"נטע מיוחדת, היא מייצגת שינוי חברתי שמתחיל ביחיד ומתפשט, וזה מסעיר"

אחרי עשר שנים של עבודה במרכז רפואי לבריאות הנפש, ד"ר טלי סטולובי שינתה כיוון, למדה סטיילינג – והחלה לחקור את המשמעות הפסיכולוגית מאחורי בחירות הלבוש של נשים ■ מה דעתה על נטע ברזילי ומייגן מרקל, על איזה תהליך מבשר מחטב לגברים – ומה הקשר למחאה החברתית?

רותם שטרקמן
ד"ר טלי סטולובי
ד"ר טלי סטולוביצילום: אייל טואג
רותם שטרקמן

טלי סטולובי, ד"ר לעבודה סוציאלית, חוקרת ומרצה במכללה לחברה ואמנויות. בת 38, נשואה + 2, גרה במושב גנות הדר

רצית לדבר על בגדי הניצחון של נטע ברזילי.

כן, כי זה לא רק ניצחון באירוויזיון. נטע היא אישה מיוחדת, היא מייצגת שינוי חברתי שמתחיל ביחיד ומתפשט, וזה מסעיר כי זה כמו בתיאוריות. אנחנו רואים את זה ממש מתרחש בלייב.

מה כל כך מסעיר?

היא לא מתאימה את עצמה לסטריאוטיפים — לא בשירה שלה, לא במסר ולא בלבוש.

מה לדעתך המסר שלה שתפס ככה? קמפיין metoo#?

גם metoo#, אבל זה לא העיקר. העיקר אצלה זה "למרות שאני אחרת ושונה, אני חלק, מגיע לי להשתייך, ואני גם רוצה להשתייך". היא לא אאוטסיידרית שבועטת, אלא אאוטסיידרית שמחבקת. לכן, היא גם אומרת, "זה לא הניצחון שלי, אלא ניצחון של כולם".

ולגבי הלבוש?

היא העזה להיות שונה והלכה עם זה עד הסוף, וזה מראה שבמקום לנסות להתאים את עצמך בכוח, אתה יכול להצליח גם אם אתה הולך עם הסגנון האישי שלך. יש עוצמה בתעוזה הזאת.

מה בכלל הסטייל של נטע?

התלבושת שנטע לבשה בגמר ממשיכה קו אחיד של סגנון דרמטי, צבעוני, נשי מאוד. היא אוהבת להיות מקושטת בגדול, ולא מפחדת מהבולטות והחשיפה. למשל, היא סיפרה בראיון שאמרו לה לא ללבוש חצאיות קצרות, אבל שהיא לא מקבלת את זה. עם זאת, החשיפה של גופה אינה מטרת ההתלבשות שלה, זה ברור, אלא הצבעוניות והדרמה. זה תוצאה של תהליכים שהיא עברה, והבשלות שלה היום לצאת החוצה לעולם במלוא העוז. זו התשובה שלה כלפי הציפיות החברתיות.

מה משדרת הדרמטיות הזאת?

פתיחות לחוויה, סקרנות, מקוריות, אופקים רחבים ודמיון מפותח. ההפך המוחלט משמרנות. הסגנון שלה לא רק מבטא את האישיות שלה, אלא גם משרת אותה.

דווקא השונות שלה עבדה כאן.

נכון, פרדוקסלית החברה קיבלה את זה שהיא היתה 100% והתלבשה כמו שהיא נראית, ולא ניסתה להתחבא או להיות מישהי שהיא לא. ללכת עד הסוף עם האמירה שלה. כל התלבושות שלה לאורך כל התחרות היו יוצאות דופן, יצירתיות ולא דומות לשום דבר אחר שראינו על נשים במידה של נטע. אנשים כל הזמן מבקרים את המראה החיצוני, והיא הודפת ומתעקשת גם להתאפר וגם להתלבש כמו שהיא רוצה.

נטע ברזילי לאחר זכייתה באירוויזיון 2018 בליסבון
סגנון דרמטי, צבעוני, נשי מאוד. נטע ברזילי באירוויזיון בליסבוןצילום: FRANCISCO LEONG/אי־אף־פי

היא היתה בסביבה נוחה יחסית לבחירת לבוש חריג — זו תחרות שצריך להתבלט בה, ובכלל האירוויזיון זה מקום של שונים. אני מניח שבסביבת עבודה רגילה זה קצת אחרת.

נכון. סביבת עבודה זה מקום מאתגר במיוחד מבחינת לבוש. במשרד אפור אנשים משלמים מחיר — אפילו בקידום — בגלל שיפוט שלילי. נשים נתפשות פחות מקצועיות בגלל לבוש שונה. מי שבוחרות בסגנון דרמטי צריכות להתמודד עם שיפוט חברתי שלילי כלפיהן, גם מצד נשים אחרות וגם מצד גברים.

למה זה קורה?

אופנה היא כלי שמשמר סדר חברתי, ומצופה מאתנו להיראות ולהתלבש באופן מסוים. כך שמי שמתעקש להתלבש מחוץ לאופנה ויוצר שפה חדשה, רוב הסיכויים שלא יבינו אותו.

נו, אז מה את מצפה שנשים יעשו? לא כל אחת יכולה להיות נטע.

נכון, אבל זה תהליך, כל אחד צריך להבין את המשמעות של בחירת בגדים. זה שיש ביקורת לא אומר שאנחנו לא יכולות לחתור להתלבש איך שאנחנו רוצות ולמצוא את הקול שלנו, אנחנו לא חייבות אוטומטית להסכים, אפשר לבחור בלבוש קצת יותר חופשי. אפשר להגדיל את המנעד. גם מנטע אני מניחה שהיה מצופה ללבוש אוהל שחור או בגד שמסווה אותה.

כי מה?

נשים במידות של נטע נוהגות ללבוש בגדים מסוימים, כהים, גדולים, שנועדו לא להבליט את מתאר הגוף שלהן. גם ההיצע ברוב חנויות המידות הגדולות בנאלי מאוד, ומשקף את הרצון להחביא ולהתנצל.

אחרי הגמר היו פה ושם אייטמים של ביקורת על הניכוס של הלבוש והתרבות היפנית על ידה.

אופנה היא שפה שלעתים מי שלא דובר אותה פשוט לא מבין את העניין. ההשראה הרב־תרבותית היא חלק מהיצירה של המעצב ונועדה לשרת את היצירה, ולא לנכס את התרבות. הבגד הזה לחלוטין מתאים לנטע בגזרה, בצבעוניות ובאמירה שלו. כל מה שהיא לובשת זוכה לסוג של ביקורת, וזה לא משנה מה תהיה הנקודה. מה שבאמת מפריע לאנשים זו הבחירה שלה בסגנון דרמטי.

היא עשויה להכתיב קו אופנתי חדש?

נטע יכולה להפוך למכתיבת אופנה, הזמן יגיד. כבר עכשיו יצא ליין של חולצות עם הכיתוב "TOY".

זה משהו מסחרי.

אני גם לא יודעת באילו מידות החולצות האלה מגיעות. ההשפעה המיידית שלה היא בוודאי לא על ההיצע בחנויות, אבל כן במסר לנשים במידות שנתפשות לא סטנדרטיות, שיש להן את הזכות לבחור את הסטייל שלהן. יש פה פוטנציאל לשינוי חברתי, היא סוללת את הדרך למקום אחר — ופותחת פתח לשינויים נוספים. אולי אתה חושב שזה שטחי, אבל זה לא.

חולצת כפרה עליכם
הפכה למכתיבת אופנה. חולצת "כפרה עליכם"צילום: עיצוב חן מכבי

אני פשוט פחות מבין בבגדים.

אתה גבר. אתה לא מתחבר, אין לך את התחושה הזאת. רק אישה תבין את זה. בגדים זה העור השני שלנו.

הגדרה מעניינת.

יש אמנם חוקרים הטוענים שאנשים נבדלים בתחושת החיבור שלהם לבגד — מי שמזהים את הבגד עם העצמי שלהם ואחרים שזה פונקציונלי אצלם, אבל בעיני זה יותר עמוק מזה, זה מגדרי, לכן אתה לא יכול להבין אותי לגמרי. כל הדרמה של התקופה שלנו מתרחשת בבניית זהות עצמית, במיתוג עצמי. זה מרכז החיים. אין מה לעשות, גברים סובלים מזה פחות. אצלנו זה בעוצמות גבוהות, אצלנו האישה לא חופשייה לבחור בגלל ההתייחסות לגוף. אבל זה זולג גם אליכם. ראית את הפרסומת למחטב החדש לגברים של ג'ק קובה?

לא. מה זה מחטב?

מחטב אמור להסתיר את הכרס.

מה רואים בפרסומת?

מופיע גבר חטוב ושרירי, כביכול הגוף האידאלי, והוא לובש מחטב. המסר כאן הוא כמו המסר שאנחנו מקבלות בכל מקום — תלבש את המחטב הזה בדרך ליעד הנכסף שהוא הגוף היפה הזה.

אני כבר לא אלבש מחטב כנראה.

אני חושבת שגברים עדיין חסינים יותר מנשים בפני הלחץ החברתי הזה. הם סובלים פחות מההשפעה העצומה של דימוי הגוף על ההערכה העצמית, כי אצלנו זה מתחיל בגיל צעיר יותר ובעוצמות גבוהות, אבל זה רק עניין של זמן עד שגם גברים יהיו מוטרדים הרבה יותר לגבי הנראות החיצונית שלהם. בעיני המחטב הוא סמל מזעזע לכל זה.

גם בעיני.

אפשר לראות את התופעה הזאת באינסטגרם, שבנים צעירים מעלים תמונות של הגוף שלהם בדיוק כמו בנות גילם. אמנם מחטב לגברים הוא לא רעיון חדש, זה התחיל לפני כמה שנים בבריטניה, אבל זה מסמן שגם בישראל, אידיאל היופי מחלחל גם לתודעה של גברים.

משטור הגוף.

כן. מה לא בסדר בגוף שצריך ללבוש מחטבים, כדי להתאים את עצמנו לאידיאל שמישהו החליט עליו? בכתבות יח"צנות זה מוצג כ"חבר הסודי של האישה", ולכן גם לגבר מגיע חבר כזה, אלא שזה לא החבר הסודי, אלא האויב של האישה. לפעמים, אולי, הוא מעניק ביטחון, לרוב הוא חונק מאוד. עם זה נטע התמודדה תמיד והרבה נשים ונערות, ואולי גם גברים יכולים להזדהות עם זה.

סטטיק ובן אל, כשחיממו את ההופעה של ג'סטין ביבר בישראל, יולי 2017
גברים מוטרדים הרבה יותר לגבי הנראות החיצונית שלהם. סטטיק ובן אל תבוריצילום: תומר אפלבאום

אני מתמודד עם השאלה אם חייבים לבוא לעבודה כל יום עם לבוש שונה.

לא. זה גם מיתוס שמתחיל להישבר. קייט מידלטון הרימה דגל בנושא הזה של ללבוש אותו בגד כמה פעמים. יש על זה בדיחות, בהתחלה צחקו עליה — איך היא מעזה ללבוש את אותם בגדים. זה גם קשור לאחריות שלנו כלפי קיימות. לקנות יד שנייה ובכלל לבצע רכישות מדודות. סטיילינג לא אומר שצריך לקנות את כל הקניון.

מה הסגנון של קייט?

סגנון קלאסי.

טוב, זה גם מה שמצופה ממנה.

אבל זה שונה, למשל, ממייגן מרקל. השוואה בין השתיים מראה שיש הבדל דרמטי בסגנון הלבוש של מרקל. בעבר היא הלכה עם מכנסונים, נעלי עקב מנומרות, מחשופים, דברים פרובוקטיביים יותר, אבל זה השתנה. היא דוגמה למישהי שנמצאת בתהליך של להתאים את עצמה למוסכמות החברתיות. קייט יותר מחוברת לעצמה.

אולי אפשר להבין אותה. גם ככה היא לא הסטריאוטיפ של הנסיכה הבריטית.

אני מבינה אותה. כל אישה, בטח בתפקיד בכיר שעיני העולם נשואות אליו, נמצאת בלחץ כבד להתאים את עצמה. היא עומדת בפני אתגר אמיתי, אבל היא יכולה לנצל את המעמד להעברת מסרים — כמו שעשתה דיאנה, שהיה לה סגנון ייחודי.

רוב האנשים כנראה לא מתלבשים לפי איך שבא להם. הרבה פעמים הם רוצים לבוא לעבודה כמו שמקובל, או פשוט לצאת מהבית לבושים.

אין הפרדה, זאת אשליה שהבגדים זה אלמנט פונקציונלי. כל בחירה היא בחירה. גם אם לא בוחרים, זו בחירה מודעת. יש כל הזמן מתח בין הרצון להיות "אני" לבין הרצון להשתייך. מה שנטע מלמדת אותנו הוא שכל אחד יכול לעשות כמוה, ושאפשר לפרוץ בזכות בגדים. זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל זה לא קורה.

העיסוק בזה מתחיל בגיל צעיר.

חיפוש זהות מתחיל בגיל ההתבגרות, הבעיה היא שנערות מסתכלות על החברות שלהן ומתלבשות אותו הדבר, והשאלה היא למה אנשים לא מרשים לעצמם להיות שונים. כשאני פותחת ארונות, אני רואה דפוסים של אותו דבר.

למה את פותחת ארונות?

אני עובדת עם נערות, עושה להם קבוצות של סטיילינג, וחלק מהתהליך כולל פתיחת ארונות. הן הולכות עם סניקרס, מעיל ג'ינס ומתלבשות בצבעים אפור, לבן, שחור, מקסימום בורדו. אי־אפשר לבוא עם צבעים אחרים. ג'ינס עם קרעים או בלי, וצ'וקר.

קייט מידלטון מובילה את את הילדים המשתתפים בטקס, ביניהם ילדיה, הנסיך ג'ורג' והנסיכה שרלוט, לטקס החתונה של פיפה וג'יימס
סגנון קלאסי. קייט מידלטוןצילום: POOL/רויטרס

מה זה צ'וקר?

שרשרת שצמודה לצוואר. הן מתנהגות וחושבות שהן מי שמצופה מהן להיות.

זה ברור.

זה לא ברור, בכל אחד יש את המתח הזה בין להתנהג כמו שמצפים ממנו לבין הרצון להתחבר לזהות שלו, אבל הן אפילו לא יודעות מיהן.

אז מה את ממליצה להן?

קודם כל שיבינו שיש להן אפשרויות בחירה. להתחיל לפתח חשיבה עצמאית. בגדים אחרים, מחוץ לאזור הנוחות שלהן, שילובי צבעים. אין מרשם, אני לא סטייליסטית קלאסית, אני לא מלבישה אותן, אני אראה להן את האופציות ואתן להן כלים. אני קוראת לתחום העיסוק שלי סטיילינג תרפי. בודקים את הפרשנות שהן נותנות ומחפשים אתן את הבגד שהן מפרשות שהוא מייצג את התכונה שהן רוצות.

איך הן מגיבות לזה?

התגובה הראשונה היא זעזוע, אבל אחרי שעובר זמן הן מתחילות ליהנות. הן לא מגיעות לרמה של נטע, אבל יש שינוי והן מתחילות להרגיש נוח יותר בעור של עצמן.

בגדול, זה להרחיב את האפשרויות.

זאת ההתחלה. אם היא רוצה להתלבש כמו כולן, לא משנה באיזה גיל, ומרגישה שזה הביטוי העצמי שלה, אז על הכיפאק. מהניסיון שלי, פעמים רבות זה נובע מחשש ורצון להסתיר את הגוף כל הזמן, את הצדדים שפחות מתאימים. כי ככה הן חושבות שיזכו לסטטוס והצלחה. ככה מתנהגות נשים בכל גיל.

כי הן רוצות להצליח והן רוצות לקבל פידבק חיובי.

אני חושבת שזה הצורך הבסיסי של כל אחד — שיראו אותן, שיקבלו אותן, שיאהבו אותן — אבל זה יותר להתאים לסטנדרט החברתי. זאת הדרך שהן מכירות להתאים את עצמן למה שמצופה. זה מגביל נשים ונערות. נטע מביאה מודל שנותן להן השראה, וגם אם הן לא יכולות להיות בדיוק היא, זה אחרת — כי דוגמניות ושחקניות אומרות להן "תהיו כמוני", והיא אומרת "תהיו אתן".

הנסיך הארי וארוסתו מייגן מרקל
בתהליך של להתאים את עצמה למוסכמות החברתיות. מייגל מרקן (משמאל) והנסיך האריצילום: Alastair Grant/אי־פי

בראיון ערב גמר האירוויזיון, אילנה דיין שאלה את נטע שאלה קצת מעצבנת — אם היא תרזה בעקבות ההצלחה.

זו שאלה שהרבה אנשים שואלים — מה יהיה עם נטע, אם היא תתאים את עצמה למוסכמות. זה יכול לקרות, אבל זה לא ישנה את המסר שלה. כי המסר שלה הוא ביטוי עצמי, ולא דווקא מידות גדולות. כשאני עובדת עם נשים אני מנסה להביא אותן לכך שהסטייל יעניק להן ביטחון ועוצמה, ואז הרבה פעמים הן יכולות להגשים יעדים ומטרות, כמו לרזות. גם נטע אמרה שבעבר היא רצתה להיות רזה. אז אנחנו לא יודעים איך נטע תתלבש בעוד שלוש שנים, אנחנו מקווים שהיא תתלבש כפי שהיא רוצה. צריך תחושה של חיבור עמוק אל הבגד ואומץ ללכת עם עצמך עד הסוף, כדי לנתק את עצמך מהציפיות החברתיות.

איך בכלל הגעת לתחום הזה?

אחרי עשר שנים של עבודה טיפולית ומחקרית במרכז רפואי לבריאות הנפש, החלטתי ללמוד סטיילינג. במהלך הלימודים חוויתי גם שינוי אישי, שנבע פחות מהתכנים שנחשפתי אליהם, ויותר מעצם העובדה שהתחלתי לחקור את המשמעות הפסיכולוגית של בחירות הלבוש שלי, והשינוי שעשיתי.

מה שינית?

התחלתי להתלבש פחות כמו הפרסונה המקצועית שחשבתי שאני אמורה להיות, ויותר כמו שאני. זה היה תהליך של גילוי, מה הסגנון שלי בכלל, וגם אומץ להתלבש אחרת מאשר בסביבת העבודה שלי. עצם הניסיונות השונים בבגדים והסטת תשומת הלב מהמקובל בסביבה שלי הוציאו אותי מהקופסה של מה שהורגלתי לחשוב.

מה היה?

למשל, התחלתי ללבוש חצאיות, אז אחת הקולגות שאלה אם התחלתי תהליך של חזרה בתשובה. זה היה בלתי רגיל. גם בפורומים שבהם יושבת אישה עם כמה גברים, ללבוש חצאית ולבחור בסטייל נשי בלתי מתנצל זה דבר שמעורר תגובות.

מה יש במחקר שלך?

המחקר שלי הוא על הפסיכולוגיה מאחורי הצריכה הנשית של בגדים — עד כמה זה שייך לצרכים הרגשיים מהבגד, כי דימוי גוף וצרכים רגשיים כרוכים זה בזה ורלוונטיים. זה תחום שמתפתח בעולם עכשיו. המחקרים מראים כמה לבוש הוא תופעה חברתית שגם מבטאת וגם משמרת סדר חברתי, אבל גם כלי שיוצר שינוי חברתי. כל הפגנה מתחילה מחולצה עם כיתוב. העניין הוא שהבגדים לא רק משנים את את מה שהסביבה חושבת עלינו, הם משנים גם את מה שאנחנו חושבים על עצמנו, והכי חשוב: הם משנים את הרגשות שלנו כלפי עצמנו.

תני דוגמה למחקר מעניין.

המחקר החלוץ בתחום הוא של אדם גלינסקי, פסיכולוג, מרצה וחוקר בבית הספר למינהל עסקים של אוניברסיטת קולומביה. במחקר ביקשו מאנשים לענות על מבחן פסיכולוגי מבלבל, כשבחצי מהמדגם הם לבושים חלוק לבן ובחצי השני את הבגדים שלהם. הנבדקים בחלוק הלבן ענו מהר ונכון יותר על השאלות.

כי הם הרגישו כמו רופאים?

כשאמרו להם שהחלוק הוא של רופא, התוצאות אפילו השתפרו עוד יותר. כלומר, בגדים מפעילים אצלנו ייצוגים שמשפיעים על יכולת החשיבה, הריכוז, ובוודאי הרגש. מחקר נוסף מצא שאנשים מתארים את עצמם בהלימה לסגנון הבגדים שלהם. אנשים שלבשו בגדים אלגנטיים תיארו את עצמם כמסודרים ואחראים, ואנשים שלבשו בגדים ספורטיביים תיארו עצמם כזורמים וקלילים. אני לא יודעת מה קודם למה, אם אנו בוחרים בגדים מסוג מסוים בשל התפישה העצמית, או שעצם סגנון הלבוש משפיע עלינו כך.

אולי גם וגם.

מחקר אחר, של פרופ' ברברה פרדריקסון, דמות מרכזית בעולם הפסיכולוגיה החיובית, נתן לגברים ולנשים למלא מבחן בשני סוגי לבוש — סוודר ובגד ים. רק הציונים של הנשים הידרדרו כשהן לבשו ביקיני. ההסבר גם כאן הוא שהן היו עסוקות באיך שהן נראות, ולא הצליחו להתרכז במבחן. אנחנו רגילות להסתכל על עצמנו כאובייקט, וזה משפיע על דפוסי החשיבה.

דפני ליף ורגב קונטס במחאה החברתית
כל הפגנה מתחילה מחולצה עם כיתוב. דפני ליף (במרכז) ורגב קונטס (משמאל) במחאה החברתיתצילום: דודו בכר

וזה גם יכול להיות הפוך.

כן, למשל, מה יקרה למנהלת שתגיע לעבודה, ובמקום ללבוש את הבגדים הקלאסיים — החולצה המכופתרת ומכנסי הבד — תבוא עם ז'קט ורוד? אני חושבת שאולי דווקא אז היא תחדד את היכולת שלה להתקדם ולפרוץ החוצה, לחשוב יצירתי. בגד יכול לגרום לנו להצליח יותר וגם להיות מאושרים. כך גם עם גבר שיבוא בחולצה צבעונית.

מה רע בג'ינס וטי־שירט?

לבוש ספורטיבי הוא הסוואה. נוחיות היא הרבה פעמים סוג של פיקציה. אני מתלבשת כך שיהיה לי נוח, אבל למעשה זה כדי לא לבלוט, כדי להסוות. לבוש מתנצל זה ההפך מהדרמטי של נטע.

מיהן הקליינטיות שלך?

נשים שמחפשות התפתחות מקצועית, או להפך, חיבור לעצמן אחרי שנים של לבוש גברי, לפי מה שמצופה מהן בעבודה; נשים שסובלות מהפרעות אכילה או אנורקסיה ומבקשות להשלים עם הגוף שלהן; ונשים שעברו תקיפות מיניות, שעבורן הבגד הוא מעטפת מגוננת. השיח סביב הבגדים מאפשר להרחיב את המנעד של מה שנתפש כמקובל ואפשרי. המטרה היא לאפשר ייחודיות בלי לשלול את הצורך להשתייכות וקבלה, שנכון בכל גיל. אני מלמדת אותן להשתמש בבגדים שלהן לביטוי עצמי, להפיק מעצמן יותר. התייחסות בלתי נפרדת לגוף וללבוש.

מי עוד?

למשל, אימהות ובנות שרוצות שיפור בחיבור ביניהן. זה מדהים לראות כמה חזקה ההעברה הבין־דורית של דימוי גוף ותפקידים חברתיים. אנחנו סוכנות החיברות של הבנות שלנו, ונמצאות במתח מתמיד בין הרצון לחנך אותן להשתלב ולהסתגל בחברה לבין הרצון שיהיו עצמאיות וחופשיות. הבגדים נמצאים בצומת השיח בין נשים בכלל, ובין אימהות לבנות בפרט, כאשר כל אחת רוצה שהאחרת תתלבש כמוה, וכולן ללא יוצא מן הכלל מושפעות מהלחץ החברתי להיראות בצורה מסוימת.

תני דוגמה.

נערה בת 14, שאחרי שעבדנו הפסיקה להשתמש בעדשות והשלימה עם משקפי הראייה שלה, ובמקביל הפסיקה להחליק את השיער ונשארה מתולתלת כמו שהיא במקור. כבר בגיל הזה הנורמות סביב המראה "הנכון" מקובעות בצורה עמוקה.

עוד דוגמה.

רווקה בשנות ה–30 לחייה הגיעה כחלק מהתהליך של חיפוש זוגיות. היא לבשה בגדים בשתי מידות מעל המידה האמיתית שלה, כחלק מהצורך להסתיר חלקים בעצמה, לא להיחשף. כשדיברנו על דייטים, ראינו כמה היא עסוקה בתדמית שהיא משדרת ובמה שמצופה ממנה, ולא בהנאה ובחלק שלה בדייטים האלה. המסר הוא שנשים יכולות להשתמש בבגדים כדי להצליח ולהרגיש טוב יותר, שהבגדים הם חלק מהזהות ושלא צריך כל הזמן להתלבש כמו שמצופה. כמובן שהכל עניין של מידתיות, לאתגר את הציפיות ממך במובן החיובי. כי אם אגיע לעבודה בלבוש חושפני מאוד, הביטוי העצמי יהיה לי למכשלה ולא לעזר.

מה לגבי קניית בגדים?

התהליך שאני עוסקת בו גם מרחיק אותנו מהקנייה הכפייתית של בגדים ומקרב אותנו לצרכנות מדויקת יותר ומדודה. עבור בעלי העסקים המסר ברור מאוד: מתחולל שינוי תודעתי ביחס לאופנה, אנשים קונים אונליין ומתרחקים מהרשתות הגדולות, הם מחפשים שהבגדים יתאימו להם — ולא הם לבגדים. יש חיפוש אחר בגדים שונים ולא רגילים, גם בטווח מידות רחב יותר וגם בטווח אפשרויות רחב יותר.

"בעלי עסקים שרוצים למכור נכון צריכים לאפשר חוויה חיובית, גם מבחינת דימוי הגוף של נשים צרכניות. למשל, להתאים את טווח המידות, כך שנשים יוכלו למצוא בגדים שמבטאים אותן ולא רק מסווים את הגוף שלהן, והן מבחינת ביטוי עצמי — כלומר מגוון רחב יותר של צבעים וגזרות. צריך להגיע למצב שבו כל אדם שנכנס לחנות יכול למצוא בה משהו ולהתחבר אליו. כיום החנויות מכוונות לקהלים ספציפיים, ונשים רבות חשות מודרות".

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ