גאונות או בהמתיות? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

גאונות או בהמתיות?

2תגובות

משהו שונה בטקסט שאתם קוראים עכשיו. הוא עדיין אמור להיות חף משגיאות כתיב, הוא יהיה בסביבות 1,000 מלה ויעסוק כמובן בנסיבות החיים הלא פשוטות של הכותב. החריג היחיד הוא המקום שבו נכתב הטקסט הזה. קצת מצחיק, כמעט בלתי נתפש, אבל מדור עם שם כל כך מחייב נכתב לראשונה מזה שנתיים וקצת מהבית. נשבע. את מרבית הטורים אני נוהג לכתוב במקום העבודה, היו כאלה שנשלחו מלובי בית מלון בארצנו המופלאה, ושניים הועברו למערכת מדרום אפריקה. מהבית, מוזר עד כמה שזה נשמע, עדיין לא יצא לי לכתוב. עד עכשיו.

הבית הוא המקום שמספק לי את כל החומרים. הכתיבה בו, לעומת זאת, היא מעין מחסום שאני מתקשה לצלוח, לפחות כשעסקינן בטור הזה. יש לי חדר עבודה, האכסנייה שלנו מרושתת בשלוש עמדות מחשב נייחות ובמחשב נייד, כך שלמעט איזו נכות פסיכולוגית - באמת קשה להסביר את הממצא הזה. אם עינת היתה נדרשת להסביר את העובדה התמוהה הזאת, היא ודאי היתה קושרת אותה לשורש ב.ר.ח. מבחינתה, כל יציאה שלי את הבית אינה אלא אקט של מנוסה. גם אם אני יוצא לעבודה. אני, לעומת זאת, מבחין כנראה בין מקום שבו אני מקבל השראה למקום שבו היא קורמת עור וגידים לטקסט עיתונאי. ועיתונות, עד כמה שאני מבין, נעשית ברחוב או בעיתון.

אז איך בכל זאת נתקעתי בבית דווקא ביום הזה? עלמה. הקטנה שלנו חלתה, וכחלק מרעיונות וממגמות שחצו את סף דלתנו, התעקשה עינת כי הגיע הזמן לתקן עוול היסטורי. או כמו שהיטיבה לנסח זאת בהצעה קוסמת וחד פעמית להבקעת שער שוויון בדקה ה-90: "אני נשארתי 100 פעם עם הילדים, אז לא יקרה כלום אם פעם אחת גם אתה תפסיד יום עבודה". ניסיתי לומר לה שאני חייב לכתוב משהו לעיתון, שיש דד-ליין, אבל לא היה עם מי לדבר. היא פשוט הסתלקה. נתנה לעצמה גימלים.

עלמה, לעומת אחיה הגדול, היא מטופלת קלה. כנראה שכבר בגיל הזה קיים הבדל בין גברים לנשים בעמידות למחלות. היא לא עושה סיפור מחום, מתמודדת יפה עם שיטפונות מהאף ואפילו מסוגלת להקים עצמה מהמיטה לטובת נשנוש קל. עמרי, שעל פי רוב נוטה להיות החולה המדומה, הופך את מי שאיתרע מזלו להישאר עמו לחולה אף יותר ממנו. מדובר בתובענות חסרת גבולות. תביא לי, תעשה לי, תכין לי ועוד הטיות, שכמובן צריכות להיות בלשון נקבה. עינת נשבעת שהוא אחראי לפחות למחצית מימי המחלה שקיבלה מעבודתה.

איור: לי קורצווייל

בשעות הספורות שבהן ביליתי עם עלמה ניסיתי לחשוב איך יצא שעד היום לא החמצתי יום עבודה אחד, אף על פי שהיא ואחיה חלו קצת יותר מילד ממוצע. התשובות נעו בין גאונות צרופה שלי לבהמתיות במיטבה. תחילה החמאתי לעצמי. שיחקתי אותה, חייבים להודות. המעסיקים שלי מרוצים ממני, המשק הישראלי בוחן את האפשרות להעניק לי תעודת עובד מצטיין וחסכן, ושייח נסים ברזל יכול להתגאות בבנו הבכור. לפחות בעניין הזה, עד לכתיבת שורות אלה הייתי העתק מושלם של אבא שלי.

שלושה בנים הביאו לעולם בני הזוג נסים וזהבה ברזל. וכל אחד מהם, לעתים לבד, לעתים בסנכרון מושלם עם האחרים, חלה. ואני לא מדבר על איזו שפעת מינורית או על כאב ראש חולף. אני כיכבתי בילדות עם מום מולד בלב ואסתמה קשה, האח אמצעי סבל מהתכווצויות שהולידו סיפורי גבורה של האחות ז', והקטן פינק את ההורים עם קצרת ובעיה ברגל שחייבה ניתוח וגיבוס לתקופה ממושכת. האמת שהגזמתי קצת עם המלה "ההורים" במשפט הקודם. אבא שלי, כך מעידות העובדות, היה שם על תקן נפקד נוכח. אני מנסה לחשב תוך כדי כתיבה את כמות ימי המחלה ששווים האירועים הרפואיים האלה ומגיע למספר אסטרונומי. במקביל אני אומד את ימי העבודה שהפסיד אבא שלי, וספרה אחת בלבד קופצת מיד - 0.

אין טעם לקפוץ למסקנות נמהרות. זהבה ברזל היתה רוב ימיה עקרת בית, או עבדה בתנאים שאיפשרו לה היעדרויות ממושכות. נדמה לי גם שבסדר העדיפויות שלה, או בפרופורציות הבריאות שלה, תמיד העדיפה לסעוד את ילדיה ולא לשרת נאמנה את המעסיק. אבא שלי, לעומתה, חשב שהוא אלוהים. זאת אומרת, לא לקח לעצמו יום חופש או מחלה אחד. לא מתוך התנשאות, חשיבות עצמית או שוביניזם דוחה, אלא מפני שבאמת ובתמים האמין שהאנושות תקרוס אם ייעדר ממקום עבודתו - גם אם הילדים חולים, הרעיה דועכת והוא קודח מחום. למעט השנים האחרונות, שבהן עושה הגיל את שלו, אבא שלי היה מכבי תל אביב של שוק העבודה. בקיץ, בחורף, בסתיו ובאביב. והאיש לא היה לבלר, אלא סבל שמעמיס על הגב שלו מאות ק"ג ביום. לא משנה עד כמה חלה, הוא נמנע מלשכב במיטה. או כמו שאמא שלי אמרה: אם אבא יישאר אתכם בבית הוא באמת יהיה חולה. אז היא ויתרה.

אני יכול להחמיץ פה ושם ימי עבודה, זה ברור. ואפילו חוקי. דברים קורים. מישהו חולה, והדרך הטובה ביותר לצאת מזה היא יום או שניים של מנוחה. אף אחד לא ימות. אז איך זה שברירת המחדל מובילה תמיד לכך שעינת מודיעה למקום העבודה שלה שהיא חייבת להישאר בבית עם הילדים? כמעט כתבתי, יצא ככה. אבל זאת תהיה התחסדות. נדמה לי שמדובר במחלה גברית חשוכת מרפא. אנחנו נוטים לייחס לעצמנו חשיבות גדולה מדי או פשוט מבוהלים מדי. מאמינים שלא יסתדרו בלעדינו בעבודה, ומצד שני בטוחים שהיעדרות של יום אחד תגרום לאנשים במקום העבודה להבין שאפשר, ואפילו מוטב, בלעדינו. איך זה שדווקא כשהילדים חולים מדובר ביום העבודה החשוב והמשמעותי ביותר בחיינו? יום שכעבור שבוע, כשהילד האחר יחלה, יהיה כאין וכאפס לעומת מה שמצפה לי במשרד היום.

הסבר אחר, קצת פחות מחמיר אתי אבל לא פחות מדכא, קשור לניצול יום המחלה. שימו לב, למשל, לטרגדיה שמעצב כותב שורות אלה עם כל מלה שמיתוספת. הודעתי שלא אגיע לעבודה כי עלמה חולה, ומה האינסטינקטים שלי דוחפים אותי לעשות מיד? לעבוד. העיקר שההם שם למעלה יהיו מרוצים. עלמה תירקב מול הטלוויזיה, ובלבד שאבא שלה לא ייהפך למוצר שאין עליו קופצים. עינת, לעומתי, כבר היתה מלבישה את עלמה במיטב מחלצותיה, מסדרת לעצמה מראה של מיליון דולר וקורעת את הקניון. אני מן הסתם הייתי נעשה חולה עם הגעת חשבונות כרטיס האשראי, אבל לפחות היא ועלמה החלימו.

כבר 10:00, והייתי יכול להמשיך לכתוב לא מעט, אבל חלה תפנית דרמטית. עלמה הודיעה שהיא בריאה כמו שור ומבקשת ללכת לבית הספר. נדמה לי שברור לכולם מה אני מתכוון לעשות, ואיך יסתיים הטור הזה שעסק בהיסטוריה ובהיסטריה. שוקן 21, הנה אני בא.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#