כיצד הפכה אשת עסקים אמריקאית לאחת הנשים הבולטות ברשות הפלסטינית? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כיצד הפכה אשת עסקים אמריקאית לאחת הנשים הבולטות ברשות הפלסטינית?

ג'יין מסרי, אשת עסקים אמריקאית הנשואה לטייקון פלסטיני, מצליחה לעשות עסקים גם במזרח התיכון

תגובות

ג'יין מסרי זוכרת היטב את הסיטואציה שבה הבינה כי עבודה עם בעלה, איש העסקים הפלסטיני בשאר מסרי, היא משימה לא פשוטה. "שנינו אנשים מאוד דומיננטים", היא מספרת על תקרית שנחקקה בזכרונה משלהי שנות ה-90. "הוא קולני ומוחצן יותר, אבל אני עקשנית מאוד. פעם הגענו יחד לפגישה חשובה בארגון גדול ברמאללה, והתווכחנו על האסטרטגיה. הוויכוח התלהט, עמדנו בתחתית הבניין וצעקנו זה על זה, עוברים ושבים לא הבינו מה קורה. בשיא הוויכוח בשאר צעק עלי פתאום: את מפוטרת!

"התשובה שלי היתה: 'אתה לא יכול לפטר אותי. אנחנו ביחד בסיפור הזה'. אחר כך נרגענו ונכנסו לפגישה שהיתה כמובן, מצוינת, אבל הבנתי שנדרשת הפרדת כוחות. אפשר לעבוד ביחד, אבל בתחומים שונים".

ככל שגדלה החברה, כך יכולה היתה ג'יין למצוא לעצמה נישה עצמאית בתוכה, הנבדלת מעיסוקיו של בעלה. מאז 2002 מנהלת מסרי את "זום", חברת יחסי הציבור והפרסום הנחשבת לגדולה והמתקדמת ברשות, ומעסיקה כיום 20 עובדים. "זום" היא רק אחת מ-14 החברות המרכיבות את קבוצת MASSAR, שבהן בתי השקעות, חברות ייעוץ, קרן הון סיכון שגייסה באחרונה 80 מיליון דולר להשקעה בחברות פלסטיניות שונות, חברת היי-טק - אסאל טכנולוגי'יס - וכמובן חברות הנדל"ן המהוות את לבה של הקבוצה. אחת מהן, Bytai Real Estate Investment Company - Palestine, עוסקת בהקמתה של העיר הפלסטינית המתוכננת הראשונה ראוואבי, שבה ייבנו במימון קטארי כ-5,000 יחידות דיור בסטנדרט גבוה. בהקשר זה עורר בשאר תרעומת בכנסת באחרונה כשהצהיר שבבניית ראוואבי לא ישתף פעולה עם חברות ישראליות שבונות בהתנחלויות. שלוש חברות אחרות של הקבוצה בונות גם במרוקו ובמצרים.

ג'יין מסרי - ילידת ארה"ב, שלמרות נישואיה למוסלמי נשארה נוצרייה ולא שקלה להתאסלם - נזהרת מאוד בכבודו של בעלה. מדבריה עולה בבירור מי עומד בראש הקבוצה. חשוב לה להדגיש, עם זאת, כי הוא אינו הגבר המוסלמי הסטנדרטי. "החשיבה של בשאר חילונית, מערבית ומתקדמת", היא אומרת. "הוא גם פמיניסט גדול שמעולם לא חשב שאשתו צריכה לשבת בבית. היה לו ברור שהקריירה שלי לא פחות חשובה". בבדיקת מספר הנשים המקיפות אותו עולה כי מסרי אכן מטפח מנהלות. מתוך 19 מנהלים ב-14 החברות של הקבוצה שש הן מנהלות; כך, לדוגמה, את קרן ההון סיכון סירג' מנהלות שתי נשים. בנוסף, שותפה בכירה לניהול הקבוצה היא אשה. באופן מפתיע, ברשימת מנהלי הקבוצה מופיעה ג'יין במקום השישי ברשימה, כאילו אין לה קשר לבעלים המופיע בראשה.

סלמן אמיל

לא קל לגייס תשובה לשאלה כמה "שווים" בני הזוג מסרי. שוויין של חברות הקבוצה, כולן פרטיות, נאמד, כך על ידי גורמים מקומיים, ב-200-300 מיליון דולר. את הכסף מגייס מסרי בעיקר ממדינות המפרץ כמו קטאר ודובאי אך גם מסעודיה ומקרנות שונות מאירופה התומכות ביזמות פלסטינית. חשוב גם לזכור כי מסרי - שאינו משתמש בקידומת "אל" לשם המשפחה, המופיע תדיר כשמדובר בבני המשפחה (ג'יין: "השם אל-מסרי הוא מסורתי") - הוא נצר למשפחה מפורסמת ומבוססת מאוד בגדה. דודו, מוניב אל-מסרי, שהיה חברו הטוב של יאסר עראפת, הוא מיליארדר מפורסם המחזיק בחברת האחזקות פדיקו, שמתמקדת בחיפושי נפט בעולם הערבי ושולטת, בין היתר, בחברת הטלפוניה הפסלטינית פל-טל.

גם בני משפחה אחרים מחוברים לעולם העסקי והפוליטי ברשות. ככלל, מעניין לגלות כי המשפחות הפלסטינאיות הוותיקות ממשיכות לשלוט בשטחים, לרבות מזרח ירושלים: משפחת אל-מסרי שולטת בעסקים ובפוליטיקה בגדה; משפחת נוסייבה הידועה שולטת במזרח ירושלים; וגם המשפחות חוסייני ונשאשיבי, המוכרות היטב מההיסטוריה של המאבק היהודי-ערבי, מקושרות היטב למסדרונות השלטון הפלסטיני. כיום נמנים גם בשאר וג'יין מסרי עם השמות המופיעים ברשימת עשירי הגדה. לשאלה היכן היו מדרגים את עצמם ברשימת עשר המשפחות העשירות ברשות הפלסטינית, משיבה ג'יין: "בחלק התחתון. יש אנשים הרבה יותר עשירים מאתנו".

בשאר מסרי, בכל אופן, חותר קדימה: באחרונה הוא עלה לכותרות לאחר שניסה לקנות את מניות מבטח שמיר בחברת הנדל"ן דיגל, מקימת פרויקט נוף ציון היוקרתי במזרח ירושלים, וכך להשתלט על החברה הנסחרת בבורסה בתל אביב. המהלך סוכל על ידי רמי לוי יחד עם בנק לאומי בטענה שהחברה צריכה להישאר בידיים יהודיות. מסרי הודיע כי ימשיך בניסיונות הרכישה של נכסי נדל"ן במזרח ירושלים - ולא בישראל עצמה - וסיפר כי מאז סיכול ניסיון הרכישה הוא מקבל פניות רבות, גם מיהודים, בעניין זה.

"ככה אי אפשר לעשות באמת שלום", אומרת ג'יין בהקשר זה. "מזרח ירושלים היא יותר פלסטינית מיהודית והניסיון לסכל צעדים של יזמים פלסטינים אינו מועיל לאף אחד. שלום יגיע רק אם נדע לשתף פעולה גם בתחום הכלכלי".

"רק לא בשכם"

את הרומן עם פלסטין החלה ג'יין לפני כ-25 שנה, עת פגשה את בשאר מסרי, אז מהנדס יליד שכם שחי בארה"ב עם משפחתו מאז גיל 17. לפני שהגיע לארה"ב כנער, נעצר מסרי על התפרעויות באזור שכם ואף ישב בכלא הישראלי כמה פעמים ללא משפט. הם נפגשו כשעבדו בחברת ייעוץ קטנה בוושינגטון, היא במחלקת פיננסים והוא בצד הטכני. הוריה לא היו מופתעים כשהביאה את הצעיר הפלסטינאי-מוסלמי השאפתן הביתה. "אחותי התחתנה עם איטלקי והשנייה עם יווני", היא מספרת, "גם הפלסטינאי התקבל בברכה. נושאים פוליטיים או תרבותיים מעולם לא היו עניין גדול אצלנו בבית. אנשים הם אנשים, לא משנה מהי דתם או מאיזו תרבות באו".

כעבור ארבע שנים התחתנו השניים בארה"ב. חייהם התנהלו, כפי שהיא מגדירה זאת, "בדרך האמריקאית הנוחה והמוכרת". באותן שנים נכנס מסרי לתחום היצוא והיבוא, בעיקר מול סין, והחל לצבור הון נאה. שתי בנותיהם, תמרה ודינה ("חיפשנו שמות בינלאומיים"), נולדו לבית קוסמופוליטי שבו חגגו מאז ומעולם את חג המולד ואת הרמדאן גם יחד. על "פיצול האישיות" התרבותי היא דווקא שמחה. "אנחנו נותנים לבנות כלים לפעול בעולם הגלובלי שבו אנחנו חיים כיום", היא אומרת. "העובדה שהן מכירות מקרוב שתי שפות ושתי תרבויות היא יתרון כיום".

החיים של משפחת מסרי הוושינגטונית החלו להראות סימני שינוי בתחילת שנות ה-90, אז החל בשאר לחדש קשרים עם מכרים ותיקים ברשות, כמו סאאב עריקאת. אלה הגיעו לוושינגטון אחרי חתימת הסכם אוסלו, כשהמושג "מזרח תיכון החדש" החל להסתובב באוויר. מסרי החל להרגיש כי הבית, כמו גם ההזדמנויות הטמונות ברשות המתפתחת, קורא לו, אבל אשתו לא מיהרה לעזוב את כור מחצבתה.

סלמן אמיל

ב-1996-1998 נסע בשאר הלוך ושוב מהגדה לוושינגטון, כשהוא מבסס שותפות עם חברת תשתיות אמריקאית גדולה שהתחרתה על מכרזי נדל"ן וכבישים ברשות. ההצלחה היתה גדולה, על אף שלא כולם ידעו כיצד להתייחס לאיש העסקים הפלסטינאי-אמריקאי. בעוד האמריקאים ראו בו מקומי, עבור הפלסטינאים הוא היה קצת יותר מדי אמריקאי. בכל זאת, קשריו הפוליטיים והמשפחתיים, ההיכרות עם העולם, החשיבה המהירה, היכולת לגייס הון והצורך המקומי באנשי מקצוע שיפעלו לחיזוק התשתיות המקומיות - הובילו להתעצמות כוחו. העסקים התרחבו וג'יין הבינה שאין מנוס אלא להתחיל לארוז. "זו היתה החלטה קשה מאוד כי אני אדם של ערים גדולות", היא מודה, "קשה לי לחשוב אפילו על חיים בעיר אמריקאית קטנה, לא כל שכן ברמאללה, אבל רציתי שהבנות שלי יגדלו עם אבא, והיה ברור לכולנו שמקומו של בשאר במזרח התיכון". לפני שהסכימה הציבה כמה תנאים: המשפחה מגיעה לתקופת ניסיון בת שלוש שנים, ולא תגור בשכם.

המעבר של ג'יין מוושינגטון לרמאללה לא עבר ללא קשיי התאקלמות. "זה היה ב-1998, חודשיים אחרי שהגענו לעיר. בשאר הלך לעבודה, השעה היתה 10:00 ואני מצאתי את עצמי שוכבת במיטה עם הבגדים והנעליים ובוהה בתקרה. אני, אשה עובדת מאז ומתמיד, לא ידעתי מה לעשות עם כל השעות הפנויות שנפלו עלי".

היא היתה יכולה לעשות אחד משניים - להיכנס למרה שחורה או לנקוט יוזמה. בכניסה לבית הספר, סמוך לקיר מסוים, היו עומדות אמהות ומחכות לילדים שסיימו את לימודיהם. "נעמדתי שם יום-יום והתחלתי שיחה עם כל מי שהגיעה", היא מספרת. "ככה יצרתי לעצמי את הקשרים הראשונים ברמאללה, חברויות שהולכות אתי עד היום".

לא חששת מאירועים ביטחוניים, שלא לדבר על התרבות השונה כל כך שהגעת אליה?

"תמיד ידעתי שיש רשת ביטחון - אפשר לחזור בכל רגע לארה"ב. הצבתי לעצמי גבול ברור שלפיו אם ארגיש שאני עושה עוול לבנותיי - אעזוב. הפעם היחידה שבה הרגשתי כך היתה באינתיפאדה השנייה. הלינץ' הנורא בחיילים הישראלים ברמאללה הבעיר את העיר. למחרת עמדנו לנסוע ללונדון ל-10 ימים והייתי בטוחה שכשנשוב הכל יסתדר. מובן שזה לא קרה.

"אחרי שמונה חודשים שבהם היינו רוב הזמן בעוצר, אסירים בבית שלנו, כשבתי הספר סגורים רוב הזמן, החלטתי שזהו. נסעתי עם הבנות לארה"ב לשנת לימודים אחת, חזרנו בקיץ, הבנו שזה עוד לא נגמר ונסענו לעוד שנה. חזרנו כשהאינתיפאדה היתה מאחורינו".

זו פריווילגיה שאין לכל מקומי. אפשר להניח שההון עוזר בתנאים האלה.

"ברור, אבל חשוב לי לציין שכשהתחתנו לא היתה לנו אגורה, וגם שנים אחר כך. כסף עוזר כי אפשר לנסוע יותר, וגם נוח לעשות זאת במחלקת עסקים. אנחנו אמנם גרים בבית שנמצא על שטח גדול ויש בו בריכה, אבל הוא כולל רק ארבעה חדרי שינה. יש לנו מרצדס עם שני מושבים אבל אני הכי אוהבת לנסוע בסטיישן-ווגן שלנו. אני עושה בעצמי קניות ומוכרת היטב ברחובות רמאללה. חשוב לי מאוד לא לנקר עיניים".

בניגוד לבנותיה, ועל אף שהיא חיה כבר 13 שנה ברמאללה, ג'יין מעולם לא טרחה ללמוד ערבית. "קשה לי עם המבטא", היא מסבירה, "אבל אני מבינה כל מלה, וגם קוראת קצת, ככה שאי אפשר לספר לי סיפורים".

חזקים בניו-מדיה

זמן קצר יחסית אחרי שהגיעה לרמאללה, שבה ג'יין למשרד. הפתרון הפשוט עבור מסרי, כלכלנית בהשכלתה, היה תפקיד בחברת התשתיות של בעלה, שענתה למכרזים של גורמים בינלאומיים כמו הבנק העולמי. כדוברת אנגלית היא קיבלה על עצמה את ניהול הקשרים מעבר לים, את המכרזים הבינלאומיים ואת יחסי הציבור של החברה. כשהחברה החלה לגדול, בחרה ג'יין להתמקד בתחום יחסי הציבור והפרסום, מה שהוביל להקמתה של זום, בראשה היא עומדת. בין לקוחותיה הבולטים הבנקים הגדולים ברשות ושתי חברות הסלולר המקומיות ג'וואל ווטניה. "אנשי עסקים מהמגזר הפרטי והציבורי זקוקים לשירותים של פרסום ויחסי ציבור מתקדמים", אומרת מסרי. "מבחינה זו אנחנו בפיגור של 15-20 שנה אחרי ישראל. היה ברור שמישהו יצטרך לתת מענה לצרכים האלה, בתחום המסורתי וגם בתחום הדיגיטלי. אנחנו חזקים בתחומי הניו-מדיה".

המתחרה הגדול שלך הוא סקיי, החברה שהקים בנו של אבו מאזן. איך נראית ההתמודדות מולו?

"פעם הם היו חזקים מאוד וזכו כמעט בכל מכרז. כיום, ייתכן שבגלל הביקורת הציבורית, מרגישים אותם פחות".

מסרי מנהלת את זום יחד עם פירס עוואד - איש עסקים מקומי. "קודם כל השותף שלי הוא איש מקצוע מעולה, אבל זו לא הסיבה היחידה", היא אומרת. "לנשים עדיין קשה ליזום ולנהל בעצמן ברשות הפלסטינית. אני יכולה לסגור חוזים עם 90% מלקוחותינו אבל עבור אותם 10% נוספים חשוב שיהיה שם גם מנהל. אני מניחה שזה ישתנה בעשור הקרוב, אבל כרגע אין ברירה אלא לציית לכללים".

השירותים שלכם ניתנים בעיקר לשוק המקומי. מדוע?

"על אף שיש לא מעט חברות כמו שלנו, מדובר בשוק לא רווי - בעיקר בתחום יחסי הציבור. יש לנו כאן הרבה עבודה".

מה בעניין שיתופי פעולה עם משרדים ישראליים? תוכלו להעניק שירותי אאוט סורסינג למשל.

"בניגוד לתחום ה-IT, אני לא חושבת שיש לחברה שלי ערך מוסף גדול בהשוואה לחברות הישראליות. המעצבים הגרפיים שלי מצוינים, אבל גם יקרים יחסית. עובד מתחיל מקבל כ-6,000 שקל, כך שאני לא בהכרח תחרותית בהשוואה לישראל".

אמרת שיש לך גישה קלה למדינות ערב. אולי כאן יכולות חברות ישראליות להיעזר בך.

"אני לא מוכנה להיות הפנים של מישהו מול מדינות ערב, אלא אם מדובר בג'וינט ונצ'רס (מיזמים משותפים) בלבד, שבהם אנחנו מופיעים זה לצד זה. כדי שזה יקרה צריך שיהיה שלום".

ומתי זה יקרה לדעתך?

"ראש הממשלה שלכם לא רוצה שלום כרגע, וגם הפלסטינאים צריכים להפסיק לחשוב במונחים של שישה דורות לאחור, אלא במונחים של שישה דורות קדימה. הגיע הזמן להבין שאנחנו תקועים זה עם זה, ושלום - שיגיע יחד עם שתי מדינות בקווי 1967 - הוא צורך אמיתי של שני הצדדים. עצוב בעיניי שטובי המוחות בעולם ניסו לפתור את הקונפליקט ולא הצליחו עד היום. זה חייב להצליח, ובקרוב".

גטו אקדמי

למסרי, בעלת מראה זר טיפוסי, אין תעודת זהות מקומית. למרות התערותה המהירה ברמאללה, היא לא מפסיקה להתגעגע למשפחה, לחברים, למרכזי הקניות ולתרבות שהשאירה מאחוריה. "רמאללה היא עיר שהתקדמה מאוד", היא אומרת, "אבל עד שנגיע להיצע של וושינגטון הדרך עוד ארוכה. יש פה דברים שמוציאים מהדעת, למשל השירות. יש כאן מסעדות נהדרות - אבל כשבאים לארוחת צהריים באמצע יום עבודה, אי אפשר לשבת שם שעתיים כי יש רק מלצר אחד".

כשהחליטה ללמוד לתואר שני במינהל עסקים, בחרה ג'יין דווקא בתוכנית הבינלאומית של קלוג רקאנטי בפקולטה לניהול של אוניברסיטת תל אביב, המסתיימת ממש בימים אלה. "יכולתי ללמוד גם בביר זית", היא מסבירה, "אבל האקדמיה הפלסטינית נהפכה במובנים רבים לגטו אקדמי. הקושי של מרצים בינלאומיים להיכנס לאוניברסיטה בגלל המצב הביטחוני והצורך באישורי כניסה, כמו גם הקושי לצאת לעולם - הופכים תוכנית כמו MBA בביר זית למקומית מאוד. מי שרוצה לעשות עסקים חובקי עולם צריך ללמוד במקום שמאפשר לו לפרוץ החוצה".

לא נתקלת בהרמות גבה משני הצדדים?

"ממש לא. התוכנית מתקיימת באנגלית, בכיתה שלי יש שני פלסטינאים נוספים ובשנה קודמת היו שם חמישה. אנחנו לומדים עם חברינו הישראלים ללא כל קושי. באחרונה חזרנו מסיור לימודי בהודו ובקרוב ניסע יחד לארה"ב. מעולם לא הרגשתי שונה או אחרת".

הבעיה הקשה של פלסטינאים הם המעברים ממקום למקום.

"דרכון אמריקאי פותר הרבה בעיות. אני מגיעה לתל אביב כמה שצריך, לעתים כמה פעמים בשבוע".

את שמחה עם ההחלטה שקיבלת לפני 13 שנה?

"בתקופות מסוימות יכולתי לשבת ולהתלונן, אבל המוטו שלי היה תמיד: 'אתה צריך לפרוח במקום שבו שתלו אותך'. זה בדיוק מה שעשיתי".

האם הבנות שלך גדלו כיורשות האימפריה העסקית שהקימו ההורים?

"מעולם לא הופעל עליהן לחץ כלשהו. הבנות שלנו יעשו מה שהן רוצות בחייהן. הכי חשוב שיהיו שמחות".

פעילות קהילתית קרובה ללבם של עשירי ארה"ב. האם היא כזו גם בין עשירי הגדה?

"אנחנו עוסקים הרבה מאוד בפילנתרופיה, בעיקר בתחום החינוך. יש תרומות שיודעים עליהן ויש כאלה שלא. אני גם פעילה בגופים ומעורבת בתהליכים שונים להעצמת נשים פלסטינאיות ובהרבה נושאים אחרים. עכשיו, למשל, אני פעילה בהקמת שוק איכרים לאוכל אורגני ברמאללה. הגיע הזמן שגם זה יגיע לכאן".

את נשואה כבר 25 שנה בתנאים לא פשוטים. מה הסוד?

"נישואים הם כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני: הכל מתחיל ונגמר בפשרה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#