"אם אתה מוצא מקום עבודה ויודע שגם אחרי 15 שנה לא תהיה במצב יותר טוב - זו בעיה" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"אם אתה מוצא מקום עבודה ויודע שגם אחרי 15 שנה לא תהיה במצב יותר טוב - זו בעיה"

הדור הבא של משלמי המסים ומעמד הביניים העתידי מתוסכל - וגם אנחנו

150תגובות

הם הגיעו יחד, מצטופפים בשתי מכוניות, התיישבו מסביב לשולחן וחיכו שנגיד להם שאפשר להתחיל. הם ללא ספק התכוננו מראש, כי התלונות החלו לזרום בשטף ובאחידות: החיים יקרים מנשוא, נורא קשה למצוא עבודה והאוניברסיטה לא הכינה אותם לחיים. משאת נפשם היא דירה, אבל אין להם מושג איך הם יוכלו אי פעם להרשות לעצמם לקנות אחת כזאת. בפוליטיקאים אין להם טיפת אמון ומודל החיקוי היחיד שהם מסוגלים לחשוב עליו הוא ההורים שלהם.

חברי הפאנל שלנו, שמונה צעירים וצעירות מאזור השרון, נפגשו בנעוריהם בתיכון בכפר סבא, פנו לדרכם אחרי הצבא, אבל נשארו חברים. כיום הם מבלים יחד ובעיקר מתלוננים על יוקר המחיה ועל האופק הלא ברור.

ואלה המשתתפים: אופיר גרינברג, גר בתל אביב. למד לתואר ראשון בכלכלה באוניברסיטת בר אילן, וכעת לומד שם לתואר שני במינהל עסקים. הוא עבד במשרה חלקית בייעוץ פיננסי וחיפש עבודה במקביל. בזמן שעבר מאז פגישתנו הצליח למצוא עבודה חדשה. גרינברג, שיזם את הראיון הקבוצתי, נראה כמי שמתמצא מאוד בנושאי הכלכלה והפוליטיקה, וחשוב לו להפגין את ידיעותיו.

אורן שם טוב גר עם ההורים במושב נווה ימין. הוא סיים ללמוד הנדסת תעשייה וניהול במכללת אריאל, ומצא עבודה שאינה בתחום לימודיו, בחברה לניהול תיקי שטח. שם טוב נהנה מהקצב האיטי של החיים בכפר.

טואג אייל

נדב קוממי מתגורר בכפר סבא עם חברתו, עומד לסיים לימודי תקשורת וסוציולוגיה במכללת אריאל ועובד במכון של אסטרטגיה ומחקר חברתי כלכלי, השייך לאחיו. בילדותו חלם להיות כדורגלן, אבל ויתר על זה בגלל הלימודים.

טל גולדשטיין הוא רווק וגר בתל אביב. יש לו תואר ראשון בכלכלה ובניהול ממכללת תל חי ובזמן שהוא מחפש עבודה, הוא מתפרנס ממלצרות.

ספי טייטלבאום, רווק, מתגורר בתל אביב. הוא בוגר תואר ראשון במשפטים ממכללת שערי משפט וסיים התמחות בדגש על נדל"ן וליטיגציה מסחרית. כעת הוא לומד לבחינות הלשכה. טייטלבאום מתוסכל מההצפה של התחום בעורכי דין ולא משוכנע שאכן יעסוק בתחום עליו חלם.

שחר אדלשטיין גר עם ההורים בכפר סבא. הוא סיים תואר ראשון בכלכלה ובלוגיסטיקה באוניברסיטת בר אילן במסגרת העתודה האקדמית ותואר שני במינהל עסקים באוניברסיטה בריטית. לפני חודשיים השתחרר מהצבא ועובד כרגע במחלקת הרכש של משרד הביטחון. כשהיה נער חלם להיות שחקן, ומבחינתו הוא עוד עשוי לממש את החלום.

שתי הבנות שראיינו הן בוגרות החוג לעבודה סוציאלית במכללת תל חי: מרים סטברו, 29, היא כפר-סבאית במקור שמתגוררת עם בן זוגה, גם הוא עובד סוציאלי, בהוד השרון. היא עובדת בשני חצאי משרה, האחת בפנימייה חינוכית והשנייה בהוסטל של חסות הנוער. הדס ניר, 29, ילידת קיבוץ אלומות, גדלה בנתניה ומתגוררת כיום במושב שדה ורבורג. ניר אמנם למדה עבודה סוציאלית, אך כיום היא עובדת כמרכזת תחום הרכיבה הטיפולית בחוות הסוסים גליל ים בהרצליה. יחסית לבנים, הבנות נשמעו פחות מרירות.

גולדשטיין התחיל לדבר ראשון. "כיום אני מוטרד מכך שאני מרגיש שאין אופק, בכל התחומים. המערכת השלטונית לא יציבה, הממשלה מתחלפת כל פעם והמדיניות משתנה. ישראל צריכה תוכנית חומש כמו בצבא - להציב יעדים, לדעת לאן רוצים להגיע".

זה מה שמטריד צעירים בני 27? איך זה משפיע על החיים האישיים שלכם?

גרינברג: "יש קשר בין הדברים. עשיתי תואר בכלכלה, אבל כיום יש אינפלציה של עורכי דין וכלכלנים ועל כל משרה יש אינספור מתמודדים, ואין מדיניות מכוונת. אני חי בתחושה של אי ודאות. הייתי רוצה לסיים את התואר ולהרגיש שיש לי מה להציע. בפועל, התחרות בשוק העבודה נורא קשה. זה שוק דורסני ואגרסיבי. קשה לנו להשתלב בשוק העבודה בישראל, וגם בשוק התחרותי הגלובלי. עשינו צבא, ואנחנו רוצים לעשות הרבה דברים, אבל יש הרבה קשיים, מכשולים וחסמים בדרך".

טייטלבאום: "כשהייתי סטודנט הנחתי שאין ברירה אלא לחיות קצת יותר בקושי, כי קשה לשלב עבודה עם לימודים ולשכור דירה. אבל תמיד היתה תחושה שכשנסיים ללמוד, נצא מהמצב הזה. סיימתי עכשיו התמחות ואני מוצא את עצמי עדיין בסוג של חיים סטודנטיאליים. אם אני מסתכל חמש שנים קדימה, גם לעורך דין מתחיל אין אופק כלכלי. כיום ההצפה בשוק כל כך גדולה, שהשכר לא מתפתח".

שם טוב: "בכל תחום קשה לראות כיום את האופק ולהתקדם. יש גם המון מהנדסים, המון מסיימי לימודי כלכלה והמון מסיימי לימודי תקשורת - וקשה למצוא עבודה".

.

מה סדר הגודל של ההוצאות שלכם בחודש?

גרינברג: "ההוצאות אדירות, בעיקר ביגוד, שכר דירה ודלק. אני נעזר בהורים, אחרת לא הייתי שורד. אני מחזיק מכונית בשיתוף אתם".

גולדשטיין: "אנחנו מוציאים לא פחות מ-5,000 שקל בחודש. רק השכירות היא 2,500 שקל. אני גר עם שותף. ויש כמובן הוצאות של ארנונה, מים, חשמל ואוכל. אין לי כמובן כסף לכלי רכב. אפילו להחזיק אופנוע בתל אביב זה קשה".

סטברו: "בשורה התחתונה, כבר הרבה זמן אנחנו מוציאים יותר ממה שאנחנו מכניסים. לא יוצאים מהמינוס. הדירה עולה 3,400 שקל ואנחנו מחזיקים כלי רכב אחד. יש לנו הוצאות של יותר מ-9,000 שקל בחודש, ויחד אנחנו מרוויחים קצת פחות מזה. נוצר פער שאנחנו לא מצליחים לכסות. לא נמצא עצמנו בלי קורת גג, כי אם לא תהיה ברירה ההורים יעזרו. אבל זה משהו שקשה לנו אתו, והיינו מעדיפים להסתדר לבד".

ניר: "אני צריכה לפחות 5,000 שקל בחודש. שכר הדירה שלי כרגע הוא 2,700 שקל בחודש. בלי ההורים לא הייתי עומדת בזה. כל שנות הלימודים כילכלתי את עצמי בזכות העובדה שניהלתי עגלות בארה"ב וחזרתי עם הרבה כסף, שכבר נגמר מאז. כרגע יש לי גב כלכלי. המצב הלחוץ יימשך עד שאכנס לזוגיות או אתחתן והעול יתחלק ויתאזן. רק אז אפשר יהיה לסגור את החודש וקצת לחסוך. כל עוד אני רווקה ומרוויחה מעט, קשה לי".

כמה אתם מוציאים על מותרות כמו בילויים, מסעדות, נסיעות לחו"ל ובגדים?

TheMarker

גולדשטיין: "כבר ארבעה חודשים בערך לא קניתי שום פריט. אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שבה ישבתי במסעדה. אני מבלה מעט".

טייטלבאום: "אנחנו לא הולכים לקולנוע, משתדלים לא לאכול בחוץ".

גרינברג: "אין דבר כזה להוציא סתם כסף. משתדלים לבלות בבית עם חברים. מוצאים אלטרנטיבות זולות יותר".

קוממי: "פעם בשבועיים-שלושה אני חייב לצאת ולהתאוורר קצת כי אי אפשר להיות כל היום רק בעבודה. כשאני יוצא אני שותה בירה או שתיים וחותך הביתה".

ניר מפגינה גישה קצת פחות קורבנית. "פעם או פעמיים בשבוע אני יוצאת", היא מודה, "רוב החברים שלי גרים בתל אביב או באזור השרון. אני יוצאת לפאבים, אבל לא כאלה של 'לראות ולהיראות' שגובים בהם מחירים גבוהים. אני שונאת לשלם 50 שקל על כוס משקה".

סטברו: "אנחנו מרשים לעצמנו בילויים, אבל נשב בדרך כלל בבית קפה ולא במסעדה. אף פעם לא היינו בצימר יחד, אבל אנחנו מטיילים כמעט בכל סוף שבוע. במקום צימר ב-1,000 שקל, אנחנו ישנים באוהל. מוצאים פתרון עממי יותר, לא בורגני. אנחנו לא הולכים להצגות כי זה עדיין לא בסטטוס שלנו. אנחנו גם לא הולכים לסרטים בגלל העלות. אנחנו מעדיפים לראות סרט בדי.וי.די ולא להוציא עליו 80 שקל. אנחנו חיים. פשוט משתדלים שהם יהיו פחות יקרים".

אדלשטיין: "עד לא מזמן חייתי מצוין, אבל מאחר שקניתי בית אני במינוס דו-ספרתי".

אם אתם במינוס למה חלקכם בוחרים לגור בתל אביב ולא במקום זול יותר?

גולדשטיין: "אני מחפש עבודה. כל המשק נמצא במרכז, לכן אני חייב להיות בתל אביב. אמרתי קודם שאני מצפה מהממסד לתוכנית חומש. המדינה הקימה מכללה בתל חי, שגדלה כל שנה באופן מפתיע. רבים מגיעים אליה, בגלל איכות החיים והיכולת ללמוד. נוצר פרדוקס: כל שנה מסיימים שם אקדמאים רבים שמעוניינים להישאר בצפון ולפתח את הכלכלה והחיים שם, אבל אין מקומות עבודה. אפשר לראות שמאז שפתחו את כביש 6 עד יקנעם חברות היי-טק רבות עברו לשם. למה לא עושים את אותו דבר עם אצבע הגליל? בחרתי ללמוד בתל חי בגלל הסביבה, ואם הייתי יכול, הייתי חוזר לשם".

גם סטברו וניר שלמדו בתל חי היו מעדיפות לחזור לחיות בצפון. "אנחנו גרים בהוד השרון מתוך ברירת מחדל", מסבירה סטברו. "לבן זוגי ולי יש אזרחות בריטית וכשסיימנו את התואר לא היה לנו כסף. מכיוון שיש לנו אפשרות חוקית לעבוד בחו"ל, טסנו לבריטניה ולאוסטרליה ועבדנו שם בעבודות מזדמנות, שבהן הרווחנו פי חמישה ממה שהיינו מרוויחים פה. זה איפשר לנו לשכור דירה ולקנות מכונית כשחזרנו. בזמן הלימודים בתל חי גרנו בקיבוץ הגושרים, ורצינו לחזור לשם, אבל אין לנו מספיק אופציות מקצועיות בצפון. נכון שהחיים יקרים יותר במרכז, אבל זה המקום הנכון להתחיל בו, ואולי מאוחר יותר לחזור צפונה. יפה ורגוע שם. לחיים יש תדר אחר".

ניר: "חשבתי לגור בתל אביב, אבל הבנתי שרמת החיים והפיתויים יעלו לי הרבה כסף, וכך גם שכר הדירה, אלא אם אתפשר על מגורים עם שותפים שזה בכלל לא בא בחשבון. אז החלטתי לגור במושב. אני מתלבטת אם לחזור לצפון ולגור שם, או במרכז, בעמק חפר. תלוי לאן הקריירה תיקח אותי. בצפון יש פחות היצע של לקוחות, אבל אני אוהבת את הפשטות של הצפון".

"חי את המינוס"

למרות ההחלטה לגור במרכז כדי להיות קרובים למקורות תעסוקה, הבנים טוענים שהם מתקשים למצוא עבודה בתחומים שאותם למדו.

גרינברג: "כבר נמאס לי לצייר עצים ולהגיד מהן התכונות הטובות והרעות שלי בראיונות עבודה. מצד שני לא אלך לעבוד כקופאי בסופר רק כדי להגיד שאני עובד. עשיתי תואר בשביל להתקדם. אבל על כל עבודה פשוטה יש כל כך הרבה מועמדים, וזה אומר שלמעסיקים יש כוח אדיר. אם ילמדו אותנו באוניברסיטה דברים יותר פרקטיים זה יוכל לסייע לנו.

"כיום חלק הארי של לימודי התואר הוא שינון ופתירת בעיות במודלים שהמשקל שלהם במציאות הוא סמלי. למדתי תואר שלם בזמן המשבר הכלכלי, מבלי שנאמרה עליו אפילו מלה באוניברסיטה. זה מצב עקום. הייתי רוצה שיהיו באוניברסיטה יותר דיונים והתמודדות עם המציאות. זה לא קיים אפילו בתואר השני. הייתי רוצה שייתנו לי קצת יותר כלים מעשיים".

TheMarker

שם טוב: "כשאנחנו הולכים לראיונות עבודה, מגיע ההלם. שואלים שאלות שאף פעם לא נתקלנו בהן בלימודים. צריך להתאים את הלימודים לצורך בשוק, כדי שאדם שמסיים תואר לא יצטרך לפני כל ראיון עבודה ללמוד מחדש".

אדלשטיין: "יש מעט מדי משרות".

גולדשטיין: "בדיוק לזה התכוונתי כשאמרתי קודם שאין מדיניות, אין יד מכוונת ואין אופק. אני מצפה מהממשלה לכוון אותנו. אין שום עידוד ממשי חוץ מהצהרות. אם יש במשק הצפה של עורכי דין, ואנשים רואים למעלה את המצב, למה לא מפנים את האנשים לתחומים אחרים? נשיא המדינה שמעון פרס אמר בשנה שעברה שהוא מצפה שהמשק יפנה לכיוון החלל, שזה העתיד. אבל חוץ מהצהרה מה הוא עשה בנידון? הייתי מצפה שהוא יפתח תוכניות ממומנות מטעם המדינה, שיביא אנשים וחברות שיעסיקו את האנשים שהמסלולים האלה מכשירים. צריך לסבסד תארים בהיי-טק".

גולדשטיין מתעקש שהיה מוכן לקחת כל תפקיד שיוכל להתפתח בו בתחום הכלכלי, גם אם אינו קשור באופן ישיר לתחום הלימוד שלו. ובכל זאת, הוא עובד במלצרות, נעזר בהורים ולדבריו "חי את המינוס". "הנתונים אומרים שאחוזי האבטלה פוחתים, אבל אני לא מרגיש את זה. בסופו של דבר אני, כאקדמאי שסיים לימודים, לא יכול להתחרות על המשרה מול מישהו שכבר יש לו ניסיון של חמש שנים. יש מדינות שבהן עובדים אחרי התואר חצי שנה עבור המדינה, על פי חוק. אולי בשכר מינימום או בלי שכר, אבל כך מרוויחים שני דברים: גם תורמים למדינה וגם צוברים ניסיון ומשתפשפים בשוק העבודה. הגישה הזו מתקיימת אצל עובדים סוציאלים, שכבר במהלך הלימודים צריכים לעשות פרקטיקום במקומות שונים. אחרי שלוש שנים לעובד סוציאלי כבר יש ניסיון רב בשוק העבודה".

אדלשטיין: "דווקא עבודה סוציאלית היא דוגמה לתחום שיש בו התמחות והשתפשפות מקצועית במהלך הלימודים, ובכל זאת בסופו של דבר אנשים עובדים בסכומי רעב".

סטברו יכולה להעיד על כך ממקור ראשון, במיוחד בימים אלה, בעיצומו של מאבק העובדים הסוציאליים. "במקצוע שלנו יש בעיקר חצאי משרה. עובד צריך בעצם לקחת שני חצאי משרות, שבפועל מסתכמים ביותר ממשרה מלאה. השכר לחצי משרה הוא 2,700 שקל בחודש. היה לי קשה למצוא שתי עבודות שיתאימו אחת לשנייה. רציתי משרה מלאה ומשכורת שמכבדת את מה שאני עושה".

את מרגישה שהלימודים הכינו אותך לשטח?

"מאוד נהניתי מהלימודים, התואר היה מעניין. אבל זה תחום מאוד רחב ועבודה סוציאלית במקום זה או אחר היא שני דברים שונים לחלוטין. הייתי צריכה ללמוד מחדש את כל האוריינטציה של המקצוע במקום שבו אני עובדת. במובנים מסוימים שני מקומות העבודה שלי הם לא באותו מקצוע. אני רוצה לעסוק במקצוע הזה אבל ברור לי שהשכר שאביא נמוך מאוד, ובן הזוג שלי מרוויח אפילו פחות ממני".

למה בחרת להיות עובדת סוציאלית?

"המקצוע הזה מתאים לי. אני טובה עם אנשים. בחרתי בו גם כי אני מאמינה שמדינה מתוקנת אמורה להיות מדינת רווחה, שדואגת לאזרחים שלה ואמורה לדאוג לתנאים סוציאליים. כל המשפחה שלי עוסקת בתחום הזה, שבער בעצמותיי מילדות. אבל זה תחום מאוד מקופח, מוזנח וממודר בישראל".

ניר, לעומת זאת, הבינה מיד בתום הלימודים שבעבודה סוציאלית לא תצליח להתפרנס כמו שצריך, והעדיפה לפנות לתחום אחר. "רכבתי על סוסים כילדה. אחרי שנפלתי מסוס, לא התקרבתי לתחום במשך שנים, אבל הטיול של אחרי הצבא בדרום אמריקה החזיר לי את אהבת הילדות. אני לא עוסקת בעבודה סוציאלית כי המדינה לא מתגמלת כמו שצריך. אם הייתי עובדת בתחום, הייתי מעדיפה לפנות לעמותות פרטיות שמתגמלות על כך. אני מעריצה אנשים שעובדים במקצוע, אבל לא רציתי לעבוד 16 שנה ועדיין להרוויח 5,000 שקל בחודש. לא שאני מרוויחה הרבה יותר עכשיו, אבל לפחות ההתקדמות שלי מובטחת יותר. אני אוכל להגיע למשכורות נורמליות, ומקווה שבסוף גם תהיה לי חווה משלי. זה תחום מתפתח שאפשר להגיע בו רחוק. בינתיים אני עובדת פחות שעות מחבריי שעוסקים בעבודה סוציאלית. אני עובדת חמש שעות ביום, ארבעה ימים בשבוע, ומשום שאני מרכזת התחום, יש לי שכר גלובלי שנע בסביבות 5,500 שקל לחודש".

גם טייטלבאום, שלמד משפטים, תוהה אם יישאר במקצוע אחרי שיעבור את בחינת הלשכה, משום שהוא לא רואה את עתידו הכלכלי מובטח. "עורך דין מתחיל מרוויח 6,000-7,000 גג. יש הצפה נוראית וקשה להיות עצמאי ללא גב. כרגע עתידי תלוי בהצעות. אם הן יהיו נמוכות מהמצופה, אחשוב על הסבה מקצועית".

אלה שכן מצאו עבודה, מרוצים מהשכר?

אדלשטיין: "המשכורת שלי יפה, אני לא יכול להתלונן. ובכל זאת, ההוצאות גדולות יותר".

TheMarker

גרינברג: "אנחנו נכנסים לתפקיד הראשון אחרי חיפושים רבים ומתחילים בשכר נמוך. טווח השנים שבו אנחנו צריכים לעבוד אינו ממושך. אנחנו צריכים להביא בחשבון שבמהלכו נצטרך לדאוג להורים שעוד לא הזדקנו ולילדים שעוד לא נולדו. אנחנו צריכים לממן את כל זה בתקופה קצרה מאוד".

טייטלבאום: "אנחנו דורכים במקום ומנציחים את המינוס".

שם טוב: "יש לי ידידה שסיימה לימודי הנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת באר שבע עם ציונים טובים. במשך שנה חיפשה עבודה ולבסוף מצאה עבודה בחברת היי-טק, שם היא הרוויחה 4,500 שקל נטו. אחרי שמונה חודשים, שבמהלכם היא למדה את העבודה, היא הגיעה ל-8,000 שקל נטו עם מכונית צמודה וטלפון סלולרי".

זה לא רע לעבודה ראשונה של בחורה בת 27.

אדלשטיין: "נדמה ש-8,000 שקל נטו זו משכורת טובה, אבל בכסף הזה צריך לכסות על ההוצאות החודשיות הקבועות, ומעבר לזה צריך לחסוך כי רוצים לקנות בית ולהתחתן. 8,000 נטו לחודש הם לא הרבה אם רוצים להתקדם בחיים".

אתם לא חושבים שאתם קצת מפונקים?

גרינברג: "המציאות של היום היא לא המציאות של שנות ה-70, והיא צריכה לבוא לידי ביטוי. גם אצלנו, הצעירים".

אז אתם טוענים שמה שהיה טוב בשביל ההורים שלכם, כבר לא מספיק טוב בשבילכם?

גולדשטיין: "ההורים שלי דרשו דברים מסוימים מהמדינה, ואני דורש דברים אחרים. אנחנו חיים במדינה שיש בה אחוזי צמיחה מטורפים. אני באמת מרגיש שאחרי כל מה שאני עושה בשביל המדינה, ומשלם מסים, היא לא משקיעה בי חזרה".

אדלשטיין: "כל אדם שרוצה ומוכן לעבוד קשה, ימצא את הנישה שלו. זה בסדר להתחיל לעבוד במשכורת לא טובה ובתנאים קשים. אבל אם אתה מוצא מקום עבודה ויודע שגם אחרי 15 שנה לא תהיה במצב הרבה יותר טוב, ועדיין תיאבק על תשלום המשכנתא, זו בעיה. בגילנו זה לגיטימי לעבוד קשה. זה הזמן להזיע ולחסוך כל שקל, מתוך הנחה שבגיל 40 או 50 נגיע למצב יותר נוח. אבל שום דבר לא מבטיח לנו את זה. אני רואה כמה מרוויחים הבוסים שלי במשרד הביטחון, אחרי 20 ו-30 שנה בצבא. זה לא משהו שמקנה לך יכולת להגיע למצב כלכלי סביר בגיל 50".

סטברו, לעומת זאת, יכולה רק לחלום על משכורת של 8,000 שקל נטו בחודש, ולכן יש לה סיבה טובה לחשוש מן העתיד. "בן הזוג שלי מתעסק בטיפול בנוער בסיכון דרך שטח ואתגר. אני נרשמתי לתואר שני במגמה קלינית, ואני יודעת שבעוד עשר שנים נהיה בנישה מקצועית ואולי נוכל להרוויח יותר ממה שאנחנו מרוויחים עכשיו. אבל יש תחושה שקיימת תקרת זכוכית בהקשר של השכר, ואני לא מעוניינת לעבור למגזר הפרטי בשביל להרוויח יותר. הייתי רוצה לעבוד בתחנה לטיפול בילד ובמשפחה של המדינה. אבל הגמול כל כך נמוך במגזר הציבורי, שאני לא יודעת איך נסתדר".

למרות המשכורת הנמוכה מדי לטעמו וחוסר האופק הכלכלי, אדלשטיין רכש באחרונה בית. "לקחתי משכנתא נורא גדולה, של מיליון שקל. ההורים נתנו לי הלוואה. קניתי דירה כהשקעה. אבל אני מסתכל על ההורים שלי שהם לקראת גיל 60 ושלושתנו משלמים משכנתא. הסיטואציה שלי ושלהם לא שונה. זה נראה לי אבסורד".

חוץ מאדלשטיין, השאר טוענים שהם לא רואים את עצמם קונים דירה בחמש השנים הקרובות. הם היו מאוד מעוניינים בכך, אבל לא נראה להם שיוכלו להרשות זאת לעצמם.

מי אמר שכל אחד צריך לקנות דירה בגיל 30?

אדלשטיין: "למה לא? זה ביטחון. אני רוצה לגור בבית שאני יודע שאני יכול לתקוע מסמר ולשבור קיר, אבל אני צריך לכאורה לחסוך עשר שנים עד גיל 37 בשביל לקנות בית. אם משווים זאת לכל מדינה אחרת בעולם, זה לא הגיוני".

ניר: "בית הוא השקעה. לשלם שכר דירה זה רק הוצאה נטו. אני לא חושבת שחייבים לקנות דירה בגיל שלנו. ההורים שלי יצאו מקיבוץ בלי כלום, בנו את עצמם לאט, וכיום הם במצב טוב. אבל בית הוא עוגן. אם זה תלוי רק בהון שלי, זה לא יקרה בעשר השנים הקרובות, אבל ההורים יעזרו לי. בכל מקרה לא אקנה בית לפני שאבנה משפחה. יש לי חברים שכבר יש להם בית ומשכנתא, והם לא מבינים איך אני לא חוסכת".

סטברו: "כל שנה אנחנו מוציאים 50 אלף שקל על שכירות. חבל על הכסף. אנחנו בני 30 עוד מעט ורוצים ילדים בשנים הקרובות, ואני רוצה נכס כדי שיהיה לי ביטחון להעביר להם. היינו רוצים לקנות בית, אבל כרגע זה בלתי אפשרי. עם המשכורות שלנו לא נעמוד במשכנתא".

"נהפכנו לאדישים"

מאחורי ביטויים כמו "אנחנו מעמד הביניים הבא, אבל אנחנו נשחקים", מצוי מרמור פשוט ובהיר. "התפקיד של המעמד שלנו בשנים הבאות הוא להאכיל את החרדים והערבים, אוכלוסיות שהולכות וגדלות. לכן אנחנו לא רואים אופק", מפרט טייטלבאום. גרינברג מחזק אותו: "אנחנו מבינים שרוב המשכורת שלנו תיהפך למסים. אנחנו עתידים לשלם את החלק הגדול ביותר ולקבל את הכי מעט".

מה אתם חושבים לעשות בנידון? לפנות לפוליטיקה, לצאת לרחובות?

טייטלבאום: "כשהייתי ילד חלמתי להיות ח"כ. הייתי יו"ר נוער הליכוד בכפר סבא, ופרשתי כי נגעלתי מהשחיתות. הפוליטיקה לא מושכת אותי, הכל מושחת".

גולדשטיין: "כשאתה מקשיב לפוליטיקאים אתה מבין שהכל סיסמאות. רוב האנשים שניסו להשתלב בפוליטיקה הישראלית ברחו משם".

ניר: "לא הייתי הולכת לפוליטיקה כי אני לא מעריכה פוליטיקאים. אני חושבת שרק ציפי לבני ראויה, ואני במיעוט. הייתי שמחה לראות רוח צעירה ושזקני העם יפרשו, אבל זה לא משהו שקורה. כל שני וחמישי נחשפת שחיתות, חוסר האמון בפוליטיקאים גדל, ואנשים ראויים לא רוצים להיכנס לתחום".

מה יוציא אתכם לרחובות?

גולדשטיין: "קשה להוציא את הישראלים החוצה. נכנסנו לאדישות. כל אחד בבועה שלו".

אדלשטיין: "במצרים ובתוניסיה אנשים חיו מ-2 דולרים ביום ואנחנו רחוקים מזה. קשה פה, אבל לא גרוע כמו שם. לא נצא מגדרנו ונלך להשתולל מפני שאין לנו עבודה כרגע. אי אפשר להקביל אותנו למקומות האלה".

גרינברג: "אני מאמין שעוד כמה שנים יהיה מספיק גרוע וגם פה ייצאו לרחובות".

גולדשטיין: "מה משיגות ההפגנות האלה? כלום. מה השיגה ויקי כנפו? כלום. תראו את ההורים של גלעד שליט, מישהו סופר אותם? או את הסטודנטים? בהפגנות לא משיגים הרבה".

ניר: "אני חושבת שלא יוצאים פה לרחובות כי אנחנו בעודף קונפליקטים. אף על פי שרציתי להיות בהפגנות של העובדים הסוציאלים, לא היה לי כוח לנסוע לירושלים. כשאנחנו בעודף קונפליקטים, קל להשאיר את העניין החברתי בצד. אני אדם סביבתי וחברתי ומוכנה לקחת חלק במאבקים, אבל לא עושה מספיק. העצרת המשמעותית האחרונה שהייתי בה היתה זו שבה נרצח יצחק רבין. המאבק יהיה משמעותי כשמעמד הביניים יינזק קשות. אבל הממשלה יודעת איך להשקיט את האנשים כל פעם".

סטברו: "אני דווקא יוצאת לרחובות. בשבועות האחרונים הייתי ברוב ההפגנות בתל אביב ובירושלים. אני נאבקת על המקצוע שלי. הייתי רוצה שיהיה מאבק אחד לכל הפועלים ולכל העובדים, אבל כל מגזר נאבק בפני עצמו. אנחנו לוקחים את הסיכון של לשבת בבית ולא לקבל משכורת בגלל השביתה, מתוך תפישה שזה המחיר שצריך לשלם כדי להוביל שינוי".

מי משמש כמודל לחיקוי עבורכם?

אדלשטיין: "אבא של חברה שלי שיש לו מפעלי טקסטיל במזרח. שגרת החיים שלו היא לא סטנדרטית - שבועיים בחודש בחו"ל ושבועיים בישראל. בשבועיים שהוא פה הוא מקדיש את כל זמנו למשפחה. זה יותר טוב משגרה יום-יומית".

טייטלבאום: "ההורים שלי, שבאו ממשפחות מעוטות יכולת, הם מודל לחיקוי עבורי. אבא שלי נולד בפולין ואמא שלי טריפוליטאית. הם פתחו קונדיטוריה קטנה ברעננה ועשו הכל בארבע ידיים. עכשיו הם פנסיונרים".

גולדשטיין: "המודל שלי הוא ההורים - היתה להם התחלה קשה, בלי שום עזרה מההורים שלהם, והם הצליחו להגיע לבית משלהם ולחיי רווחה. המודל השני שלי הוא דב לאוטמן, בגלל ההצלחה שלו בעסקים ובגלל התרומה שלו לקהילה".

קוממי: "המודל הראשון הוא ההורים. לסבים שלי לא היה כסף לתת להם ללכת ללמוד, והם הלכו לעבוד. השני הוא דודי משה טרי, שהתחיל במעברה ונהפך ליו"ר רשות ניירות ערך".

שם טוב: "אבא שלי הוא המודל לחיקוי. הוא היה עצמאי עד לפני כמה חודשים, עבד בעבודה פיסית. גם שמעון פרס ושי אגסי. פרס הוא נעים הליכות, יודע מה להגיד ומתי. שניהם מעריצים גדולים של ידע וחוכמה. לאגסי יש חזון".

סטברו: "המשפחה שלי. אחי הבכור היה אחראי על כל תנועת הנוער העובד והלומד במשך שנים. איש עם חזון ועקרונות שכיום גר בשוודיה בגלל בת הזוג שלו. אחי השני הוא סופר ומורה לספרות וגר כרגע בבריטניה. אחותי הצעירה היא אחות סיעודית. אמא שלי היתה מורה לאנגלית ואבא שלי עבד בבריטיש איירווייז. גדלתי על ערכים סוציאליסטיים, ואין לי ספק שככה דברים צריכים להתנהל בחברה מתוקנת. אני בזה לחברה הקפיטליסטית, אף על פי שאני חלק ממנה".

ניר: "ההורים שלי הם המודל שלי כי הם עברו כברת דרך ארוכה כדי להגיע למה שהם הגיעו בחיים. אבא שלי הגיע מארגנטינה, ללא השכלה, התחיל כרפתן בקיבוץ וכיום הוא מנהל תפעול ב-H&O. למדתי שלא משנים התארים, ומה שחשוב הוא התפישה. כשאת רואה שזה הצליח להם, את מבינה שהם עשו משהו נכון".

גרינברג: "גם עבורי ההורים הם מודל לחיקוי. אבא בא מרקע מאוד לא פשוט מבחינה סוציו-אקונומית ואמא שלי עלתה מארגנטינה בגיל 17 בשביל להתגייס לצבא. אני רואה בהורים שלי את האידיאל כי למרות הכל הם הצליחו לפרנס בית וילדים ובעצם לתת את כל האפשרויות".

אולי כיום אתם גם דורשים יותר.

גולדשטיין: "כיום אנחנו חיים בעולם של שפע. כשההורים שלי היו בני 20, הם לא נהגו לשתות סתם ככה יין מאיטליה".

ואתם חושבים שהם היו פחות מאושרים?

גרינברג: "כרגע אני מחפש יציבות, לא בהכרח אושר. אני שואל את עצמי אם אוכל לתת לילדים שלי את היציבות שאני קיבלתי, ואני לא בטוח שאוכל. הבסיס צריך להיות ודאות וביטחון".

אם היה דבר אחד שהייתם יכולים לשנות במדינה, מה זה היה?

גולדשטיין: "סדרי עדיפויות אחרים לתקציב - יותר כסף לחינוך ולתשתיות. צריך להקצות יותר תקציב לבריאות. כרגע אנחנו הולכים לקראת בריאות פרטית לעשירים".

גרינברג: "צריך לשפר את תחום השקיפות. למשל, איך מחליטים על התקציב. מי יכול להבין את הספר הזה שהם מוציאים? מקבלים החלטות בחושך, ולציבור אין אפשרות להגיד אם ההחלטה התקבלה כמו שצריך".

ניר: "סדרי העדיפויות של המדינה צריכים להשתנות. העוגה לא מחולקת נכון. בינתיים אנחנו עוברים תהליך: מעם שהתיישב ובנה לעם שעסוק בצריכה ולא יודע להיות מחושב".

אדלשטיין: "צריך ליישם את מסקנות דו"ח מבקר המדינה. הדו"ח נוגע בסוגיות רבות, אבל הן לא מטופלות".

מה החלומות שלכם לעתיד?

שם טוב: "להיות מאושר בחלקי ולענות על הצרכים של המשפחה העתידית שלי".

TheMarker

טייטלבאום: "להיות גאה במדינה. מי שגאה במדינה שלו חי טוב".

גרינברג: "אני מרגיש שהחלומות שלי מתרחקים ממני מפני שאני לא יודע איך אשלם שכר דירה בעוד חודשיים. אבל יש לי חלום להשפיע, לעשות דברים חיוביים".

אדלשטיין: "השאיפה שלי היא להרגיש שאני ממצה את החיים שלי. אני מקווה להסתכל לאחור בגיל 60 ולראות שניצלתי את הזמן שלי ולא סתם נשרכתי בבנאליות. הכי חשוב בסוף להיות שלם עם עצמי ולהיות מרוצה מהדרך שעשיתי".

עד כמה אתם מאושרים, מאחד עד עשר?

סטברו: "עשר. יש לי בן זוג מדהים, המון חברים ומשפחה, ואני עוסקת במקצוע שלא מתגמל אותי כספית, אבל מעניק לי עבודה מספקת, יוצאת דופן. אני מאוד מאושרת".

ניר: "כרגע בין שבע לשמונה. אהיה מאושרת יותר כשתהיה לי משפחה. אני מצפה לזה".

אדלשטיין: "עשר. אמנם אני במינוס של 25 אלף שקל, אבל אני מרוצה מהחיים".

טייטלבאום: "שמונה".

גרינברג: "אני אופטימי מטבעי אבל המציאות משפיעה עלי. ולכן הייתי אומר שמונה וחצי. כשאני מטייל עם הכלב, אני מבסוט עד השמים".

גולדשטיין: "בין שש לשבע".

קוממי: "שמונה".

שם טוב: "כל עוד אנחנו צעירים ובריאים, המצב טוב".

טייטלבאום: "אנחנו מסתכלים על חצי הכוס המלאה, אבל כדאי שגם החצי הריק יתמלא".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#