איש מת מהלך - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

איש מת מהלך

3תגובות

אני לא הבליין הכי גדול, מודה. בחורף מעדיף להיות בבית החם, בקיץ לא מוכן לוותר על המיזוג במעוני הצנוע. סרטים יש בכבלים, אוכל אפשר להזמין, גם חברים, ובערוצי הטלוויזיה יש מוסיקת ריקודים לא רעה בכלל. כך שאם ממש רוצים לרקוד, הסלון הרחב שלנו עשוי לאפשר כניסה לרחבה עם שתי סלטות, קפיצת בורג וצוקהרה, ורק אז לשחרר איזו תנועת אגן סטייל ג'ון טרבולטה משיגעון המוסיקה. אני, מה לעשות, יותר בכיוון של צלילי המוסיקה.

סיפור הבילויים הוא סלע מחלוקת אמיתי ביני לבין עינת. מול העצירות שלי עומדת בגאון אשה שנשבעה למצות את החיים עד תום. בעוד אני מחפש כל הזמן סיבות לביטול החגיגות, עינת הופכת כל הזדמנות קטנה לסיבה למסיבה. אחרי שסבלה במשך תקופה לא מבוטלת מכאבי גב נוראיים, הצליחה עינת להשאיר את הפרק השחור הזה מאחוריה. כך שעתה היא תקועה רק עם השחור שבו בחרה להיות בעלה לפני 11 שנה.

החברים הטובים שלי יודעים שהמשך הקשר שלנו תלוי בפליטות הפה שלהם. ברור להם, למשל, שיסכנו את הזוגיות של חברם הטוב במידה שילהגו על מסיבה שבה היו או כזאת שכל העיר מצפה לה. האוזניים של עינת, למדנו כולנו, אפקטיביות גם למרחק של 50 מטר כשמדובר במסיבות. אשתי, שאוזנה הערלה מתעלמת מכל תחינותיי לארוחה טובה ביום חול אחת לחודש ועור התוף שלה סבל מנכות זמנית כשהודעתי לה שאין תקציב לסוף שבוע במלון, נהפכת לסטיב אוסטין כשבבילויים עסקינן. מעשה שטן, היא תמיד שומעת על מסיבות או על אירוע זדוני אחר שמחייב יציאה מהבית, התגנדרות, הידחסות בין ים חוגגים, שתיית אלכוהול וחזרה בשעות הקטנות של הלילה בואכה יום עבודה.

אין להקיש מכך שדווקא עינת היא הבעיה. ראוי לתהות בקול רם מדוע גבר בריא מאמץ לעצמו אורחות של בני הגיל השלישי. אני הרי יכול לעמוד בזה מבחינה כלכלית, שירותי הבייביסיטר זמינים וברור בשלב הזה שהנישואים שלנו זקוקים לתמריצים. ועדיין, כבודו אוהב להיות בבית. למעשה, הנחתום תקוע בבית. בזה שגדל בו.

הנה משפט שעינת מטיחה בפרצופי אחת לכמה זמן: "פה זה לא רחוב העמל!". אם לא הבנתם, בית הוריי. וכשעינת משתמשת בנ.צ הזאת, היא בעצם מבקשת דבר אחד - הפוך שלומי, הפוך. ההורים שלי, נסים וזהבה ברזל, הם מה שמכונה אצלנו בסלנג קנטרני "אשרי יושבי ביתך". הבילויים היחידים שידעו בני הזוג ברזל קשורים באולמות אירועים ברחוב המסגר. חודש אחד פיזזו באולמי שושנים, חודש אחר כך קרעו את הרחבה באולמי כלנית או הנוצץ. מעבר לזה כלום. לא מסיבת תחפושות, לא נשף פיג'מות, לא חגיגה מדומיינת כזאת או אחרת. ברית/ה, בר מצוה/בת מצוה, חתונה. זה המנעד.

לי זה מתאים. מסיבה כלבבי. מתלבש בהידור, אוכל, שותה, מגלגל שיחה עם אנשים מוכרים, רוקד ועד חצות בבית. סינדרלה. ויעלה כמה שיעלה. הודות לעובדה שמשפחתי ענפה, זאת היתה יכולה להיות בקלות היציאה החודשית שהבטחתי לעינת ברגע של חולשה. אלא שאופי האירועים של משפחתי אינו כוס התה של הגברת. הליין של המוסיקה המזרחית/יוונית/טורקית שובר אותה, צלחות חומוס על השולחנות גורמות לה להתמוטטות עצבים והפסטלים בתחילת אירוע - כמו גם גלידת הפרווה בסיומו - שולחים אותי חזרה הביתה עם פצצה מתקתקת.

אשתי רוצה מסיבות שמגבירות את החשק ולא כאלה שמסרסות אותו. בקבוק 777 אינו אלכוהול עבורה, רחבת ריקודים שמקפצת לפתע לצלילי פסדובלה כובשים היא תועבה וסידורי פרחים היא תאהב רק בהלוויה שלי. עינת רוצה זימה. ואולי היא מחפשת את מנהרת הזמן. בעוד אני הגעתי לחיי הנישואים שלנו שבע, עינת נקטפה, כך היא טוענת, לפני שטעמה ממעדני החיים. היא בדיוק הגיעה לעיר הגדולה, עברה לדירה משלה והחלה לחרוך את המועדונים הכי לוהטים. סצנת חיי הלילה הסתיימה מבחינתה בדמי ימיה.

חשבתי שהתמסדות, תינוק קטן ועוד אחת כעבור שלוש שנים, כמו גם משרה מחייבת ושעון גיל שלא עוצר, ישקיטו את המפלצת. אז חשבתי. בפועל, מדובר בבור ללא תחתית. הרעב לא דוכא, אלא רק החריף. ואם אני מאבחן נכון, אזי בימים אלה, כמעט כמו בפוקושימה, יש אצל זוגתי יותר מדי פיצוצים לא מבוקרים. ולא משנה כמה מים אשפוך, את ליבת כור הבילויים שלה אי אפשר לצנן.

בניסיון נואש להשיג נקודות זכות התחפשתי בפורים האחרון לבליין. על הפרק היו שלוש יציאות, והבטחתי לעצמי להימנע מגילויי סרבנות. תחילה זומנה לנו יציאה למסעדה עם שני זוגות חברים, למחרת פקדנו מסיבת חינה, וגולת הכותרת נשמרה ליום חמישי שבו לקחנו חלק בנשף תחפושות במועדון נחשב. עינת התחפשה לחדרנית סקסית במיוחד, אני לבחור חייכן, צעיר בנפשו, חובב בילויים מושבע. כמעט הצליח לי.

אני מסוגל לשרוד תורים לא אנושיים בכניסה למשחקי כדורגל, אבל כשמדובר בטור מסודר של עשרה בליינים בכניסה לדיסקוטק - משהו בי נשבר. ירדנו במדרגות אל הכוך האפלולי ושם מצאתי עצמי מנסה לפלס דרך לי ולחדרנית הפתיינית. 10 דקות מתסכלות חלפו עד שהצלחנו לכבוש טריטוריה זולה ודוחה בצמוד לדלת המטבח. רבע שעה נוספת נדרשה כדי שאצליח להגיע לבר המשקאות, ועוד רבע שעה כדי שאחזור לעינת עם שליש מהמשקה שביקשה. 40 שקל על ערק ואשכוליות, שהחוגגים האחרים הקפידו לגרום לשפיכתם בתנועות הגוף המגושמות שלהם.

רקדתי בחינניות, חייכתי לעינת, והרגשתי שאין אומלל ממני. למזלי, הצלחתי לזהות שם רק אדם אחד במצב מביך מזה. שר בכיר לשעבר, משנה לראש הממשלה, לא פחות, שברור כי גם הוא משלם במזומן את תעריף הזוגיות. אלא שבעוד הוא מילט עצמו מהמקום כעבור שעה, אני נתקעתי במאורה עד שלוש בלילה. שיחקת אותה שלומי, אמרתי לעצמי, עכשיו תינתן לך חופשה ארוכה.

בבוקר שישי, בתום שלוש שעות שינה, יצאתי לעמל יומי: הורדתי את הילדים בבית הספר, מילאתי את חובתי כמחליפה של עינת בתורנות פריקת תלמידי בית הספר ישגב מהמכוניות, ערכתי קנייה שבועית במגה, סידרתי את המוצרים בארונות ובמקרר - והתיישבתי לרפרף בעיתוני סוף השבוע. ואז הקיצה היפהפייה הנרדמת. "היום אנחנו יוצאים לארוחת ערב אצל אחי ואחר כך אולי נלך לשתות ביחד, ומחר כנראה קופצים לננוצ'קה". זאת היתה ברכת הבוקר טוב שלה.

פורים היה בעיצומו, אבל שלומי ברזל הוא שלומי ברזל. נשברתי. הרגשתי כי שילמתי את חובי לחברה ובתמורה רוקדים לי על הפנים. הווטו המנומס שלי הספיק כדי שעמרי ואני נאכל לבד ארוחת שישי במסעדה מנוכרת, וכדי ששבוע שלם יתאפשר לי לדבר בעיקר אל עצמי. עינת, כרגיל, האשימה אותי שאני משבית שמחות מקצועי. אחר כך הגיעו המחמאות הרגילות "זקן", "איש מת", "כבוי", "דיכאוני" ומשפט המחץ - "אולי תחזור כבר לרחוב העמל". אמא, אפשר?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#