מה עושים הבריטים כשנמאס להם מהקיצוצים? - Markerweek - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה עושים הבריטים כשנמאס להם מהקיצוצים?

הבריטים אוהבים להתגאות בכוח הסבל שלהם, ביכולתם לשמור על קור רוח ולהמשיך הלאה גם כשהכל מסביב קורס ■ מסע ברחובות האימפריה מגלה שגם לבירת האנדרסטייטמנט, השקועה בחובות כבדים ובאבטלה גואה, יש גבולות

2תגובות

לונדון

לונדון 2011. במבט ראשון, העיר אפורה כתמיד. התיירים ממשיכים לשטוף את רחובותיה, רחוב אוקספורד הומה אדם, אנשים עדיין נדחסים אל הרכבת התחתית בדרכם לעבודה ובניגוד לערים אירופיות אחרות, כמו מדריד או אתונה, אין כל סימן לכך שהכלכלה הבריטית נמצאת במשבר.

"לונדון אינה מייצגת. אם תיסע ללידס או לניוקאסל, תראה סיפור אחר לגמרי", אומר אנדרו גזיטואה, ראש מחלקת בנקאות ההשקעות של מריל לינץ' במרכז ומזרח אירופה, במזרח התיכון ובאפריקה. "זה קצת כמו שתי מדינות בתוך מדינה אחת", הוא מוסיף, אף שהנתונים מורים על כך שבעיר הבירה אחד מכל ארבעה ילדים הוא עני.

ואולם גם מחוץ למרכז לונדון, ברובעים כמו האקני, איסלינגטון ובריקסטון, אין כל סימן לתסכול גדול מהרגיל. גם סלפורד ומנצ'סטר נראות אפורות ומנומנמות, כבימים כתיקונם. במוס סייד שבמנצ'סטר ובהאקני שבלונדון, שני מוקדים ידועים לשמצה של פשיעה בבריטניה, חוששים התושבים יותר מהמתיחות הבין-גזעית מאשר מכל דבר אחר.

בהאקני, קריקטורה בודדת שנתלתה על השער של מגרש כדורגל שנסגר בשל קיצוצים תקציביים שואלת בנימוס: "מה, אין שירותים ציבוריים?". במנצ'סטר פוטרים שני זקנים שיושבים לפיינט של בירה ב-15:00 את בעיותיה של הכלכלה ב"אפשר לחשוב שמשהו השתנה פה ב-20 השנים האחרונות".

אלא שבשבועות האחרונים בכל זאת ניכר שינוי באווירה, במיוחד לאחר שהתארגנה בלונדון ההפגנה הגדולה ביותר שראתה העיר מאז ההפגנות נגד המלחמה בעירק ב-2003. 250 אלף איש, לפי הערכות המשטרה, יצאו לרחובות ב-26 במארס כדי למחות נגד תוכנית הקיצוצים. "רווחה ולא מלחמה", זעקו המפגינים, שעה שחלק קטן מהם השחיתו חנויות והתעמתו עם כוחות המשטרה, כשהם משליכים בקבוקים לעבר השוטרים. בהפגנה צעדו יחדיו מורים, אחיות, סטודנטים, גמלאים, עובדי המגזר הציבורי ואנרכיסטים.

רויטרס

הסיבה להפגנה היתה תוכנית הקיצוצים של ממשלת בריטניה, בראשות דיוויד קמרון, תוכנית הצנע החמורה ביותר שראתה בריטניה זה שישה עשורים. היא כוללת קיצוצים בהיקף עצום של 80 מיליארד ליש"ט (130 מיליארד דולר) בתקציבי הממשלה והרשויות המקומיות, ברווחה, בחינוך ובשירותים ציבוריים אחרים וקיצוץ של קרוב לחצי מיליון משרות במגזר הציבורי.

בריטניה, שנקלעה למיתון עמוק וכואב בעקבות המשבר הכלכלי העולמי, נכנסה בשנה האחרונה לעידן צנע כואב לא פחות. לאחר "עשור נחמד" של צמיחה כלכלית, ירידה באבטלה ועלייה בשכר, מבטיחה להם כעת הממשלה עשור של פיכחות, קיצוצים והידוק חגורות. לדברי הממשלה, הקיצוצים נועדו להציל את בריטניה מגורל דומה לזה של יוון ואירלנד, שנזקקו לבקש חילוץ בינלאומי לאחר שלא היו יכולות לעמוד בהתחייבויותיהן.

אפילו כשמדובר בחתונה המלכותית של הנסיך ויליאם וקייט מילדטון שתתקיים בעוד שבועיים, הבריטים נוטים לחשוב על הכיס - במיוחד לאור העובדה שאיומי אנרכיסטים על כך שינסו לפגוע בחתונה הובילו להוצאות אבטחה מנופחות של 30 מיליון ליש"ט; הוצאות שעלולות ליפול על כתפיהם.

בכירים במדינה חוששים כי האיומים ריאליים, ויש להם סיבה טובה לחשוב כך: ארגונים רדיקליים כמו Sluts Against Cuts ו-Lunarchy, כמו גם ארגון Meltdown שאירגן את ההפגנות נגד ועידת ה-G20 בלונדון ב-2009, כבר הודיעו על הכוונה לערוך הפגנה בעירום מול החתונה, בגלל הראוותנות והבזבזנות הנלוות אליה. ארגונים אחרים טענו כי יסתערו על המבנים הסמוכים לכיכר טרפלגר ויארגנו הפגנה המונית במקביל לחתונה, שתלווה בשימוש מסיבי ברימוני עשן.

ובחזרה לגזרות הצנע, שהצליחו להוציא אפילו את הבריטים, עם שאינו ידוע כמו הצרפתים ביציאה להפגנות סוערות, מהנימוס המסורתי שלהם. שביתות של עובדי הרכבת התחתית בלונדון באוקטובר ובנובמבר 2010 שיתקו בפועל את כלכלת בריטניה; ובשבוע שעבר הקימו עשרות בני אדם מאהל מחאה בכיכר טרפלגר כדי למחות על הקיצוצים. מחאות נוספות - סוערות וסוערות פחות - צפויות בשבועות הקרובים. אלא שלמרות התעוררותה של תנועת המחאה והתמונות הדרמטיות ששודרו מההפגנות, עוד מוקדם לקבור את הנימוס הבריטי. "זה לא בסדר מה שהם עושים", אומר ריצ'רד, 30, סוכן ביטוח מלונדון, שעה שהוא גומע פיינט אחרי פיינט של "גינס", "אבל מה כבר אני יכול לעשות בקשר לזה? המשכורת שלי לא עלתה השנה. טוב, גם ככה לא תיכננתי לקנות מכונית".

"אנחנו מאוד שקטים. אנחנו לא יוצאים להפגנות כמו בצרפת או יוון. הפעם האחרונה שהפלנו מלך היתה ב-1649", מסביר טים לוניג, פרופסור בבית הספר לכלכלה של לונדון (LSE), את השקט היחסי של הבריטים, שבועיים לפני ההפגנות הגדולות במרכז לונדון. "הממשלה ניצחה בבחירות, העם אמר את דברו. על אף שאני לא מסכים עם מה שהם עושים, אני מסכים עם זכותם לעשות זאת. זאת גם ההרגשה הרווחת בקרב הבריטים. כך היה גם תחת טוני בלייר, שלמרות ההפגנה הגדולה נגד הכניסה לעירק, העם קיבל את החלטתו לעשות זאת. בסך הכל, הם אנשים מכובדים שעלו על פתרון יסודי, שאתו אני לא מסכים לגמרי. אבל זה לא שהייתי מסרב לשתות תה אתם", אומר לוניג, שאינו תומך בהפגנות.

"אם תסתכל על היוונים, במה ההפגנות עזרו להם? לפעמים פשוט צריך להכיר בכך שהעולם הוא כמו שהוא, ולהבין שאתה בפיגור. הממשלה הרי לא גונבת את הכסף. מישהו צריך לשלם את החשבון. אנשים רוצים שהבנקים ישלמו הכל, הבנקאים רוצים שהוא יתחלק יותר בשווה".

"אנחנו מאוד מנומסים", אומרת הת'ר סטוארט, העורכת הכלכלית של העיתון הבריטי "אובזרוור". "אנחנו לא צרפתים, אנחנו לא טובים במחאות רחוב. כשהסטודנטים יצאו להפגין בסוף 2010, רבים הופתעו לראות צעירים בריטים, שהם בדרך כלל אפאתים, יוצאים לרחובות. זה מראה על תחילתה של התעוררות. אבל גם שם, בסך הכל, מדובר במשהו מנומס מאוד, לא אנשים שצועקים זה על זה".

המצב הכלכלי המדכדך הפך גם את האולימפיאדה, שתיערך בלונדון בשנה הבאה לראשונה מאז 1948, לאירוע שהבריטים לא ממהרים להתלהב ממנו. סקרים הראו כי הבריטים מתרגשים פחות מהאולימפיאדה הנוכחית לעומת שנים קודמות, בין היתר בשל יוקר הכרטיסים. במקביל, במסגרת תוכנית הצנע של הממשלה, קוצץ תקציב האולימפיאדה, שמוערך ב-9 מיליארד ליש"ט - ב-27 מיליון ליש"ט. רבים בבריטניה נהנים כיום להזכיר בגאווה את הרוח הבריטית בימי הבליץ הגרמני, שעה שמטוסי הקרב של הנאצים הרגו רבבות בני אדם, אך בניגוד לציפיותיהם לא הצליחו לשבור לבריטים את המורל. "עם כל בליץ", כתב עליה נואל קווארד בשיר London Pride מ-1941, "רוחה מתחזקת". "יש קונצפט שכולנו גאים בו", אומרת סטוארט, "והוא רוח הבליץ. לא משנה מה קורה, הבריטים נושכים את שפתיהם, קמים בבוקר ועושים את מה שדרוש".

"הבריטים טובים מאוד בהתמודדות עם קשיים. הם כמעט לא אוהבים לשמוע שדברים מסתדרים", אומר ג'ון קיי, פרשן כלכלי בכיר בעיתון "פייננשל טיימס" ואחד הכלכלנים הבכירים בבריטניה. "אנחנו פשוט מבינים שלפעמים המצב קשה ואין מה לעשות".

"אני חושבת שהבריטים קצת נבוכים לדבר על כלכלה", אומרת סטוארט, "אף שכעיתונאית, אני מבחינה ביותר התעניינות כיום. פעם, כשהייתי אומרת שאני עיתונאית כלכלית זה היה סוף השיחה. כיום אנשים שואלים שאלות, אומרים את דעתם, מביעים כעס".

"אנחנו נערכים כעת לקראת קיצוצים כואבים בשנתיים הקרובות", מוסיפה סטוארט. "יש הרגשה שהממשלה עורכת ניסוי כלכלי באמצעות קיצוצים אגרסיביים מאוד, אבל רק עכשיו אנחנו מתחילים לחוש בכאב שגורמים הקיצוצים האלה. עבור משקי הבית, הכאב רק התחיל. המע"מ רק הועלה. צעדי קיצוצים נוספים רק מתחילים להיכנס לתוקף, במיוחד במגזר הציבורי. אם יתעורר זעם ציבורי, זה יקרה רק בעוד חצי שנה או שנה. הולך להיות מעניין מאוד מבחינה כלכלית בשנה הקרובה, בין אם הממשלה תצליח ובין אם לא".

הכלבה פרינסס כמשל

הכלבה פרינסס נמצאה בדצמבר 2010 בלנקשייר ומיד זכתה לכינוי המחמיא "הגורה העצובה ביותר בבריטניה". היא סבלה ממחלת עור קשה, שהותירה אותה קירחת לחלוטין, ונמצאה גוססת בקופסת קרטון כשהיא קופאת מקור, לאחר שננטשה באכזריות על ידי בעליה. "היא אפילו לא יודעת איך לשחק, היא מפחדת אפילו מהצעצועים שהבאנו לה", סיפר אז אחד מעובדי מרכז החירום לחיות שחילצו אותה לעיתונים. היא נזקקה לטיפול יקר של עשרות אלפי ליש"ט, אמרו הווטרינרים, ונאבקה על חייה. בזמן שכלבים אחרים היו יכולים לצאת ולשחק, היא נאלצה להישאר בפנים, מחשש שלא תוכל לעמוד במזג האוויר. ארבעה חודשים בלבד לאחר מכן, רשמה פרינסס התאוששות מפתיעה: שיערה צמח מחדש, היא מצאה בית אוהב וזכתה לצאת החוצה. הכלבה העצובה בבריטניה, מדינה מלאה בגורים עצובים, זכתה למנת אושר משלה.

בלומברג

סיפורה של פרינסס הוא רק אחד מתוך אינספור סיפורים חדשותיים העוסקים בהתגברות על קשיים ועל עוני שכיכבו בתקשורת הבריטית בשנה האחרונה. הכלכלה הבריטית, הסובלת מאבטלה גבוהה, מצמיחה מדשדשת, מחובות מרקיעי שחקים ומעלייה חדה במחירי הדלק, לא מצליחה להיחלץ מצרותיה. שעה שהממשלה בראשות דיוויד קמרון מובילה גל קיצוצים חריף ושנוי במחלוקת, שיקצץ בשירותים רבים ויוביל לפיטוריהם של עשרות אלפים, אין זה פלא שהבריטים נתלים בכל תקווה אפשרית. בשנה שעברה היתה זו פציעתו של כוכב הכדורגל ויין רוני, שאותה המשיל ראש הממשלה לשעבר גורדון בראון לפציעתה של הכלכלה הבריטית, והוסיף כי יש להעניק לה זמן כדי לאפשר לה להחלים.

לצד הדיווחים הבלתי פוסקים על ההכנות לקראת החתונה המלכותית של וויליאם וקייט, אוהבים הבריטים במיוחד סיפורים כמו זה של פרינסס. "בסוף גם אנחנו נעמוד על הרגליים", אומר טוני, נהג מונית ואב לשניים, ומוסיף: "אני לא איש רגיש, אבל תרמתי 5 ליש"ט לבית מחסה לחיות אחרי שקראתי על פרינסס".

למשבר הכלכלי העולמי נכנסה בריטניה, לפחות לכאורה, במצב הטוב ביותר האפשרי, לאחר 40 רבעונים רצופים של צמיחה תחת ממשלת הלייבור של טוני בלייר, שעלתה לשלטון במאי 1997 והובילה את הכלכלה הבריטית לעשור של צמיחה. בסך הכל, הכלכלה הבריטית נהנתה מ-15 שנות צמיחה בקצב ממוצע של 2.7% בשנה בין 1992 ל-2007, לפי נתוני קרן המטבע הבינלאומית (IMF). "העשור הנחמד", כפי שכינה אותו נגיד הבנק המרכזי של בריטניה מרווין קינג, לווה בצמיחה מהירה, ירידה באבטלה לרמתה הנמוכה מזה שני עשורים, בשיפור במסחר ובעלייה בשכר הריאלי ובצריכה הפרטית, יחד עם אינפלציה מתונה והשקעות ממשלתיות נרחבות בחינוך ובבריאות. מגזר הפיננסים פרח, בעוד ששוק הדיור נהנה מבועה דומה לזו של ארה"ב, שבמהלכה עלו מחירי הבתים ב-90% בין 2002 ל-2007 ובנוסף הליש"ט זינק לשיא של 2 דולרים.

"היה לנו משבר יוצא דופן", אומרת סטוארט. "שהגיע לאחר תקופה של צמיחה יציבה, אינפלציה נמוכה, זמנים טובים למשפחות ולמשקי בית, שבהם המשכורות עלו במהירות. צמחנו, לא היו לנו בעיות. ואז נחת עלינו משבר פיננסי עצום, שממנו סבלנו בגלל המגזר הבנקאי.

"נראה לי ששתי נקודות המפתח הן שנכנסנו ל-2009 במשבר, עם גירעון תקציבי גדול, משום שבין 2000 ל-2006 התרנו הוצאות תקציביות גדולות ביותר מבלי להעלות מסים", אומר קיי. "היה לנו עשור שבו ההוצאות הממשלתיות גדלו באופן חסר תקדים", אומרת סטוארט, "אני, למשל, ילדתי לפני תשעה חודשים בבית חולים חדש ומפואר מאוד בלונדון, שבו כל הציוד היה חדיש. זה מאוד יוצא דופן בבריטניה, שבה אתה לא מצפה למשהו כזה. למעשה, בכל פעם שאתה הולך לבית חולים ציבורי אתה מצפה לצוות שחוק ולאווירה קודרת. כך שלדעתי אפילו אם הקיצוצים יובילו אותנו רק לרמת ההוצאות הממשלתיות של 2006, זה בהחלט יהיה הלם לאבד את הדברים האלה".

עם זאת, "העשור הנחמד" של הכלכלה הבריטית הסתיר אמיתות פחות נחמדות, כמו תלות מוגזמת במגזר הפיננסים, שצמח בשנים שלפני המיתון ליותר מ-9% מהתמ"ג, ובבועת הנדל"ן. המשבר הפיננסי, יחד עם פקיעתה של בועת הנדל"ן, הובילו את בריטניה למיתון הראשון שלה מאז 1991. ביטחון הצרכנים נפל לרמתו הנמוכה מזה עשור, האינפלציה זינקה לרמה של 3% ומחירי הבתים נפלו בקצב המהיר ביותר מאז 1991 לאחר שהבנקים הפסיקו להעניק משכנתאות. בספטמבר 2008 כבר נאלץ שר האוצר דאז, אליסטר דרלינג, להזהיר כי בריטניה עומדת בפני המיתון הקשה ביותר שלה זה 60 שנה.

ב-8 באוקטובר 2008 הגיע המשבר בבריטניה לעיצומו, בעקבות קריסת ליהמן ברדרס בארה"ב, שעה שהממשלה נאלצה לחלץ את המגזר הבנקאי באמצעות הזרמה של 50 מיליארד ליש"ט והלאמה חלקית של רויאל בנק אוף סקוטלנד (RBS) ולוידס. RBS ולוידס לא היו הראשונים לקרוס. קדם להם בנק המשכנתאות נורתרן רוק, שנזקק לחילוץ בספטמבר 2007 בעקבות משבר האשראי העולמי.

עד אפריל 2009 עלתה התמיכה הממשלתית במגזר הפיננסי הבריטי ל-1.4 טריליון ליש"ט (2 טריליון דולר), או 22.8 אלף ליש"ט לכל אזרח בבריטניה. הגירעון התקציבי של בריטניה התנפח בעקבות חילוץ המערכת הפיננסית ליותר מטריליון ליש"ט, בעוד שמפלגות האופוזיציה הזהירו כי מדובר בפצצת זמן מתקתקת.

המשבר פגע קשות בכלכלה הבריטית, שנסוגה ב-4.9% ב-2009. ראש הממשלה דאז גורדון בראון, שטען בתחילה כי הכלכלה הבריטית מוכנה יותר מרוב המדינה להתמודדות עם המשבר הכלכלי וכי במקרה הגרוע ביותר היא תיסוג ב-1% בלבד, נאלץ להודות בתחילת אותה שנה כי הכלכלה הבריטית נכנסה למיתון עמוק, ככל הנראה החמור ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. האבטלה עלתה לרמתה הגבוהה מאז 1994, מגזרי השירותים והייצור נפלו לשפל של 16 שנה ורויאל בנק אוף סקוטלנד דיווח על הפסד שנתי של 28 מיליארד ליש"ט ב-2008, ההפסד הגדול ביותר שרשמה אי פעם חברה בריטית. קמעוניות כמו וולוורת'ס וחברות תעופה כמו XL קרסו, וחברות אחרות כמו בריטיש טלקום קיצצו עשרות אלפי משרות, שעה שהמפעלים הורידו את התפוקה לרמתה הנמוכה ביותר מאז שנות ה-70.

הבנק המרכזי של בריטניה, מצדו, הוריד את הריבית מ-5% ב-2008 ל-0.5% כיום - שפל של יותר מ-300 שנה, והורה על תוכנית רכישת אג"ח ממשלתיות בהיקף של 200 מיליארד ליש"ט בניסיון לעודד את הצמיחה הכלכלית.

גטי אמג'ס

במקביל זינקו חובותיה של בריטניה לרמות חסרות תקדים בעקבות תוכניותיה של הממשלה לעידוד הצמיחה, שאילצו אותה ללוות יותר ויותר. למרות הנתונים הממשלתיים המצביעים על חוב ממשלתי של 60% מהתמ"ג, הזהיר השבוע המרכז ללימודי מדיניות (CPS), מכון מחקר בריטי, כי החוב הלאומי האמיתי של המדינה כיום הוא 3.7 טריליון ליש"ט, או 240% מהתמ"ג, כולל פנסיות והתחייבויות נוספות - נתון שפירושו חוב של 138,359 ליש"ט לכל משק בית בבריטניה.

הגירעון התקציבי של בריטניה הוא של 10.2% מהתמ"ג נכון לסוף 2010 - יותר מזה של מדינות כמו ספרד ויוון. "העשור הנחמד", הזהיר קינג, פינה את מקומו ל"עשור הפיכח", שיאופיין במשמעת תקציבית נוקשה ובמדיניות חסכנית.

"עשור פיכח הוא אמנם לא כיף, אך הוא הדבר ההכרחי עבור בריאותנו הפיננסית", אמר קינג בנאום שנשא באוקטובר. על רקע משבר החובות ביוון, באירלנד ובפורטוגל, הזהיר סיימון ג'ונסון, לשעבר הכלכלן הראשי של קרן המטבע, שמצבה של בריטניה חמור באותה מידה כמוהן. עד מהרה למדו הבריטים מחדש מלה שנואה שחשבו שיוכלו להותיר מאחור אי שם בשנות ה-70: צנע. "ההכנסות ממסים נפלו. חלק גדול מהמסים בבריטניה מגיעים מהחברות וממגזר הפיננסים, ואלה נפלו בעקבות המשבר", אומר לוניג.

לאחר שיצאה מ-18 חודשים של מיתון, הארוך בתולדותיה, התפנתה בריטניה לעיסוק בבעיית החובות. לאחר שמאסו במפלגת הלייבור וקבעו כי כשלה בטיפול בכלכלה, בחרו הבריטים - לאחר מרוץ צמוד - במנהיג השמרנים דיוויד קמרון לראשות הממשלה, בקואליציה משותפת עם הליברל-דמוקרטים בראשות ניק קלג. גורדון בראון, שכשר אוצר תחת טוני בלייר טען כי הציל את כלכלת בריטניה ואכן נראה כגיבור לרגע בעיצומו של המשבר, התפטר מתפקידו כראש ממשלה כדי לאפשר את הקמת ממשלה.

קמרון, עם תדמית צעירה ונועזת, הבטיח לבריטים קיצוצים נרחבים ובחינה מחדש של "ההוצאות המשוגעות", כפי שכינה אותן, של ממשלות הלייבור. הוא הבטיח להם לבצע קיצוצים חדים בתקציבי הממשלה, אך גם במסים ובשכרם ובהטבותיהם של חברי הממשלה והפרלמנט. שר האוצר שלו, ג'ורג' אוסבורן, הציג במאי 2010 תוכנית צנע כמעט חסרת תקדים בחומרתה, שכללה קיצוצים בסך 6.2 מיליארד ליש"ט ברווחה, בתחבורה, בחינוך, ברשויות מקומיות ובמשרד המשפטים, והעלאה של המע"מ ל-20%.

"אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להגדיל את החוב הלאומי שלנו בקצב של 3 מיליארד ליש"ט בשבוע", אמר אוסבורן, שמונה לתפקיד בגיל 39 ונהפך לשר האוצר הצעיר ביותר בבריטניה מזה 125 שנה. באוקטובר הוא כבר הכין לבריטים שורה של קיצוצים חדשים בסך 83 מיליארד ליש"ט (130 מיליארד דולר), החמורים ביותר מזה 60 שנה: משרדי הממשלה נדרשו לקצץ את תקציביהם ב-20%, תקציב הביטחון קוצץ ב-8%, גיל הפרישה יועלה מ-65 ל-66 עד 2020 ו-490 אלף משרות במגזר הציבורי, 8% מכוח העבודה במגזר, קוצצו. "היום הוא היום שבו מתרחקת בריטניה מסף התהום", אמר אוסבורן. השר לאיכות הסביבה, גרג ברקר, היה בוטה יותר כשאמר החודש: "אנחנו מבצעים קיצוצים שמרגרט תאצ'ר היתה יכולה רק לחלום עליהם".

"הבחירה היתה בין ממשלה שתמשוך בכתפיה ותגיד שהמצב לא נורא לבין ממשלה שתגיד שאנחנו צריכים לסבול ושהיא תחתוך בבשר החי עד העצם, וזאת הממשלה שבה בחרנו", אומרת סטוארט. "לכן אי אפשר לומר שאנחנו אפאתים. אם כבר, אנחנו מזוכיסטים".

נקלענו למלכוד 22

בתחילה, לפחות, האמינו הבריטים לתורת הקיצוצים של קמרון ואוסבורן. הרי אפילו דרלינג ובראון הודו כי יש לבצע קיצוצים חמורים כדי להפחית את הגירעון. המחאה נגד הקיצוצים היתה מוגבלת, באופן יחסי, עד שהתפוצצה באלימות בהפגנות הסטודנטים הגדולות בנובמבר 2010. 50 אלף סטודנטים יצאו לרחובות לונדון בנובמבר במחאה על תוכניות הממשלה להעלות את שכר הלימוד, התעמתו עם השוטרים, השחיתו חנויות ואף פרצו למטה המפלגה השמרנית. הסטודנטים הזועמים מחו נגד תוכניתה של הממשלה לבטל כמעט לחלוטין את הסובסידיות הממשלתיות לאוניברסיטאות, דבר שיזניק את שכר הלימוד באוניברסיטאות מ-3,290 ליש"ט בשנה ל-9,000 ליש"ט ואף ליותר מכך במוסדות יוקרתיים יותר כמו אוקספורד וקיימברידג'.

הצלחתה של הפגנת הסטודנטים הראשונה הובילה להפגנות נוספות ב-24 בנובמבר, ב-30 בנובמבר וב-9 בדצמבר בלונדון ובערים אחרות, שבהן נכחו אלפי מפגינים שחלקם ניסו גם לפרוץ לפרלמנט. בהפגנה בדצמבר המפגינים, שנשאו שלטים כמו "לא לחלאות השמרניות", אף תקפו את המכונית שבה נסעו הנסיך צ'רלס ורעייתו קמילה, שעברה בסמוך למוקדי ההפגנה. תגובת המשטרה היתה חמורה, ובמקביל ניסתה הממשלה לצייר את מארגני ההפגנות, בהם הנשיאה השנויה במחלוקת של התאחדות הסטודנטים באוניברסיטת לונדון, קלייר סלומון, כטרוריסטים.

המחאה היתה מוגבלת כמעט באופן בלעדי לסטודנטים עד שהתפרסמו נתוני התמ"ג של הרבעון הרביעי וזיעזעו את בריטניה. למרות ההבטחות כי מדיניות הצנע, שחלקה כבר נכנס לתוקף, תחזיר את בריטניה למסלול צמיחה, הראו הנתונים כי התמ"ג הבריטי נסוג ב-0.5% ברבעון הרביעי של 2010. חמור מכך, הכנסות משקי הבית בבריטניה ירדו ב-2010 לראשונה מזה שלושה עשורים. ההכנסה הממוצעת לאחר מסים בבריטניה ירדה ב-2010 ב-0.8% ל-13,980 ליש"ט, הירידה הראשונה מאז 1981 כשבריטניה עדיין התקשתה להתאושש ממיתון, והירידה החדה ביותר מאז 1977.

בעוד שהשכר הממוצע ירד, המשיכו המחירים לעלות והנטל על משקי הבית גדל. למעשה, לפי נתוני הממשלה, החוב הממוצע של משקי בית בבריטניה יזנק בארבע השנים הקרובות מ-58 אלף ליש"ט ל-77.3 אלף ליש"ט, ומשפחות ייאלצו לקחת הלוואות כדי לפצות על הקיצוצים הממשלתיים. אוסבורן הבטיח להמשיך במדיניות הקיצוצים למרות הנתונים, שחלק מכלכלני הממשלה טענו כי נבעו מהחורף הקשה.

כדי להקל על המעמד הבינוני בבריטניה, חשף אוסבורן בחודש שעבר את תקציבו ל-2011 הכולל סעיפים כמו סיוע לרוכשי בית ראשון, לבעלי כלי רכב ול-25 מיליון משלמי מסים באמצעות העלאת סף המס המינימלי, סעיף שפירושו הוצאה מוחלטת של 1.1 מיליון אזרחים ממעגל משלמי המסים. הממשלה גם הבטיחה לסייע לרוכשי בתים באמצעות הענקת הלוואות ללא ריבית של עד 20% מערך הנכס ובאמצעות הפחתת התשלום הראשוני המינימלי שיידרשו רוכשי בית ראשון לשלם. כמו כן היא הבטיחה כי מס הדלק יופחת בפני אחד לליטר בנוסף להפחתה של 2% במס החברות, ולאחר מכן יירד ב-1% מדי שנה.

עם זאת, אוסבורן גם הפחית את תחזית הצמיחה של בריטניה ל-2011 וחשף מצב תקציבי חמור מהציפיות. כך, חובותיו של הממשל הבריטי צפויים לעלות ל-60% מהתמ"ג ב-2011, וימשיכו לטפס בשנה הבאה ל-71% מהתמ"ג. הממשלה צופה כעת שכלכלת בריטניה תצמח ב-1.7% בלבד בשנה הקרובה לעומת תחזית קודמת שצפתה צמיחה של 2.1%, וצמיחה של 2.5% ב-2012. כלכלני ה-OECD צופים כי בריטניה תרשום צמיחה של 1% ברבעון השני של 2011; כשליש בלבד מקצב הצמיחה הממוצע בקרב כלכלות ה-G7. במקביל עלה מספר המובטלים ל-2.5 מיליון - שיא של 17 שנה, ושיעור האבטלה בקרב הצעירים עלה לשיא של 18.3%.

"הרעיון הבסיסי של הממשלה הוא שצריך להקטין את הפעילות הממשלתית באופן משמעותי כדי לכסות את הגירעון", אומר אבנר עופר, פרופסור להיסטוריה כלכלית באוניברסיטת אוקספורד. "את הדבר הזה אפשר לעשות בשתי דרכים: האחת היא להעלות מסים והשנייה היא להקטין את ההוצאות. הנחת המוצא היא שמסים יפגעו בתמריץ הכלכלי ואז לא תהיה צמיחה. אותם אנשים לא שואלים מהו התוצר, מהו הערך של ההוצאה הממשלתית. הוצאות ממשלתיות הן גם יצרניות - הוצאה על חינוך היא יצרנית, הוצאה על בריאות היא יצרנית. במובן מסוים אפשר לומר שאפילו הוצאה על פנסיה היא יצרנית. אחת התוצאות של האיזון שהם בחרו בו - לא להעלות מסים בכלל ולקצץ באופן חריף בהוצאות הציבוריות - תהיה צמיחה משמעותית באבטלה. התקווה שלהם היא שהמגזר הפרטי יקבל תמריצים ויספוג את האבטלה הזאת. אבל אני לא אופטימי, כי המגזר הפרטי בבריטניה הוא לא יצירתי ולא חדשני במיוחד. דווקא המגזר הציבורי טוב יותר. האוניברסיטאות טובות. את זה הם לא רוצים לעודד. הם רוצים לעודד את המגזר הפרטי, שלו אין היסטוריה כל כך מוצלחת".

"אין צד פוליטי בבריטניה שלא חושב שהגירעון העצום הוא בעיה", אומרת סטוארט. "גם הלייבור תיכננו לבצע קיצוצים משמעותיים, אם כי הם טוענים שהקיצוצים של אוסבורן מהירים מדי וחריפים מדי. אבל יש הסכמה נרחבת על הצורך בקיצוצים. החשש שלי הוא שבמהלך מניעת משבר החוב הם יובילו למשבר כלכלי חמור יותר. זאת הסכנה. אחד התרחישים האפשריים הוא שהקיצוצים יחנקו את ההתאוששות, יובילו לעלייה באבטלה ולירידה בצריכה הפרטית וישלחו את הכלכלה בחזרה למיתון כואב. זה אולי ירצה את שוקי האג"ח, אבל לא את האוכלוסיה".

אנחנו במלכוד 22", אומר קיי, "אנחנו עומדים בפני 5-10 שנים של צמיחה אטית, בדרך זו או אחרת. הוויכוח הוא על הפרטים. על אף שבדרך כלל אני לא מאמין בקיצוצים ואני די תומך בחבילות תמריצים, בהקשרים אחרים, אין לנו אלטרנטיבות אלא לנקוט בקיצוצים רדיקליים".

שערוריית שכר הבכירים

אחד מדברי הביקורת המושמעים לעתים תכופות נגד ממשלתו של קמרון הוא כניעותה מול החברות הגדולות, במיוחד הבנקים. בניגוד להצהרות הלוחמניות שהשמיע דרלינג לאחר המשבר על כוונתו להעלות את המסים על הבנקים ולאחר שהעלה את המסים על עשירי המדינה, ביטל אוסבורן את המס על רווחי הבנקים, שגייס 3.5 מיליארד ליש"ט לקופת בריטניה ב-2010. הוא גם הודיע על כוונתו לבטל את העלאת המס על האחוזון העליון, שתחת דרלינג שילם מס הכנסה של 50%.

למרות כוונתן של 25% מהחברות להקפיא את שכר הבכירים ב-2011 ולמרות ההבטחות לפעול נגד שכר הבכירים והבונוסים שניתנים להם, הבכירים של 350 החברות הגדולות בבריטניה צפויים לקבל בונוסים גדולים יותר ב-2011, ו-75% מהחברות הנותרות מתכננות להעלות את שכר הבכירים ב-3% לפי מחקר של חברת ראיית החשבון PwC. במגזר הפיננסי, מנכ"לי רויאל בנק אוף סקוטלנד ו-HSBC צפויים לקבל שכר גבוה יותר ובונוסים בסך מיליוני דולרים עבור 2010. בכירי רויאל בנק אוף סקוטלנד, שעדיין לא פרע את חובו לממשלה ונותר מולאם חלקית, חלקו ביניהם בונוסים בסך 20 מיליון ליש"ט ב-2010, לפי PwC. ב-2010 זינק הבונוס החציוני של מנהלי 100 החברות הגדולות בבריטניה ב-30% ל-111% משכר הבסיס. הבונוס המקסימלי בבריטניה עלה מ-150% משכר הבסיס ל-175% ממנו.

רויטרס

העלייה בשכר הבכירים בבריטניה עוררה שערורייה ציבורית, במיוחד בעקבות העלאות השכר הנדיבות במגזר הפיננסי, בהן שכרם של מנהלי בנקים שחולצו על ידי הממשלה. "מדוע הבנקים בכלל משלמים בונוסים? משום שהם חיים בעולם שבו הם נחשבים גדולים מכדי ליפול ושבו המדינה מחלצת אותם", אמר קינג.

הידיעות על העלאת שכר הבכירים בבנקים התפרסמו שבועות לאחר שאוסבורן חתם על "פרויקט מרלין", הסכם בין הממשלה לבין ארבעת הבנקים הגדולים בבריטניה שבמסגרתו הם יגדילו את פעילות ההלוואות, יזרימו 190 מיליארד ליש"ט לכלכלה השנה וירסנו את הבונוסים לבכירים - ובתמורה הממשלה לא תנקוט צעדים נוספים להגבלת השכר ולהגדלת המיסוי על רווחיהם. ההסכם זכה לביקורת חריפה מצד האופוזיציה, שטענה כי מדובר בהרשאה ממשלתית לבנקים לעשות כרצונם על חשבון הציבור מבלי לפעול לעידוד הצמיחה.

ואכן, מרבית בעלי העסקים הקטנים בבריטניה השיבו בסקרים שנערכו באחרונה כי הם אינם חשים שינוי במדיניות הבנקים כלפיהם. בנק ברקליס, שלא קיבל סיוע ממשלתי, הודיע במקביל כי מנכ"ל הבנק בוב דיאמונד ושניים מסגניו קיבלו קרוב ל-30 מיליון ליש"ט בשכר ובבונוסים עבור 2010, בנוסף ל-77 מיליון ליש"ט שקיבלו עבור ביצועיהם בשנים קודמות. 231 עובדים בכירים בבנק, לפי ברקליס, השתכרו 2.4 מיליון ליש"ט בממוצע ב-2010; ובכירים באופוזיציה טענו כי תוכנית הבונוסים בברקליס הוכיחה את כישלונו של פרויקט מרלין ואת חוסר האונים של הממשלה.

סטוארט לא רואה ביחס הסלחני כלפי הבנקים תוצאה של שחיתות ממשלתית, או של יחסים לא תקינים בין הון לשלטון. "בשנות ה-90 איבדנו חלק גדול מפעילות הייצור שלנו לטובת מדינות אחרות. אם אתה בכיר ממשלתי, ואתה רואה את הבנקים הבריטיים מרוויחים ומובילים במגזר שלהם, אתה חושב: 'לפחות זה מגזר שמניב הכנסות ממסים ומוביל בתחומו בעולם'. HSBC, ברקליס, סטנדרד צ'רטרד, רויאל בנק אוף סקוטלנד של לפני המשבר - אין לנו חברות כאלה באף מגזר אחר. היחס הסלחני נובע לא מעט מגאווה.

"היית מצפה שבארה"ב יתנגדו יותר מאתנו להלאמה, אבל דווקא פה הממשלה חששה מאוד משימוש בכוח שלה בנוגע לבנקים. ואנחנו מחזיקים בבעלות עליהם. כשהבנקים חזרו לחלק בונוסים, דרלינג אמר 'הזדעזעתי לשמוע על זה', שזה משפט מוזר לומר כשאתה הבעלים של אותם בנקים. הממשלה חוששת להפעיל את הסמכות שלה על הבנקים, ושוכחת שהם עשו בלגן נוראי מעצמם ומהכלכלה, אבל בקושי יכולנו לחלץ אותם קודם ולא נוכל להרשות לעצמנו לחלץ אותם שוב".

"אני נבעת כשאני חושב על מה יכול לקרות", אומר קיי, "מטריד אותי, וזאת לא בעיה של בריטניה לבדה, שכנראה שזה בלתי נמנע שיהיה עוד משבר פיננסי. הבעיות שהובילו למשבר הקודם יצוצו שוב, זה רק עניין של זמן".

"המגזרים האלה, בעיקר המגזר הפיננסי, הגיעו למצב של שליטה כמעט מוחלטת במערכת הפוליטית", אומר עופר, "האינטרסים של המגזר הזה הם שמכתיבים את המדיניות הכלכלית. זה לא מעורר תקווה לעתיד". קיי מוסיף כי "אני חושב שמהמשלה חשה יראת כבוד מהמגזר הפיננסי. יש לו לובי פוליטי חזק, כמו בארה"ב. הם חכמים, הם עשירים והממשלה מתכופפת ונכנעת להם".

מאשימים את המהגרים

למרות הסטטיסטיקות היבשות המדווחות על ירידה עקבית בפשיעה במנצ'סטר בשנים האחרונות, עדיין כל מה שדרוש הוא דקה אחת של חוסר תשומת לב במוס סייד כדי שהמצלמה שלך תיגנב. רגע אחד של התמתחות ושיחה עם מקומי, ואתה מוצא את עצמך רודף אחרי שני ילדים שרצים במורד הרחוב כשהמעיל שלך בידיהם. מוס סייד, אחד מהרובעים האלימים ביותר של מנצ'סטר, קלט בעשור האחרון מהגרים רבים מהקריביים וממדינות אפריקאיות כמו סומליה. הרובע מהווה כר פורה לפעילותן של כנופיות סמים, והיה אחד מהגורמים המובילים שזיכו את מנצ'סטר בכינוי Gunchester בשנות ה-90 ובתחילת העשור הקודם.

"אחותי שעבדה בבית ספר פוטרה, אבל מה שמטריד הרבה יותר זה הם", אומר מיק, 23, גלוח ראש ממוס סייד, אחד מהלבנים המעטים שנותרו בשכונה, כשהוא מניד בראשו לעבר קבוצה של מהגרים ממוצא סומלי. ואכן, הבריטים, שלא נלהבים לדבר על כלכלה ופוליטיקה, יכולים לדבר עוד ועוד על בעיית ההגירה. בריטניה קלטה יותר משלושה מיליון מהגרים, רבים מהם ממוצא מוסלמי, תחת ממשלת הלייבור, שבניגוד לממשלות אירופיות אחרות נהגה במדיניות של דלת פתוחה בנוגע להגירה. מיליון מהגרים נוספים, לפי הערכות, נכנסו למדינה באופן לא חוקי. בסך הכל, כמעט מדי דקה, נכנס מהגר נוסף לבריטניה תחת ממשלת הלייבור. כעת, כשחרב הקיצוצים מונפת מעל לראש, ממהרים הבריטים להטיח האשמות במהגרים, והמתיחות התרבותית הגבוהה גם כך מתעצמת.

"שיעזבו לחור שממנו באו", אומרת אליס, 24, מסלפורד, עיר במחוז מנצ'סטר. בניגוד לערים אחריות בבריטניה, סלפורד דווקא לא קלטה מהגרים רבים בשנים האחרונות והרוב המכריע של אוכלוסייתה נותר לבן. היא התפרסמה ב-1949, לאחר שיואן מקול, שגדל בעיר בזמן שתעשיית הייצור הענפה שלה החלה להתפורר ולקרוס, כתב עליה את השיר "עיירה ישנה ומלוכלכת" (Dirty Old Town) וזיכה אותה בתדמית שלילית נצחית. תוכנית הקיצוצים של הממשלה הובילה לקיצוצים בסך 42 מיליון ליש"ט בתקציבה של עיריית סלפורד, ולפיטוריהם של 600 עובדים.

למרות האווירה העגומה, מתעקשים בריטים רבים לשמור על אופטימיות. "אז לא אצא בקרוב לחופשה באיביזה", אומר סוכן הביטוח ריצ'רד. "לא כדאי עכשיו, מחירי הדלק עלו". "אם איבדת את המשרה שלך, המצב נוראי", אומר לוניג, "אבל אם יש לך עבודה ואתה עובד במשרה מלאה, המיתון לא השפיע עליך".

"אני מדוכא יותר מכפי שאני מסוגל לזכור שהייתי", אומר קיי, "לא ריסנו את המגזר הפיננסי וזה ייצור בעיה, לא רק עבורנו אלא עבור הכלכלה הגלובלית כולה. המצב יתפוצץ יום אחד. אולי הגיע הזמן שזה יקרה". סטוארט, לעומת זאת, שומרת על אופטימיות. "התמודדנו עם דברים קשים בהרבה בעבר. מה גם שהאג"ח הממשלתיות שלנו הן לרוב לטווח ארוך הרבה יותר מאלה של פורטוגל למשל, או יוון, שיש להן תשלומים שהן צריכות לפרוע בטווח הקצר. לפחות לכאורה, המשבר שלנו לא כל כך בהול כמו המדינות האלה".

"אתה עוקב אחרי כדורגל?", שואל טום, נהג מונית בלונדון, שמעדיף לדבר על כל נושא חוץ מכלכלה. למחרת שיחקה צ'לסי נגד מנצ'סטר יונייטד. הוא לא ראה סיכוי שצ'לסי תנצח, וגם כך העדיף שמנצ'סטר תנצח, כדי שארסנל השנואה לא תשחק מול צ'לסי ותנצח. צ'לסי, בסופו של דבר, ניצחה את מנצ'סטר 1-2. "שירתתי באו"ם כחייל, והציבו אותי בישראל", הוא מספר בהתלהבות, "ראיתי את כל החיילים והחיילות. הלוואי שהיה שירות צבאי חובה גם בבריטניה, כי כל הילדים פה רק מתבטלים ועושים צרות".

"בשנות ה-70 היה הרבה יותר גרוע", קובע לוניג, "שבוע העבודה קוצץ לשלושה ימים מכיוון שלא היה לנו חשמל. כיום, אפשר ללכת למסעדה ולאכול פיצה. אנשים משלמים 30 ליש"ט למרוט גבות. ככה לא נראית כלכלה שקורסת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#