"הספר נכנס לתודעת האנשים בכל העולם - והגיע הזמן שגם הישראלים יבינו מה יש להם" - Markerweek - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"הספר נכנס לתודעת האנשים בכל העולם - והגיע הזמן שגם הישראלים יבינו מה יש להם"

למרות הביקורת, הציניות והמפגש עם המציאות המקומית - שאול זינגר, שחיבר את הספר "מדינת הסטארט-אפ", בטוח שאנחנו הכי טובים שיש

16תגובות

העיתוי של הראיון לא היה יכול להיות מוצלח יותר עבור שאול זינגר. השיחה עמו, אודות הספר "מדינת הסטארט-אפ" שכתב יחד עם דן סינור, התקיימה בדיוק בימים שבהם שומעים מדי שבוע על מכירה נוספת של סטארט-אפ ישראלי. חברות כמו פרוביג'נט, מובייל אקסס, קאדנט וסנפטו; תגי מחיר של 313, 200, 190 ו-70 מיליון דולר. אם מכירת חברת קנדואיט, תצא לפועל, מדובר כבר על שווי של מיליארד דולר ואף יותר.

האקזיטים האחרונים מחזקים את ההרגשה של כסף קל, אולי קל מדי, שמומטר על חברות ישראליות צעירות. מצד שני, הם גם יוצרים תחושת גאווה, שיש כאן לא מעט סיפורי הצלחה, ש"המוח היהודי" שוב מצליח לבלוט בעולם, הרבה מעבר ליחסו המספרי.

הגאווה הזאת היא המוטיב ששזור לאורך הספר "מדינת הסטארט-אפ", שמהלל את תעשיית ההיי-טק הישראלית ומתיימר לפצח את סוד ההצלחה שלה. זינגר וסינור מתייחסים לתכונות היזמות והאחריות שרוכש הישראלי בתקופת השירות הצבאי, לעובדה שאנחנו מדינה של מהגרים ולחשיבה הגלובלית שמאפיינת חברות ישראליות. הם מסבירים כיצד מדינה קטנה ומוקפת אויבים הצליחה לבלוט ולהוביל את התחום באופן מעורר השראה עבור מדינות אחרות, כולל ארה"ב. הם מראיינים מנהלים ויזמים בישראל ובעולם, מפקדים בצבא ואנשי הון סיכון, ואם להגיד זאת בפשטות: הם מאוד מתלהבים מאתנו.

בשנה וחצי האחרונות, מאז יצאה המהדורה האנגלית, שימש "מדינת הסטארט-אפ" שגריר מצוין לעשייה הישראלית, שכל שאיש יחסי ציבור יכול היה לחלום עליו. הנה ספר שמבוסס על ראיונות ונתונים ולא נכתב על ידי גורם ממשלתי או אינטרסנטי אחר, אלא על ידי שני אנשים אובייקטיבים שאפילו לא גדלו כאן. לכן אין זה מפליא שראש הממשלה בנימין נתניהו הצהיר בראיון ל-CNN שישראל היא מדינת הסטארט-אפ, ולפי הסיפורים הספר נמצא במקום בולט על השולחן בלשכתו. מנכ"ל האוצר חיים שני, לשעבר מנכ"ל חברת ההיי-טק נייס, הצהיר בדצמבר שהוא הולך להסתובב בעולם ולחלק את הספר כדי להביא לכאן משקיעים. את הספר גם מחלקים למשתתפים בכנסים בעולם שעוסקים בישראל, ובכנס הכלכלי השנתי בדאבוס הוא היה ברשימת הקריאה של משתתפים רבים, כולל ערבים.

הספר קיבל ועדיין מקבל תשומת לב רבה בקרב מבקרי ספרות וגם בעיתונים נחשבים כמו ה"ניו יורק טיימס", "וול סטריט ג'ורנל" ו"אקונומיסט". לצד תגובות מתלהבות על כך שהספר מצליח להביא לאור הזרקורים את סיפור ההצלחה הישראלי, נכתבו גם לא מעט ביקורות מסתייגות: "מרוב התלהבות יש חלקים בספר שנראים כמו עלון של 'השקיעו בישראל'"; "העובדות לא תמיד נתמכות על ידי נתונים או נתונים משכנעים"; "התיאורים, גם כשהם נכונים במהותם, מרודדים תכופות לסטריאוטיפיות פשטנית ומטעה"; "למרות ההצלחות, עדיין אין בישראל אפילו משהו שקרוב למיקרוסופט, לגוגל, לנוקיה, לאמזון, לאורקל או לאיביי".

גם הקורא הישראלי יבחין בקטעים בספר שנראים קצת תלושים מההוויה המקומית, כמו המשפט הבא: "מרגע הקמת המדינה שלהם, הישראלים היו מודעים לכך שהעתיד - הן הקרוב והן הרחוק - תמיד מצוי בסימן שאלה. לכל רגע יש חשיבות אסטרטגית". אם נשאל ישראלי מצוי אם הוא מרגיש שלכל רגע יש חשיבות אסטרטגית, הוא כנראה לא יבין מה רוצים ממנו. הם גם כותבים ש"אם הישראלים שומעים בסוף השנה שהיקף העלייה פחת, הם מקבלים זאת כחדשות רעות, בדומה לדיווח על כך שלא ירדו מספיק גשמים באותה שנה". גם כאן עושה רושם שאת הישראלי המצוי מעסיקים דברים אחרים.

"יש מקרים שבהם אולי קצת הגזמנו", מודה זינגר, "לדוגמה, לא התכוונו להגיד שנתוני העלייה מעניינים את הישראלי הממוצע, אלא רצינו להראות שעצם העובדה שזה נתון שמדברים עליו מראה כמה הוא חשוב לישראלים".

ההתלהבות של המחברים התבטאה גם בראיון שנתן סינור לרשת CNBC, שבו הוא דיבר על היזמים הישראלים המדהימים שהולכים לצבא בגיל 18, מפתחים מנהיגות בשדה הקרב ומסיימים עם יכולת יזמית יוצאת דופן; הסביר שרוב החברות בעולם היו בוחרות בישראלי בן 25 אחרי צבא ואוניברסיטה על פני צעירים ממדינות אחרות; וסיפר על ההישגים המופלאים של נתניהו כשר אוצר וכראש ממשלה.

בשלב הזה אפשר להתרווח בכיסא ולהתנפח מגאווה על הפלא הקטן שלנו, מדינת הסטארט-אפים הפורחת שמתפוצצת מיזמות ומחדשנות. אבל מה לא מסתדר בתמונה הזאת? יכול להיות שזינגר וסינור מדברים על אותה מדינה שסובלת מעודף ביורוקרטיה? מדינת הקומבינה וה"יהיה בסדר"? מדינה עם בעיות בתחום החינוך והתעסוקה, שלא מצליחה להגיע להחלטות ארוכות טווח כי השרים שלה מתחלפים כל הזמן וסדר היום שלהם מוכתב על ידי אינטרסים אישיים?

"ידענו שזה יישמע קצת מתלהב לאוזניים ישראליות", מחייך זינגר, שחי בישראל כבר כמעט שני עשורים, וכבר התרגל לביקורת הזאת כלפי הספר. "אצל הישראלים קיים שילוב מעניין: מצד אחד אנחנו חושבים שאנחנו הכי טובים, ומצד שני אנחנו כל הזמן מתלוננים שיש כאן בעיות ואנחנו לא מדינה מתוקנת. אנחנו לא מבינים בעצמנו מה היתרון היחסי שלנו ואנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו. לפעמים צריך שגורם חיצוני יבוא וייתן נקודת מבט אובייקטיבית יותר - וזה מה שעשינו. אנחנו לא אומרים שאנחנו טובים בכל דבר. מה שטוב לסטארט-אפים לא בהכרח טוב לחברה כולה".

בין אם הם הגזימו ובין אם לא, אי אפשר להתווכח עם הביקוש הגובר לתרגומים של הספר, שתורגם (או שיש כבר הסכמים לתרגמו) עד כה מאנגלית לסינית, לגרמנית, לרוסית, לפורטוגלית, לקוריאנית, לטורקית, לצ'כית, לבולגרית, לערבית, לעברית, למונגולית, לאיטלקית ולצרפתית. "קיווינו שתהיה לספר כזאת הצלחה. המהדורות שיוצאות ברחבי העולם מראות שזה לא קשור ליהדות ולישראל. בקוריאה הדרומית הספר יצא באוגוסט והוא כבר נמכר במהדורה חמישית. הממשלה קונה מאות עותקים, ולא בגלל היהודים. זה מראה שיש התעניינות במודל הישראלי ובחדשנות. זה מה שאנחנו טוענים - ההצלחה של הספר היא הוכחה למה שאנחנו אומרים".

בזכות הצבא

הרעיון של זינגר וסינור לשתף פעולה בפרויקט הזה החל לנבוט כבר ב-2001. סינור, אחיה של אשתו של זינגר, היה סטודנט לתואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת הרווארד, והוביל משלחת של סטודנטים ממדינות שונות לישראל. "כולם התפעלו מהסטארט-אפים בישראל ורצינו להסביר את התופעה", מסביר זינגר. הבשלת התהליך נמשכה זמן. הם התחילו לכתוב את הספר בתחילת 2008, לפני שיאו של המשבר הכלכלי. סינור כתב מניו יורק וזינגר מישראל, ולאחר כמעט שנתיים, בנובמבר 2009, יצא הספר לאור. מאז נמכרו כ-120 אלף עותקים בארה"ב לבדה, אם כי ההצלחה המשמעותית יותר היא בביקוש הגדול לתרגומים. הספר הגיע למקום החמישי ברשימת ספרי העסקים של "וול סטריט ג'ורנל" ו"ניו יורק טיימס".

אפשר להניח שהשניים גם הרוויחו יפה על הספר. "לא עשינו את זה בשביל הכסף", טוען זינגר, "כשראש ממשלת ליטא, אנדריוס קוביליוס, ביקר בישראל בדצמבר, הוא החמיא לספר ואמר שהם רוצים להיות אומת הסטארט-אפ 2, ובעתונים נחשבים בעולם כותבים שישראל היא מעצמת היי-טק. כיום מסתכלים עלינו בעולם כעל מדינת סטארט-אפ - וזה מה שחשוב".

אז מה הפך את ישראל למדינת הסטארט-אפ? "מה שעושה את הבליל הישראלי הנוכחי רב עוצמה כל כך הוא שמדובר בתרכובת של פטריוטיזם מדור המייסדים, דחף ומודעות תמידית למחסור, למצוקה, לסקרנות ולחוסר המנוחה שיש להם שורשים עמוקים בהיסטוריה היהודית והישראלית", כותבים השניים בספר.

זינגר וסינור מביאים בספר תיאורים מאחורי הקלעים של יוזמות ישראליות, כמו הדרך שבה שיכנע הסטארט-אפיסט הישראלי שבט שקד את חברת פייפאל להשקיע בסטארט-אפ Fraud Sciences שהקים עם סער וילף. עם קצת תחמנות והרבה חוצפה, הוא הראה להם שהמערכת שלו יעילה יותר בזיהוי תרמיות בתשלומים מקוונים ובכרטיסי אשראי - והעסקה בוצעה לפי שווי של 169 מיליון דולר. החוצפה הישראלית היא תבלין משמעותי בדרך שבה ההיי-טקיסטים הישראלים מקדמים את העסקים שלהם. "מבקר מן החוץ ימצא את החוצפה בכל מקום בישראל: באופן שבו מדברים סטודנטים באוניברסיטה עם המרצים שלהם, באופן שבו מערערים עובדים על דברי הבוסים שלהם, סמלים על הקצינים שלהם ופקידים על שרי ממשלה. מבחינת הישראלים זאת התנהגות נורמלית", הם כותבים.

שקד שירת ביחידת 8200 של חיל המודיעין וכמוהו גם יזמים רבים נוספים בהיי-טק הישראלי. בוגרי היחידה פזורים בחברות היי-טק רבות. לא מעט מהם אחראים לכמה מהאקזיטים המרשימים שעשו החברות הישראליות בשנים האחרונות, ואחדים ייצאו את הטכנולוגיה שפיתחו והשתלבו בחברות היי-טק זרות. סינור וזינגר מסבירים שאם נער ישראלי בולט בבית הספר התיכון בכישורי המנהיגות שלו, במבחנים מדעיים או בשניהם, הוא ייחטף על ידי אחת מיחידות העלית של צה"ל והדבר יעשיר את כישוריו באימונים אינטנסיביים ובניסיון המבצעי המאתגר ביותר שאפשר לרכוש.

אבל זינגר מדגיש שההשפעה הגדולה ביותר על תעשיית ההיי-טק לא מגיעה משירות ביחידה זו או אחרת, אלא דווקא מהתרבות שסופגים בצבא. חלק גדול מהספר מוקדש לערכים שסופג החייל הישראלי בצה"ל - גם בשירות החובה וגם במילואים - שילוו אותו בקריירה המקצועית. "מערכת המילואים הישראלית אינה רק דוגמה לחדשנותה של המדינה, היא מהווה גם זרז שלה. מאחר שההיררכיה מתערערת באופן טבעי כשנהגי מוניות יכולים לפקד על מיליונרים ונערים בני 23 יכולים לאמן את דודיהם, הרי שמערכת המילואים מסייעת לחזק את אותו אתוס של בלגן וחוסר היררכיה שאפשר למצוא בכל היבט של החברה הישראלית, מחדרי המלחמה, דרך כיתות בית הספר ועד לחדרי הישיבות", הם כותבים.

מבחינת סינור וזינגר, לשירות בצה"ל יש תרומה מהותית להצלחה של אומת הסטארט-אפ. "כדי שחדשנות תיהפך לסטארט-אפ נדרשת משימתיות ואת זה לומדים בצבא", אומר זינגר, "בצבא לומדים מה זה משימה, מנהיגות, עבודה בצוות, אלתור, הקרבה - לשרת משהו גדול יותר וחשוב ממך. כל הדברים האלה הופכים את הישראלים ליותר מונעים. צעירים שמתחילים את השירות הצבאי לא בהכרח מבינים מה הם מקבלים, מה הוא ייתן להם בהמשך החיים. אם אנחנו נותנים שלוש שנים ויותר, ואלה שנים קשות, כדאי שנדע שיש לזה גם הרבה יתרונות".

רבות מהתגובות לספר התמקדו בחשיבות הרבה שמייחסים המחברים לשירות הצבאי. כך למשל, בכתבה ב"ניו יורק טיימס" במארס שהתייחסה בין השאר לספר נכתב כי "הכותבים מייחסים את הצלחתה של ישראל לצה"ל. אולי יש אמת בספר, אך הכותבים אינם מסבירים את העובדה שמארק צוקרברג, בדומה לכוכבים רבים של עמק הסיליקון, מעולם לא שירת בצבא. האמת היא שאין קונצנזוס לגבי האופן שבו נוצרת קהילה כזאת".

ואולם זינגר לא חושב שהם מגזימים. "בתור ישראלים אנחנו לוקחים תכונות מסוימות כמובנות מאליהן ולא מנסים לחשוב מאיפה הן באות. אני לא אומר שהכל מגיע מהצבא, אבל זה אחד המרכיבים החשובים. חלק חשוב מגיע גם מההיסטוריה היהודית ויש אנשים שחושבים שהספר לא מכיל את החלק היהודי מספיק. ביהדות יש היסטוריה של יזמות, כמו העובדה שאנחנו תמיד מתווכחים. זה מגיע עוד הרבה אחורה. אם אברהם התווכח עם אלוהים, אז כמובן שנתווכח עם המנכ"ל של גוגל. זה עניין תרבותי ותרבות היא עניין מסובך ועמוק".

המרכיב השני שמזכיר זינגר, מעבר למשימתיות, הוא המוכנות לקחת סיכונים, שנובעת גם מהשירות הצבאי וגם מהעובדה שישראל היא מדינת מהגרים - ולמהגרים מטבעם יש דחף חזק יותר להצליח וליזום. "מדינות אחרות שרושמות פטנטים רבים, כמו קוריאה הדרומית ויפן, לא נוטות לקחת סיכונים כי מבחינה תרבותית אסור להיכשל. בישראל ובארה"ב, לעומת זאת, בולטות הנכונות לקחת סיכונים והמודעות לכך שצריך לפעמים להיכשל כדי להצליח".

מה יקרה אם וכאשר הצבא כבר לא יהיה מרכיב כל כך חשוב בתרבות הישראלית?

"זאת שאלה ששואלים אותי כל הזמן. אני משיב שברוב המדינות אין את מרכיב הצבא עכשיו, ובעתיד גם לנו יהיה את האתגר לקבל את הכישורים האלה בלי להיות בצבא ובלי להיות עם תודעה של מהגרים. למשל, במסגרות כמו הצופים ומכינות קדם צבאיות".

ההווי שאתה מתאר, שתורם לכישורים של הסטארט-אפיסטים, מייחד רק את הגברים בצבא. הוא לא משותף לבנות ולמגזרים כמו חרדים וערבים. זה אומר שמלכתחילה אין להם סיכוי להצליח בהיי-טק?

"אני מודה שהעניין של הצבא הוא חרב פיפיות כי לא כולם שותפים לו. בספר לא מוזכרות כמעט נשים מפני שאין הרבה נשים בהיי-טק. התכונות המיוחדות של הישראלים לא נובעות רק מהשירות הצבאי, אלא גם מכך שכל המדינה היא בעצם סטארט-אפ. זה המסר שנמצא באוויר - יש להצטייד בתעוזה ובמשימתיות כדי להקים את המדינה, וזה עובר מדור לדור".

חשיבות נוספת לצבא, מבחינת המחברים, נובעת מהקשרים שנוצרים בהם, גם במהלך שירות החובה וגם במילואים, שיכולים להוות מאוחר יותר בסיס לחיבור עסקי. "כשתשלים את שירותך הצבאי כל מה שתזדקק לו כדי להקים חברת סטארט-אפ יהיה במרחק שיחת טלפון אחת, אם יש לך את הרעיון הנכון. כל אחד מכיר מישהו ממעגל המשפחה שלו, מהאוניברסיטה או מהצבא, שהוא יזם או שיודע כיצד לעזור", הם כותבים.

מהתיאור שלכם בספר נשמע שקל מאוד להקים סטארט-אפ. חבר מביא חבר, אחרי הצבא כולם מקושרים, אנחנו גלובלים, יצירתיים וחדשניים.

"זאת לא ההרגשה שרצינו לתת. הייתי אומר שזה אפילו קשה מאוד להקים סטארט-אפ מצליח, אבל לישראלים יש את הדחף יותר מלאחרים. הנושא של חבר מביא חבר הוא מאוד מובהק באופן יחסי אצל הישראלים".

כיום זה קשה יותר ויותר, כשקרנות הון סיכון נמצאות בבעיות.

"זה קורה בכל העולם. זה משפיע על כולם ומכריח גם את הסטארט-אפים פה להוכיח את עצמם יותר. אני מכיר גם אנשים שאומרים שאין בעיה של כסף, אבל יש מחסור בחברות שיש להן משהו טוב שמצדיק השקעה. הון סיכון לא יהיה בעיה אם נייצר את הסטארט-אפים הכי טובים. זה הדבר הכי חשוב לכלכלה. יותר חשוב מאשר לבנות חברות גדולות. הערך המוסף שלנו הוא ליצור את הסטארט-אפים הכי טובים. זה מה שארצות אחרות לא מצליחות לעשות".

גם התחרות מצד הסינים וההודים גדלה.

"זה נכון. הם מתקדמים גם בסמן האיכות, אבל זאת לא צריכה להיות בעיה עבורנו. בקצה של החדשנות יש מקום לכולם, אבל לא נוכל לסבול שמדינות אחרות יעברו אותנו מבחינת האיכות. הערך של חדשנות עולה בעולם, הקצב של הטכנולוגיה מתגבר, וב-20 השנים הבאות הוא יהיה מהיר יותר מב-20 השנים האחרונות. החברות הגדולות יצטרכו את זה יותר ויותר -ואנחנו צריכים לספק את החדשנות".

כמו למכור נפט לסעודים

כשזינגר, 49, אומר "אנחנו" כשהוא מדבר על הישראלים, הוא באמת מתכוון לכך. למרות המבטא האמריקאי הכבד יחסית, הוא חי כמעט מחצית מחייו בישראל. כבר כשהיה נער, בין הגילים 12 ל-16, הוא התגורר עם הוריו ושלושת אחיו הצעירים - אלכס, דני ובנג'י - בירושלים. המשפחה עברה מניו יורק בגלל שבתון של אביו שעבד אז במכון מחקר למדיניות. "אהבתי את השנים האלה", הוא מספר, "למדנו עברית וחלק מהזמן התגוררתי עם אחי אלכס בקיבוץ כיסופים". אחרי שחזר לארה"ב וסיים תיכון ותואר בביולוגיה ובמדעי המדינה באוניברסיטת טאפט, עבד זינגר במשך עשור בגבעת הקפיטול כיועץ לענייני חוץ של חברי קונגרס. כשעלה לישראל ב-1994 הוא התחיל ככתב במדור דעות של ה"ג'רוזלם פוסט" והמשיך כעורך המדור ובעל טור שבועי.

הקשר של זינגר לישראל עמוק במיוחד ומהול בטרגדיה משפחתית. כשהמשפחה חזרה לארה"ב אחרי שנות השליחות, לילדים היה קשה להתנתק מההוויה הישראלית. ראשון חזר לכאן דני, מיד לאחר שסיים תיכון בארה"ב, והתגייס לשירות צבאי בישראל. אחריו הגיע אלכס, שכבר סיים תואר ראשון באוניברסיטת קורנל והתגייס גם כן לצבא.

ב-1987, שלוש שנים אחרי שעלה לישראל ובדיוק ביום הולדתו ה-25, נהרג אלכס, שהיה מ"מ בחטיבת גבעתי, בתקרית בלבנון. אלכס, שהיה צעיר בשנה משאול, קבור בהר הרצל. המשפחה הוציאה לזכרו ספר והקימה אתר אינטרנט (http://www.alexsinger.org) שהוא תמצית של הספר, ובו מתואר סיפור חייו ומובאים כמה מכתבים מתוך המאות שכתב וציורים שלו. "המוות של אלכס חיזק כמובן את הקשר שלי ושל כל המשפחה לישראל. הקשר הזה כבר היה, אבל הוא התחזק לאחר שהוא נהרג. כמשפחה, אנחנו מרגישים שאנחנו רוצים להמשיך את הרצונות שלו, את החיים שלו כשהגיע לישראל ולחם כאן", אומר זינגר. לאחר מותו של אלכס עלה לישראל גם בנג'י, האח הצעיר, אחרי שסיים תיכון. כמה שנים לאחר מכן הגיע שאול, ולבסוף גם ההורים סוזן ומקס. כולם, למעט בנג'י שמתגורר ברמת אביב, מתגוררים בירושלים.

אם בשלב הזה עוד לא התרשמתם מהאופטימיות של זינגר, חשוב לו להזכיר שאנחנו עדיין בקצה הקרחון של הפוטנציאל. "יש עדיין חברות גלובליות רבות שאין להן פעילות בישראל, במיוחד מאירופה ומאסיה, אף על פי שטבעי שיהיו. עד עכשיו אנחנו מביאים בעיקר טכנולוגיה לשולחן. אבל מתפתחים בעוד דברים שיש לנו בהם יתרון יחסי, כמו חדשנות במודלים עסקיים. הדוגמה הטובה יותר היא חברת בטר פלייס של שי אגסי. היא מבוססת מאוד על טכנולוגיה, אבל הרעיון העיקרי הוא עסקי. החברה לא בנויה על סוללה חדשנית, אלא על מודל עסקי חדשני".

יש גם לא מעט ספקנות סביב בטר פלייס.

"אני מאמין בחברה ובאגסי. אני חושב שהיא תצליח בישראל ובדנמרק. גם באוסטרליה יש לה מנכ"ל חזק, ולאחר שהיא תצליח בשלושת המקומות האלה - גם יהיה לה קל יותר".

איפה עוד רואים את היתרון היחסי שאתה מדבר עליו?

"קחי לדוגמה את שטראוס שמוכרת קפה בברזיל. הרי זה כמו למכור נפט לסעודים, ובכל זאת הם מצליחים בזה מכיוון שהם יודעים, משום מה, למכור קפה לברזילאים טוב יותר. היצוא שלנו הוא מודל עסקי. גם הגלובליזציה היא יתרון יחסי שלנו. חברה סינית רכשה את מכתשים אגן הישראלית לא בגלל הטכנולוגיה, אלא מפני שמכתשים פועלת במדינות רבות. הסינים חושבים קודם על השוק המקומי, אחר כך על האזורי ואז על הגלובלי. מכיוון שישראל היא מדינה קטנה, אנחנו חושבים קודם כל גלובלי".

עד כמה המכירה המהירה של סטארט-אפים צריכה להדאיג?

"אנחנו מתפלאים ומצטערים שלא בונים כאן יותר חברות גדולות בזמן שכל העולם רוצה לדעת איך בונים סטארט-אפים. חשוב שנעריך את המקום של הסטארט-אפים בעולם ואת הערך שלהם. סטארט-אפים ישראליים נכנסו לחברות הכי גדולות בעולם. מכירה היא לא בהכרח דבר רע, כי מי שעושה אקזיט בדרך כלל מתחיל משהו חדש לאחר מכן. מי שעשה שניים-שלושה אקזיטים כבר ירצה לבנות חברה גדולה.

"אני מאמין שיהיו חברות ישראליות, שיציעו להן סכומים גבוהים ובכל זאת הן לא יהיו מוכנות למכור, כמו פייסבוק וגרופון. פייסבוק מעניינת במיוחד מכיוון שמארק צוקרברג עשה מעבר מסטארט-אפ לחברה ענקית וזה לא דבר קל, מפני שזה מצריך תכונות שונות של ניהול. גם אנחנו נלמד לעשות את זה. ובכל זאת אסור לשכוח שיש לנו גם חברות גדולות, כמו טבע, צ'ק פוינט, נייס, אמדוקס".

החברות שהזכרת הן ותיקות. בעשור האחרון לא הוקמה אף חברה בסדר גודל כזה.

"נכון, וזה באמת מפריע. אנחנו טובים בהקמה של חברות שמוכרות בהיקף של עד 100 מיליון דולר אבל מ-100 מיליון למיליארד זה כבר נהיה קשה, וזה מתסכל ומפריע. אבל אסור לשכוח את החשיבות של הסטארט-אפים. כשחברות מגיעות לשווי של 100 מיליון דולר ומציעים להן סכום גבוה יותר עבור המכירה, השיקול הוא לא רק כספי. צריך גם לחשוב אם יש לך יכולת להביא את החברה לשווי של מיליארד דולר. סטארט-אפיסטים אוהבים יזמות והם לא בהכרח רוצים לנהל חברות גדולות".

אז אין לנו סיכוי גדול לראות חברות בסדר גודל משמעותי יותר?

"רבים מתלוננים על כך שאני מאמין שמישהו גם יעשה מעשה. זה יכול להיות, למשל, בתחום האינטרנט. אין סיבה טבעית שמשהו כמו פייסבוק לא יצמח בישראל. למה שזה יבוא רק מארה"ב? צריך שיהיו אנשים שחושבים בגדול ואני לא שולל שזה יקרה, אבל זה לא משהו שאני חושב שצריך לבנות עליו. אם נעצים נכון את תחום הסטארט-אפ - כל השאר יגיע. יש לנו בעיה נוספת: בישראל נוצרו שתי כלכלות. ההיי-טק משגשג, אבל כל השאר לא מצליח מעבר לממוצע וזה יוצר פערים גדולים. התשובה היא לא לבלום את ההיי-טק, אלא להרים את שאר הכלכלה בעזרתו, עם הלקחים מההיי-טק. קל יותר להתחיל סטארט-אפ מאשר לפתוח מסעדה. בעולם ההיי-טק המסים נמוכים, אין כל כך רגולציה ואין ריכוזיות - אז התחרות גדולה. מחוץ להיי-טק, לעומת זאת, המסים גבוהים, הרגולציה מחמירה ואין תחרות. יש כמה קבוצות של חברות גדולות שהן דומיננטיות לעומת המשק. מבחינת רגולציה יותר קל להן וזה הופך אותן לחזקות - ואז קשה להתחרות בהן. זה לא קורה בהיי-טק וצריך להביא זאת בחשבון כשרוצים לפתח את הכלכלה".

בחברה הישראלית קיימות בעיות נוספות שלא מקבלות התייחסות ב"מדינת הסטארט-אפ". בכתבה שהובאה בדצמבר 2010 ב"אקונומיסט" והתייחסה גם לספר נטען כי "למכשול העיקרי של הצלחת כלכלת ישראל בטווח הארוך אין כל קשר לדרך שבה ישראל מייצרת חברות. הוא מתבסס על הכישלון לשלב בתרבות העסקית ערבים ישראלים ויהודים חרדים. ישראל צריכה לעבוד חזק כדי לפתור את הבעיה הפנימית של הערבים והיא צריכה להגיד לחרדים שלא משנה כמה הם מתפללים, הם לא יוכלו לחיות על חשבון שאר האזרחים".

בעיה נוספת שלא באה לידי ביטוי בספר היא בתחום החינוך. התלמידים הישראלים מפגרים אחרי מדינות אחרות במבחני השוואה בינלאומיים, ונשיא הטכניון פרופ' פרץ לביא הזהיר לפני כמה חודשים כי "הוראת המדעים במדינת ישראל נמצאת בקריסה". לדבריו, בשנים האחרונות נרשמה ירידה חדה ברמת הידע של הסטודנטים המתקבלים לטכניון, בעיקר במקצועות בסיסיים כמו מתמטיקה, פיסיקה וכימיה.

זינגר לא חושב שיש כאן בעיה חמורה. "גוגל התחילה את הפעילות בישראל ב-2007 עם 17 עובדים, ועכשיו יש לה 200 איש. זה אולי קצב הגידול הכי מהיר של משרד של גוגל בעולם והם מחפשים את האנשים הכי טובים. שאלתי את יוסי מטיאס, מנכ"ל המחקר והפיתוח של גוגל ישראל, אם לאור העובדה שכולם מדברים על הבעיות שיש לישראל בחינוך הוא רואה בעיה למצוא 200 עובדים - והוא אמר שלא. אנחנו צריכים לשאוף לחינוך הכי טוב בעולם ואין ספק שיש מה לשפר, אבל לא רק מבחני פיז"ה קובעים. הסינים מוציאים כמויות אדירות של אנשי תוכנה ומהנדסים. אי אפשר להתחרות בכמות, אלא באיכות.

"אנחנו זקוקים לשילוב של עוד דברים חוץ מחינוך כמו תעוזה ויצירתיות - כל הדברים שאנחנו כן חזקים בהם, ובמקומות כמו סין קשה לקבל. ברור שהידע נחוץ אף הוא, אבל זה לא כל כך רע שאנחנו לא צייתנים ומנומסים. דווקא מסינגפור ומקוריאה הדרומית באים לכאן כדי ללמוד איך לעשות את זה".

אפשר להניח שיש לך מסר מאוד חיובי לקראת יום העצמאות.

"כן. אני אופטימי מאוד. אני חושב שהפוטנציאל של הכלכלה הישראלית עצום. עם זאת, יש בעיות ואי אפשר יהיה לממש את הפוטנציאל בלי שנעבוד קשה ונשפר. הספר שכתבנו נכנס לתודעה של אנשים בכל העולם, והגיע הזמן שגם הישראלים יבינו מה יש להם פה".

שאול זינגר

גיל: 49

מצב משפחתי: נשוי + 3

מגורים: ירושלים

השכלה: תואר ראשון בביולוגיה ובמדעי המדינה מאוניברסיטת טאפט

מתלהבים ומסתייגים

מתוך ביקורות על "מדינת הסטארט-אפ"

ג'יימס גלסמן, "וול סטריט ג'ורנל" נובמבר 2009:

" החוזק העיקרי של 'מדינת הסטארט-אפ' הוא לא הניתוח, אלא האנקדוטות. המחברים מתארים סיפורים מלאי חיים על הצלחות של יזמים ישראלים. בסופו של דבר, לא פשוט לגלות למה ישראל, מדינה פצפונת של מהגרים, שסועת מלחמות, הצליחה להגיע למקום הראשון מבחינה טכנולוגית. ייתכן שמספיק, כפי שהספר המוצלח הזה עושה, להביא לאור הזרקורים את ההצלחה שלה".

דוויר גאן, "ניו יורק טיימס" עמוד הדעות, דצמבר 2009:

"ישראל, רק בת 60 ועם 7.1 מיליון תושבים, פרצה כמודל של יזמות שמדינות בכל השלבים של התפתחותן ניסו לשכפל. הניסיון הישראלי מוכיח שמדינות שרוצות להיות יותר יזמיות צריכות לקדם בברכה את המהגרים כמקור חשוב לתמרץ את הכלכלה".

טוביאס באק, "פייננשל טיימס", דצמבר 2009:

"לסינור ולזינגר יש טיעונים קוהרנטיים ומשכנעים, אבל מרוב התלהבות יש חלקים שנראים כמו עלון של 'השקיעו בישראל'. לעתים קרובות מדי יש התבססות על ציטוטים משתפכים של יזמים מקומיים בעלי אינטרס לפאר את סיפור ההצלחה של ישראל. המחברים גם מחסירים את אחד ההיבטים המעניינים של תעשיית ההיי-טק הישראלית והוא הנטייה של היזמים למכור את החברות בשלב מוקדם. למרות ההצלחות, עדיין אין בישראל אפילו משהו שקרוב למיקרוסופט, לגוגל, לנוקיה, לאמזון, לאורקל או לאיביי".

זקארי גולדפרב, "וושינגטון פוסט", ינואר 2010:

"ייתכן שסינור וזינגר מותחים את הטיעון יותר מדי כשהם אומרים שמדינות אחרות בעולם, כולל ארה"ב, יכולות ללמוד מהניסיון של ישראל. במזרח אסיה יש צמיחה מהירה ושם קיימים דווקא ערכים של משמעת וקונפורמיות, כך שיש גם דרכים אחרות להצלחה. זאת ועוד: הצורך לקחת סיכונים ולהתגבר על מצוקות כבר מאפיין מדינות רבות - במיוחד זאת שייצרה את ביל גייטס וסטיב ג'ובס"

"אקונומיסט", דצמבר 2010:

"למכשול העיקרי של הצלחת כלכלת ישראל בטווח הארוך אין כל קשר לדרך שבה ישראל מייצרת חברות. הוא מתבסס על הכישלון לשלב בתרבות העסקית ערבים ישראלים ויהודים חרדים. ישראל צריכה לעבוד חזק כדי לפתור את הבעיה הפנימית של הערבים והיא צריכה להגיד לחרדים שלא משנה כמה הם מתפללים, הם לא יוכלו לחיות על חשבון שאר האזרחים"

אבי עופר, "הארץ", מארס 2011:

"כמה מהלקחים שהמחברים מציינים ראויים ללימוד, אבל נסיבות צמיחת תרבות הסטארט-אפ הישראלית הן כה ייחודיות וארוכות טווח, שאי אפשר לצפות למתכון שיביא תוצאה דומה במקום אחר. התיאורים, גם כשהם נכונים במהותם, מרודדים תכופות לסטריאוטיפיות פשטנית ומטעה. צמיחת ההיי-טק הישראלי בכלל ופריחת הסטארט-אפ בפרט הן תופעות מרתקות, שהבנתן חשובה והשפעתן על חיינו ניכרת. הן עדיין מחכות לתיאור ביקורתי וקוהרנטי, שאינו מתקבל בספר הזה"

סטיבן דווידוף, "ניו יורק טיימס", מארס 2011:

"הכותבים מייחסים את הצלחת ישראל לצה"ל. הבגרות ורוח היזמות הצבאית בשילוב העלייה מבריה"מ לשעבר יצרו את רשת הון הסיכון של ישראל. אולי יש אמת בספר, אך הכותבים אינם מסבירים את העובדה שמארק צוקרברג, בדומה לכוכבים רבים של עמק הסיליקון, מעולם לא שירת בצבא. האמת היא שאין קונצנזוס לגבי האופן שבו נוצרת קהילה כזאת. רבים מנסים להקים רשת כזו ומעטים מצליחים"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#