הזוגיות שלי מועלית קורבן על מזבח הכדורגל - Markerweek - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הזוגיות שלי מועלית קורבן על מזבח הכדורגל

6תגובות

ראיתי בחיי לא מעט שערים נדירים, חלקם חשובים מאין כמותם. ואני לא מדבר על צפייה בטלוויזיה, אלא על הדבר האמיתי. מול עיניי הבקיעו אגדות כדורגל שערים שהעולם ינצור לעד. צרחתי מלוא גרון בשערי האליפות של אלי אוחנה ועמדתי המום במרומי היציע ביוהנסבורג, כשאנדראס אינייסטה הבקיע את השער שסידר לספרד גביע עולם ראשון. ועדיין, אף אחד מהם לא מדגדג את השער הכי יפה שזכיתי לראות. אף אחד מהבאים שאראה בחיי גם לא ישווה לו.

אני כותב את הדברים במהלך הטיסה למדריד. כחובב תרבות גבוהה, הגיע הזמן לבקר בברנבאו, מקדשה של ריאל מדריד. למזלי, את הפסקה הקודמת יקראו המממנים (קבוצת "הארץ") רק עם שובי הביתה. אם יבינו את מה שמתחולל בי, סביר שיאפשרו לי גם בעתיד לפקוד אירוע ספורט בעל חשיבות; אם לא - זה כנראה המשחק האחרון שלי. וזה בסדר. אם יבקשו לשלוח מישהו שעדיין מסוגל להתרגש משערים, זאת זכותם המלאה. אני, מה לעשות, כבר חוויתי את שיא הרגש, את השער היפה בעולם.

עד לפני שבועיים היה הכדורגל גורם מפלג במשפחת ברזל. עינת שונאת כדורגל. וזה, אני אומר, קצת לא הוגן מאחר שהיא אינה מבינה בו דבר. למעשה, אין לה הרבה נגד המשחק, אלא רק נגד מי שמשחק אותו. בעיקר אחד בשם שלומי ברזל. כשעינת מנסה לבחון מה יצא לה מכדורגל, היא מאתרת רק דברים שליליים. למשל, בעל שחוזר עצבני אחרי הפסד בשישי, לעתים פצוע ועל פי רוב חסר חיוניות.

עינת רוצה אותי עמה בשעות הקסומות של צהריי שישי. לרבוץ במיטה, לצאת לטיול בפארק, אולי לקפוץ לסרט. היא רוצה את החבילה שיש לחברות שלה. אלה שהבעלים שלהן מחוברים למציאות, מבינים שהימים שלהם ככדורגלנים תמו ועתה אין להם אלא לחכות בשקט למוות שאורב מעבר לפינה. היא לא מסוגלת להעריך את מלחמת המאסף שאני מנהל על ימי העבר, ההווה והעתיד שלי. אולי שלנו. ארבעה ניתוחים בברך ימין ועשרות - אם לא מאות - משככי כאבים שבלעתי היו אמורים לגרום לה להבין.

פעם, מזמן, נדמה היה לי שזה יכול להצליח ביניהם, בין עינת לכדורגל. היינו חברים כבר שנה ועינת הפתיעה וקפצה לראות אותי משחק. בסביבות הדקה ה-80 הבחנתי בה. בדקות שבהן עמדה שם הבינה ודאי עם מי היא עתידה להתחתן. חולה נפש שצועק כמו משוגע, מנבל את פיו ומשחק בכלל לא רע. חמש דקות לסיום הזמן החוקי, הגביה דודו צור כדור לרחבה. עליתי לכדור, עצרתי אותו על החזה, נתתי לו לקפוץ פעם אחת על הקרקע ושיחררתי בעיטה אדירה לחיבורים. גולאסו.

על פי רוב, אחרי שער מהסוג הזה אני רץ לקהל הדמיוני או אל עבר המבשל. הפעם רצתי לעבר האוהדת הפרטית שלי. חיבקתי אותה, נישקתי ושאלתי בצניעות "נו, מה את אומרת?". "על מה?", היא שאלה. "לא ראית את השער שהבקעתי?". "מה הבעיה, זה שער רחב מאוד", הפטירה. "וחוץ מזה, אתה מסריח בטירוף". שברתי אחורה מתוסכל. אין אף שער בעולם שיגרום לה להבין.

עינת לא ראתה אותי משחק מאז. לדאבונה, היא רואה אותי צופה ביותר מדי משחקים, מה שמוליד לא מעט ריבים. התזה שלה היא שהזוגיות שלנו מועלית קורבן על מזבח הכדורגל. לפני כמה שנים טובות הציע לנו מטפל זוגי לצפות יחד בכדורגל. למה שלא תנסי לשבת אתו ולהבין מה הוא חווה, רמז לעינת. ניסיתי לסמן לו לשבור לאחור, להשאיר את העולם הזה רק לי, בלי שותפים, אבל הוא לא קלט. למזלי, זאת ההמלצה היחידה שלו שעינת דחתה על הסף.

לפני כחודש נפגשנו בחדר השינה. אני ראיתי משחק של ברצלונה אהובתי, היא קראה ספר על אהבה. בין כדרור אחד לאחר של מסי, הקריאה לי פסקאות של הגאון התורן. כשצעקתי "כוס אמק" היא היתה בטוחה שנשבר לי משטיפת המוח שלה, אבל מיהרתי לסנן בעצבים שברצלונה נקלעה לפיגור. הספר נסגר, והייתי משוכנע שעכשיו מגיע מבול נאצות מצד הגברת. ואז, מהפך. מי נגד מי? למה הוא מוסר? מה זה קוון? מי זה מסי? ברצלונה זאת קבוצה טובה? אתה אוהד אותה? לקחתי לעצמי רגע למחשבה. מדובר בבורה מוחלטת בתחום, ואם אתחיל עכשיו ללמד אותה כדורגל זה ייקח שנים. ואם היא תאהב את זה, הלך עלי. אז עשיתי את המהלך ההגיוני ביותר. סגרתי את הטלוויזיה בדקה ה-60 לערך ואמרתי לה את המשפט הבא: תקריאי לי בבקשה שוב את הפסקה האחרונה.

והנה לפני שבועיים, בפעם הראשונה וכנראה גם האחרונה, איחד הכדורגל את משפחת ברזל. כבר שנתיים אנחנו מקריבים את השבתות לטובת הקריירה המתפתחת של עמרי. הבן שלי, גאוות חיי, משחק בקבוצת הכדורגל של מכבי תל אביב צפון. אם הייתם רואים את צעדיו הראשונים בתחום, ספק אם הייתם שמים שקל על האפשרות שמישהו יאפשר לו בכלל ללבוש מדים ולשחק על דשא. למעט מגלת כישרונות אחת, כולם הסכימו שזה מקרה אבוד.

אלא שיש הפתעות בחיים, ועמרי שיחק אותה. עד כדי כך, שהוא והקבוצה שלו הגיעו לגמר גביע המדינה. לא היו לי ציפיות גבוהות, אבל הגענו בהרכב מלא לאצטדיון רמת גן. עינת, עלמה ואני. בדקה ה-35 הוא הוזנק מהספסל. בתגובה חתכתי מהיציעים לדשא. בעיקר כדי לעודד אותו. שייתן לו עשר דקות המאמן, אמרתי לעצמי, שיבעט, שירוץ, שיחווה את הדבר הזה. זהו, לא ביקשתי מאלוהים יותר.

גם לא כשהכדור נשלח לעבר עמרי במהלך התקפה מתפרצת. רק שיגיע, התפללתי. הוא הגיע. ואז עקף את המגן שלו, ראה את השוער יוצא והקפיץ מעליו באמנות לרשת ברגל שמאל החלשה שלו! את מה שקרה אחר כך אני משחזר בעזרת מכרים. אומרים שרצתי אחוז טירוף להמון כיוונים, תוך שאני צורח "הבן שלי הבקיע". הנה, אני כותב והדמעות זולגות מעצמן. שוב. מצאתי את עינת והתחבקנו ארוכות. אפילו עלמה הפסיקה לבכות לרגע. תגובה ראויה לשער הכי יפה בעולם.

בדרך הביתה, אחרי הנפת הגביע וחלוקת המדליות, התקשרנו לעירקית. "אמא, תגידי שלום למחזיק גביע המדינה", פתחתי. "כפרה עליך, עיוני", היא ירתה את הרצף היפה שלה. "ולא סתם, אמא, עמרי הבקיע את השער הרביעי. שער בגמר הגביע", הבהרתי. "יא רוחי, אבוס עיינכ (אנשק את עייניך), תגיד להם מי גילה אותך עמרי, מי האמין בך?"

"רק את, סבתא", הוא פירגן לה בחזרה. הסבתא הזאת, ששמרה עליו בימי שישי כשאני הלכתי לשחק כדורגל, פיתתה את כל הילדים בשכונה שלה לשחק כדורגל עם עמרי. ואם אף אחד לא בא, היא עמדה בשער, ספגה ממנו פצצות, רצה להביא כדורים, ותמיד כשחזרתי וסיפרתי לה על השערים שהבקעתי אמרה שזה כלום לעומת מה שהבן שלי עשה. הוא עוד יהיה שחקן, הבטיחה לי. וצדקה. מי האמין שהוא גם יבקיע את השער הכי יפה בעולם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#