאל למה הורדת את כל מקדמי ההגנה שהוא בחכמה כה רבה צייד בהם את הטנדר.

יש לי זמן עד שעמרי ועלמה יבקשו את המכונית. בכל מקרה, אני מקווה שאזכור עד אז שכדאי שזאת תהיה מכונית עם ותק של שנה-שנתיים לפחות, כדי לחסוך לי ולהם כאבי לב מיותרים. הבעיה כרגע היא עינת, שמשום מה מתעקשת לבקש כל הזמן את המכונית שלי. לטענתה, הסוזוקי בלנו שלה אינה אמינה לנסיעות רחוקות. שזה אומר ראשון לציון והרצליה. ההנחה שלי היא שעינת מבקשת את המכונית שלי מכמה טעמים: הדלק על חשבוני, הנסיעה מעט מהנה יותר והסבל שנגרם לשלומי הוא משהו שרעיה כמותה לא תוותר עליו.

לפעמים, כשאנחנו נוסעים יחד והיא מבקשת להחליף אותי בעמדת הנהג, אני מזכיר לה את הוורסיה שלי לג'ינגל בגלגלצ: "נהגת, את יושבת במושב השמאלי? חזרי לימני". אבל רק כדי להקניט. עינת נהגת מצוינת, ואם היא מסיעה את שני הצאצאים, אני סומך עליה כמעט ב-100%. להערכתי, ככל שתיסע יותר ויותר במכונית שלה, כך יעמיק הקשר ביניהן עד לכדי סנכרון. מה היא צריכה להכניס את עצמה למכונית זרה עם ריח של פלסטיקים חדשים, קילומטראז' אפסי ומעכשיו גם סדר מופתי? שתחכה שנה-שנתיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#