שלוש דרכים שבהן הקפיטליזם משמיד עצמו, בישראל ובעולם - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

שלוש דרכים שבהן הקפיטליזם משמיד עצמו, בישראל ובעולם

הישראלים רואים את התחרות בסלולר בשש השנים האחרונות ואת התחרות שנפתחה בשוק הטלוויזיה לפני שנה - כמובנת מאליה. זה לא מובן מאליו. למעשה, שווקים עם תחרות עזה כמו שוק הסלולר הישראלי הם היוצא מן הכלל

148תגובות
גבר חסר בית ברחובות ניו יורק. על ידו שלוש תיירות מצטלמות. מאחוריהן קבוצת תיירים מאסיה
רויטרס

1. היעדר תחרות.

איציק בנבנישתי כועס.

מנכ"ל חברת הסלולר פרטנר נשמע השבוע כפעיל חברתי ולא כמנכ"ל של חברה גדולה שנשלטת על ידי מיליארדר אמריקאי, כאשר עלה על הבמה בכנס ההיי־טק של TheMarker.

"פרטנר מאפשרת לצרכנים להשתחרר מהתלות במונופולים של שוק התקשורת, ולהוציא אותם לגמרי מהבית. להשתחרר מהמונופול הקווי שהשאיר את ישראל בגלישה במהירויות מביכות, ולהשתחרר מדואופול הטלוויזיה, שגבה מאות שקלים בחודש במשך שנים מכל צרכן, בלי למצמץ, וכעת עשרות אלפי בתים מתנתקים ממנו עם תחושת שחרור ועם הקלה בכיס".

איציק בנבנישתי, מנכ"ל פרטנר
עופר וקנין

הדברים האלה אולי נשמעים טבעיים לקורא הישראלי ב–2018 - אבל לפני עשור זה היה נראה כמו מדע בדיוני: כל צמרת המשק הישראלי, יחד עם רוב הרגולטורים ומקבלי ההחלטות, מכרו לציבור את הסיפור ששוק התקשורת, כמו המשק הישראלי, הוא תחרותי.

בנבנישתי שוב הסביר השבוע לציבור שהסיפור על תחרות בשוק הקווי, האינטרנט ועד לפני שנה גם הטלוויזיה הרב־ערוצית הוא אגדה: מדובר בדואופולים שמחלקים ביניהם את השוק.

והוא יודע במה מדובר: בתפקידו הקודם, לפני שהיה בפרטנר, בנבנישתי היה מבכירי בזק. כשהוא אומר שבזק היא מונופול או דואופול, הוא יודע על מה הוא מדבר. אז מדוע הוא נראה כה כעוס השבוע? לא רק משום ששני המתחרים הגדולים שלו הם דואופול — אלא בעיקר מפני שהוא פועל בשוק הכי תחרותי בישראל: הסלולר.

השבוע היה קשה במיוחד בשוק הסלולר: כניסתה של חברת אקספון לשוק הביאה גל נוסף של הורדות מחירים בענף שידע בחמש השנים האחרונות כבר שניים או שלושה גלים כאלה. התוצאה היתה שמניות חברות הסלולר, ובהן פרטנר, הגיעו לשפל חדש — שבוודאי מרגיז מאוד את בעל השליטה בפרטנר — המיליארדר חיים סבן, שרכש אותה ב–2013 במחיר הגבוה בעשרות אחוזים ממחירה הנוכחי בשוק.

הישראלים רואים את התחרות בסלולר בשש השנים האחרונות ואת התחרות שנפתחה בשוק הטלוויזיה לפני שנה — כמובנת מאליה. זה לא מובן מאליו. למעשה, שווקים עם תחרות עזה כמו שוק הסלולר הישראלי הם היוצא מן הכלל.

כדאי להרחיק מבט לארה"ב — הכלכלה הגדולה בעולם. בשבוע שבו נפתח גל חדש של הורדות מחירים בשוק הסלולר הישראלי — שיקבע בעתיד הנראה לעין את מחיר חבילת הסלולר הממוצעת בישראל ברמה של 10–20 דולר בחודש — הודיעו בארה״ב חברת הסלולר השלישית (טי־מובייל) והרביעית (ספרינט) על מיזוג.

עוד לפני שהמיזוג הזה יתרחש — שוק הסלולר האמריקאי ריכוזי מאוד: שתי השחקניות הגדולות, ורייזון ו–AT&T, מחזיקות יותר מ–65% מהשוק. התוצאה היא שמחירי הסלולר בארה״ב הם מהגבוהים בעולם: החבילה המקובלת באמריקה עולה 50–60 דולר בחודש — פי שלושה מישראל וכפול מרוב מדינות אירופה.

לפני שש שנים מנע ממשל אובמה מ–AT&T לרכוש את החברה השלישית בגודלה בענף, טי־מובייל. ההחלטה הזאת הביאה לתחרות גוברת ושחיקת מחירים אטית. הדעת נותנת שממשל טראמפ יסיק את המסקנות מאירוע זה וימנע את המיזוג בין החברה השלישית לרביעית בשוק. ואולם כרגע נראה שיש סיכוי טוב שהמיזוג יאושר, בין השאר, משום שהחברות מוכרות לטראמפ את הסיפור שהמיזוג ״ייצר מקומות עבודה״.

ומה עם טלוויזיה בכבלים? פתיחת התחרות בשוק הסלולר בישראל התגלגלה לפני שנה לתחרות בטלוויזיה. התחרות בסלולר שברה את שיווי המשקל הידוע שבו הטייקונים מחלקים ביניהם את השווקים.

כאשר סבן מכר לפני תשע שנים את בזק ברווח של 300% — כולם מחאו כפיים ל״גאונות״ העסקית שלו. אותו סבן מופסד כעת מאות מיליונים על ההשקעה בפרטנר. מה השתנה? הוא איבד את מגע הקסם שלו? לאן הלכה הגאונות שלו? לשום מקום, כמובן. כאשר הוא קנה את בזק הפוליטיקאים הגנו עליו מתחרות — וכאשר הוא קנה את פרטנר, השתנתה האווירה בישראל והוא כבר לא זוכה להגנה.

בעוד שבישראל יש כיום לחצים תחרותיים בסלולר, באינטרנט ובטלוויזיה — בארה״ב התחומים האלה הם קרטלים. ברוב האזורים הגיאוגרפיים במדינה יש חברה אחת או שתיים השולטות בענפים אלה.

היעדרה של תחרות משמעותית בחלק גדול מענפי המשק האמריקאי אינה יוצאת דופן בהכרח. מונופולים, קרטלים וחברות עם כוח שוק המוגנות מפני תחרות — מה שמאפשר להם לקבוע את כללי המשחק — הם דווקא הכלל בקפיטליזם של המאה ה–21.

אדם סמית
Scottish National Gallery

הרעיון שאנשי העסקים, היזמים והקפיטליסטים הם האויבים הגדולים של הקפיטליזם, כלל אינו חדש: הכלכלן אדם סמית הזהיר ממנו עוד לפני שהמושג קפיטליזם נטבע. בניגוד לרבים מאלה שמצטטים אותו, הוא ראה באליטות הכלכליות והפוליטיות אויבות הכלכלה החופשית, שעושות יד אחת לרכז בידיהן פריווילגיות.

ואולם מול הגלובליזציה והסחר הבינלאומי שהביאו בעבר ללחצים תחרותיים בענפים רבים, קמו ועלו בעשורים האחרונים ענפים רבים שמצאו דרכים חדשות וישנות להגן על עצמם מפני תחרות, והפכו בהדרגה ליותר ויותר דומיננטיים בכלכלה.

הדרך הראשונה, הישנה והבדוקה למנוע תחרות היא באמצעות מיזוגים ורכישות, המגדילים את הריכוזיות ומקלים על החברות לתאם ביניהן מחירים ולהימנע מתחרות. הדרך השנייה שהפכה ליותר ויותר משמעותית היא לקבוע רגולציה שמקשה על מתחרים חדשים להיכנס לענף. הדרך השלישית היא קבלת מונופול ברישיון מהמדינה באמצעות פטנטים והגנה מתחרות למשך עשרות שנים.

הדרך הרביעית שהפכה משמעותית מאוד בעשור האחרון היא בניית עסקים עם מודל רשת, שמטבעם נוטים להגיע לשיווי משקל של ״המנצח לוקח הכל״. שלוש או ארבע מחמש החברות הגדולות בעולם כיום הן מהסוג הזה: גוגל, פייסבוק, מיקרוסופט, אמזון ואפל. הסכנות שמציבות החברות האלה הן לא רק לכלכלות, אלא גם לדמוקרטיות, לאור צבירת המידע והשפעתן הדרמטית על זרימת המידע בעולם המודרני.

דרך חמישית, המאפיינת בעיקר את ארה״ב, אבל אפשר למצוא אותה גם בישראל, היא מעבר הדרגתי של הבעלות על רוב החברות הגדולות בארה"ב לידי קומץ של חברות ענקיות לניהול נכסים פיננסיים כמו בלקרוק, פידליטי, ואנגארד וסטייט סטריט. בשנתיים האחרונות מתרבים המחקרים בארה״ב שטוענים כי העובדה שקומץ חברות ענק שולטות ברוב תעשיית ניהול הנכסים הפיננסיים — גרמה לכך שהתמריץ של רוב המשקיעים הפיננסים בעולם הוא למנוע תחרות. מחקר שפורסם באחרונה טוען כי יותר מ–80% משווי השוק של המניות בארה״ב משקף רווחים שנשענים על כוח שוק, כלומר תחרות מועטה. המקבילה הישראלית היא פועלומי (הפועלים ולאומי) — הדואופול הבנקאי שמממן את רוב החברות הגדולות ואין לו עניין בתחרות במשק.

הקושי האדיר של הדמוקרטיות ברוב העולם לייצר לחצים תחרותיים בחלק גדול מענפי המשק שלהן — מכה בצרכנים, בשכר העובדים, ביזמות ובחופש הכלכלי, והופך את המודל הכלכלי הניאו־קלאסי, שממנו הן שואבות את הלגיטימיות שלהן, ללא רלוונטי. מוכרים לציבור סיפורים על כך ש"כלכלת שוק" תחרותית היא מנוע צמיחה שכולם מרוויחים ממנו, בשעה שרוב ענפי המשק מוגנים מתחרות והחזקים נהפכים חזקים יותר ויותר.

2. נדל"ן מחולל עוני.

הכלכלן תומס פיקטי לא היה ראשון. רבים הזהירו לפניו כי האי־שוויון ברוב מדינות המערב גדל במהירות השומטת את הלגיטימציה מהמדיניות הכלכלית, אבל הספר שלו חולל מהפך בשיח הציבורי. כיום לא נותרו כמעט פוליטיקאים, כלכלנים ואנשי ציבור שממשיכים לדבוק במנטרה שהאי־שוויון מייצר תמריצים להצטיינות ותורם לצמיחה. הרוב המכריע של מקבלי ההחלטות מכיר בכך שאי־שוויון גבוה פוגע בצמיחה ותרומתו לתמריצים מפוקפקת.

האי־שוויון בהכנסות ובעושר בישראל

ואולם יש נייר לקמוס נהדר כדי לבחון אם אלה שרוממות המלחמה באי־שוויון בפיהם, באמת רוצים להתמודד אתו: לשאול אותם מה דעתם על אי־שוויון ברכוש. את האי־שוויון בהכנסה קל יחסית למדוד. לעומת זאת, את האי־שוויון ברכוש קשה יותר לבחון, אך רוב הכלכלנים מעריכים כי האי־שוויון ברכוש הרבה יותר חמור ומסוכן.

מחולל האי־שוויון הגדול ביותר ברכוש מאז ומעולם, ובעיקר בשנים האחרונות, הוא עליית מחירי הנדל״ן בכלל והעלייה במחירי הנדל״ן באזורי הביקוש בפרט, שם מרוכזת רוב הפעילות הכלכלית.

בנייה במודיעין
גיל כהן מגן

ב–2013 העלתי כאן את רעיונותיו של אחד מהוגי הדעות המשפיעים ביותר בארה״ב בסוף המאה ה–19, שבניגוד לרבים מאלה שהיו לפניו ואחריו — הוא נשכח במאה השנים האחרונות. רבים מכירים את הרעיונות של אדם סמית, דיוויד ריקרדו, קארל מרקס, אלפרד מרשל וג'ון מיינרד קיינס, אך מעטים זוכרים את הנרי ג׳ורג׳, שבחייו היה הפופולרי מכולם.

ג׳ורג׳, כמו סמית ורוב הליברלים הקלאסיים האמין בכלכלת שוק, בתחרות וביוזמה פרטית, אבל הוא הבין היטב שהם קיימים רק בתיאוריה, ובפועל חלק לא פרופורציונלי מהקדמה והצמיחה מתרכזת בידי מעטים.

הנרי ג'ורג'
New York Public Library

לדעת ג׳ורג׳, מחולל האי־שוויון הגדול ביותר הוא שוק הנדל"ן בכלל ועליית מחירי הקרקעות בפרט. ג׳ורג׳ הביא רעיון פשוט וגאוני: רוב המסים מביאים לשיבוש בהקצאת המקורות — למעט מיסוי על קרקע, שכן הכמות שלה נתונה והשווי שלה נגזר כמעט תמיד מגורמים שלא בשליטת הבעלים שלה. לכן, ג'ורג' הציע לבטל את רוב המסים, ומנגד להטיל מסים כבדים על רכוש ובעיקר על קרקע.

במשרד האוצר התלהבו מהרעיון שהעלנו כאן בזמנו, אבל במקום למסות את עליית ערך הקרקע — שהיא מחוללת האי־שוויון העיקרית — במשרד עשו לעצמם חיים קלים ובאו עם רעיון מיסוי דירה השלישית. הרעיון היה בכיוון הנכון, אבל לכד ברשת שלו גם אנשים בלי רכוש משמעותי — וההצעה טורפדה על ידי פוליטיקאים שפנו לבג"ץ.

כעת, כאשר הרוחות התקררו וההצעה נפלה, זו הזדמנות טובה להגיד בצורה ברורה וחדה את מה שרוב הפוליטיקאים וחלק גדול מהכלכלנים לא רוצים להגיד, הסוד הידוע ביותר: בלי מיסוי מאסיבי על עליית שווי הקרקע, בסגנון המס הג'ורג'יאני — או כל דרך אחרת להוריד דרמטית את מחיר הנדל"ן — לעולם לא תהיה ירידה משמעותית באי־שוויון ברכוש בישראל וברוב העולם.

בלי הורדה משמעותית באי־שוויון ברכוש, שגדל דרמטית בעשורים האחרונים, הלגיטימציה של המשטר הכלכלי־קפיטליסטי ברוב מדינות העולם תמשיך להישחק משמעותית, ותגדיל את הסיכון לעליית הגזענות, שנאת הזרים, האלימות, השחיתות והמנהיגים הסמכותניים. ההיסטוריה לימדה אותנו פחות או יותר למה ניתן לצפות.

מתחם המגורים בשרונה, תל אביב
אייל טואג

3. כוח השוק וריכוז העושר — משבשים את הדמוקרטיה.

היעדרה של תחרות, גידול בכוח השוק של חברות גדולות ברוב הענפים והגידול המהיר באי־שוויון ברכוש — מביאים לא רק לתוצאות כלכליות הרסניות, אלא גם לתוצאות פוליטיות קטלניות. ריכוז עושר וכוח כלכלי בידי מעטים מביא לריכוז כוח פוליטי בידיהם.

בעשורים האחרונים למד הציבור שחלק לא מבוטל מהדמוקרטיה הליברלית הוא פיקציה. מדי ארבע שנים הולכים לבחירות, וברוב העולם הבחירות חופשיות והוגנות, אבל רוב הפוליטיקה היא תיאטרון. חלק גדול מכללי המשחק — החוקים והרגולציות — נכתבים כדי לשרת את עמדות הכוח והכסף הקיימות, ורק כאשר יש זעזוע חיצוני משמעותי, כמו משבר או זרקור שמופנה לסוגיה מסוימת, יש סיכוי לראות חוקים שמשרתים את הרווחה הכוללת ולא את האינטרסים של המעטים.

הפוליטיקאים יודעים היטב שלציבור יש יכולת מוגבלת ותמריצים מועטים לעקוב אחר הסוגיות הכלכליות. חלק גדל ממנו מצביע בצורה שבטית, וכלי התקשורת, ככל שיש להם עדיין השפעה, מייצרים סדר יום שמשרת בדרך כלל את בעלי המידע, הכוח והכסף.

אין מקום טוב יותר לראות את הכישלון של הקפיטליזם של המאה ה–21 מאשר בארה״ב. העושר המצרפי בכלכלה הגדולה בעולם נאמד ב–100 טריליון דולר. אם הוא היה מחולק בצורה שווה, כל משפחה היתה מחזיקה בנכסים בשווי של 760 אלף דולר. בפועל, העושר שמחזיקים חמשת העשירונים התחתונים קרוב לאפס. המאיון העליון מחזיק בכ–40% מהעושר, והעשירון העליון — בכ–80% ממנו.

ארה״ב היא הקיצונית ביותר במערב, אבל את שלוש התופעות האלה אפשר לראות ברוב העולם המערבי, בחלק גדול מהשווקים המתעוררים וגם בישראל. כמובן שהתופעות האלה עתיקות ורק התגברו בעוצמתן בעשורים האחרונים. עיסוק מוגבר בהן מייצר אי־נוחות או כעס אצל רבים מאלה שנהנים מהסטטוס־קוו.

מעמד הביניים

זאת הסיבה שעל כל כתבה, ניתוח, ספר ומאמר על שחיתות, רגולציה שבויה בידי עמדות כוח, אי־שוויון, כוח שוק של חברות הענק וריכוז הרכוש והנדל"ן בידי מעטים — יהיו תמיד 100 כתבות על חידושים ו״מהפכות״ טכנולוגיות על אף שכיום, 40 שנה לתוך מהפכת המידע, האינטרנט והתקשורת, ברור שהיכולת שלה להעלות את הפריון ולהרים את רמת החיים של רוב הציבור מוגבלת.

בסוף המאה ה–19 ובמחצית הראשונה של המאה ה–20 הביאו החידושים הטכנולוגיים של תומס אדיסון והנרי פורד — ובהם החשמל, מכונת הכביסה, הרכב והמנועים — לעלייה אדירה בפריון, ברמת החיים ובאיכות החיים. הגידול המהיר בפריון לווה בהקמתה של מדינת הרווחה, הכוללת מערכות חינוך, בריאות וביטוח לאומי. דור הממציאים והיזמים של סוף המאה ה–19 ותחילת המאה ה–20, כמו אדיסון והנרי פורד, הניח את היסודות לעלייה דרמטית בפריון ובאיכות החיים של כלל הציבור במחצית הראשונה של המאה ה–20.

ואולם בעשורים האחרונים תרומתה של הטכנולוגיה לפריון ורמת החיים ירדה והלכה. קצב עליית הפריון נחתך, ורוב העושר שנוצר בעשירונים האחרונים התרכז בידי מעטים.

על אף שאנחנו מוצפים יותר ויותר בכתבות על מהפכות טכנולוגיות חסרות התקדים שלפנינו, כדאי ללמוד מהנתונים היבשים של העשורים האחרונים, ולהתחיל להטיל ספק ברעיון שהטכנולוגיה והיזמים הנועזים של המכונית החשמלית, הרשתות החברתיות, מנועי החיפוש, המסחר האלקטרוני, האינטיליגנציה המלאכותית והמכונות הלומדות — יצילו את הדמוקרטיה הליברלית והקפיטליזם במאה ה–21. ייתכן שבעידן הנוכחי נטל השינוי מוטל על כתפיהם של היזמים הפוליטיים — אנשים מהסוג של הנרי ג׳ורג׳, ולא הנרי פורד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#