יום העצמאות 2011: איפה האופטימיות? - Markerweek - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

יום העצמאות 2011: איפה האופטימיות?

48תגובות

ערב יום העצמאות ה-63 של ישראל התקבל במערכת מכתבו של הקורא הנאמן חיים (השם המלא שמור במערכת) וכולו תלונה, נהי, מררה ואולי אפילו קינה.

חיים הוא קורא נאמן של טור זה כ-18 שנה, ועוד זוכר את הימים שבהם רעייתו היתה מקריאה לו את הטור, כשזה התפרסם מדי יום, במכונית, כששניהם היו נוסעים יחדיו לעבודה.

במיוחד זוכר חיים לטובה את שיטת שתי המגירות - הימנית והשמאלית - שבה שותפו הקוראים: כשהשוק היה עולה היתה נפתחת המגירה הימנית ובה הסברים מעולים לאופטימיות, לעליות, לשגשוג ולצמיחה. כשהשוק היה יורד, חיש קל היתה נכנסת לפעולה המגירה השמאלית ובה הסברים למכביר למגמות השלילות, טובים ומשכנעים לא פחות.

בשנים האחרונות, מתלונן חיים, רוח הדברים הרבה יותר ביקורתית, שלא לומר, או כן לומר, שלילית ואפילו פסימית. כל שבוע מוטלות בליסטראות על מבנה המשק הישראלי, בעיוותיו, בחולשותיו, באיומים הרבים שלפניו. די, נמאס, כותב חיים, בסגנון חריף בהרבה, רוצים בחזרה את האווירה העליזה יותר. האופטימית יותר.

לקורא נאמן ומאוכזב שזוכר טורים וכתבות מלפני 18 שנה מגיעה תשובה מפורטת. אף על פי שמספר קוראינו הוכפל ושולש, השתנה ונהיה מגוון מאוד מאז תחילת שנות ה-90, כדאי אולי לשתף את כלל הקוראים בתשובתנו לחיים ובפרספקטיבה של 18 שנות ניתוח, פרשנות של המשק הישראלי. ואין שעה יפה יותר מאשר יום העצמאות.

אז ראשית חיים, אנחנו אתך. מתגעגעים, שלא לומר מתרפקים על שנות ה-90 ואולי גם על המחצית הראשונה של שנות ה-2000. אולי מפני שהיינו צעירים יותר, עם שערות צפופות וכהות יותר, ונאיבים יותר. נדמה לנו שגם המציאות השתנתה לנגד עינינו. אבל נשאיר את ההחלטה בידיך, לאחר שנפרוש בפניך את העובדות ונרענן את הזיכרון של כולנו.

במחצית הראשונה של שנות ה-90 היו סיבות מצוינות לאופטימיות במשק הישראלי: גל הרפורמות במשק שלאחר תוכנית הייצוב, העלייה מרוסיה ותהליך השלום יצרו מומנטום חסר תקדים במגזר העסקי. ישראל התחילה את העשור האחרון של המאה הקודמת ככלכלה אפורה ומנותקת וסיימה אותו כמשק דינמי המשולב באופן מלא בכפר הגלובלי.

בסוף שנות ה-80 נשלט המשק על ידי הבנקים הגדולים, הקונצרנים של חברת העובדים הקורסים והממשלה. ב-15 השנים הבאות השתנה המגזר העסקי ללא היכר: הגלובליזציה, תהליך השלום, הרפורמות המבניות, ההפרטה וההיי-טק הניעו תהליך מבורך של ביזור הכוח והגברת התחרות. התעשייה מצאה את עצמה מול החשיפה ליבוא, בזק מצאה את עצמה מול סלקום וחברות השיחות הבינלאומיות, ושוק ההון וההון סיכון הוציאו מידי הבנקים את המונופול המוחלט על מימון עולם העסקים.

גל העלייה מרוסיה, פתיחת תחום ההון סיכון, הבשלת הידע והטכנולוגיות הצבאיות וקצירת פירות מערכת החינוך של שנות ה-60 וה-70 הובילו לפריצת ההיי-טק: לראשונה נוצר במשק הישראלי ענף משמעותי שכולו נשען רק על כישרון ועל תחרותיות בינלאומית. אלפי ישראלים נהפכו בפרק זמן קצר לאנשי עסקים, ליזמים ולמפתחים גלובלים המנתרים בין בירות העולם. האווירה היתה מחשמלת ומרגשת.

הצלחת הרפורמות נתנה כוח והילה לרגולטורים שהובילו אותן, ובסוף 1995 העז מנכ"ל משרד האוצר דוד ברודט, יחד עם שורת כלכלנים ואנשי עסקים, לפרסם את מסקנות ועדת ברודט. הן קבעו שהריכוזיות היא חסם ואיום על צמיחת המשק, ולכן יש לפעול באגרסיביות ובנחרצות חסרת תקדים ולפרק את הקונגלומרטים הריאליים-פיננסיים הגדולים.

בפתח דו"ח הוועדה, שעליו חתומים בין השאר ברודט, פרופ' אבי בן בסט, דב לאוטמן, יעקב גדיש, צבי זוסמן ורפי בראל, נכתב: "ריכוזיות גבוהה בפעילות הסקטור העסקי יוצרת סיכונים לתפקודו התקין של הממשק במספר היבטים: ריכוז שליטה בידי מעטים עלול לפגוע ביציבות הכלכלית, המושגת בדרך כלל על ידי פיזור מוקדי ההחלטה במשק, היא מצמצמת את התחרותיות במשק ולפיכך גורמת לעלייה ברמת המחירים, לפגיעה בכושר התחרות של המשק בשווקים הבינלאומיים, לצמצום היקף הפעילות הכלכלית, להרתעת כניסתם של משקיעים ולרווחים מונופוליסטיים לבעלי השליטה. תופעות אלה מקבלות משנה חומרה שעה שמדובר בקונגלומרטים עסקיים המשולבים עם בנק (כיום גופים מוסדיים, ג"ר). אכן ריכוזיות כזו פוגעת באינטרס הציבורי בכללו ובאינטרס הצרכנים בפרט".

הממונה על ההגבלים העסקיים דאז יורם טורבוביץ', ששימש כיועץ לוועדה, לא היסס להגיד בקול רם וברור את הסוד הכי ידוע במשק: שריכוזיות היא סכנה לדמוקרטיה ולקידום המשק. העיתונות מחאה כפיים לטורבוביץ' ולכל הפקידים שעמדו ללא חשש מול הבנקאים.

ראשי מערכת הבנקאות התקוממו - אבל הפקידים לא מיצמצו לרגע. טובת המשק היתה לנגד עיניהם, והם היו חדורים בהתלהבות של רפורמטורים. ההפחדות של ראשי מערכת הבנקאות התקבלו בלגלוג המתאים. מסקנות ועדת ברודט אומצו, הבנקים מכרו את אחזקותיהם הריאליות, הממשלה הכניסה שחקנים חדשים לשורה של שווקים מונופוליסטיים ושורה של אנשי עסקים ויזמים חדשים כמו לב לבייב, יצחק תשובה ואליעזר פישמן נולדו.

מתחת לפני השטח נוצרו סימנים מדאיגים: מערכת החינוך החלה להידרדר, העוני התחיל לגדול, פערי ההכנסות נפתחו. אבל הצמיחה המהירה, שהגדילה דרמטית את הכנסותיה של הממשלה ממסים, איפשרה לה לטאטא את הבעיות מתחת לשולחן באמצעות קצבאות והעברות חד צדדיות שהכפילו ושילשו את עצמן. הצלחות ההיי-טק האדירות וקפיצת רמת החיים טישטשו והסיטו את תשומת הלב מהנעשה במערכת החינוך ומהשחיקה המתמשכת באפקטיביות של המגזר הציבורי. הקפיטליזם הישראלי נראה באותה נקודת זמן כמודל מבטיח.

ב-2000 היתה האופוריה בשיאה עם בועת ההיי-טק, מכירת החברות והגאות בוול סטריט. נדמה היה שישראל היא עמק הסיליקון הבא.

ואז התפוצצה הבועה, פרצה האינתיפאדה השנייה שחיסלה למשך עשור את תהליך השלום, והמשק שקע במיתון כבד. כדי למנוע פשיטת רגל החלה הממשלה בקיצוצים חריפים בתשלומי ההעברה ובקצבאות: הלכלוך החל לצאת מתחת לשטיח, הכיעור הישראלי החל להיחשף.

אבל בעוד שפערי ההכנסות גדלים ומערכת החינוך מידרדרת, במגזר העסקי הישראלי המשיכו לחגוג: לאחר עשר שנים של תחרות גוברת וביזור הכוח, החלו להתגבש קומץ קבוצות עסקיות שחדלו להתחרות זו בזו והחלו לשתף פעולה. הן הבינו שבמקום להתחרות ביניהן, עדיף להן לפעול יחדיו נגד השלטון כדי לקבל הטבות ולהחליש את התחרות. הן הבינו שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם השלטון היא להעסיק פקידי שלטון לשעבר ולשלם להם משכורות עתק: אקוסיסטם שמלא בעשרות ובמאות פקידים ורגולטורים לשעבר, המקבלים משכורות עתק, מבטיח להן כוח גובר ורווחיות גבוהה. קאסטה חדשה נולדה בישראל, מועדון של 20 משפחות והמנהלים, השכירים, הבנקאים ומנהלי הגופים המוסדיים המקורבים אליהן, שקיבלו מהפוליטיקאים ומהפקידים את השליטה בטריליון שקל מכספי ציבור, ומנהלים אותם כאילו הציבור נתן להם כתב ייפוי כוח לעשות בו כרצונם.

בהדרגה התבררה הסכנה שבהפרטות לא מתוחכמות: הצ'ק שמקבלת המדינה במועד מכירת החברה הוא חסר חשיבות כלכלית אמיתית. מה שחשוב הוא התחרות, הפריון, החדשנות והיצירתיות. בלי רגולציה תקיפה - כל אלה מתפוגגים, ואנחנו נשארים עם מונופולים פרטיים, ברוטליים כפליים מקודמיהם הממשלתיים.

בסוף 2008 פרץ המשבר הפיננסי העולמי. השקר של וול סטריט דקר את העין: כשטריליונים של דולרים נמחקו התברר שהמנהלים, המתווך והבנקאים נשארו עם הכסף. לפתע התברר ששכר המנהלים נהפך מפתרון, מהדרך להגיע למצוינות וליצירת כישרון, לבעיה. הלכלוך התחיל לצאת מתחת לשטיח, טריליונים של דולרים מכספי משלם המסים נשפכו כדי להציל את המערכת הפיננסית, חובות ענקיים צמחו והגרזן ירד על תקציבי הממשלות בכל העולם המערבי.

כשישראל הצטרפה ל-OECD החלו נתוני העוני, הידרדרות החינוך ואי השוויון לדקור יותר ויותר את העין. הם היו ידועים גם קודם, אבל עכשיו הם הופיעו בטבלאות מסודרות ובמאמרים באנגלית.

באיחור של כמה שנים הבין ראש הממשלה שהמשק הישראלי השתנה משמעותית בעשור האחרון, וכי האתגרים שעמדו בפניו כשר אוצר בתחילת 2003 לא דומים לאלה שעומדים בפניו כיום. באוקטובר הוא אזר אומץ והקים את ועדת הריכוזיות והתחרותיות. לראשונה הוא הודה בסוד השמור שלאיש אין עניין לדבר עליו: התחרותיות במשק הישראלי בנסיגה, למעט בענף ההיי-טק והיצוא. המגזר העסקי בישראל זקוק נואשות ללחצים תחרותיים שיביאו לחדשנות, לפריון וליצירתיות.

אלא שמהר מאוד התברר עד כמה השתנתה התרבות והסביבה הערכית, התקשורתית והעסקית בישראל מאז ועדת ברודט והרפורמות הגדולות של שנות ה-80 וה-90. הדחף לרפורמות, הנכונות לעימותים והאש הערכית ניצבים מול הכסף הגדול, מול הדיקטטורה הפיננסית-ריאלית, מול עיתונות מאולפת ומגויסת.

עוד לא הזכרנו, כמובן, את שחיקת ערכי הדמוקרטיה, את התפוררות הלכידות החברתית, את שחיקת הישגי הצבא, את כתבי האישום וההרשעות בפלילים של ראשי ממשלות ושרים, את הטמטומיזציה שכופה על כולנו הטלוויזיה המסחרית, את פצצות הזמן הדמוגרפיות, את הבידוד הגובר בעולם ואת המחיר הכבד שאנחנו משלמים על אוכלוסיות שלא משתתפות בכוח העבודה.

כשמישהו תקף פעם את ג'ון מיינרד קיינס על ששינה את דעתו בנושא מסוים, השיב לו הכלכלן הבריטי: "כשהעובדות משתנות, אני משנה את דעתי. מה אתה עושה, אדוני?". אומרים שמי שאינו סוציאליסט עד גיל 18 הוא חסר לב, ומי שאינו קפיטליסט אחרי גיל 40 - הוא טיפש. אולי כדאי להוסיף שאם מישהו לא מבין ב-2011 שהשוק החופשי של ימינו הוא לא בדיוק חופשי, שהברית הכי יציבה ומאיימת בישראל היא של הטייקונים עם הוועדים של המונופולים, ושללא רגולציה ממשלתית הוא יכול להיות די הרסני - הוא כנראה גם טיפש וגם רע לב.

אז נכון, חיים, יש גם המון סיבות לאופטימיות: עברנו יפה את המשבר הפיננסי, יש לנו יתרות מט"ח גדולות, גילינו גז, יש לנו רוח יזמית מיוחדת ומאות ואלפי אנשי עסקים, יזמים, פעילים חברתיים ומשרתי ציבור שעושים דברים גדולים, טובים ומעוררי השראה. גם את סיפורם של אלה אנחנו מקפידים להביא מדי יום. אבל בפרספקטיבה ארוכת טווח - היסודות, הכוחות, המבנים, הערכים והתרבות שהביאו אותנו להיות כה אופטימים לפני עשר ו-20 שנה, נשחקים ונחלשים. השוק החופשי - הכלכלי והפוליטי - נמצא תחת איום.

ומלה לסיום, חיים, לגבי הנטייה הביקורתית: הכוחות הכלכליים והחברתיים שמסביבנו דוחפים את התקשורת ואת השיח הציבורי להתמקד באופטימי ובחיובי, ובמחאות ובשבחים. בניגוד לעולם הפוליטי, בעולם הכלכלי האופוזיציה בדרך כלל חלשה ולעתים גם לא קיימת: היא לא משתלמת - אין לה מודל עסקי אמיתי. מערך התמריצים הכלכליים והחברתיים דוחף את כלי התקשורת לצבוע את הדברים בוורוד עז ככל שאפשר. הכוחות הכלכליים הנהנים מהסטטוס קוו במגזר העסקי ובשלטון יתגמלו את האופטימיסטים, את המפרגנים ואת המלקקים. וחוץ מזה - זה כיף, חמים ונעים למכור לעצמך ולזולת את הסיפורים האופטימיים והחיוביים.

אבל תפקידה של העיתונות אינו ללטף וללקק - מזה יש די והותר. שינויים, שיפורים, רפורמות ותחושת דחיפות זקוקים לביקורת, לחשיפות ולניתוחים ללא מורא וללא משוא פנים.

אז שאל את עצמך באיזו מדינה אתה רוצה לחיות, באיזה תוואי לדעתך נעה המדינה בחמש השנים האחרונות, איך היא תיראה בעוד 20 שנה ואיזו עיתונות אתה רוצה לקרוא כאן. ואם תחליט שאתה רוצה את העיתון שלך אופטימי ואוהד, שכולו או חלקו נופת צופים - זה גם בסדר גמור. איש איש וטעמו. אנחנו כבר לא נשתנה כנראה.

אבל תנוח דעתך: לעולם לא יהיה מחסור בתקשורת כלכלית שמפרגנת, מלקקת, מתחברת ומפנימה את האינטרסים של אלה שהיא אמורה לבקר. סכנת ההיכחדות מרחפת דווקא על הסוג השני. שיהיה לך ולכולנו יום עצמאות שמח. נאחל לעצמנו שבעוד שנה נוכל לדווח כאן שחלק מהמגמות התהפכו ושהפסימיות יכולה לפנות מקום לאופטימיות שאליה אתה עורג. גם אנחנו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#