לא חייבים להתמקח - Markerweek - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

לא חייבים להתמקח

תגובות

בשבוע הראשון שלנו בדלהי, בירת הודו, גילינו את הקונאט פלייס - מפלט מערבי ביחס למעוזי התיירים מוכי הרוכלים והפרות. זה מעין כיכר המדינה של העיר ההודית, המכילה חנויות, מסעדות ומעדניות יוקרתיות למדי. מוקסמת מהעושר הרב שאפשר לרכוש כמעט בחינם, נכנסתי למאפייה ורכשתי קופסה ענקית מלאה בדברי מאפה. נגסתי ביס אחד בכל אחד מהם, וכשמיציתי ניגשתי לפח הזבל הקרוב וזרקתי לתוכו את הקופסה.

נועה, שותפתי למסע, הסבה את תשומת לבי לילדים קבצנים שזינקו על הפח בבהילות, הוציאו משם את קופסת דברי המאפה האכולים למחצה וחילקו ביניהם את השלל. באותו הרגע חשתי כמו אחרון הקולוניאליסטים, שמסמן עוד טריטוריה: מראות הקבצנים והמצורעים ברחובות נהפכו עבורי לכה שגרתיים עד שלא הבחנתי בהם בכלל.

הישראלים כבשו את הודו מזמן. הם מסתובבים שם כמו אדונים, מפזרים את כספם ומתנהגים כאילו היתה זו המדינה של אמא שלהם וכל ההודים נועדו לשרתם. מזה שני עשורים ההודים בטוחים שישראל היא מעצמת על, וכשמספרים להם שהיא מונה 7 מיליון איש הם חושבים שאנחנו מחשיבים רק את אלה שמטיילים בארצם. אין ספק שאנחנו מספקים פרנסה לרוכלים, לחנויות, לאכסניות, למסעדות ולשאר נותני השירותים הפזורים במסלול הטיול שלנו - אבל בדיוק כמו שהתעלמתי מאותם הילדים בלי משים, כך אנחנו לא מתייחסים כלל למקומיים.

גם אנחנו, כמו רוב הישראלים, היינו עסוקות בחלק ניכר מהזמן במסע קניות מטורף בשווקים ובחנויות. קנינו בגדים, פסלים, תמונות ושאר מזכרות בסיטונות, עבורנו ועבור מאות ממכרינו הקרובים ביותר. אלא שנועה ואני סלדנו ממשחק ההתמקחויות הכה אהוב על הישראלים והתייחסנו לכל מחיר שנקבו בפנינו רוכלי השוק כאל "fixed price" - מחיר קבוע שאי אפשר לשנותו.

כל מי שנקלע עמנו לבולמוס קניות או אכילה בדוכני הרחוב הרבים ניסה לחנך אותנו. "הם עובדים עליכם", אמרו לנו כל אלה שלא רוצים לצאת פראיירים. לא היה לנו ספק שחלק מהם אכן מנצלים את חוסר נכונותנו להתמקח, אבל ויכוח ארוך על 10-20 רופי, שהיו אז שווי ערך לשקל או שניים, נראה לנו מיותר וקטנוני למדי.

היו כאלה שהגדילו לעשות והפכו את אמנות ההתמקחות לפילוסופיה של ממש. "הם נהנים מזה", טענו בפנינו, "אתן פשוט לא מבינות את המשחק". כזה היה רן, בחור חביב שטייל אתנו כמה ימים והחליט שמטרתו העיקרית היא לשגע את ההודים ולהציק להם, "כי צריך להחזיר להם על מה שהם עושים לנו", טען.

המציאות טפחה על פניו יום אחד שהלך לקנות סדיני משי בדוכן באחד השווקים. כהרגלו, הוא התמקח במשך שעה מבלי לוותר להודי אומלל, והצליח להוריד את המחיר עד שהגיע להפרש של 100 רופי בלבד (כ-10 שקלים) בין המחיר שלו למחיר של המוכר. כאן נעמד הרוכל על רגליו האחוריות וסירב לוותר. "בשבילך זה רק 100 רופי, בשבילי זה אוכל לשבוע עבור כל המשפחה", אמר לו והותיר אותו לראשונה מחוסר מלים. רן שילם את מלוא הסכום ויצא מבויש מהחנות. זו היתה הפעם האחרונה שבה התמקח בהודו.

הודו מציבה מול המטיילים בה מראה, והישראלי לא נראה בה טוב. אם אנחנו רוצים להמשיך לטייל שם ולא ולהשניא את עצמנו לגמרי על המקומיים, כדאי שנחשוב פעמיים לפני שאנחנו פוצחים במסע מיקוח נמרץ כדי להוריד 3 שקלים ממחירו של השטיח או הסארי. הסכום הזניח הזה, שבטח לא יחסר לנו, יכול לשפר את האופן שבו ההודים תופשים אותנו - וזה לא מעט.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#