מסע ללב החברה הישראלית: האם באמת טוב לנו? - Markerweek - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מסע ללב החברה הישראלית: האם באמת טוב לנו?

הישראלים שפגשנו אמרו 17 פעמים את המלה טוב, 7 פעמים את המלה שחיתות, 9 פעמים כסף, ובאופן מפתיע - לא היה זכר למלה אושר

65תגובות

מאת: נעמי דרום, חגי עמית, נעה נבט, הילה ויסברג, עדי הגין ושוקי שדה

את המסע שלנו אל לב החברה הישראלית פתחנו עם חבורה של פנסיונרים חביבים המשתכנים בבית אבות נינוח באזור המרכז. הם הרי כבר ראו דבר או שניים, ויכולים לספק פרספקטיבה על מה שהיה, על מה שחסר ועל מה שלעולם לא ישתנה כאן. דעותיהם, כפי שגילינו במהרה, היו מפתיעות. הזקנה שיחררה אותם מכבלי התקינות הפוליטית, והחבורה ליהגה על מצב החברה בחריפות מעוררת עניין. "הבעיה במדינה היא שאם אתה לא חבר של מישהו - אתה כלום", יורה אברהם עופר, ומדגים: "כשעבדתי ברשות הנמלים הייתי חבר בוועדת קבלה לבחירת קצין בטיחות רכב לנמל אילת. בדקתי 12 מועמדים, והיו שניים מצוינים שהמלצתי עליהם. אבל חברי הוועדה אמרו שחייבים לבחור במישהו מסוים. שאלתי, 'למה דווקא בו?' והם השיבו: 'זה האיש ששר התחבורה רוצה'. אין תפקיד במדינה שלא מגיע מפרוטקציה".

התופעה מחמירה עם השנים?

יהודית מאיר, לשעבר מנהלת כספים בביטוח לאומי: "לא. הפנקס האדום של ההסתדרות קבע תמיד לאן תגיע".

מרים אילת, ששימשה כרשמת רפואית במשרד הבריאות: "כשעבדתי בבית חולים וכעסתי על עובדת שלא עשתה את מה שדרשתי, היא ענתה: 'אל תדברי אתי. דוד שלי הוא שר הבריאות'. פרוטקציה היתה כבר אז, אבל לא הציפו אותה כמו היום". פאולינה קוטיק, רוקחת לשעבר מנצרת עלית, מסכמת: "מנהל בית החולים וולפסון הרצה בפנינו באחרונה וסיפר כמה טוב אצלם. אבל בסוף הוא אמר: 'כשאתם מגיעים לבית החולים, כדאי שיהיה שם מישהו שמכיר אתכם'. זו השורה התחתונה: צריך להכיר מישהו כדי שיטפלו בך".

1,880,000 תוצאות יש בגוגל למונח "החברה הישראלית". בין הכתבות, התגובות, מאמרי המערכת והבדיחות, נמצאים פניה המגוונים של החברה - שמשתנה, נמתחת, משתבחת ומידרדרת בערכיה, בכל שנה ושנה. הרבה עבר עלינו מאז 1948: גדלנו מ-800 אלף איש ב-1948 ל-3.6 מיליון ב-1977, 4.4 מיליון עשור אחר כך ו-7.7 מיליון איש כיום. התחלנו את הדרך חדורי אמונה. התגודדנו במושבים ובקיבוצים, וגם מי שגר בעיר הסתפק בבנייני רכבת משעממים.

הנתונים היבשים מעידים על המגמה: ב-1959 יוקרה היתה מקרר חשמלי (ל-39% מהאוכלוסיה לא היה אחד), שירותים בתוך הבית (ל-5% כלל לא היו שירותים) או מקלחת (ל-16% לא היו מקלחת או אמבטיה) ולחו"ל טסו רק 21 אלף איש ב-1948. בשנות ה-70 וה-80 עשירי הארץ כבר התחילו להכיר מקרוב את החיים הטובים. בשני העשורים האחרונים, המגמה הוקצנה: הסוציאליזם נזנח, ארה"ב נהפכה למודל לחיקוי והגיבורים החדשים הוכתרו - דוגמנים, כוכבנים ובעלי הממון. הכסף נהפך לחזות הכל, ואת הקיבוצים שנותרו בלתי מופרטים אפשר לספור כיום על יד אחת. כדי להבין מה קרה לנו בדרך ואיפה אנחנו היום - יצאנו לשאול קבוצות שונות של ישראלים את שאלת המפתח: תגידו, טוב לכם?

דיור מוגן

הדיירים בבית הדיור המוגן "עד 120" בראשון לציון, שעלות המחיה בו לזוג אינה מבוטלת, מודעים לכך ששהותם במקום היא על חשבון הירושה שיותירו לילדיהם. הם גם מודעים לכך שהם חיים בבועה של מגורי יוקרה לאזרחי ישראל שהגיעו לגיל השלישי עם די אמצעים כדי לחיות באופן מרופד.

וככה זה נשמע: "אנחנו חיים פה בתוך חממה. אנחנו לא מודעים למה שקורה בחוץ", אומר עופר, לשעבר מפקד בסיס בחיל האוויר וכיום יועץ לחברות בנייה. עופר מרבה להשתמש בראשי התיבות .F.T.C בהתייחסו לשהות בבית. כשהוא נשאל לפשרם של ראשי התיבות הלועזיים, הוא משיב בחיוך: Fuck The Children.

בכר דודו

"עבדנו כל החיים. כל אחד מסתדר בסוף עם מה שהוא הכין לעצמו", מסביר דוד ציפרמן, לשעבר הבעלים של חנות לבני נשים בראשון לציון. למרות מקומם בחצי השבע יחסית של החברה הישראלית, הפערים בחברה מטרידים גם אותם. "אני מסתכל כיום על שכר המינימום בישראל. לפני שהגענו לפה הוצאות הבית שלנו היו יותר משכר המינימום. אז איך אנשים חיים?", תוהה עופר ונענה מיד על ידי עדנה ביגר, לשעבר מורה לספורט ומזכירה רפואית: "נו, יש אנשים שבאמת לא חיים".

יש בעיית אי שוויון בישראל?

מאיר: "גם ברוסיה לא היה שוויון, אז שפה יהיה? אי השוויון גדל. צריך לחוקק חוקים כדי שהפערים לא יהיו כה גדולים".

מה אתם אומרים על שכר הבכירים?

"זו הפקרות. כל החברות האלה שבבורסה מנוהלות בידי בעלי עניין שיכולים לרוקן את ההון של החברה", מסביר יורם ביגר, לשעבר חשב רשות הגנים הלאומיים ודודו של אברהם ביגר, ששימש בעבר מנכ"ל חברת מכתשים אגן בעלות שכר של יותר ממיליון שקל בחודש.

שולה כהן, לשעבר מנהלת מועדון הפנסיונרים של עיריית ירושלים: "האנשים הפשוטים מתרגזים כשהם שומעים שמנהל הבנק מרוויח 1.5 מיליון שקל בחודש והם בקושי גומרים את החודש. אם היו מעלים קצת את שכר המינימום, זה היה אוכל אותם פחות".

ציפרמן: "כשפועל מקבל עוד 1,000 שקל בחודש הוא מוציא אותם. כשעשיר מקבל עוד 100 אלף שקל הוא שם אותם בבנק וזה לא עוזר לכלכלה".

אתם מכירים את המאבק על התמלוגים מתגליות הגז הטבעי?

כהן: "הטייקונים צריכים להגיד תודה. אם היתה פה מלוכה כמו במדינות ערב, היו זורקים אותם החוצה. בסוף ימצאו פה נפט".

מאיר: "ואז הסיפור עם הגז יהיה התקדים".

ציפרמן: "קודם כל החברות צריכות להרוויח. אבל שישאירו קצת למדינה - היא ענייה".

קל או קשה יותר להסתדר כיום?

ביגר: "תלוי מה הרקע ומה מצב ההורים. אם אין תמיכת הורים קשה מאוד לממן לימודים ומגורים. כיום נותנים הרבה לילדים".

מאיר: "ומה היה לפני 40 שנה? כשלמדנו אף אחד לא נתן כלום. מישהו יכול היה לקנות דירה?"

ציפרמן: "היה פשוט יותר להגיע לדירה. לא ביזבזנו. אכלנו פלאפל. לכולם היה אותו דבר".

ביגר: "גם אז לא לכולם היה אותו דבר. היו כאלה שלקחו לעצמם מעצבת פנים לדירה".

ציפרמן: "זה היה רק חוג מצומצם".

ביגר: "הכל היה אחרת. אחי למד לבחינות על ארגז כביסה בחדר האמבטיה. כשאנחנו התחתנו, גרנו עם ההורים ואת המשכורת הכנסנו לארנק של אמי. אחרי שלוש שנים יצאנו וקנינו דירה עם הלוואות, בלי שום תמיכה, ולא הרגשתי מסכנה או נחותה. תמיד אמרתי שלא חשוב מה שמים בצלחת - חשוב איך מגישים. הנינה שלי, בת 3.5, החלה ללכת לגן ואז חזרה ואמרה שצחקו עליה שאין לה בבית חצאית ולכן היא באה במכנסיים. פעם למי היה אכפת? כיום ההורים קונים מותגים לשמנדריקים שלא יודעים מהחיים".

הנוער העובד והלומד

אחרי בילוי של חצי יום עם החבורה העליזה והמפוכחת, החלטנו לדלג לקצה השני של הקשת החברתית - חבורה של נערים ונערות, עם הרבה דעות מוצקות על החיים והרבה פחות ניסיון אמיתי. המקום הנבחר: סניף הנוער העובד והלומד במזכרת בתיה.

תנועות הנוער, כך למדנו מאתר "תנועת העבודה", נמצאות בנסיגה מתמשכת. הנה למשל, ב-1948/9 היו 34,600 בני נוער, כמחצית מבני הנוער בארץ, מאורגנים בתנועות נוער: כ-20 אלף בנוער העובד, 1,900 במחנות העולים, 1,200 בתנועה המאוחדת, כ-6,000 בשומר הצעיר וכ-5,000 בצופים - וזאת מתוך אוכלוסיה של כ-700 אלף יהודים בלבד. באותם ימים היו התנועות פוליטיות, מעין שלוחה של המפלגות, וניטשה ביניהן מלחמה על נפש הנוער. לעומת זאת, לפי נתוני הלמ"ס, ב-2008 רק 4.8% ממשקי הבית בישראל שילמו דמי חבר לארגונים חברתיים או לתנועות נוער.

לא נתנו לנתונים לרפות את ידינו ושעטנו קדימה אל הקן. כשהתחלנו להתקרב למבנה הקטן - התברר שלפחות דבר אחד לא השתנה בתנועות הנוער מאז הקמתן: הרעש. רעש מחריש אוזניים, שכמעט מקשה לקיים שיחה בווליום סביר. ילדים מדברים, משחקים כדורגל, טורקים דלתות בין החדרים. את שמוליק לוי, הרכז הצעיר של הקן, הרעש הזה לא מטריד: הוא טוען שזה דווקא כיף - כי זה רעש של ילדים.

לוי, 25, שגר בקומונה של התנועה ברחובות, נראה כאילו לבש את החולצה הכחולה מאז ומתמיד. הוא מביט בילדים ברוך, צוחק מהבדיחות שלהם ומספר בגאווה על השינוי שהם עוברים בקן. מה שנראה מבחוץ כמו מפגש שגרתי של ילדים שמשחקים ומקשקשים יחד, הוא עבורו "פעילות בלתי פורמלית" או "חינוך משלים".

אמנם לא ראינו פועלים במזכרת בתיה, אבל השיחה עם בני שכבת ו' הוכיחה שהם מוטרדים מפערים מעמדיים, גם אם באופן שונה מזה שדימיין ברל כצנלסון. "מי שבא לפה הוא לא צפוני שאכפת לו רק מהמראה", טוענת הגר. "הצפונים לא באים לנוער העובד. הם חושבים שהם מעל כולם כי הם מקובלים, ולא צריך להתייחס אל מי שלא בחבורה שלהם".

לוי מאשר את הדברים: "בכיתה ו' עולה הסוגיה של דימוי חברתי. לפעמים הם מתביישים שהם באים הנה, חלקם עושים פוזות ולא רוצים להגיע. דברו עם הילדים משכבה ד' ותראו איך שהכל שונה אצלם".

ילדי שכבת ד' שועטים פנימה וממהרים להתיישב במעגל. אותם לא מעניינים צפונים - הם שם פשוט כדי ליהנות. "אנחנו לומדים כאן על עזרה הדדית, שיתוף פעולה, חוקים וכללים", אומר אור. "אנחנו נפגשים עם חברים, משחקים ונהנים עם המדריכים", מאשר גיל.

TheMarker בכר דודו

חברים ומשחקים? אבל מה עם ערכים? מה עם עבודה והגשמה, האידיאלים שעליהם בנויה תנועת הנוער העובד? המדריכה מור גרבר מבהירה שהם עדיין קיימים. "לא חייבים לדבר על ערכים באופן מופגן כדי להעביר מסרים מסוימים. החניכים לומדים איך להיות בני אדם, להיות סובלניים, לקבל את השונה".

המדריך עומר קרש הצטרף לתנועה רק בשנה שעברה, אבל כבר אוחז בכל הדעות הנכונות. כשאנחנו שואלים למה הוא מחנך את הדור הצעיר, הוא שולף מיד את סיסמת התנועה: "לעבודה, להגנה ולשלום". כשהוא מביט מסביב הוא רואה בני נוער "מדברים במסנג'ר, משתכרים ונוסעים כמו מטורפים" - אבל לא חבריו בקן. קרש חולם על קורס טיס, אבל מוכן להתחייב רק עד לשנת השירות.

"בנוער העובד מעלים שאלות שלא מדברים עליהן בבית הספר: תרבות דיון, דמוקרטיה, גזענות, קבלת השונה", הוא אומר. "כאן לא שואלים אם להתגייס, אלא לאן. הקן הוא הבית השני שלי, וחצי מהזמן אני נמצא בו".

לוי מצטרף: "ציינו בקן את י"א באדר, יום הזיכרון ליוסף טרומפלדור ולחללי תל חי - מי עושה דברים כאלה היום? איפה עוד תמצאו בני נוער מדברים על מחויבות לישראל? בכיתה י"א יוצא מסע לפולין, שבו מדברים על ציונות ועל הגשמה. החניכים בכיתה י"ב צריכים להחליט אם לצאת לשנת שירות ואיפה לשרת בצבא".

גרבר מודה שהיא מוטרדת ממצבה של החברה הישראלית, במיוחד נוכח הפערים הגדולים בתוכה. "זו חברה מגוונת ותומכת, ומצד שני מפורקת. אנשים בוחרים באדישות, נמנעים מהאפשרות להשפיע. הנוער העובד הוא מסגרת שמאפשרת לי לבטא את עצמי באופן בריא ולהתנסות בחוויות חדשות, ולצד זה לחשוב מה מפריע לי בחברה, מה אני רוצה לתקן בה ואיך".

איך למשל?

"נושא החינוך בוער בי, כי לדעתי זה הכלי המשמעותי ביותר ליצירת שינוי. בנוער העובד מעצבים ילדים שחושבים אחרת. אני אוהבת להדריך ושמחה שיש לי יכולת. אני רוצה לקחת את זה הכי רחוק שאפשר".

רמת אביב ג'

מלאי סיפוק וגאווה מהנוער העובד והלומד החלטנו להצפין, בגיל ובמיקום, והמשכנו לרמת אביב ג' שבצפון תל אביב, כדי למצוא חבורה של צעירים שסיימו את הצבא ונמצאים בפתחם של החיים העצמאים. בדרך מראשון לציון לכיוון תל אביב נעצרנו בפקק. זה לא מפליא, אם מביאים בחשבון את הנתונים של האו"ם מ-2007, שלפיהם הצפיפות בדרכים בישראל היא הגבוהה ביותר ביחס למדינות שנבדקו. ועוד: לפי נתוני משרד התחבורה, השימוש בכלי רכב פרטי זינק ב-15% בין 1995 ל-2008, בעוד השימוש בתחבורה ציבורית ירד ב-20%. לפי נתוני האוצר, המשק מפסיד 20 מיליארד שקל בשנה עקב עומסי התנועה בכבישים - וב-2015 מי שייסע מתל אביב לכיוון דרום בשעות הבוקר צפוי להתקדם במהירות של 7 קמ"ש בלבד. אין פלא שחודש וחצי לאחר שנפתח כביש האגרה, כ-6,000 נהגים שנסעו בו מדי יום היו מוכנים לשלם על השימוש בו עד 30 שקל.

בסופו של דבר הגענו למעוז חפצינו. חבורה קטנה של צעירות בנות 24 שישבה באחד מבתי הקפה נראתה כמו יעד מצוין לתשאול, והסתערנו עליהן. "יש לנו רעיון לכותרת בשבילכם: 'צפוניות עם ערכים'", אמרו בגאווה בלתי מוסתרת יונית סולודוצ'ו, ירין יגר ודניאל ירון, סטודנטיות וחברות טובות עוד מהתיכון, בתום המפגש שלנו.

שלושתן מגיעות מאזורים שונים של צפון העיר: סולודוצ'ו משיכון דן, יגר מאזורי חן וירון מרמת אביב ג'. הן נפגשו בתיכון אליאנס ועברו את מסלול הצבא-טיול אחרי צבא-לימודים המסורתי. כיום סולודוצ'ו היא סטודנטית לתואר ראשון במינהל עסקים במרכז הבינתחומי בהרצליה, ירון היא בוגרת תואר ראשון בתקשורת, גם היא מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, ויגר היא סטודנטית שנה ג' למדעי החברה במכללה האקדמית תל אביב-יפו. במקביל ללימודים הן עובדות: יגר עובדת כמזכירה בבנק ההשקעות ברקליס קפיטל, שפתח באחרונה סניף ברמת החייל; סולודוצ'ו עובדת בחברה המשפחתית, ITP Software, חברת טכנולוגיה חינוכית המוכרת מוצרים לאמריקה הלטינית ("ההורים שלי עלו לארץ מאורוגואי"); וירון עבדה עד לאחרונה בתחום של תוכן שיווקי באינטרנט. סולודוצ'ו ויגר התגוררו עד לאחרונה עם חבר, אך חזרו להתגורר בבית ההורים לאחר שמערכת היחסים הסתיימה.

אחרי שיצאתן כבר לחיים עצמאיים, איך זה לחזור להתגורר בבית?

יגר: "טוב לי מאוד בבית. יש לי משפחה מדהימה. הייתי רוצה לגור לבד כי זה צעד נכון עבורי, אבל ממש לא רע לי כרגע. להפך".

אתן מרגישות עצמאיות מבחינה כלכלית?

יגר: "ההורים עוזרים לי כשמדובר בהוצאות כמו שכר לימוד וחשבון פלאפון. אני עובדת וחוסכת, וביום-יום מנסה להסתדר לבד בידיעה שיש לי את הגב של ההורים. אין ספק שאם ההורים לא היו גרים בתל אביב והייתי צריכה לממן לעצמי דירה, הייתי עובדת הרבה יותר קשה".

סולודוצ'ו: "פעמיים ביום אני נכנסת לחשבון הבנק שלי באינטרנט כדי לבדוק איפה אני עומדת. כשגרתי עם החבר, הייתי אפילו יותר מחושבת".

יגר: "עכשיו, כשאין לנו שכר דירה על הראש, אנחנו חיות את החיים הטובים, הולכות למסעדות, בתי קפה, אבל זה גם הזמן לחסוך".

סולודוצ'ו: "סוף סוף כשנכנסת לי משכורת לחשבון, היא גם נשארת שם".

על אילו ערכים גדלתן בכל הנוגע לכסף?

מאייר טלי

ירון: "מגיל צעיר כיוונו אותנו לעצמאות כלכלית. ירין ואני עובדות מגיל 12 במה שרק אפשר, בייביסיטר, חנות בגדים, מלצרות".

יגר: "ההורים מעולם לא אמרו לי 'לכי תעבדי'. זה בא ממני. לדוגמה, אחותי הקטנה רצתה ללכת להופעה של ג'סטין ביבר בישראל, וביקשה מההורים שיקנו לה כרטיס למושבים הכי קרובים לבמה, שעולים כפול. ההורים אמרו - 'נשלם לך על הכרטיס הרגיל. את הפער תשלימי בעצמך'".

עד כמה חשוב לכן לרכוש מותגי יוקרה?

יגר: "אנחנו מודעות למותגים. לא נלך לשאנל בכיכר המדינה, אבל נלך לקניון רמת אביב".

כשהבנות נשאלות אם הן רואות את עצמן כנשות קריירה בעתיד, הן מתחילות להסס. עוד לפני שנכנסו ממש לשוק העבודה, הן כבר יודעות שהקונפליקט הידוע - בית מצד אחד, עבודה מצד שני - יהיה גם מנת חלקן. "זאת בדיוק הדילמה", אומרת יגר בתשובה לשאלה אם היא שואפת לטפח קריירה. "גדלתי בבית שבו אמא שלי היתה בבית, ועבורי זה היה כיף גדול כילדה. מצד שני, אני רוצה לממש את עצמי, לטרוף את העולם ולפתח קריירה. אני אומרת לעצמי: 'מה, אני לא אהיה שם בשביל הילדים שלי? מי תקבל אותם? מטפלת?'. אני רואה את הנשים שעובדות אתי, שעוזבות בכל בוקר ילדים בני חצי שנה. איך אפשר? אבל ברגע שאת לוקחת על עצמך תפקיד שבו נדרש ראש גדול, העט לא נופל בארבע".

ירון: "אני הייתי ילדת מקדונלד'ס, אתם יכולים לראות את הסניף המדובר מאחורינו. גם את השווארמה של אלי הכרתי מקרוב. אמא שלי היא דוקטור לכימיה, ועובדת כמרצה באוניברסיטה. כיום היא עובדת על התואר השני הרביעי שלה. היא לא כל כך התחברה לאמהות לא עובדות. בשורה התחתונה, הייתי רוצה להיות שם עבור הילדים שלי. אני עוד לא יודעת איך אצליח לשלב את הרצון הזה עם קריירה".

לא משנה באיזה סוג של קריירה תבחר ירון, יש להניח שהיא תחליף יותר עבודות מאשר אמא שלה וגם טווח האפשרויות שלה יהיה מגוון יותר. כשבשנות ה-60 וה-70 התקבל אדם לעבודה, הקריירה נפרשה לפניו באופן מסודר לטווח של 30 שנה: מי שתיכנן לך את מסלול ההתקדמות היה הארגון. "היתה חפיפה בין מקצוע לבין ארגון: התקבלת לעבודה, היה לך אופק עד הפנסיה במסלול מוגדר", אומר פרופ' יואב ורדי, חוקר מינהל עסקים מאוניברסיטת תל אביב ומהמרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה. מאז התרחש "מעבר לקריירה אישית וירידה בנאמנות לארגון. קפיצה ממקום למקום כיום נחשבת לנכס".

מדגם שערך פרופ' איתמר גתי, מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, בקרב צעירים ב-1995, העלה כי השיקולים החשובים ביותר לבחירת קריירה הם שכר, אפשרויות להתקדמות מקצועית, גיוון ועצמאות. לעומת זאת, שיקולים כמו ביטחון כלכלי וסוציאלי או משך הכשרה זכו למשקל נמוך. מקומות העבודה הנחשקים של פעם - אגד, תנובה, התעשייה הצבאית וסולל בונה - נחשבים מקלט למי שעדיין מחפש יציבות יחסית.

גם תחומי הלימוד הפופולריים עברו שינוי: למקומות הראשונים במצעד התחומים הפופולריים בקרב מקבלי תואר ראשון ב-1969-1970 הגיעו מדעי החברה ומדעי הרוח, ואחריהם מדעי הטבע והנדסה; ואילו ב-2008-2009, אף שמדעי החברה והרוח שומרים על המקומות הראשונים, הנדסה נכנסה למקום השלישי ואחריה מינהל עסקים - מקצוע שכלל לא היה קיים לפני 40 שנה.

מהגרי עבודה

מרמת אביב השבעה החלטנו לרדת לשוליים, כדי לפגוש את החברה הישראלית במקומות הרעבים, העייפים והשקופים שלה, ולהבין מה עומד מאחורי המונח פער חברתי.

מאז 1979, אז החלו לבדוק פערים כלכליים בישראל, ועד 2001 - גדל פער ההכנסות בין העשירון העליון לתחתון ב-23%, והוא ממשיך לגדול בהתמדה. ב-1979 קיבלו רבע מהמשפחות בישראל שכר שמיקם אותן מתחת לקו העוני. ב-2009, לפי נתוני מרכז טאוב, עלה שיעורן לשליש. 70% מהשכירים בישראל מרוויחים פחות מהשכר הממוצע במשק (8,777 שקל), ו-2%-3% משתכרים פי ארבעה ממנו. לפי דו"ח של מרכז אדווה מ-2010, תוך עשור קפצה עלות שכרם של מנהלים בכירים מפי 49 לפי 94 מהשכר הממוצע. לפי דו"ח מחקר של הכנסת, בשנות ה-60 נחשבה החברה הישראלית לאחת השוויוניות בעולם, ואילו כיום היא שנייה רק לארה"ב ובעלת הפערים הגדולים ביותר בין מדינות ה-OECD.

הלכנו לקצה, אל מהגרי העבודה, שנמצאים בתחתית הסולם החברתי הישראלי. חיפשנו אותם בדרום תל אביב, שם הם נצפים כמעט בכל צומת. החדשים ביותר הם האריתראים, המגיעים לישראל דרך סיני. בכל בוקר הם מתגודדים באזור התחנה המרכזית בתל אביב, מחכים לישראלי שיעבור עם המכונית וייקח אותם ליום עבודה. עד לפני חצי שנה היה ביניהם גם מסאלה (שם בדוי), 22. כמו רבים מחבריו, גם הוא מסרב להיחשף, מפחד הרשויות הטוענות שהוא עובד באופן בלתי חוקי. הוא הגיע לישראל לפני שנה, ויש לו מעמד פליט המאפשר לו לחיות כאן אך לא לעבוד, דבר שאילץ אותו לצאת ולחפש עבודה ברחוב. לאחר כמה ימים שבהם עמד בפינה, פגש גנן ישראלי שאתו עבד בווילות רחבות ידיים באזור השרון.

כעבור חודשיים התמזל מזלו והוא קיבל הצעה לעבוד בחנות המוכרת פלאפונים, כרטיסי חיוג לחו"ל ושירותי גלישה באינטרנט, בעיקר לאוכלוסיה הזרה. בעל החנות חיפש צעיר שאפשר לסמוך עליו שינהל קופה, ומבין גם במחשבים.

אסייג אילן

כעת סדר יומו קבוע וידוע מראש: הוא מתעורר ב-8:00 בדירת החדר שבה הוא מתגורר עם חבר בשכונת התקווה, וכעבור שעה פותח את החנות. בין לקוח אחד לאחר הוא מעביר את זמנו בפייסבוק, בעיקר בצ'יטוט עם חברים במקומות אחרים בעולם ובצפייה בקליפים ביוטיוב.

אחרי הצהריים המקום עמוס יותר, בעיקר בצעירים אפריקאים שמבלים מול המחשב. הבוס לשעבר, הגנן, פירגן לו כשהודיע על העזיבה. "הוא היה נחמד. גם בעלי הבתים שפגשתי היו טובים. בבוקר, עוד לפני העבודה, היו מציעים קפה, וכשהיה חם דאגו למים קרים", הוא אומר.

מסאלה אומר כי הוא מרוצה בישראל, ובדרך כלל חושב דברים טובים על הישראלים. אבל היו לו גם מפגשים הרבה פחות נעימים. בשלושת החודשים הראשונים כאן הוא התגורר בירושלים. לפעמים, כשהיה יושב באוטובוס, עיניהם של תינוקות וילדים קטנים היו ננעצות בו, והוריהם לא טרחו להעיר להם. "כנראה שבשבילם הייתי משהו חדש ומוזר. בתל אביב זה קורה הרבה פחות, אולי כי יש פה יותר פליטים".

הוא מתקשה להתמודד עם ההפגנות נגד זרים בשכונת התקווה, מקום מגוריו. "אם יש דייר ספציפי שעושה משהו לא בסדר, תגיד לו ללכת. אבל להחליט על דברים כאלה כי מישהו הוא לבן או שחור? הרי בן אדם הוא בן אדם. לא יודע, אולי הם חוששים שיגנבו להם דברים מהדירות, אולי הם ראו יותר מדי סרטים אמריקאיים, שבהם הגנבים תמיד שחורים". דבר נוסף שמטריד אותו הוא סוגיית הבריאות: הפליטים לא זכאים לקבלת שירותי בריאות כחלק מחוק בריאות ממלכתי. "אם אין לי כסף לשלם, אמות. כשיש מצב חירום, אז בבתי החולים שואלים על כסף. למזלי, אני בריא, אבל מה עושים אחרים שצריכים טיפול?"

את זמנו הפנוי מקדיש מסאלה למוסיקה, תחביבו העיקרי. הוא מנגן בקלידים, בחליל ובכלי נגינה אריתראי מסורתי, יחד עם חברים אריתראים. לדבריו, היה רוצה להכיר יותר ישראלים, בעיקר מוסיקאים. "אני לא יכול לתכנן את העתיד מפני שאני פליט, אבל אם היו נותנים לי אפשרות הייתי נשאר בישראל. הייתי שמח לעסוק במוסיקה באופן מקצועי, אולי לשלב את זה עם עריכת וידאו במחשב. בינתיים, אני משתדל להתרכז בנגינה. קשה לחשוב כל כך רחוק".

הטיילת בנתניה

עזבנו את דרום תל אביב ועלינו על איילון צפון לכיוון נתניה, שם קיווינו למצוא כמה ישראלים חדשים-ישנים, אם אפשר בעלי מבטא צרפתי בולט. השפה העברית כמעט לא נשמעה ברחוב, ומצאנו בעיקר תיירים שבאו לעשות את החג בארץ הקודש, דוברי צרפתית או רוסית שהיו שמחים לתקשר עמנו לו היתה לנו שפה משותפת. הצלחנו לאתר כמה מלים בעברית בשלט "יום מעשים טובים בנתניה", שנתלה בטיילת כדי לציין את האירועים המיוחדים שהתקיימו בהמשך היום עבור בני הנוער בעיר.

דובר העברית הראשון היה בעל אחת מחנויות המזכרות, שדיבר עמנו בין לקוח ללקוח. סעיד אהרוני, 56, נשוי ואב לארבעה, עלה לישראל לפני כחמש שנים מאירן והותיר מאחוריו משפחה מורחבת. את החנות ירש מאביו שעלה לישראל שנים לפניו. "בתקופת השאה היה הרבה יותר טוב", הוא מספר כשנשאל על המצב באירן. "אבל בסך הכל החיים שם טובים. ליהודים כנראה יש ראש לעסקים. הם כל הזמן מסתדרים ועובדים, גם בתקופות קשות יותר".

על החיים בישראל אין לו תלונות. "קשה", הוא מודה, "אך מסתדרים". גם לראש הממשלה בנימין נתניהו הוא מעניק ציון לשבח ומסרב להתרגש מפרשת הטיסות. "אצל כולם היו סיפורים כאלה. כל השרים של הכנסת נחשדו בשחיתות זו או אחרת, אבל לא היה אף אחד כמו הנשיא משה קצב הפרסי", אהרוני מקפיד להדגיש את מוצאו של הנשיא. "נשים עשו הפגנות נגדו וכיום גברים מפחדים לדבר עם בחורות. אני לא מאמין שהוא עשה משהו בכוח. למה עברו שנים עד שהגישה תלונה? כנראה שהיא רצתה לסחוט כסף. זה בושה שנשיא הולך לכלא. באירן דיברו על פרשת קצב ופירשו זאת כסימן לכך שהכל נרקב בישראל ושהיא תיפול בגלל דברים כאלה. איך קצב קיבל שבע שנים בכלא ומישהו שנהג שיכור פה בנתניה והפך ילדה לצמח לא קיבל אפילו יום?"

כשהוא נשאל מה מפריע לו בישראלים, הוא עונה בנחרצות: "אין חינוך. הישראלים חצופים. מישהו בא לוקח והולך בלי לבקש. הם חושבים שהכל שלהם. באירן לפחות כולם היו שווים - מוסלמים ויהודים התייחסו בכבוד זה לזה, כל עוד לא דיברו על ישראל ועל פוליטיקה. פה יש ערבוביה של עדות, אין כבוד ואין שוויון".

מבין כל באי הטיילת נראה היה שרק בעלי דוכני התכשיטים הם ילידי ישראל. אחת מהם, אילנה ביבס, 37, נשואה ואם לשלושה מנתניה, מרוצה מהתיירות הצרפתית. "הצרפתים מהווים כוח קנייה גדול כשהם מגיעים וזה טוב, אך הם גם מעלים את מחירי הנדל"ן וזה מקשה עלינו".

בסך הכל, היא אומרת, החיים בישראל טובים וקשים. "זו המדינה שלנו, אני ציונית גאה ואין מקום אחר שהייתי רוצה לגור בו, אלא אם בעלי יקבל עבודה בארץ אחרת. הקושי מתבטא בכלכלה. לזוגות צעירים אין כיום אפשרות להתקדם. אנחנו אפילו לא יכולים לחשוב כרגע על דירה משלנו. אני לא יכולה לחשוב כרגע על ילד נוסף - אם לא היה שיקול כלכלי הייתי מקימה שבט. הממשלה לא עוזרת מספיק לזוגות צעירים. אבל גם עם מה שקורה בדרום, אני מרגישה הכי בטוחה כאן".

בעל הדוכן הצמוד, אליהו אביסרור, 50, מעיד על עצמו שמצבו טוב יותר באופן יחסי למתרחש במדינה. "יש לי פרנסה ונדל"ן, אבל המצב ממש לא טוב. הפערים הולכים וגדלים בין העשירון העליון לבין השאר. אני מאמין שבקרוב יהיה פה משבר חברתי שיגרור מעין מלחמת מעמדות. אנשים רבים לא מסוגלים להחזיק את עצמם. הם אפילו לא יכולים לאכול וזה יגרור שינוי. אני לא נמצא בצד הזה של המתרס הודות לכסף שהרווחתי מעבר לים, אבל כשאני מסתכל על הדורות הבאים, אני נחרד - אם אין משפחה שמסייעת אי אפשר לחיות כאן. האחים שלי לא מצליחים לסייע לילדיהם בקניית דירה וזה עצוב. אני לא מאמין שנגיע למצב של מצרים כי אין פה דיקטטורה, אבל משהו בסגנון של הפנתרים השחורים יתרחש שוב כי השבר נוגע לרוב העם".

אביסרור מרוצה מהתיירות בכלל והצרפתית בפרט. "המכירות שלי עולות בתקופות האלה. ערים כמו נתניה ואשדוד נסמכות על התיירות והכלכלה פורחת בחגים ובחודשי הקיץ בזכותם". כראיה, הוא מאפשר לתייר שמגיע לדוכן שלו לרכוש תכשיט ב-40 שקל, ולא ב-45 - כפי שרצה התייר. "אנחנו צריכים להסביר פנים לתיירים, חייבים להיות נחמדים אליהם", הוא מסביר. התייר, נבוך מכך שהמוכר מתמקח אתו באופן הפוך, מביע את תודתו ופונה להמשיך, לא לפני שתופסים אותו שני נערים שמשכנעים עוברי אורח לאכול סוכריות ושוקולד. "קחו, תאכלו משהו מתוק. זה יום מעשים טובים".

העולים החדשים

לאחר שהבנו איך נראית החברה הישראלית בעיני מי שכבר צברו כאן קילומטראז', הרגשנו שיש עוד קהילה, שייכת ולא שייכת לחברה, שכדאי לבקר בה - העולים החדשים. אלה שעוזבים הכל מאחור ומגיעים מלאי חששות וציפיות, בלי שפה ובלי פרנסה. חשבנו שיהיה מעניין לשמוע מהם, רגע לפני שייהפכו בעצמם לישראלים מהמניין, איך אנחנו נראים בעיניהם. איתרנו כיתת עברית לעולים חדשים בתל אביב, תידלקנו ונסענו.

נתוני הלמ"ס מוכיחים שעולים חדשים יגיעו תמיד במקומם של עולים ישנים: ב-1948 הגיעו לכאן 101,828 עולים, 85% מהם מאירופה ומארה"ב, שתיגברו אוכלוסיה של כ-759 אלף יהודים שחיו בישראל. עד 1949 צמחה אוכלוסיית היהודים בישראל ליותר ממיליון. ב-2010 הגיעו לכאן 16,633 עולים, רובם מרוסיה ומארה"ב. זו עלייה של 14% לעומת השנה שקדמה לה, אך עדיין מדובר ברמה נמוכה יחסית לגלי העלייה של שנות ה-90.

ב-2011, בכיתת העברית למתקדמים של המורה לאה כרם באולפן "גורדון" בתל אביב, התלמידים לומדים על רגשות. הם מפנים שאלות מדף עבודה לשכניהם. "מה עיצבן אותך?" שואל אחד מהם, במבטא צרפתי, תלמידה שעונה במבטא אמריקאי: "עיצבן אותי שאיש דחף אותי היום בתור לאוטובוס". "יפה", מאשרת המורה לאה, "זה מעצבן שדוחפים בתור לבנק או לקופת חולים".

"כשאני נוסעת באוטו ומאטה לרגע כדי להבין לאן לנסוע - תמיד מצפצפים לי", מספרת מיכל בקר, 33, שהגיעה ממקסיקו לפני כחודשיים כדי להצטרף לאביה ולאמה הישראלית, שחיים פה כבר שנתיים. "זה מה שמעצבן אותי כאן, אבל אני מבינה אותם. זו מדינה קשה, כל החיים במלחמה, לאנשים כאן יש חיים קשים". זו לא הסוגיה היחידה שאתה היא צריכה להתמודד. "במקסיקו לא היו לי סבא וסבתא, כי הם גרים כאן. פה הם באמת בתוך החיים שלי, והם שואלים אותי 50 פעם ביום איפה אני, לאן אני יוצאת. אבל הבנתי שככה זה משפחה ישראלית - נכנסים לכל דבר".

ואולם ההתמודדות האמיתית של בקר תהיה בשוק העבודה, כקופירייטרית במשרד פרסום. "צריך עברית הכי טובה, ולעולים חדשים לא קל למצוא עבודה בחברות רציניות וגדולות". סוגיית העבודה מטרידה גם את ג'ודי הורוביץ, 32, פיסיותרפיסטית מדרום אפריקה שלפני העלייה לישראל גרה בלונדון, ומספרת שעלתה מתוך תחושת ציונות. "אני מאמינה בישראל, וחושבת שכל היהודים צריכים לגור פה, לעבוד ולגדל פה ילדים". עד כה הישראלים הסבירו לה פנים, אך היא מודעת לכך ששוק העבודה כאן בעייתי גם לתושבים ותיקים. "אני מכירה רבים שמחפשים כאן עבודה", היא מספרת, "אני יכולה לעבוד בקופת חולים, שם המשכורת נמוכה מאוד. יש לי ניסיון רב ואני רוצה לעבוד בקליניקה פרטית, אבל אין פה הרבה כאלה, וכולם רוצים לקחת אנשים שהם כבר מכירים".

אף שהגיעה מעיר הנחשבת לאחת היקרות בעולם, היא מוטרדת מיוקר המחיה. "הדירה שלי מסובסדת על ידי ההתאחדות הציונית, אך גם כך ממש יקר לגור פה, אפילו רק לקנות אוכל. יותר יקר מלונדון, והמשכורות הרבה יותר נמוכות".

צ`ציק דניאל

בכיתתה של כרם, רוב התלמידים - כ-20 נשים ו-4 גברים - נמצאים כבר כמה חודשים בישראל ובשלב הזה, מספרת בלהה נעים, מנהלת האולפן, אך טבעי שידאגו לפרנסה. לפי נעים, הם נמצאים כרגע בשלב השני מבין שבעה המאפיינים את תהליך העלייה: "בשלושת החודשים הראשונים יש ירח דבש: העברית עוד לא מסובכת, והם בטוחים שיצליחו. ואז העברית נהפכת לקשה יותר, והם מתחילים לשמוע כמה קשה למצוא עבודה, כמה קשה עם הביורוקרטיה, ויש ירידה משמעותית בהנאה ובהנעה שלהם. אחר כך, עם הטמעת העברית, מתחילה עלייה אטית".

מה שבאופן מפתיע דווקא לא מטריד את בקר והורוביץ במיוחד, הוא אחת הסוגיות המדוברות ביותר לגבי קיומנו כאן - הביטחון. הורוביץ אומרת בקלילות ש"בכל העולם יש בעיה. אם כבר, אני חושבת שאולי כאן בטוח יותר: אני מוקפת ביהודים, והצבא פה טוב. מבין המקומות שחייתי בהם, פה אני מרגישה הכי בטוחה". בקר טוענת כי יחסית לארץ הולדתה, מדובר בגן עדן של בטיחות. "במקסיקו אי אפשר ללכת ברחוב סתם או לטייל בלי אוטו. חוטפים אנשים, גונבים רכוש, יש הרבה אקדחים. פה ממש כיף לרכוב באופניים בכל שעה, בלי לפחד שמישהו יחטוף אותי. אם מדברים על מלחמות - זה מצב שקורה למדינה הזו כל הזמן, ואני מאמינה ביכולת שלה להתמודד עם זה".

התלמידים בכיתה מדברים בשלל מבטאים: לדברי בלהה נעים, מנהלת האולפן, בכל כיתה לומדים תלמידים מ-9-11 ארצות. הרב-לאומיות הזו מספקת לעתים פרספקטיבה מפתיעה. בקר, למשל, מסתכלת על בן דודה המשרת בצבא, ורואה היטב את ההבדל בינו לבין בן גילו ממקסיקו. "הישראלים מתבגרים יותר מהר, אין להם ברירה, אבל אחר כך, כשהם יוצאים מהצבא, הם לא רוצים לחשוב על החיים האמיתיים. זה קצת עצוב".

סשה טסלר, 24, מאוקראינה, לא מבינה את המנהג הישראלי לאכול ולשתות, בין אם יש כסף בבנק או לא. "אנשים גרים פה, קונים, מטיילים, עושים מה שהם רוצים, וכמעט לכולם יש מינוס גדול בבנק. באוקראינה אין מינוס. כשמרוויחים - קונים. לא מרוויחים - אז לא".

דניאל ספוסניק, 30, כדור מרץ מארגנטינה, עובד כטבח במסעדה ישראלית, ואף על פי שהוא מרגיש כאן כמו בבית, הוא עדיין המום ממידת הגזענות שנלקחת כאן כמובן מאליו. "לשוטפי הכלים הסודנים, למשל, מתנהגים מאוד רע. קוראים להם בשמות, כמו 'הכושי'. צוחקים עליהם ומספרים בדיחות. הם בסך הכל צוחקים, אבל אני גרתי בארה"ב וקשה לי לראות את זה. אני רואה שיש עולים שאין להם אפשרות להתקדם. אתם לא רואים אתיופים בחברות גדולות".

ומה בקשר לשחיתות, שנמצאת באחרונה בחדשות? דווקא ממנה ספוסניק אינו מוטרד. נראה שסוגיית השחיתות היא מעין נייר לקמוס, שממיין את העולים לפי ארצות מוצאם. "אני לא רואה פה שחיתות בכלל. בארגנטינה, אם יש בעיה עם המשטרה פותרים אותה בכסף. כאן אמרו לי - אל תנסה לשלם לשוטרים, אתה תסתבך בצרות. אולי בגדול יש שחיתות בממשלה, אבל לא בחיים הרגילים. לא כמו בארגנטינה, שיש דרך כשרה לעשות דברים ודרך לא כשרה, והשנייה בדרך כלל עובדת". גם בקר לא ממש מבינה באיזו שחיתות מדובר. "במקסיקו עוצר אותך שוטר - הוא אומר, תני לי כמה גרושים לסנדוויץ' וזהו, אין קנס. פה אני מפחדת מהמשטרה, במקסיקו הם מפחדים ממני". לעומת זאת, מוריס, 53, איש עסקים מאוסטרליה, חושב שהשחיתות היא "כמו סרטן פה. כמו מחלה. זה דבר גדול כאן. לאף אחד לא אכפת מהחוקים".

ההפסקה מסתיימת והתלמידים חוזרים לכיתה. דאגות הפרנסה ממתינות, אבל בינתיים אפשר לחסות במרחב המוגן של הכיתה ולהאמין שהכל יהיה בסדר. "יש בי הרבה אופטימיות, אולי זו טיפשות", צוחקת הורוביץ, "אני מצפה למצוא בחור, להתחתן, למצוא עבודה. נראה לי שאני נשארת פה, אבל אני לא יודעת אם זה לכל החיים: אולי ל-10 שנים, אולי פחות. אף אחד לא יודע מה יהיה מחר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#