איך הפכה בריטניה ליעד המועדף לתביעות דיבה? - Markerweek - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

איך הפכה בריטניה ליעד המועדף לתביעות דיבה?

כוכבים הוליוודים, אוליגרכים ומדענים מעדיפים את לונדון. ולא רק לשופינג ■ מערכת המשפט הבריטית מאפשרת להם לתבוע את מי שפגע בהם ולזכות למשפט אוהד

תגובות

חמישה עובדים לשעבר של יזמת הנדל"ן ענבל אור התאגדו יחד, והגישו בפברואר תביעה בשווי כולל של כ-2 מיליון שקל בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב נגד אור והחברה שבבעלותה "אור סיטי נדל"ן", בטענה שהיא לא שילמה להם בונוסים ותנאים סוציאליים.

בראיון שנתנו למחרת ל-TheMarker הם חזרו, פחות או יותר, על הטענות שהעלו בתביעתם. על פי החוק, על דברים שמצוטטים מתוך כתב תביעה יש הגנה מפני תביעת לשון הרע. לעומת זאת, אמירות שנאמרות במסגרת ראיון אינן זוכות להגנה דומה. אור קראה בעיון את הראיון עם עובדיה לשעבר, ושלושה ימים לאחר מכן הגישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה בסך 2.5 מיליון שקל נגד העובדים שהעניקו את הראיון בטענה שהוציאו בו את דיבתה.

בצעד תקדימי ביקשה ההסתדרות לעמוד לצדם של העובדים ולהצטרף להגנתם "כידיד בית המשפט" (ידיד בית המשפט הוא מעמד משפטי שניתן לגופים ציבוריים שיכולים להביע את עמדתם המקצועית בעניין שהם תופשים כעקרוני, אף שהם אינם צד ישיר בסכסוך המשפטי). אף על פי שההסתדרות כלל לא היתה צד להליך והעובדים של אור לא היו מאוגדים דרכה, היא יזמה מהלך יוצא דופן שעשוי לעורר מהפכה של ממש בהתייחסות בתי המשפט לתביעות לשון הרע.

ההסתדרות, המיוצגת על ידי עורכי הדין שי תקן, אמיר בשה והילה גבר, ביקשה לפסול את התביעה של אור על הסף ולהטיל עליה ועל החברה שבבעלותה "הוצאות משמעותיות וזאת משתי סיבות עיקריות: הראשונה, להרתיע מעסיקים הפונים לבית משפט בעתירה שעל פניה חסרת יסוד נגד עובדיהם, שמטרתה לייצר לחץ בלתי לגיטימי ולנצל את במת בית המשפט לרעה. והשנייה, למנוע מצב שבו עובדים יהססו לתבוע את מעסיקיהם בשל החשש שמא הם ימצאו עצמם מתגוננים מול חזית לא צפויה".

לשיטת ההסתדרות עולה חשש כי המניע האמיתי להגשת התביעה על ידי אור דווקא בפני בית המשפט הוא הניסיון להרתיע את העובדים. בתגובה שהגישה אור לבית המשפט היא מבקשת שידחה את בקשת ההסתדרות מאחר שלטענתה אין בצירוף ההסתדרות "כדי לתרום תרומה מחדשת ומשמעותית לסוגיה המתבררת בבית המשפט ובשים לב כי ריבוי מצטרפים עלול להביא לפגיעה או אף לשיתוק פעולת בית המשפט". באמצעות עורכי הדין צבי גלמן ויפעת תבור מוסיפה אור כי ההסתדרות חזרה בטענותיה על טענות העובדים בכתב הגנתם. "האמירות המבזות שבגינן הוגשה התביעה אין להן דבר וחצי דבר עם ביטוי ציבורי ו/או מאבק ציבורי. מדובר בקבוצת עובדים לשעבר שהחליטו לנקום בתובעות. הא ותו לא", נכתב בתגובתה.

קשה לדעת כיצד יכריע בית המשפט בבקשת ההסתדרות ובתביעתה של אור. ואולם בשל חשיבות הטענה שהעלתה ההסתדרות והשלכותיה על השיח הציבורי בישראל יש לקוות כי התיק יסתיים בבית המשפט העליון. אמנם זה מחייב ערעור של אחד הצדדים ויגרום להימשכות הליכים, אבל אמירה ברורה וחד משמעית של בית המשפט העליון ותקדים בנושא יהוו ציון דרך של המשפט הישראלי בסוגיה בוערת.

תמר מוסקוביץ'

הנושא מעניין במיוחד כיום על רקע כמה תביעות דיבה שהוגשו בשבועות האחרונים. בשבוע שעבר הגישו ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה תביעת דיבה נגד ערוץ 10, רביב דרוקר ומיקי רוזנטל על סך 3.5 מיליון שקל בעקבות הדיווח בתוכנית "המקור" על מימון כפול שאותו קיבל לכאורה נתניהו לטיסותיו. בתביעה ציין נתניהו 15 מקרים שבהם הוא טוען שערוץ 10 הוציא נגדו לשון הרע והטעה את צופיו. זו היתה תביעת הדיבה השלישית שהגיש בני הזוג נתניהו בחודש האחרון. היא הצטרפה לתביעה בסך מיליון שקל נגד ערוץ 10 ורביב דרוקר, המתייחסת לתחקיר של דרוקר שפורסם על התורמים לפריימריס של נתניהו ב-2005. באותו יום בו הגיש תביעה זו, הגיש נתניהו תביעת דיבה נוספת בסך מיליון שקל נגד "מעריב" בגין ידיעה שפירסם העיתון, שמכותרתה, לטענת נתניהו, מתרשם הקורא בטעות כי שווי ארוחת ערב שערכו אשתו והוא הגיע ל-60 אלף שקל ושארוחות ערב דומות הן חלק מ"נסיעותיהם הראוותניות", בעוד שבידיעה אין שמץ של אמת. תביעה אחרת הוגשה על ידי "פסיכיאטר הידוענים" ד"ר אילן רבינוביץ, שתבע באחרונה 4 מיליון שקל מ"ידיעות אחרונות" בגין כתבה נרחבת ולא מחמיאה אודותיו.

איך מחליטים איפה לתבוע?

תביעות הדיבה הן תחום סוער ורווי יצרים ונושא לדיון ער במדינות רבות בעולם המערבי. מצד אחד, מדובר בזכות לגיטימית של כל מי שרואה עצמו נפגע כתוצאה מפגיעה בשמו הטוב. מצד שני, נהפכו תביעות מהסוג הזה לכלי ניגוח ולאמצעי לחץ של בעלי הון ופוליטיקאים נגד עובדים, עיתונאים חוקרים או גופי ביקורת שונים. הנתבעים חוששים מההליך הארוך והיקר הכרוך בתביעות אלה וממהרים לא פעם להתפשר, אף שהצדק עמם.

בעוד שבישראל ההתייחסות המשפטית לנושא אינה חד משמעית, בארה"ב ובבריטניה המצב שונה: בבריטניה הדין ייטה בדרך כלל לטובת התובע, בעוד שבארה"ב הדבר הפוך לגמרי. השוני בין המדינות מעניין לא רק ברמה התיאורטית - איל הון, פוליטיקאי או כל אחד שמרגיש שפרסום כנגדו פגע בשמו הטוב, יכול לפנות לבית המשפט באיזו מדינה שיבחר ולתבוע שם, תחת כמה תנאים. ואכן, בשנים האחרונות התפתחה מאוד תיירות הדיבה במדינות המעודדות זאת.

לדברי ד"ר תמר גדרון, ראש אשכול יישוב סכסוכים בבית הספר למשפטים של המכללה למינהל, תיירי דיבה הם תובעים פוטנציאלים המבקשים להגן על שמם הטוב שלטענתם נפגע על ידי פרסום משמיץ שנעשה על ידי הנתבע. הם מחפשים בית משפט ידידותי מבחינת כללי הסמכות הבינלאומית ומבחינת הדין, שבו יוכלו למנוע את הפרסום הפוגע ולקבל פיצויים על הנזק שנגרם להם, לטענתם, בשל הפרסום.

האפשרות לבחור את הפורום המשפטי המתאים מבין כמה מדינות שיידון בתביעת הדיבה נובעת מהגלובליזציה של אמצעי הפרסום, ההתפתחות הטכנולוגית של העשורים האחרונים בתחום התקשורת, עליית האינטרנט והתפשטות השימוש באנגלית. דיני הדיבה בבריטניה, טוענת גדרון, מומחית לדיני לשון הרע והגנת הפרטיות, נחשבים ככאלה המיטיבים עם תובעים בתביעות לשון הרע, מבחינת סמכותה של בריטניה לדון בתביעות ומבחינת הנכונות לקבל את טענות התובע, והדבר הפך את לונדון לבירה המובהקת של תיירות הדיבה.

בריטניה מצטיירת כיום כאתר עלייה לרגל של תובעי דיבה, מעין "מכה" (Libel Mecca), ואילו ללונדון הוצמד הכינוי המפוקפק "A town called Sue" - כך לפי מאמרה של גדרון שיתפרסם ביוני בכתב העת "המשפט" של בית הספר למשפטים במכללה למינהל. מרבית הנתבעים בבריטניה כיום הם אזרחים ואמצעי תקשורת אמריקאיים. ואולם דווקא גל תביעות של יוצאי בריה"מ לשעבר וטייקונים ממזרח אירופה הוא שהטביע את הביטוי "תיירות דיבה".

המפורסמת ביותר, מתארת גדרון במאמרה, היא תביעה של איל המדיה הרוסי בוריס ברזובסקי שתבע את מגזין "פורבס" האמריקאי בשל כתבה שכותרתה "כוח, פוליטיקה ורצח. בוריס ברזובסקי יכול ללמד את החבר'ה בסיציליה דבר או שניים". ברזובסקי הואשם, בין השאר, במותו של מנחה תוכנית טלוויזיה פופולרית שהיה בעל תפקיד בכיר בתקשורת הרוסית. השלטונות הרוסיים מעולם לא הצליחו לגבש כתב אישום נגד ברזובסקי. "פורבס" כפר בסמכות השיפוט הבריטית, אך בית הלורדים קבע שהעלאת הכתבה לאתר האינטרנט של המגזין, שאפשרי לצפייה גם בבריטניה, מקנה למערכת המשפט הבריטית סמכות שיפוט.

קביעה זו חייבה את "פורבס" להוכיח "אמת דיברתי", אך הם לא הצליחו להוכיח זאת בשל סגירת החקירה ברוסיה. לכן, אף על פי שהמגזין השקיע הון עתק ומאמץ רב בתחקירים מקצועיים של טובי כותביו, בשיתוף פעולה עם רשויות החוק הרוסיות, נאלצו עורכי דינו, בתום דיונים שעלו לו כמיליון דולר, להמליץ למגזין להתנצל בפומבי בפני ברזובסקי על הפגיעה בשמו הטוב.

גם מדענים ורופאים חשים את קלות ידם של בתי המשפט בבריטניה, המטילים אחריות בגין לשון הרע בליברליות שעלולה להשתיק ביקורת מדעית-מקצועית. חברת התרופות Healthcare תבעה איש אקדמיה מדנמרק, שטען בכנס באוקספורד שלאחת התרופות שהחברה מייצרת עלולות להיות תופעות לוואי מסוכנות.

גדרון מציינת כי די בפרסום באינטרנט או במכירה ברשת לכתובת בבריטניה של עותק בודד של ספר בהוצאה אמריקאית, כדי להקנות למערכת המשפט המקומית סמכות שיפוט במסגרתה תתברר התביעה שתוגש בבריטניה. הגלובליזציה של המשפט וזמינות השירות המשפטי המקצועי ברחבי העולם מאפשרים לאתר בקלות יחסית עורכי דין מומחים בתחום שישיגו פיצוי הולם או צו מניעה נגד המשך הפצת הספר, כדי להגן על שמו הטוב של התובע. תביעות רבות, שהסמכות של מערכת בתי המשפט הבריטית עליהן מעוררת תמיהה, מתקבלות שם בחיוב ומזכות את התובעים בצווים המונעים את הפרסום המכפיש, אפילו במקרים שבהם מספר הפרסומים בבריטניה הוא זניח לעומת מספר הפרסומים הזהים והיקפם במדינת המקור.

בארה"ב מצדדים בנתבע

משפטנים ואנשי ציבור בריטים מביעים ביקורת כלפי תיירי הדיבה שמשתמשים במערכת המשפט הבריטית, וגדרון מבהירה שכיום יש בבריטניה נכונות לערוך שינויים בדיני הדיבה כדי למנוע סחף של התופעה. באחרונה, לפי גדרון, הוציאו בתי המשפט בלונדון סדרה רצופה של צווי מניעה האוסרים על העיתונות הבריטית לפרסם עובדות חדשות בנוגע לידוענים דוגמת טייגר וודס, שחקן הגולף שנתפס נואף עם נשים רבות; כוכב קבוצת הכדורגל צ'לסי ג'ון טרי שניהל רומן עם בת זוגו של שחקן עבר בצ'לסי, כוכב מנצ'סטר יונייטד וויין רוני; וכוכב כדורגל נוסף שאפילו שמו נאסר לפרסום. בכירי המשפטנים בבריטניה העריכו שרוב התובעים האלה, ובעיקר וודס, לעולם לא היו משיגים צווי מניעה בארה"ב, על אף שמרבית הפרסומים שמהם נפגעו פורסמו דווקא בארה"ב ולא בבריטניה. טום קרוז, ניקול קידמן, קמרון דיאז, קייט הדסון, בריטני ספירס, הריסון פורד וג'ניפר לופז הם רק חלק מהידוענים האמריקאים שכתבות בלתי מחמיאות עליהם הריצו אותם לבתי המשפט בלונדון.

גם הבמאי רומן פולנסקי הגיש ב-2005 תביעה בבריטניה בשל פגיעה שגרמה לו כתבה במגזין "ואניטי פייר" שבה נכתב שניסה לפתות קטינה שוודית בדרכו ללוויית אשתו, השחקנית שרון טייט, שנרצחה ב-1969. בית המשפט פסק לטובתו. לפני כשנה נדחתה הבקשה להסגירו לארה"ב, שם הואשם בבעילת קטינה. פולנסקי, אזרח צרפת, העיד במשפט באמצעות וידאו. בעוד שבארה"ב נמכר המגזין הנתבע ביותר ממיליון עותקים, בבריטניה תפוצתו עומדת על כ-50 אלף גיליונות בלבד.

לעומת הבריטים, המחוקקים המדינתיים והפדרליים בארה"ב הכריזו מלחמה על תיירות הדיבה. בהשוואה לאלה הבריטיים, דיני הדיבה האמריקאיים מקדשים את חופש הביטוי, וסיכוייהם של תיירי הדיבה לזכות בתביעה שיגישו בארה"ב פחותים באופן משמעותי ביחס להצלחה הצפויה בבריטניה.

בארה"ב התייצב החוק לצד הנתבעים והעיתונאים וקבע הליך משפטי מקדמי שמקל מאוד על המפרסם בהתמודדות עם תביעות דיבה, שנועדו להשתיק שיח ציבורי בעניינים שעל סדר היום. תביעות כאלה מכונות בארה"ב "Startegic Lawsuits Against Public Participants" או בראשי התיבות SLAPP. התובעים בתביעות אלה הם בדרך כלל אנשי עסקים, פוליטיקאים, בעלי תאגידים מזהמים או מפרי חוק ואנשי ציבור שסרחו. מטרותיהם העיקריות של התובעים הן גרימת הוצאות, הטרדה, הכבדה על השיח הציבורי בנושאים חשובים, ובאופן כללי פגיעה בחופש הביטוי בעצם הגשת תביעת הדיבה.

התובע שמגיש תביעת SLAPP מניח כי הנתבע, שהוא בדרך כלל חלש יותר ונטול אמצעים כספיים, לא יוכל לעמוד בנטל הכלכלי הרב של ניהול הליך משפטי ובמעמסה הנפשית כשתביעה בסכומי עתק עומדת ותלויה כנגדו והוא ימשוך את ההליך, או יסכים להתפשר במהרה. ואולי החשוב מכל - הביקורת הציבורית נגד מגיש התביעה תדעך במהרה. נגד תביעות אלה פותח בארה"ב הליך שנקרא SLAPP itnA (אנטי-סלאפפ), והוא קיים ב-25 ממדינות ארה"ב וכן בקוויבק בקנדה. באמצעות הליכי האנטי-סלאפפ יכול השופט למחוק את התביעות המזיקות, להטיל הוצאות וסנקציות שונות על מגישי התביעה ואף לחייבם בפיצויים לאחר שבית המשפט יכריז בהליך מקדמי, מבלי לברר את התביעה לגופה, שאכן לא היה מקום להגיש את התביעה.

הרציונל המנחה את הפסיקה האמריקאית הוא התיקון הראשון לחוקה שמציב את חופש הביטוי כערך עליון ואוסר על פגיעה בו. העדפה זו מבטיחה מראש את עדיפות המפרסם ויש הטוענים שהיא מאפשרת פגיעה בלתי סבירה בזכות היסוד של הפרט המושמץ לכבוד ולשם טוב ופותחת מסגרת הגנות רחבה מדי.

בשנתיים האחרונות, מתארת גדרון במאמרה, נהפכו חילוקי הדעות העקרוניים בין השיטה הבריטית לבין האמריקאית למלחמה גלויה כמעט בין המדינות. ארה"ב החלה לקדם חקיקה שבאמצעותה אפשר יהיה לא רק למנוע, ברמה הפדרלית והמדינתית, את אכיפתו של פסק דין זר בארה"ב אם אינו תואם את ההשקפה האמריקנית הבסיסית הדוגלת בחופש ביטוי כמעט מוחלט, אלא אף לתבוע פיצוי על עצם הגשת התביעה במדינה זרה. מצד שני, גם בריטניה הגיעה למסקנה, בלחץ דעת הקהל, משפטנים, פוליטיקאים והעיתונות, כי דיני הדיבה הנהוגים שם טעוני בדיקה. כיום מונחות על שולחן המחוקקים בבריטניה הצעות חוק שיש בהן שינוי חד בהרחבת ההגנה על חופש הביטוי בכלל ועל התקשורת בפרט.

מחקר שהתפרסם בארה"ב ומצוטט במאמרה של גדרון מגלה ירידה במספר התביעות שהוגשו נגד העיתונות הכתובה שם בשנים האחרונות. היועצת המשפטית הפורשת של מגזין "טיימס" דיווחה שהיא עוזבת שולחן ריק מתביעות. סגן הנשיא ב"ניו יורק טיימס" עידכן כי רשת העיתונים שבה הוא עובד אינה מעורבת בשום הליך משפטי בארה"ב. הסבר אפשרי לכך הוא חלחול ההכרה בקרב תובעים פוטנציאלים שסיכויי הזכייה בארה"ב נמוך במיוחד.

מה צפוי בישראל?

הדין הישראלי נע על הציר שבין בריטניה לארה"ב. לדברי גדרון, "המשפט הישראלי משקף התלבטות מתמשכת במציאת נקודת האיזון הראויה בין ההגנה על השם הטוב, ערך הנזכר במפורש בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ומעוגן גם בחוק איסור לשון הרע, לבין חופש הביטוי שאינו נזכר בחוק היסוד במפורש, אבל מקובל לראותו כחוסה בצל ההגנה על כבוד האדם וכערך בעל חשיבות עליונה בחברה דמוקרטית. בכל הנוגע למחויבות השיטה לחופש הדיבור והעיתונות, לפחות ברמה הרטורית, נהוג לומר שהדמיון לגישה האמריקאית בולט יותר. עם זאת, שקלול של כלל העמדות שהובעו בעליון במהלך העשורים האחרונים מעיד על העדפת הדעה שלפיה אין להעניק את הבכורה לאף אחד משתי הזכויות".

על פי ניתוחה של גדרון, "האיזון כיום נוטה יותר ויותר לכיוון ההגנה על השם הטוב שנפגע על חשבון חופש הדיבור המצטמצם. אנשי ציבור בישראל זוכים בדרך כלל לאהדה ניכרת של בתי המשפט, בעיקר כשמהצד השני של התביעה עומדים אמצעי תקשורת". בחינה יישומית של הפסיקה בשנים האחרונות מלמדת, לשיטת גדרון, על מוכנות גדולה של בתי המשפט לפסוק לטובתם של תובעים בתביעות דיבה.

המקרה המפורסם ביותר מהעת האחרונה הוא פסק הדין של שופט בית המשפט המחוזי בירושלים נועם סולברג בתביעתו של סרן ר' נגד הזכיינית טלעד ואשת התקשורת אילנה דיין. פרשת סרן ר' החלה בנובמבר 2004, בעקבות תקרית ליד מוצב גירית ברפיח שבה נהרגה הילדה אימאן אל-האמס בת ה-13. בכתבה, ששודרה חודש לאחר מכן בתוכנית של דיין בערוץ 2 והתבססה על תצלומים והקלטות מתוך המוצב, אפשר היה להבין שר' ביצע וידוא הריגה בילדה. מאז שידור הכתבה, זוכה ר' בבית דין צבאי והועלה לדרגת רס"ן. לאחר הזיכוי הגיש תביעת דיבה נגד דיין וטלעד. בפסק הדין של השופט סולברג נקבע כי עריכת החומרים והצגתם גרמו עוול לר'. דיין והזכיינית נדרשו גם לשלם לר' פיצויים בסך 300 אלף שקל. בערעור שהגישה דיין לבית המשפט העליון נטען שהסבריו של סרן ר' הובאו בהרחבה בכתבה מתוך חקירתו במצ"ח. מכאן, הסבירה דיין, לא היה בכתבה כדי לחרוץ את דינו של סרן ר', כשם שלא היה בזיכוי שקיבל כדי למרק את מעשיו ואת התנהלותו מפגמים ערכיים שדבקו בהם.

"אם יעמוד פסק דינו של השופט סולברג בתוקפו, תונחת מכה אנושה על העיתונות המעוררת פולמוס ושיח ציבורי, המעזה והחושפת אל אור השמש סיפורים שראוי לספר", נכתב בערעור שהגישה דיין לפני שנה לבית המשפט העליון. ר' הגיש גם הוא ערעור על פסק הדין וביקש להגדיל באופן משמעותי את סכום הפיצוי שנפסק לזכותו. מועצת העיתונות ביקשה מבית המשפט העליון, במסגרת הדיון בערעורים, להעלות סוגיות עקרוניות בעלות השפעה על תפקוד העיתונאים, בעקבות פסק הדין של בית המשפט המחוזי, אך בקשתה אינה נוגעת לטענה שמדובר בתביעת סרק.

כך או כך, מספר תביעות הדיבה עלה משמעותית בישראל בעשור האחרון, ובמקביל עלו גם סכומי הפיצויים. מצבם של התובעים בשיטה הישראלית אמנם טוב ממצבם של תובעים אמריקאים, אך השיטה הבריטית עדיין מובילה במדד ה"ידידותיות". ואולם הידידותיות של המשטר המשפטי הישראלי אינה רחוקה מאוד מזה של המערכת הבריטית.

האם גם אצלנו טעונה החקיקה שינויים ושיפורים? לטענת גדרון, כשבוחנים את תרגום החוק על ידי השופטים, מפגינה הפסיקה הישראלית תנודתיות בולטת ומושפעת מזהות השופט, ממינו ומגילו, ממיקום בית המשפט ומנתונים אישיים אחרים. גם לנתוני הצדדים ולנסיבותיהם יש השפעה. גדרון מציעה "לחוקק לאלתר חוק אנטי-סלאפפ, דוגמת אלה הנחקקים בארה"ב, שיסייע בשמירת קיומו של דיון חופשי בסוגיות בעלות עניין ציבורי". היא מזכירה כי האירועים סביב הסרט "שיטת השקשוקה" הוכיחו את נחיצותו של הסדר כזה.

לפני כשנה הודיעו עידן עופר והחברה לישראל שימחקו את תביעת הדיבה בסך 3.5 מיליון שקל שהגישו נגד מיקי רוזנטל ואילן עבודי, יוצרי הסרט "שיטת השקשוקה", מבלי שייפסקו נגדם הוצאות משפט ומבלי שרוזנטל יתנצל על דבר. הבקשה הוגשה לאחר שהושג הסדר בין עופר לרוזנטל בתיווכו הפעיל של איש התקשורת מוטי קירשנבאום. עופר ביקש לתקן את דימויו התקשורתי שנוצר מהגשת התביעה וכתב כי "הביקורת הרחבה שהושמעה כנגד עצם הגשת התביעה וכנגד הסכום הנתבע יצרה רושם מוטעה, הן של רדיפה את מיקי רוזנטל והן של פגיעה בחופש העיתונות, תוצאה ציבורית שמעולם לא רציתי... נוכח העובדה שהנושא נדון באופן הרחב ביותר בתקשורת ובמיוחד בערוץ 1, מצאתי שאין מקום להמשך ניהול ההליכים המשפטיים".

רוזנטל הודיע בקצרה כי "הדיון באמצעי התקשורת מבטא את המחלוקות שעלו בקשר לסרט ביני כעיתונאי לבין האחים עופר". רוזנטל אף מגיע להסכמה נדירה עם עופר בציינו: "העדפת הוויכוח הציבורי, כפי שבוטאה בדברי עידן עופר, ושאני מסכים לה, תתרום לכוחה של התקשורת ולחיזוק תפקידה בחברה דמוקרטית".

"שיטת השקשוקה" עסק בקשר בין הון לשלטון והתמקד במשפחת עופר. ב-2009 הגדיל עופר את סכום התביעה המקורית שהוגשה ב-2007 ממיליון שקל ל-3.5 מיליון. התביעה השנייה הוגשה נגד הפרשנות שהעניק רוזנטל בסרטו לפסק הדין של בג"ץ מ-2005 שעסק בהסכם שבו התחייבה המדינה לשלם לחברה לישראל יותר מ-500 מיליון שקל תמורת חלקה בבתי הזיקוק בחיפה. עופר טען כי דבריו של רוזנטל בסרט אינם תואמים את פסק הדין של בג"ץ, ומכפישים את משפחת עופר והחברה לישראל. בעקבות פרסום הסרט בערוץ 1 ב-2009 תיקן עופר את תביעתו בשל נזקים מצטברים לכאורה שגרם לו השידור בערוץ הציבורי. עו"ד צבי גלמן, שייצג את משפחת עופר, מכחיש מכל וכל שמדובר בתביעה שנועדה להשתיק דיון ציבורי.

גלמן, מומחה לדיני לשון הרע, ייצג בנוסף לחברה לישראל את "כלבוטק" ואת רפי גינת בתביעה נגד אורן פרנק שטען בבלוג שגינת נמנע מלבצע תחקירים על בעלי הון, וכן את ארגון המורים והיו"ר רן ארז נגד ערוץ 10 ורביב דרוקר בגין כתבה שפורסמה בזמן שביתת המורים ב-2007, שממנה עלה שארז רקח מזימה להדיח את שרת החינוך דאז יולי תמיר. בימים אלה הוא מייצג את ענבל אור בתביעה שהגישה נגד עובדיה לשעבר. החברה לישראל וגינת הגיעו להסדרי פשרה עם הנתבעים, והתביעות נמשכו ללא פיצוי כספי.

עו"ד גלמן, האם הגשת התביעות שהסתיימו בפשרה לא נועדה להשתיק ביקורת ציבורית של העיתונות נגד התובעים?

"בכלל לא. מבלי להידרש לכל אחת מהן באופן פרטני, המוטו של כל אחד מהתובעים בתביעות היה פרסום דיבתי וקשה אודותיהם".

אז למה הם הסכימו להתפשר?

"אני לא יכול לפרט את הסיבות לכך".

איפה נמצאת ישראל בציר בין בריטניה לארה"ב?

"אי אפשר עדיין להשוות את המצב המשפטי בתחום תביעות לשון הרע בין ישראל לבין בריטניה או ארה"ב. כשתובע זוכה בדין במשפט על הוצאת לשון הרע, הוא זוכה במקרים שראויים לכך לפיצויים גדולים מאוד שמגיעים למיליוני דולרים לטובת התובע. בארה"ב מגישות הרשויות אישומים פליליים נגד מפרסמי דיבה. הסביבה המשפטית שונה לחלוטין, וזה מביא לכך שבאווירה משפטית כמו בארה"ב, התעורר הצורך בחקיקה. בארה"ב היה מקום לפתח כלים משפטיים כדי למנוע מראש מתובע כזה להמשיך ולנהל הליך שבסופו של דבר מטיל סיכון כבד מאוד על הנתבע. מאחר שבישראל הסיכון הכספי הרובץ על נתבע במסגרת ניהול תביעת לשון הרע הוא לא גדול, להערכתי לא תתפתח בפסיקה הלכה שדומה לאנטי-סלאפפ בארה"ב. מאזן האימה שמוטל על הנתבע בארה"ב אינו דומה למצב בישראל, ולכן כאן לא יאומצו ההליכים האמריקאיים".

אבל אם בוחנים את סכומי הכספים, 300 אלף שקל שהושתו על "עובדה" הם באופן יחסי כמו 3 מיליון דולר שעלולה לספוג CNN.

"גופי התקשורת לא יראים מהחיוב הכספי, אלא מהכתמת השם המקצועי שלהם אם ייקבע שהם חטאו בלשון הרע. גם מטעם זה לא תיכנס הלכה של תביעות אנטי-סלאפפ. בארה"ב זה השתרש בשל הסיכון והנטל הכספי הגדול המוטל על הנתבע".

האם ישראלים יתחילו להגיש תביעות בבריטניה?

"הסיכוי לכך נמוך מאוד כי ניהול הליכים משפטיים שם הוא יקר מאוד, ללא מקום להשוואה בכלל לניהול הליכים משפטיים בישראל. התמחור של תביעת דיבה בבריטניה יכול להגיע ל-150 אלף ליש"ט ובישראל אפשר לדבר על סכומים דומים בשקלים. בישראל ניהול הליך תביעה על ידי עורך דין טוב אינו רווחי. זה מציב מראש בעיה לתובע. אף אחד לא מנהל תביעות דיבה כדי להרוויח כסף. מי שאני מכיר מגיש תביעות דיבה בראש ובראשונה כדי לעמוד על שמו הטוב".

האם יש סיכוי שבישראל יאומץ בחקיקה הסדר אנטי סלאפפ? לדברי אריק בכר, מזכ"ל מועצת עיתונות, "למועצת העיתונות אין עמדה חד משמעית בעניין. אנחנו נגד כל דבר שמפריע לעיתונאי בעבודתו הלגיטימית, בתנאי שהוא עושה את מלאכתו ונצמד לתקנון האתיקה של המועצה. כשעיתונאי מתנהל בצורה אתית תוך כיבוד חוקי המדינה, אסור שייווצרו עוד חסמים שיפריעו לו בעבודתו. בתי המשפט בישראל נטו עד עתה לאפשר לעיתונאי מרחב די גדול לעשות את עבודתו. אנחנו, כמו רבים בעולם, מסתכלים על הבריטים כדי לראות איך לעשות רפורמה. אנחנו בעד חופש העיתונות וחופש העיתונאי לפעול, אבל אנחנו לא מתערבים בחקיקה".

בכר מסביר כי מועצת העיתונות מנסה כעת לבלום תיקוני חקיקה שמגבילים עיתונאים ומפריעים להם בעבודתם. "תחום הדיבה הוא גורם מרתיע ואם זה יעלה לסדר היום אני מניח שנתייחס לזה".

בין הנהוג בבריטניה לבין הגישה האמריקאית, איפה לדעתך נמצאת ישראל?

"קצת מעבר לאמצע הדרך לכיוון ארה"ב, אבל לא יותר מדי. בבריטניה המצב דרקוני, היו שם מקרים מגוחכים והבריטים הבינו שהם חייבים לשנות את החקיקה. בתי המחוקקים בארה"ב החלו להוציא החלטות שאומרות שאי אפשר לאכוף בארה"ב את החלטות בתי המשפט בבריטניה וזה עלבון רציני לבריטניה. החשש הגדול בתביעות דיבה הוא שיהיה להן אפקט מצנן על הנכונות של עיתונאים חוקרים ללכת על הסף כשהם מבקשים לחשוף דברים. יש בעיה אם עיתונאי יחשוש מתביעה נגדו בסך מאות אלפי שקלים. אלה ההנמקות המרכזיות שהועלו בבריטניה בהליכי החקיקה החדשה שם שנועדו לצמצם משמעותית את היכולת להגיש שם תביעות דיבה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#