כיצד הטוקבקים שלכם משפיעים עלי? - Markerweek - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כיצד הטוקבקים שלכם משפיעים עלי?

16תגובות

1. נעה ידלין, אשה חכמה וכותבת מעולה, השיבה פעם באיזה ראיון בתשובה לשאלה "מה כוח העל שהיית רוצה שיהיה לך?", "את הכוח לא לקרוא טוקבקים". איזו תשובה מופלאה.

2. קשה להסביר למי שלא חווה על בשרו את החוויה של לקרוא על עצמו טוקבקי נאצה, את ההרגשה. מה כל כך קשה בחוויה, אתם שואלים? דנה ספקטור, אשה חכמה וכותבת מעולה נוספת, אמרה לי פעם בשיחה בנושא, "אנחנו נעלבים כל כך מטוקבקים מכיוון שאנחנו מפחדים שהם דוברי אמת. מכיוון שהם מהווים הד לכל הקולות ההרסניים, שונאי עצמנו, משחיתי אושרנו, שמקננים בנו". והיא צודקת, כמובן.

מי שלא קרא טוקבק מעליב באמת - שחותר תחת עצם הגדרתו שלו את עצמו כאדם טוב בעל תכונות חיוביות; מי שלא קרא טוקבק - 99% מהם בעילום שם - שבשלושה משפטים משסף אותו לגזרים, את פועלו, את ערכו, את מורכבותו, את המכלול שלו, את הישגיו בחיים; מי שלא קרא על עצמו טוקבק שקרי, מסולף, מעוות, מומצא לגמרי, זדוני, שכל מה שמבעבע בליבת הניסוח שלו הוא רוע צרוף - שרצונו להכאיב, להשפיל, לגרום מבוכה וסיוט; מי שלא קרא טוקבק שמאחל לו וליקיריו אסון נורא, שמייחל לכישלונו, לחידלונו, להתרסקותו; מי שלא קרא בחייו טוקבק אחד כזה על עצמו, לא יבין לעולם את העניין.

דנה צודקת: יש בתוכנו שדים אפלים, פרזיטים נפשיים שמקננים בתוך ביצת הרעל הפרטית שמבעבעת עמוק מתחת לשכבות ההגנה שלנו, מעטפות השפיות והאיזון והמוסכמות החברתיות שאנו מצייתים להן. והשדים האלה מדברים אלינו. הם רוצים להרוס אותנו, לגרום לנו לוותר על הישגינו, להשחית את חיינו, לשנוא את עצמנו, אולי אפילו לאבד את עצמנו לדעת. וכשהמוגלינים הקטנים האלה לובשים צורה של טקסט אמיתי, בעל תוקף בעולם (אפילו אם רק העולם הווירטואלי), אנחנו מבועתים; משוכנעים שיש תוקף לרוע הזה. שהעולם בחוץ מדברר את פחדינו ושהנה הם באים, השדים, אבירי האופל, והם רוצים לכלותנו.

3. לפני עשור ערכתי את ערוץ הדעות באתר וואלה!. אחד הכותבים באתר, עיתונאי מפורסם וחשוב, ביקש ממני שלא להעלות אף טוקבק למאמריו. ההסבר שלו: "אין בכך שוויוניות - אני משקיע שעות ארוכות בכתיבה, מתאמץ ומסתת כל מלה במפסלת, ומגיע פלוני ומשרבט שורה בחמש שניות. והשורה שכתב מקבלת את אותו התוקף בעיני הקורא, בדיוק כמו המאמר שלי". כמובן שהסכמתי. אבל כשפניתי לעורך הראשי של האתר והצעתי לו לאמץ את השיטה גם על המאמרים שלי, הוא אמר, "זה תפקידך: לכתוב. וזה תפקידם: להגיב. כדי שתוכל להמשיך ולכתוב, הם מוכרחים להגיב. היום שבו לא יהיו תגובות למאמריך, הוא היום שבו עליך להתחיל לדאוג". מלים של טעם, אין להכחיש.

ועדיין, עניין אי השוויוניות - הדרך שבה הטקסט שאתה כותב חדל מלעמוד בפני עצמו מרגע שנוסף לו פתיל התגובות; הדינמיקה המוזרה בתחתית טקסטים הופכת את הטוקבקים למרכיב לא פחות מרכזי מהטקסט עצמו, לעתים מרכזי ממנו. רבים מאוד נכנסים לידיעה על פלוני או בנושא כזה או אחר רק כדי להשתתף בשיח הטוקבקיסטי, או לחלופין לצפות בו מהצד. לעתים נדמה כאילו הטקסט הוא רק קולב, אמתלה להיתלות בה עבור הגולשים כדי לפרוק זעם, לבטא אג'נדה אישית או פוליטית, להביע דעה שאינה קשורה לנושא הטקסט, או סתם להתקוטט בינם לבין עצמם. והתחושה - כשאתה כותב הטקסט, או מושא הטקסט - היא שנהפכת לשק איגרוף שתלוי על וו, מתנדנד, והכל חובטים בו אנה ואנה, צופים בו מיטלטל, מחכים לרגע שייקרע. שייפול.

יש פעמים שבהן אתה מרגיש כאילו אתה נסקל ממש, מועלה על המוקד, כמו בימי הביניים, קשור לערימת עצים, והכל מתגודדים סביבך כדי לצפות בך בוער. לעתים, כמו בגיהינום, אתה נשרף יום אחר יום אחר יום אחר יום.

4. בימיי בתעשיית האינטרנט פיתחתי אובססיה קטנה לנתוני גלישה, לסטטיסטיקות של מספרי גולשים, דפים נצפים, זמן שהות באתר ובעמוד ועוד כהנה וגו'. סיקרן אותי מאוד לנסות ולהבין את אחוזי התגובה לטקסטים באינטרנט. לנסות וללמוד כמה מבין הגולשים מגיבים, לאילו ידיעות, והאם אפשר לחזות את נתוני הטקבוק. ניסיון זה, כמובן, נועד לכישלון. לאתרים אין די מידע על הגולשים שלהם - ותודה לאל על כך - כדי שיוכלו להסיק מסקנות תבוניות באמת. מדע האינטרנט בוסרי מאוד, ובמידה בלתי מבוטלת גם חובבני.

מכל מקום, הידעתם שלידיעות נצפות באתרים גדולים יש אלפי מבקרים/ גולשים/ קוראים? עשיתי שקלול גס, לא מלומד מדי, אבל גם לא רחוק באופן קטסטרופלי מהאמת המובהקת, כי פחות מ-1% מכלל הקוראים לידיעה מגיבים עליה. בחלק גדול מהמקרים היחס יורד אפילו לשברי אחוזונים. כלומר, לא אחת ימצא עצמו הגולש קורא ידיעה, ביחד עם עוד 5,000 גולשים - שלקיומם ולמספרם הוא אינו מודע, כמובן - ויקרא בתחתית הידיעה ארבעה או חמישה או 15 טוקבקים. שוו בנפשכם: אולם תיאטרון ענק, מלא ב-5,000 צופים. לפתע קמים על רגליהם ארבעה צופים ומתחילים לצעוק: "חרא הצגה. תסגרו את התיאטרון" וגו'. השחקן על הבמה יתהה, "מה חושבים 4,996 הצופים האחרים? מה דעתם, לעזאזל? האם ארבעת הבריונים מייצגים את כולם?". כמובן שלא.

אבל היא הנותנת: מרגע שבו חמש התגובות מקבלות תוקף ושוכנות לצד הטקסט, נדמה כאילו הן דעתו של קהל הגולשים. אבל קהל הגולשים דומם ברובו המוחץ. זה עניין אנושי בסיסי - מרבית האנשים מבכרים את השתיקה, את ההימנעות, את אי המעורבות, את העצלות, את האדישות, את אי הבעת הדיעה, את אי ההסתכנות, את אי הקולניות, את אי ההמוניות, על פני ההפך. וכך נוצר מצב שהקולני, שהתקיף, שהיוזם, שהבלתי נמנע, נהפך למרכזי מאוד בשיח, למרכיב שבעידן האינטרנט משקלו אינו נופל מזה של כותב הטקסט או של תוכן הידיעה, או של מושאה. זה לא עניין של אי שוויוניות - זה שיקוף של דינמיקה חברתית, אולי פתולוגיה. והיא מעצבת מציאות.

עד כאן לתיאור העניין. בשבוע הבא ננסה להציג פתרון. אזהרה מראש: איני אופטימי.

וקטנה לסיום

והשחקן יהודה לוי אמר: "אני לא קורא טוקבקים. יש כל כך הרבה רוע ואלימות בחוץ. אני לא רוצה להכניס את החרא הזה גם אלי הביתה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#