אלו המחדלים שהביאו לסכנת ההצפה בים המלח - Markerweek - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אלו המחדלים שהביאו לסכנת ההצפה בים המלח

40 שנה של ממשל ישראלי לקוי מתמצות במקום הנמוך ביותר בעולם ■ מהמוביל הארצי וועד למפעלי ים המלח שאחראים לירידת מפלס הים ■ האם החלמאות תחסל את התיירות?

16תגובות

זה יכול היה להיות מקרה מבחן מצוין בבית ספר לממשל: חשיבה לטווח קצר, תסמונת "יהיה בסדר", התמהמהות ודחיית החלטות, מכירת נכסי מדינה בזול, וכמובן חוסר משילות. הממשל הלקוי בולט במיוחד בימים אלה בים המלח, כשהסכנה של הצפת המלונות באזור עין בוקק נהפכת למוחשית מתמיד.

בתקופה הקרובה, לאחר בג"ץ אחד, שני דו"חות חריפים של מבקר המדינה ואינספור התרעות על חומרת המצב, אמורה הממשלה להחליט סוף סוף על פתרון קבע לבעיה שעלולה להרוס את אחד ממרכזי התיירות החשובים בישראל, במידה שהמלונות יוצפו על ידי הבריכה הדרומית של ים המלח שמפלס המים שלה עולה כל שנה בהתמדה. זאת, לאחר סחבת של לפחות 20 שנים, שבהן המדינה לא פתרה את הבעיה.

"החשש שלי הוא שלמדינה יש שעון משלה והגיעה העת החליט. אנחנו בזמן שלא מתקבל על הדעת", אמר בחמישי שעבר שופט בית המשפט העליון אליעזר ריבלין בדיון בעתירה לבג"ץ שהוגשה על ידי התאחדות מלונות ים המלח, באמצעות עו"ד גדעון פישר. העתירה הוגשה כבר לפני חמש שנים כדי שהממשלה תפעל בעניין, אך גם אחרי הדיון הזה לא ברור מתי הממשלה אכן תקבל הכרעה. בדיון ביקשה נציגת המדינה שלא לאלצה לקבל החלטה עד מאי, על אף שזה המועד שבו התחייבה המדינה שמשרד התיירות, האמון על קבלת ההחלטה, יכריע בסוגיה. "גברתי אמרה מאי, אבל לא באיזו שנה", עקץ השופט גרוניס במהלך הדיון. בסופו של דבר, העריכה המדינה כי הממשלה תקבל הכרעה עד סוף אוגוסט.

ד"ר יעקב ניר, גיאולוג ימי שעוקב שנים ארוכות אחרי מצב ים המלח, מתקשה להשלים עם המצב. "קרו הרבה דברים אבסורדיים במהלך השנים, ולצערי רעיונות העוועים ממשיכים. אני לא יודע אם מדובר בשחיתות או במשהו אחר, אבל בטוח שאין כאן חוכמה. כשבאים אנשי מקצוע מחו"ל, ורואים מה עשינו לחופי ים המלח, הם שואלים, ‘למה אתם חייבים להתגלח על הזקן של עצמכם?'. העולם כבר הפסיק לעשות דברים שטותיים".

בעוד שבעה חודשים, ב-11.11.11, יוכרע אם ים המלח יזכה לתואר אחד משבעת פלאי עולם במסגרת תחרות עולמית שבה מתחרה ישראל מול אתרים ייחודים אחרים כמו גרנד קניון ואיי גלפגוס. הזכייה היא לא רק סימבולית, אלא גם בעלת משמעות כלכלית, היות שהיא צפויה להגביר את זרם התיירים לאזור. שוחרי ים המלח מקווים שאולי הזכייה בפרס תגביר את המודעות לצורך הדחוף בהצלת הימה הגוועת.

במהלך השנים, בשורה של מחדלים מתמשכים, ביצעה ישראל סדרת פעולות שהזיקו לים המלח וגרמו לירידת המפלס שלו. החטא הקדמון, ההיסטורי, היה ההתעלמות מהטבע. בסוף שנות ה-50 הוקם המוביל הארצי, שהיה מפעל מבורך ומודרני בזמנו, אך גרם נזק עצום בהמשך. המוביל הארצי פגע קשות בזרימת המים הטבעית בקטע הירדן שמדרום לכנרת, מכיוון שהמים הוסטו לכיוון המרכז. גם המדינות השכנות לנו, סוריה וירדן, היטו את מי הירדן והירמוך, וכולם ביחד גרמו לכך שבמהלך המאה ה-20 ירד מפלס ים המלח ב-25 מטר.

תורם נוסף לירידת המפלס הוא מפעלי ים המלח, בבעלות חברת כי"ל שבשליטת משפחת עופר. לפי נתוני המכון הגיאולוגי, המפעלים אחראים ל-20% מירידת מפלס הים. הם שואבים מים לבריכות האידוי שמדרום לים, שבהן נעשה תהליך הפקת האשלג שממנו מייצרת החברה דשנים לחקלאות ברחבי העולם. לפי מחקר של מכון נאמן בטכניון מ-2007, שווי הנזק שייווצר אם המצב הקיים יימשך הוא 90 מיליון דולר בשנה. בעיית ירידת המפלס בים המלח יוצרת כמה בעיות סביבתיות נוספות. כך לדוגמה, נוצרים הבולענים - בורות גדולים הנפערים באדמה בעיקר באזור צפון ים המלח ומהווים סיכון ממשי לחיי אדם. גם הכבישים באזור זה נהיים משובשים יותר ויותר ודורשים לא מעט עבודות שיפוץ.

הזמני נהפך לקבוע

בזמן שמפלס ים המלח יורד בהתמדה, חלקו הדרומי דווקא עולה ב-20 ס"מ מדי שנה, ומאיים להציף את המלונות הסמוכים. עד הקמת המוביל הארצי היתה לשון יבשה גדולה בחלקו הדרומי של ים המלח. במהלך השנים התייבש לחלוטין חלקו הדרומי, והלשון נעלמה מהנוף. ב-1965 הקימו מפעלי ים המלח את בריכה מספר 5, בריכה עצומה בגודל 80 קמ"ר (פי 1.5 משטח תל אביב), שאליה הגיעו המים מהאגן הצפוני ויצרו, יש מאין, מאגר נוסף של ימת מלח. הצורך היה תעשייתי - בבריכה מספר 5, לצד בריכות קטנות שלידה, מפיקים מפעלי ים המלח את האשלג באמצעות אחד התהליכים הזולים ביותר בעולם, המבוסס על אנרגיית שמש. כתוצאה מתהליך ייצור האשלג, שוקע מלח בישול בבריכה, מצטבר על הקרקעית ומעלה את מפלס המים.

TheMarker

בתחילת שנות ה-70 החליטה המדינה לפתח גם מיזמי תיירות בסמוך לבריכה. ב-1971 אושרה הקמת המלון הראשון באזור, על אף שכבר באותה שנה התריעו מפעלי ים המלח, שהיו בבעלות ממשלתית, על הסכנה העתידית הגלומה בהקמת מלונות ליד הבריכה. "מי הים בתוך הבריכות עולים בהדרגה ועתידים להציף את החוף", כתב מנהל מפעלי ים המלח לשר התיירות דאז, משה קול. "הצפה זו תבטל את החוף שמתכנני המלונות והמבנים האחרים סומכים על קיומו ובעיקר צפויה הצפה במבנים המוקמים או שיוקמו בקרבת יתר לחוף הים". התרעה דומה נשלחה למשרדי הממשלה הרלוונטיים האחרים.

לפי דו"ח מבקר מדינה מ-2003 שהוקדש למחדל, חוות דעת פנימית במינהל מקרקעי ישראל מאוקטובר 1971 קבעה שיש למנוע בעתיד הקמת מלונות בטווח ההצפה של המים. למרות האזהרות וחוות דעת זו, הממשלה לא מנעה את הקמת המלונות. בשנות ה-80 הוקמו שמונה בתי מלון באזור, וכיום יש שם 15 בתי מלון, שישה מהם על קו המים, ותשעה נוספים בקו השני, המרוחק יותר מהמים. במהלך השנים היו בעלי המלונות מודעים היטב לבעיה.

כל המלונות, מלבד שלושה, חתומים מול מפעלי ים המלח על חוזה מיוחד שבו כתוב שהם מודעים לבעיית ההצפה. "כל המלונות חתמו על המסמך בהסתמך על תוכנית בניין אזורית מאושרת של גובה הסוללה שאליה הגענו לפני שנתיים-שלוש", מסביר נחמיה בן-פורת, יו"ר התאחדות בתי המלון באזור ים המלח. "במשך השנים אפילו מימנו את הגבהת סוללות העפר שסביב הבריכה כפתרון זמני, אף על פי שזו היתה טרדה איומה ונוראה. השלמנו עם זה, מתוך ידיעה שיהיה פתרון קבע. לא העלנו בדעתנו, שנגיע למצב שבו אנחנו נמצאים כיום".

הפעם הראשונה שבה נעשה מעשה פיסי כדי להתמודד עם הבעיה היתה ב-1980, כשמפעלי ים המלח הגביהו, ביוזמתם, את סוללות העפר שנבנו מסביב לבריכה. אז הוגדרה פעולה זו כהגנה זמנית, אך במשך הזמן, כיאה לישראל, התגלה שאין דבר קבוע יותר מהזמני. בשנות ה-90 הממשלה היא זו שהחליטה להמשיך בפעולות הגנה, שמשמעותן הגבהת הסוללות. הפעולה איפשרה את הקמתם של בתי מלון נוספים, לא נתנה פתרון לטווח הארוך ואף פגעה באופן חמור בסביבת מדבר יהודה מכיוון שהאדמה שהובאה אל הסוללות נלקחה מהנחלים שבסביבה.

במשך שני העשורים שחלפו מאז, הוגבהו הסוללות כמה וכמה פעמים, במימון משותף של מפעלי ים המלח והמדינה. ב-2003 התריע מבקר המדינה שיש צורך מיידי ודחוף במציאת פתרון קבוע לבעיה. "במקום לקבל החלטות על פתרון קבע, החליטו הגופים האמורים, במשך עשר שנים, להקים עוד צוות ועוד ועדה ולא קידמו את הנושא כלל", נכתב בדו"ח. דברים ברוח דומה פורסמו גם בדו"ח מעקב מ-2005.

TheMarker

מחדל ההפרטה

במקביל למדיניות הגבהת הסוללות, בתחילת שנות ה-90 החלה הממשלה להיערך להפרטת מפעלי ים המלח. הצעד הראשון היה הנפקת חברת כימיקלים לישראל (כי"ל), החברה האם של מפעלי ים המלח, בבורסת תל אביב. בתשקיף שלפני ההנפקה ב-1992, הודיעה הממשלה כי היא מושכת דיווידנד בסך 90 מיליון שקל, כדי לממן את ההגנה של המלונות. אך כפי שהתברר בהמשך, סכום זה היה נמוך מדי וגם לא הופקד בקרן ייעודית שתצבור ריבית, אלא נעשה בו שימוש לדברים אחרים. המדינה לא טרחה לעשות את הצעד הפשוט והנדרש של קביעת סעיף במכרז, שלפיו האחריות על מניעת הצפת בתי המלון מוטלת על הזכיין הפרטי שירכוש את החברה - דרישה הגיונית לאור העובדה שהזכיין קיבל משאב טבע לאומי יקר ערך שמאז אכן נוצל באופן מיטבי.

כך, כשמשפחת אייזנברג רכשה מידי המדינה את מפעלי ים המלח ב-1995, סכנת הצפת המלונות כלל לא היתה באחריותה והיא נהנתה מזיכיון לשימוש במחצבי ים המלח עד 2030 שניתן עוד לפני ההפרטה, ללא אחריות על נזקים כמו הצפת המלונות או ירידת המפלס הצפוני של ים המלח. כעבור ארבע שנים, כשמשפחת עופר רכשה את כי"ל ממשפחת אייזנברג, היא נהנתה מאותם תנאים.

כיום נראה שאנחנו מתחילים לשלם את המחיר הכבד. לפי ההערכות, 2017 היא השנה שבה תתחיל הצפת המלונות, אם לא תיעשה שום פעולה עד אז. ההתעוררות, כרגיל, נעשית רק ברגע האחרון. כנראה שהדו"חות של מבקר המדינה אכן דחפו לפעולה וב-2006 עתרה התאחדות בתי המלון לבג"ץ בטענה שהמדינה לא פועלת כדין בעניין ההצפה. ב-2008 החליטה הממשלה על הקמת החברה הממשלתית להגנת ים המלח, הפועלת תחת אחריות משרד התיירות, ומטרתה למצוא פתרון קבע לבעיה.

החברה הציעה שלוש חלופות שעליהם אמור להחליט שר התיירות, סטס מסז'ניקוב - חלופת קציר המלח המלא: גריפת שכבות המלח המצטברות על הקרקעית ופינוין, באמצעות דוברות שינועו בבריכה, באופן שיאפשר לשמור על מפלס קבוע; חלופת הלגונה: הקמת לגונה על חלק משטח הבריכה באמצעות סוללה שתחלק את שטחה, ובחלק הסמוך למלונות ישמר מפלס קבוע; חלופת הרס ובנייה מחדש של מלונות - בניית קו מלונות חדש ומודרני בקו חוף אחר שלא נמצא בסכנת הצפה, ולאחר הקמת המלונות החדשים, הריסת ששת המלונות הנמצאים על קו החוף ושני מרכזים מסחריים הסמוכים להם.

לדברי מנכ"ל משרד התיירות נועז בר-ניר, המשרד מתלבט בין האפשרות של קציר להעתקת בתי המלון. גורמים הבקיאים בעניין מעידים שהמשרד נוטה לאפשרות השנייה. חיזוק לכך נמצא בעמדת משרד האוצר, שהוא אמנם לא הגוף המחליט אך יצטרך לאשר כל החלטה, התומך בחלופת העתקת בתי המלון, הזולה מבין השלוש.

מול שני משרדי הממשלה עומדים כמעט כל הגופים החוץ ממשלתיים שעוסקים בנושא: הירוקים, המלונות, והמועצה האזורית תמר - כולם תומכים בביצוע קציר מלח מלא. גם מפעלי ים המלח תומכים בפתרון זה, בתנאי שהממשלה תממן אותו. לדעת לא מעט מומחים, זה הפתרון הסביבתי היעיל ביותר לעומת החלופות האחרות. באמצעות פתרון זה אפשר יהיה גם להעלות במעט את המפלס של ים המלח עצמו על ידי שינוע המלח שייקצר לקרקעית ים המלח. לפי מחקר שנעשה בחברה להגנת ים המלח, עלות קציר מלח עד 2035 היא 6.4 מיליארד שקל, לעומת העתקת בתי המלון שתעלה 3.5 מיליארד בלבד.

"צריך לחבר בין הבעיה להזדמנות", הסביר אודי ניסן, ראש אגף התקציבים באוצר, ל-TheMarker בראיון בדצמבר, את הרציונל המנחה את משרד האוצר. "החיבור נמצא בהצעה להקים אזור מלונאות צמוד במפלס גבוה יותר, תוך פיתוח האזור מסביב. המלונות שנמצאים ממש על החוף יועתקו לאזור החדש. החלופה של קציר המלח יקרה הרבה יותר, ובסוף נישאר עם אזור מלונאות בינוני ומטה, בלי ניצול הפוטנציאל של האזור". ח"כ ניצן הורביץ (מרצ), העומד בראש התומכים בקציר המלח, סבור שזו מדיניות שגויה לחלוטין. "טעות להציב אותן כחלופות שסותרות אלה את אלה. צריך לפתח את המלונות בים המלח, אבל אין צורך להרוס את המלונות הקיימים - אפשר לעשות גם וגם. ים המלח, במידה שתבטיח ודאות לגבי מפלס המים, יהיה אטרקטיבי מאוד ליזמים. לא יהיו בולענים או הצפות ותהיה היענות עצומה להקמת מלונות, שהמשקיעים יממנו".

TheMarker

נופש ואבק

בימים אלה יוצאים בעלי בתי המלון למלחמת חורמה נגד הכוונה להעתיק את המלונות. הם רואים בפתרון הזה שתי סכנות עיקריות: ראשית, עבודות התשתית האדירות לבניית הקומפלקס החדש של שישה בתי מלון ושני מרכזים מסחריים יימשכו שנים ארוכות ויפריעו לתיירים. עבודות אלה ייעשו ממש מול תשעת המלונות של הקו השני, ולהערכת המלונאים הם לא יוכלו לתפקד בתקופה זו. שנית, המלונאים חוששים ששמונה השנים שהקציבה החברה הממשלתית להגנת ים המלח להשלמת הפרויקט הן פרק זמן אופטימי מדי, ובשלב מסוים יהיה צורך בעבודות חירום של הגבהת הסוללות, שיפגעו בנוף הנשקף מחלון המלון וייצרו עוד עבודות בנייה, הפעם ליד מלונות הקו הראשון.

"המקום הזה ייהפך לשדה אחד של חורבן, אבק ומנופי ענק. אילו תיירים ירצו לנפוש במקום שבו יסתובבו מאות משאיות ביום? האזור הזה יהיה מושבת לשנים רבות", אומר בן-פורת.

"אורח במלונות יראה פיגומים מול העיניים. כדי ללכת לים הוא יצטרך לטפס על הר, שיקראו לו ‘סוללה'. אתה יכול לדמיין תייר שעושה דבר כזה?", מוסיף דוד פתאל, בעל רשת המלונות הקרויה על שמו, שלה חמישה מלונות באזור.

גם הגופים הירוקים, שבדרך כלל לא עומדים לצד יזמים, מתנגדים להעתקת בתי המלון וטוענים שכי"ל צריכה לממן את קציר המלח. "יש שורה של מחדלים בכל הסדרת הפעילות התעשייתית באזור ים המלח", מסבירה נעמה הלר, היועצת המשפטית של עמותת אדם טבע ודין. "בעת הפרטת המפעלים, לדוגמה, המדינה לא צפתה את היקף המימון הכולל שיידרש כדי למנוע את הצפת בתי המלון.

"גם אם נעשו שגיאות בעת ההפרטה, צריך לזכור שכי"ל היא חברה רווחית ביותר, בין השאר על חשבון משאבי הטבע ששייכים לכולנו, ושהצטברות המלח בקרקעית בריכה מספר 5 שגורמת לעליית המפלס, היא חלק מתהליכי הייצור של המפעלים. לכן עליהם להשתתף באופן מהותי במימון קציר המלח".

ראש המועצה האזורית תמר, דב ליטבינוף, מסכים עם עמדה זו. "תאר לך שהמלח לא היה מתחת למים, אלא נערם בחוץ, וכולם היו רואים אותו? במקרה הזה ברור שמי שמייצר את הפסולת צריך לפנות אותה.

"המדינה רוצה לזרוע הרס באזור המלונות רק בגלל היא לא רוצה להשית על משפחת עופר את קציר המלח? עלות קציר המלח היא 70-80 מיליון דולר בשנה. הרווח של מפעלי ים המלח הוא יותר ממיליארד דולר בשנה. אז הם לא יכולים להקצות קצת משאבים? לצערי, נוצר כאן ויכוח כלכלי בין האוצר לבין המפעלים, שבו אנחנו והמלונאים מוחזקים כבני ערובה. אין לכך שום הצדקה".

מנגד, סבור סמנכ"ל תשתיות במפעלי ים המלח נועם גולדשטיין שהמפעלים לא צריכים לשאת בשום פנים ואופן במימון קציר המלח, משום שזו בריכה המיועדת לתעשייה ולא לתיירות. "נכון, אנחנו אחראים לעליית המפלס, אבל בלעדינו היא לא היתה קיימת בכלל. בתי המלון יושבים שם, נהנים בחינם מכך שאנחנו מקיימים את הבריכה, ואז אומרים שאנחנו פועלים כמו מפעל מזהם? זה לא שהקמתי מפעל ליד אגם יפה עם מלונות. להפך, המלונות הגיעו אלי.

"המדינה טעתה כשמכרה את אותו הנכס פעמיים - פעם אחת כשטח תעשייתי ופעם אחת כשטח תיירותי. זו התסמונת הקלאסית של ‘יהיה בסדר', שהשתלבה במהלך הזמן עם התסמונת של ‘לא בקדנציה שלי', ואי נשיאה באחריות כשלא דנו באופן רציני במציאת פתרון. לכן אנחנו לא צריכים לממן את קציר המלח באגורה אחת. במדינה מתוקנת יש חוזה, יש עסקה. המדינה נתנה לנו זיכיון עד 2030. כשהיא הפריטה היא היתה יכולה לחייב את הקונה לקחת את זה על עצמו, אבל היא רצתה לקבל מחיר גבוה יותר מהזכיין".

הסיכון והסיכוי

בין הצדדים הנצים ניצבת הממשלה. בר ניר מודה שהוא נמצא בדילמה שלגביה עדיין לא הכריע. "אנחנו בוחרים בין שתי חלופות רעות. יש כאן בעלי אינטרסים רבים ומגוונים, התפקיד שלנו הוא לתת את הראייה הכוללת. להעתקת בתי המלון יש פוטנציאל גדול מאוד, אפשר לקבל אזור תיירות חדש, טיילת חדשה, שישה בתי מלון חדשים, ויש סיכוי שזה יעזור לנו מול המתחרים בצד הירדני של ים המלח. אבל סיכויי היישום נמוכים מאוד והסיכון אדיר, בעיקר בשל סוגיית הזמן. אם הכול ילך לפי לוח הזמנים, זו חלופה מעולה. אם לוח הזמנים יידחה, זו חלופה רעה מאוד. בסופו של דבר זו שאלה של משילות - האם ממשלת ישראל מסוגלת להעביר פרויקט כזה בתקופת זמן כזו? מהניסיון של כל הפרויקטים הלאומיים של השנים האחרונות, הם נמשכו זמן רב יותר מהמתוכנן, לכן המלונאים חוששים בצדק".

לפי הצעת החלופה של החברה להגנת ים המלח, קציר המלח יתחיל רק ב-2035, במקרה או שלא, חמש שנים אחרי מועד תום הזיכיון של משפחת עופר. לטענת בר ניר, מדובר בצירוף מקרים ותו לא. ואולם המלונאים קופצים על הסוגיה כמוצאי שולל רב. לטענתם, יש כאן רפיסות של הממשלה שמעוניינת לדחות את הפתרון המתבקש של קציר המלח, משום שהיא לא רוצה להיכנס לעימות משפטי עם משפחת עופר בתקופת הזיכיון, ולכן נמנעת מלחייב את כי"ל לממן את הקציר. הסיכוי שמשפחת עופר תמשיך ליהנות ממשאבי ים המלח גם אחרי 2030 גבוה למדי, מכיוון שהיא מחזיקה בזכות סירוב ראשונה. כלומר, אם ב-2030 המדינה תחליט להשיב את אוצרות ים המלח לשוק הפרטי, היא תהיה מחויבת להציע זאת למשפחת עופר תחילה. אבל בנקודת זמן זו היא תוכל להציע זאת בתנאים חדשים, ואז להכניס לחוזה את סוגיית עלות קציר המלח, דבר שהממשלה לא עשתה בעת ההפרטה הראשונה.

"ישראל מוכרת לעולם את האשלג הזול בעולם כי היא הטילה על הציבור חלק מעלות הייצור", מסביר בן-פורת, "הרי תכליתה של העתקת בתי המלון היא להרוויח זמן, עד שייגמר הזיכיון של מפעלי ים המלח. כשאתה אומר לאנשי התיירות והאוצר - ‘בסופו של דבר תקצרו את המלח', אתה לא מצליח לקבל מאף גורם תשובה הגיונית למה לא לעשות את זה עכשיו. נניח שממשלת ישראל שגתה בעבר, היא צריכה להנציח את השגיאה?"

"כשאנחנו שואלים למה לא לשבת עם הזכיין ולהגיע להבנה, הם אומרים, ‘השתגעתם? מה יגידו עלינו? הון ושלטון'. אתה מוכן להרוס את הטבע ואת התיירות, רק מתוך פחד ‘מה יגידו'?", מוסיף גורם בהתאחדות המלונאות הארצית.

ממשרד האוצר נמסר בתגובה: "ניסיונות בעלי המלונות להתנער מחלקם בפתרון הסוגיה, באמצעות העברת האחריות למשרדי הממשלה ולמפעלי ים המלח, אינם ראויים במבחן הציבורי, הכלכלי או המשפטי. אותם מלונות עדיין לא שילמו את חלקם בהגנות הביניים, על אף החלטות וחקיקה מפורשת, ובכך אחריותם לנזקים גוברת".

אלא שמאחורי הקלעים מתנהל, ככל הנראה, משא ומתן חשאי בין משרד האוצר למשפחת עופר, כפי שמעידים מקורות המכירים את העניין מקרוב. בעבר כבר אישרו במשרד האוצר שיש כוונה להציע לכי"ל עסקת חבילה, שתכלול כמה נושאים בין המפעל לבין משרד האוצר, הכוללים גם מחלוקות בנוגע לתשלום תמלוגים. במסגרת זו, יידרשו מפעלי ים המלח להשקיע בקציר המלח או בהעתקת בתי המלון. מפעלי ים המלח מכחישים שיש מגעים רשמיים בין הצדדים בנושא זה. "זה דיון תיאורטי בלבד, אנחנו לא מנהלים משא ומתן דרך העיתון", אומר גולדשטיין.

לדברי הורביץ, עלויות קציר המלח נמוכות בהרבה מההערכות שפורסמו, והדבר ההגיוני לעשות הוא לפתוח במשא ומתן בין המדינה לבין מפעלי ים המלח בנוגע לאפשרות הקציר. "הכול צריך להיות באותו הדיל - הארכת הזיכיון, התנאים בזיכיון המחודש, התמלוגים, הביצוע של קציר המלח. מי שקצת מתקרב לנושא, מבין שאי אפשר לגשת לזה באופן נקודתי".

להערכת גורם המקורב לנושא, למפעלי ים המלח יש אינטרס להתחיל כבר עתה בקציר המלח, במימון חלקי מצדם, ולכן הם תומכים בפומבי בפתרון זה במימון המדינה. "אם האוצר היה מציע להם מימון של 50% בקציר המלח הם היו חוטפים את זה, כי הם מעדיפים שהקציר העתידי, ב-2035, לא ייפול עליהם. המפעלים נכנסים ללחץ כרגע. משרד האוצר אומר להם, לא משנה כמה כסף תשקיעו עכשיו, בעתיד תצטרכו לשים 100%. שני הצדדים רוצים לסגור את העניין בשקט ביניהם, אבל השאלה היא מי ימצמץ ראשון".

המאבק על תמלוגי ים המלח

בלהט הדיון הציבורי בשנה האחרונה סביב ועדת ששינסקי, שהתמקד במאבק להעלאת נתח המדינה בתגליות הגז העתידיות, נשכחו מפעלי ים המלח שמהם גובה המדינה תמלוגים נמוכים במיוחד - 5% בלבד. לשם השוואה, המצב ההתחלתי לפני עבודת ועדת ששינסקי היה תמלוגים של 12.5%, מצב שתוקן בעקבות מס גבוה יותר שהושת על יזמי הגז. לטענת המדינה, כי"ל לא עמדה גם ביעד של 5% תמלוגים. החברה מכחישה טענה זו.

לפני כחמש שנים ערך החשב הכללי לשעבר, פרופ' ירון זליכה, בדיקה בנוגע לתמלוגים והטיל על רו"ח יהודה בר-לב לערוך דו"ח מקיף בנושא. בר-לב מצא, בין היתר, שבין 2003 ל-2005 העבירה כי"ל למדינה תמלוגים פחותים מהנדרש, בשל שינוי בשיטת רישום המכירות של המוצרים, באמצעות שימוש בחברות בנות. בהסתמך על הממצאים, הגיש משרד האוצר במארס תביעה על סך 291 מיליון דולר נגד כי"ל.

נושא נוסף שנמצא במחלוקת בין הצדדים הוא הסכם בין המדינה לבין כי"ל שקובע כי החל ב-2010 אפשר לדון מחדש בגובה התמלוגים של כי"ל על כריית אשלג בהיקף של יותר מ-3 מיליון טונות בשנה, בתנאי ששיעור התמלוגים על הייצור העודף לא יעבור סך של 10%.

סוגיה נוספת היא ההחרגה של כי"ל מחוק עידוד השקעות הון. באחרונה קבע משרד האוצר שהחברה לא תיהנה יותר מההטבות לחוק עידוד השקעות הון בנגב, בשל הפעילות הענפה שלה בחו"ל. הפגיעה הצפויה במפעל נאמדת ב-500 מיליון שקל בשנה. אפשר להעריך שכשיתחיל המשא ומתן הרשמי בין האוצר לבין כי"ל בנוגע לבריכה מספר 5, סוגיות אלה יעלו על הפרק, בהתייחס למימון שתידרש החברה לשלם כדי לסייע בפתרון הבעיה.

מייבשים את הסביבה

בשיא המאבק בנוגע לבריכה מספר 5, המאבקים הסביבתיים הבאים הנוגעים לים המלח כבר נראים באופק. העיקרי שבהם הוא יוזמת מפעלי ים המלח להקים בריכה חדשה, מספר 6, שעתידה לייצר 10% מתפוקת האשלג של החברה. הארגונים הירוקים, בראשם אדם טבע ודין, מתגדים ליוזמה זו בחריפות. לטענתם, הדבר יוסיף עוד יותר לשקיעת ים המלח, שמצבו גרוע גם כך. במפעלי ים המלח דוחים את הטענות. "משמעות הקמת בריכה היא ירידה של 2 ס"מ בשנה של מפלס ים המלח, זה לא מה שיהרוס אותו. מול זה יש יתרונות רבים", מסביר נועם גולדשטיין, סמנכ"ל התשתיות בחברה.

מאבק נוסף מקורו בתוכנית תמ"א 13, שהוכנה על ידי משרד האדריכלים לרמן עבור משרד הפנים, ועוד לא אושרה בחקיקה. באופן כללי תוכנית זו מיטיבה עם הסביבה, משום שהיא קובעת מגבלות על שימושי קרקע באזור ים המלח, וקובעת קווי מדיניות כלליים לפיתוח אזורי תעשייה, תיירות והתיישבות. במסגרת קווים אלו, התוכנית קובעת שטח נרחב ממערב לים המלח המוגדר כאזור "הלב השמור", שנועד לשמור על שטחי הטבע והנוף הצמודים לים המלח. מפעלי ים המלח מבקשים לצמצם את אזור השטח השמור כדי שיוכלו להעביר לשם את המתקן שמעביר כעת מים מהאגן הצפוני של ים המלח לבריכה מספר 5, מכיוון שהאזור שבו נמצא המתקן כעת הולך ומתייבש.

לטענת גורמים בארגונים הירוקים, אישור התוכנית של תמ"א 13 מתעכב באופן תמוה כבר שנה, ודיונים בנושא נדחים שוב ושוב. זאת, בין היתר, בשל לחצים שמפעילים מפעלי ים המלח על משרד הפנים. בחברה דוחים את הטענות.

מפלס ההתעלמות ממשיך לעלות

1965 הקמת בריכה מספר 5

1971 הקמת בית המלון הראשון. מפעלי ים המלח מתריעים על בעיית הצפה

1980 מפעלי ים המלח מקימים את הסוללות הראשונות להגנה מהצפה

1992 המדינה מושכת מכי"ל דיווידנד מיוחד של 90 מיליון שקל, למימון פתרון בעיית ההצפה. במקביל, מקדמת פתרון זמני של הגבהת סוללות

1995 המדינה מפריטה את מפעלי ים המלח, מבלי להתנות את סוגיית ההצפה. חברת כי"ל מקבלת זיכיון עד שנת 2030

2003 מבקר מדינה מפרסם דו"ח ראשון על פתרון קבע

2005 מבקר המדינה מפרסם דו"ח שני

2006 המלונאים טוענים בבג"ץ שהמדינה לא פועלת למניעת הצפה

מאי 2011 שר התיירות אמור לקבל החלטה על פתרון קבע



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#