"כך המערב החריב את אפריקה" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"כך המערב החריב את אפריקה"

היא גדלה בזמביה, למדה בהרווארד ונהפכה לכלכלנית משפיעה ושנויה במחלוקת ■ דמביסה מויו, שיצאה נגד הסיוע הכספי ליבשת השחורה, תוקפת עכשיו את ההתנהלות הכלכלית הכושלת של המערב מול סין: "מדינות המערב נהפכו לעצלות"

15תגובות

יש שיגידו שד"ר דמביסה מויו אוהבת לעורר מחלוקת. אחרים יטענו שהיא פשוט אוהבת להרגיז. מויו, ילידת זמביה, היא כלכלנית מסוג אחר, שמצליח לעורר גלים גם מחוץ לחוגי האקדמיה היבשים. כך היה כשטענה בספרה הראשון שהסיוע הבינלאומי לאפריקה רק מזיק למדינות היבשת והפך מיליוני אפריקאים נוספים לעניים, טיעון שבזכותו זכתה לכינוי ה"אנטי-בונו" והסתכסכה עם סולן יו 2.

כך גם בספרה הנוכחי, שבו היא מתארת כיצד הפסידו מדינות המערב בתחרות הכלכלית מול סין והשווקים המתעוררים באמצעות שורה ארוכה של החלטות מדיניות שגויות, שלא לומר מעוותות, שבחלקן נבעו מכוונות טובות לחלוטין.

"אני לא מגיעה משווקים מתעוררים כמו סין, הודו או ברזיל, אלא מאחת המדינות הכי עניות בעולם", מסבירה מויו בראיון ל-Markerweek את נקודת המבט מעוררת המחלוקת שלה על הסוגיות הכלכליות הבוערות של התקופה. "אני לא Westerner ולא Resterner (מערביים מול כל השאר, לפי הגדרתה, א"ש) - אני רואה דברים כאאוטסיידרית, במובן מסוים".

מויו, 42, נולדה בלוסקה שבזמביה. את שנות הילדות המוקדמות שלה בילתה בארה"ב, שם השלים אביה את לימודיו לדוקטורט, לפני שמשפחתה חזרה לזמביה כשהיתה בת 8. כיום עומד אביה בראשות ארגון הנלחם בשחיתות בזמביה, בעוד שאמה משמשת כיו"ר בנק מקומי בשם אינדו-זמביה. לאחר שהשלימה תואר ראשון בכלכלה בזמביה, עזבה את המדינה לטובת עבודה בבנק העולמי ולימודים בהרווארד, שם השלימה תואר שני במדעי המדינה, ולאחר מכן באוקספורד, שם השלימה דוקטורט בכלכלה. כשסיימה את לימודיה, עבדה שמונה שנים בחטיבת שוקי ההון של גולדמן סאקס ואירגנה הנפקות אג"ח ממשלתיות למדינות כמו טורקיה, דרום אפריקה וישראל. במקביל, כתבה את ספרה הראשון.

פרסומו של Dead Aid, שיצא לאור ב-2009, הפך את מויו בבת אחת לאחת מהכלכלנים המשפיעים והשנויים במחלוקת ביותר בעולם. בספר, שנהפך לרב מכר, מפרטת מויו תזה רדיקלית למדי, שלפיה הסיוע המערבי למדינות אפריקה לא רק שלא סייע במיגור העוני והשחיתות, אלא הגביר את שניהם. "הסיוע המערבי הנלהב מדי הפך את העניים של אפריקה לעניים יותר", כתבה, "הרעיון, שלפיו סיוע מסוגל לצמצם עוני שנובע ממערכת פגומה, הוא מיתוס". מויו לא חסכה בלשונה כשכתבה כי סיוע בסך יותר מטריליון דולר שהעבירה ארה"ב לאפריקה עד היום הוא חסר ערך ברובו הגדול, ולא כשכתבה כי "הסיוע הזוהר" (Glamour Aid) שמגישים כוכבים כמו בונו לאפריקה הוא מעליב.

האמת, טענה מויו, היא שסיוע זר מעודד שחיתות, מנציח את מעגל העוני, פוגע בהשקעות וביזמות חופשית ומזיק לסיכוייה של אפריקה להשיג יציבות בת קיימא וארוכת טווח. הסיוע הזר "פיתח תלות, עודד שחיתות והנציח את תהליכי הממשל הגרועים באפריקה", כתבה. "מיליונים באפריקה עניים יותר כיום בגלל הסיוע; הסבל והעוני לא הסתיימו, אלא התגברו. הסיוע נהפך והוא ממשיך לשמש כאסון פוליטי, כלכלי והומניטרי למדינות המתפתחות. הוא אינו חלק מהפתרון יותר, הוא חלק מהבעיה - למעשה, הוא הבעיה עצמה".

"לא הגיוני שאפריקה תיתלה בסיוע ממדינות מוכות חובות במערב", היא אומרת היום, "מה גם שכיום, שעה שמנהיגים אומרים לאמריקאים ולאירופאים לקצץ פנסיות ומשרות, איך אפשר במקביל לתרום לאפריקה?"

המודל שהציעה מויו לאפריקה הוא אחר, ומתבסס בחלקו על המודל הסיני: הגברת הסחר, הנפקת אג"ח וגיוס משקיעים זרים. "אם סלבריטאי מצטלם עם ילדה אפריקאית רעבה, זה לא עוזר לה להאמין שהיא תוכל ליהפך יום אחד למהנדסת או לרופאה", היא אומרת, "מנהיגי אפריקה צריכים לעשות את מה שישראל עושה: להסתמך על שוקי ההון, על השקעות זרות ועל מסחר. זה מה שאפריקה צריכה לעשות. אפריקה אחראית כיום ל-2% בלבד מהסחר העולמי".

Dead Aid הפך את מויו לכוכבת. רבים מיהרו להשוות בינה לבין איאן חירסי עלי, גם היא אפריקאית שמבקרת בחריפות את שגיאות המערב. "הטיעון של דמביסה מויו מחייב אותנו לשקול גישה חדשה לאפריקה", כתב עליה מזכ"ל האו"ם לשעבר קופי ענאן. ראש ממשלת סין, וון ג'יאבאו, שיבח את הספר ואמר כי "אני בטוח שהזמן יוכיח ששיתוף הפעולה בין סין לאפריקה יימשך בהצלחה גם בעתיד". נשיא רואנדה, פול קגאמה, שיבח גם הוא את הספר וכתב במאמר ב"פייננשל טיימס" כי "הספר מעניק לנו הערכה מדויקת של תרבות הסיוע כיום. כל עוד מדינות עניות יתמקדו בקבלת סיוע, הן לא יפעלו לשיפור כלכלותיהן". לצד הופעות תכופות בתוכניות אירוח ומגזינים, נבחרה מויו ב-2009 לאחת מ-100 האנשים המשפיעים בעולם של המגזין "טיים" והופיעה ברשימת "המנהיגים הגלובליים הצעירים" של הפורום הכלכלי העולמי.

TheMarker

הספר גם זיכה אותה במבקרים לא מעטים, בהם ארגון הסיוע ONE והעומד בראשו בונו, שכינה את טענותיה של מויו "פזיזות ומסוכנות". "מויו, ילידת אפריקה, קיבלה מלגות כדי שתוכל ללמוד בהרווארד ובאוקספורד, אך לא רואה שום בעיה בביטול סיוע בסך 10 מיליון דולר שנועד לספק לילדים אפריקאים רשתות נגד יתושים, למניעת מלריה", כתב הכלכלן ג'פרי סאקס מאוניברסיטת קולומביה. העובדה שמויו מגיעה בעצמה מאפריקה מאפשרת לה להשתיק לעתים קרובות את מבקריה, שאותם היא מאשימה לפעמים בגישה פטרנליסטית כלפי אפריקה והנצחת הסטיגמה השלילית של היבשת, שפוגעת בה לדבריה יותר מכל דבר אחר.

לא כולם צריכים בית

בפברואר פירסמה מויו את ספרה השני, השנוי במחלוקת לא פחות: How the West Was Lost: Fifty Years of Economic Folly And the Stark Choices Ahead. הפעם מתארת מויו כיצד המדינות המפותחות ביזבזו כמעט לחלוטין את היתרון הכלכלי שלהן על פני שווקים מתעוררים כמו סין, באמצעות יותר מ-50 שנה של החלטות שגויות, כמו נטילת חובות מאסיבית מצד ממשלות, שחלקן הונעו על ידי כוונות טובות כמו הרצון לספק דיור לכולם.

"ככלכלנים, אנחנו מתמקדים בשלושה גורמים עיקריים שמניעים צמיחה: הון, כוח עבודה ותפוקה", היא אומרת. "המדיניות בארה"ב ב-50 השנים האחרונות שחקה במיוחד את שלושת המרכיבים האלה, לעתים קרובות מתוך כוונות טובות כמו דיור לכל. אני חושבת שהסיבה שכתבתי את הספר היא שפרשנים רבים האשימו את הצמיחה הכלכלית של סין כגורם לבעיות הכלכליות שרואים בארה"ב ובאירופה, ואני טוענת שהסיבה לבעיות הכלכליות בארה"ב ובאירופה היא מדיניות פנים, במיוחד מדיניות בעלת כוונות טובות שהובילה לתוצאות רעות".

מדינות המערב, טוענת מויו, נהפכו ללא יעילות ולעצלות, והן אובססיביות בנוגע למטרות כמו מוצרי צריכה. הממשלות עודדו את אזרחיהן ללוות יותר מדי ולהשקיע את הכסף שלוו בנכסים לא יעילים כמו בתים, והתוצאה היתה משבר הסאבפריים שהתפתח למשבר הכלכלי העולמי שממנו העולם עדיין מתקשה להתאושש. במקביל, לא הצליחו המדינות לעודד צעירים ללמוד מקצועות כמו מתמטיקה ומדעים, ובכך הפסידו את היתרון התחרותי שלהן מול מדינות כמו סין, שהדגישו את החינוך למדעים על פני פיננסים ונמנעו מלעשות טעויות דומות. טבעה ההפכפך של הפוליטיקה במדינות המערב, שמדגיש את הראייה קצרת הטווח, גם היא היתה בעוכריהן. מאז ימיו של הרברט הובר כנשיא ארה"ב, הממשלים בארה"ב עודדו את האמריקאים ללוות יותר מדי כספים והתמקדו בלספק לאזרחים מה שהם רוצים, ולא מה שהם צריכים.

מויו מודה שחלק מהפתרונות והתרחישים שהיא מעלה הם רדיקליים. אחד מהם מזהיר כי ללא שינויים דרסטיים במדיניות הציבורית, תיהפך ארה"ב ל"מדינת רווחה סוציאליסטית מהסוג הגרוע ביותר" עד המחצית השנייה של המאה הנוכחית. "הבעיה היא שארה"ב לא תהיה סתם מדינה סוציאליסטית. היא תיהפך לסוג הגרוע ביותר והמנוון ביותר של מדינת רווחה, שסובלת מפיתוח לקוי וממבנה בעייתי, ותיוולד כתוצאה מייאוש לאחר שנים רבות של מדיניות כלכלית לקויה וחברה שניזונה מעצמה ללא הרף", כתבה בספר. לא זו בלבד שסין תעקוף את ארה"ב ותיהפך לכלכלה הגדולה בעולם, אלא גם שהמטבע הסיני, היואן, יחליף את הדולר כמטבע המוביל בשוק המט"ח.

אחד הפתרונות הדרסטיים ביותר שמציעה מויו בספרה הוא האפשרות של הכרזה על חדלות פירעון מצד ארה"ב, כצעד התגוננות מפני סין, הנושה הגדולה ביותר של הממשל האמריקאי. "יש אנשים שיטענו שארה"ב שומטת חובות כבר כיום, בכך שהיא מאפשרת לדולר להיחלש", מסבירה מויו, "בהחלט, חדלות פירעון היא אפשרות. זאת לא המלצה, אלא הצעה לפתרון פוטנציאלי. זה לא אידיאלי לשמוט חובות, אבל במהלך ההיסטוריה גרמניה ומדינות אחרות שמטו חובות כשמצבן הכלכלי נהפך לכל כך גרוע.

"המצב הכלכלי של ארה"ב חמור מאוד. תראה מה קורה עכשיו. החוב של ארה"ב מתקרב ל-100% מהתמ"ג, וברור שרמת החובות הזאת היא לא בת קיימא בטווח הארוך. רבים שעובדים בפיננסים טוענים כבר כיום שארה"ב שומטת חובות, במובן מסוים. כך שהסבירות של חדלות פירעון היא אמנם נמוכה, אך לא אפסית".

TheMarker

את המקור לתחלואים הנוכחיים של הכלכלה האמריקאית מתארת מויו בשתי מלים: "דיור לכל". והיא מפרטת: "יש משהו שגוי מהיסוד במדיניות שהונעה על ידי ההנחה שלכולם צריך להיות בית. יש סוגים רבים של נכסים - מניות, מזומן, אג"ח וכדומה - וזאת לא העבודה של הממשלה לומר לאזרחים שנכס מסוים שווה יותר מאחרים. הממשלה האמריקאית עשתה את הטעות הזו בכך ששמרה על ריבית נמוכה וסיפקה סובסידיות למשכנתאות. היא הפכה את הדיור למושך יותר מכפי שהיה צריך להיות".

לטענת מויו, המשבר האיץ את תהליך השקיעה של ארה"ב. "מצב הגירעון שלה מאוד בעייתי. מצד שני, בשיח הפוליטי האמריקאי יש התמקדות מוגזמת בסוגיות הקשורות למסים. אני חושבת שזה מונע יותר על ידי האופי קצר הימים של הממשל, שצריך להתמודד עם בחירות כל שנתיים. אבל לא מדובר רק במשבר פיננסי, זאת קריסה מערכתית ממושכת שהמשבר הפיננסי היה רק היבט אחד שלה. נשיא ארה"ב ברק אובמה תיאר כיצד עברה ארה"ב תוך דור אחד מהמקום הראשון בעולם במספר בוגרי המכללות למקום ה-12. הביצועים של התלמידים במתמטיקה ובמדעים נפלו".

עם זאת, מויו אופטימית כשהיא מדברת על נשיא ארה"ב, שהסכים עם חלק מאבחנותיה בנאומו השנתי האחרון לאומה האמריקאית. "אובמה דיבר על אותם דברים שאני מדברת עליהם: שימור אנרגיה, הצורך להפחית בצריכה הנשענת על חובות, תחרותיות, חינוך וטכנולוגיה, בין היתר. הבעיה היא שקשה ליישם את הדברים האלה, משום שקובעי המדיניות בארה"ב נאלצים להתמקד בטווח הקצר, בעוד שחינוך ותשתיות הן בעיות לטווח הארוך".

מויו סבורה שכרגע אין שום דרך שבה תוכל ארה"ב לשרוד עם החובות הקיימים שלה. "השאלה היא איך להעלות הכנסות ואיך לקצץ הוצאות, ועל זה האמריקאים יצטרכו להחליט. אנחנו נמצאים כרגע במלחמה בין שני דורות בארה"ב: הדור הנוכחי, שלו הבטיחו שהוא יקבל פנסיות והטבות אחרות, והדור העתידי של ארה"ב שיירש גירעון גדול וחובות גדולים, חינוך גרוע ותשתיות רעועות. יש הרבה עבודה שצריך לעשות כדי למנוע את התרחיש הזה, אבל קובעי המדיניות מתמקדים יותר מדי בטווח הקצר מכדי לטפל בבעיות האלה. אולי הפתרון הוא שינוי במערכת הפוליטית".

לדברי מויו, אחת הסיבות לכתיבת הספר החדש היא הכעס שלה כלפי הקולות המנסים להציג את סין כאחראית לשקיעת המערב וטוענים כי היואן הנמוך, הביקוש הסיני וגורמים אחרים הקשורים לכלכלה השלישית בגודלה בעולם הם שאחראיים לפגיעה בכלכלות המפותחות. "יש התמקדות גדולה מדי בסין. לסין לא אכפת מדבר חוץ מהצמיחה הכלכלית שלה. יש שם מיליארד עניים, יש לה בעיות משלה להתמקד בהן. היא ממוקדת רק בהפחתת העוני ובפיתוח הכלכלי שלה, וצריך להעריך אותה על כך. לסינים אין זמן לחשוב על מלחמה כלכלית במערב. יש להם הרבה בעיות עם פיתוח כלכלי ומאבק בעוני, הם לא חושבים באובססיביות כיצד להביס את המערב".

פתרון אפשרי נוסף - אך לא אידיאלי - שמויו מציעה להשבת המעמד התחרותי של מדינות המערב הוא פרוטקציוניזם. יש כאלה שטענו כי מויו חותרת תחת הגלובליזציה כשהיא מציעה זאת, אך לטענתה, בפועל הגלובליזציה לא קיימת. "אני מאמינה בסחר חופשי, אבל אין סחר חופשי אמיתי כשממשלות תמיד גורמות למדינות שלהן להיראות מושכות יותר מכפי שהן באמת. כל המדינות נוקטות כיום מדיניות מגן. אפריקה סובלת במיוחד מכך שאירופה נוקטת במדיניות פרוטקציוניסטית כדי להגן על האינטרסים של החברות שלה. הסחר החופשי לא קיים. לא ארה"ב, לא אירופה, לא סין, אף אחד לא פועל לפי עקרונות הסחר החופשי, והלוואי שיום אחד המצב יהיה אחר".

הסיוע לאפריקה, היא צופה, יקטן באופן דרסטי גם אם קובעי המדיניות וארגוני הסיוע לא בהכרח מסכימים עם טענותיה שהסיוע מזיק ליבשת. "באירופה נפלו מדינות כמו יוון, פורטוגל ואירלנד. ביוון יצאו אלפים לרחובות להפגין. לא הגיוני שאפריקה תיתלה בסיוע ממדינות שסובלות ממהומות ומחובות משלהן. לא יהיה קל לומר לאמריקאים ולאירופאים שצריך לקצץ להם בפנסיות ובשכר כדי לסייע לאפריקה. אתה מתנדב לומר לאנשים בוויסקונסין ובפורטוגל שהם צריכים לסייע לאפריקה עכשיו?"

ד"ר דמביסה מויו

גיל: 42

מצב משפחתי: רווקה

מגורים: לונדון

השכלה: תואר ראשון בכלכלה בזמביה, תואר שני במדעי המדינה מאוניברסיטת הרווארד ודוקטורט בכלכלה מאוניברסיטת אוקספורד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#