"יש בעיה: מלבד תל אביב, אין ממש ערים בישראל" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"יש בעיה: מלבד תל אביב, אין ממש ערים בישראל"

עבודת הדוקטורט של גיא שני הובילה אותו למסקנה שיש רק עיר אחת בישראל - כי מקבלי ההחלטות מכוונים שוב ושוב למקומות הלא נכונים: "יש קטגוריה חדשה שמחפשת חיים עירוניים שמערבים בילוי, מגורים ומסחר. במקום סטודנטים צריך למשוך רווקים משכילים - רק הם יכולים להרים עיר"

114תגובות
גיא שני
אייל טואג

גיא שני, בן 39, מסיים דוקטורט בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, גר עם אשתו ובתם ביפו. במקור מבאר שבע

נדבר על זה שכולם רוצים לגור בתל אביב.

הכישלון המוחלט של פיזור האוכלוסיה בישראל לאורך השנים הוא ברור לגמרי. רוצים בכוח לגרור צעירים מצליחים לפריפריה, אבל בשורה התחתונה הפערים בין מרכז לפריפריה בעושר ובסוג האוכלוסיה נשארים דומים לאורך השנים. למרות כל הניסיונות.

עכשיו הלהיט זה מחיר למשתכן — דירה בזול בקרית ביאליק.

כן, אבל גם תוכנית מחיר למשתכן לא תפתור את הבעיה. דירות זולות זה לא הסיפור. עובדה ששיעורי ההרשמה של מחיר למשתכן במרכז גדולים בהרבה לעומת הפריפריה.

זה הגיוני שבמרכז הארץ יהיה יותר ביקוש, גם ההנחה גדולה הרבה יותר.

הגיוני, אבל המדיניות הנוכחית מבוססת על תפישה שגויה של מסלול החיים. התהליך שבסופו מגיעים לגור במקום מסוים נראה אחרת לגמרי ממה שחושבים.

זה מה שבדקת בדוקטורט שלך?

כן.

שיחת פנים עם גיא שני - דלג

איך קראו לו?

עיצובן המקומי של זהויות מעמד בינוני בתל אביב ובבאר שבע. ראיינתי 60 משקי בית, 106 אנשים שרכשו דירות בבאר שבע ובתל אביב, עשיתי מפות וסטטיסטיקה וגיליתי שאנשים מחליטים איפה הם רוצים לקנות דירה הרבה לפני שהם פותחים yad2 או הולכים ליריד דירות. על אף שזה הרגע שכלכלנים אוהבים להתמקד בו.

במה כלכלנים מתמקדים?

בשלב קבלת ההחלטה. למשל, אם קונים דירה לפי אופי וגודל הדירה או לפי המדדים של השכונה והעיר, אבל הם לא מסתכלים על הסיבות האמיתיות.

שהן?

איפה גרת קודם.

באמת?

הרוב המוחלט של האנשים גרו במשך שנים במקום שבהמשך הם קנו בו דירה, באותה עיר והרבה פעמים באותה שכונה. גם לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), 65% מרוכשי הדירה הראשונה קנו אותה בעיר שבה הם גרו חמש שנים ויותר. 70% מהאנשים נשארים באותו יישוב שבו הם עברו את הילדות או שעברו להתגורר בו שנים לפני שקנו דירה.

כלומר קשה להזיז אנשים.

הנקודה הקריטית היא שלמגורים במקום מסוים יש השפעה קריטית על הבחירה שלך, והשנים הקריטיות הן בין סוף הלימודים להתמסדות. אלה השנים שמייצרות את הפערים בין הפריפריה למרכז. אלה השנים שאנשים יצירתיים בהן — מקימים עסקים, פותחים סטארט־אפים.

אז ראשי עיר אמורים לרדוף אחרי האנשים האלה.

אם תסתכל על רווקים צעירים ומשכילים בישראל, תראה ש–35% מהם גרים בתל אביב.

יותר משליש מהרווקים המשכילים גרים בתל אביב?

כן, ו–11% בירושלים. בכל שאר הערים זה פחות מ–10%. חיפה שלישית עם 8.6%. הפריפריה מפספסת את הצעירים האיכותיים, הרבה לפני שהם מחליטים איפה לגור.

וכשהם מחליטים לקנות דירה לפריפריה אין סיכוי.

בדיוק.

אבל הם לא יכולים לקנות בתל אביב כי אין להם כסף.

תלוי למי. הפער הכי גדול בין רמת ההכנסה למחיר הדירה הוא בתל אביב.

פסטיבל האור בבאר שבע
אליהו הרשקוביץ

כלומר שבתל אביב אנשים קונים דירות יקרות מאוד, מעבר ליכולות שלהם.

בלמ"ס שיערו שהורים קונים דירות ורושמים אותן על שם הילדים שלהם כדי להתחמק ממס. ממה שאני ראיתי, אנשים פשוט קונים דירות לילדים שלהם. המעמד הבינוני של הצעירים שגר בתל אביב קיבל כמעט את כל שווי הדירות שלו מההורים. זו עוד בעיה שמנציחה פערים וגורמת לאי־שוויון — היכולת לקנות דירה בעיר המרכזית בישראל תלויה בהון המשפחתי.

קצת מבאס.

סבתא מתה עם דירה באפקה, והנכדים קיבלו דירות ביפו. אבל אם יש לך סבתא מבאר שבע או משדרות, לא תוכל לקנות דירה בתל אביב.

אוקי, אז האנשים שאין להם עוברים לפריפריה?

לא. במקרה כזה יש את אפקט המטרופולין. זה כמו שבלול — הם מרחיבים לאט־לאט את מעגלי החיפוש שלהם עד שהם מוציאים משהו שהם יכולים להרשות לעצמם, כמה שיותר קרוב לתל אביב. עכשיו, אפשר לשאול את השאלה למה כל הצעירים האלה מגיעים מראש לתל אביב ולמה הם רוצים להישאר בה.

מה השאלה, זה די ברור, עיר ללא הפסקה וזה.

זו תפישה שגויה. בשנות ה–90, כשתל אביב חזרה לגדולתה, התבסס הדימוי של עיר ללא הפסקה, עיר הבילויים והחטאים, וחושבים שבגלל זה אנשים רוצים להגיע ולהישאר כאן.

זה לא נכון?

לא. זה לא הסיפור של הבילויים. הסיפור הוא השכונות הישנות. אתה מגיע כסטודנט ונשאר. אלה אנשים שהעיר גדלה אתם, והם מרגישים שסיפור החיים שלהם נקשר בשכונה. הקפה המקומי, המכולת, הפאב, החברים, האווירה. זה לא קיבוץ, אבל האנשים שאתה רואה יומיום ברחוב הם הקהילה שלך. יש לזה השפעה עצומה. אחת השאלות הקבועות שלי היא מה הייתם עושים אם היה לכם את כל הכסף שבעולם.

מה התשובה?

שהם היו קונים דירה איפה שהם גרו בשכירות. ראיינתי זוג שגר 18 שנה בדירה שכורה בשכונה תל־אביבית, ולא משנה שהם יכלו לקנות דירה חדשה ולחיות ברווחה גדולה בהרבה עם משכנתא קטנה ברמת גן — הם החליטו לקנות דירה ישנה, קטנה ויקרה בשכונה. אחרים אמרו: 'קנינו דירה קצת יותר רחוק כי לא היתה ברירה, אבל ספרנו צעדים מהפאב ומהקפה שהיינו רגילים אליו'. כלומר הסיפור הוא השכונות ולא TLV.

TLV?

לא הדימוי הנוצץ של תל אביב, של לקרוע את העיר, אלא סוג של עירוניות יומיומית, משהו רגוע ופשוט ושבסופו של דבר גם מתאים את עצמו לדפוס של משפחות. בשנתון האחרון של עיריית תל אביב רואים את המגמה של הגירת משפחות צעירות למרכז העיר.

זה לא קורה בערים אחרות?

לא.

אייל טואג

ומה לגבי סטודנטים? הרי ערים עם אוניברסיטאות מושכות סטודנטים.

יש אוניברסיטאות בחיפה, בבאר שבע, בנתניה, באשקלון, יש מכללה בספיר ליד שדרות. סטודנטים באים לגור בערים האלה, אבל הם לא נשארים.

למה?

כי כל עוד אתה סטודנט, מצבך מעולה: יש לך את הבועה הסטודנטיאלית שלך, כמה רחובות שבהם הכל מתרכז — מגורים, קצת מסעדות ופאבים וחנויות שנותנות שירותים. יום אחרי שסיימת את התואר, אין לך מה לעשות בעיר, ולא בגלל העבודה ובית הספר לילדים. מי שמתחתן ורץ להקים משפחה, ויש כאלה, הפריפריה דווקא מספקת לו פתרונות. יש איכות חיים בורגנית בבאר שבע בשכונות חדשות.

אז איפה הבעיה?

בקבוצה שלוקח לה 10 ו–15 שנה עד שהם מתמסדים, וזו קבוצה שהולכת וגדלה. האנשים האלה לא נמצאים באף עיר, כי אין להם מקום לגור בו. אני יכול להראות לך שתי מפות, אחת של צעירים רווקים ואחת של סטודנטים. בבאר שבע הן ייראו אותו הדבר — ריכוז אדיר סביב האוניברסיטה.

כלומר?

שבמרחב העירוני זה כמעט אותם אנשים, אין צעירים מלבד הסטודנטים ומי שנשאר ממשיך לגור כמו סטודנט. בתל אביב זה בכלל לא כך. סביב האוניברסיטה גרים סטודנטים, ובמקומות אחרים גרים הצעירים, שכבר סיימו את הלימודים. המשמעות מבחינת באר שבע היא שמיד כשאתה עוזב את הלימודים, אין לך שכונה לגור בה.

משתחרר מהצבא ונשאר לגור במגורי חיילים.

נכון. פגשתי בבאר שבע אנשים בני 40, תל־אביבים באופי וברצונות שלהם, ופתאום הם תפשו שאין להם עם מי לגור בבאר שבע, אלא עם ילדים בני 22. העניין הוא לא עבודה באינטל. ראיינתי זוג שקנה דירה בעיר, שהרגיש שבעיר העתיקה בבאר שבע מתחילה להתפתח קהילה. יש שם קפה־פאב חמוד שהם נוהגים ללכת אליו. הם אמרו שכל פעם שיש בו הופעה הם מרגישים שהם חייבים ללכת, כי אחרת אף אחד לא יבוא.

תחושה של מיעוט.

כן, ופה נכנס גם העניין של ההפרדה שמובילה העירייה, בין המגורים, הבילויים והעסקים. הם חייבים לקנות דירה רחוק מהאזור שהם אוהבים להיות בו.

באופן כללי, איפה פה העירייה בכל הסיפור?

העירייה דווקא מעודדת את הקהילה הזאת שהתחילה לצמוח בעיר העתיקה של חבר'ה בני 25–26, אבל היא מסתכלת עליהם כגימיק שיעזור לה לפתח את המתחם התיירותי. מישהי סיפרה שהם יושבים בפאב המקומי ובסיורים שהעירייה עושה מצביעים עליהם ואומרים: "הנה, זאת הקהילה הסטודנטיאלית שלנו".

רביעיית פלורנטין
לי יפה

אטרקציה!

והם מסתכלים אחד על השני ואומרים: "אף אחד מאתנו כבר לא סטודנט". כל החבר'ה שמביאים ילדים עוזבים או מתכננים לעזוב. יש אנשים שרוצים להישאר, אבל העירייה צריכה לתת להם אופק. אם הם יידעו שכשיהיו להם ילדים הם יצטרכו לשלוח אותם לבית ספר באחת השכונות, הם לא יישארו, אבל אם יטפחו יוזמות, ישקיעו בבית ספר במרכז ויבנו דיור באזור — אפשר להצמיח כוחות מקומיים.

מה עוד תוקע את זה?

כל עוד התכנון הוא כפי שהוא כרגע, אין סיבה שהעיר העתיקה בבאר שבע או שכונת מסדה בחיפה יצמחו כמו תל אביב בזעיר אנפין. אחד הפתרונות של העירייה הוא לבנות מתחמי מגורים בעיר, אבל למי מייעדים אותם? לסטודנטים. ראשי ערים לא מבינים שיש קטגוריה חדשה של צעירים הרבה יותר משמעותית. סטודנטים באים והולכים, והרבה פעמים הם יוצרים אפקט שלילי. קוראים לזה סטודנטיפיקציה.

מה זה?

זה כמו ג'נטריפיקציה, אבל עם כל הרעות החולות.

נסביר קודם ג'נטריפיקציה.

תהליך שבו המעמד הבינוני מגיע לשכונה חלשה יחסית ומשנה את המרקם החברתי שלה. זה קרה בפלורנטין, זה קורה בשכונת שפירא ובחלקים מיפו.

וסטודנטיפיקציה?

אותו הדבר, רק עם אוכלוסיה ארעית. מצד אחד המחירים עולים, מה שלעתים פוגע ומרחיק את התושבים בשכונה, אבל מצד שני זה לא מלווה בתהליכים של שדרוג חברתי ושיפור בתשתיות. תסתכל על שכונה ד' בבאר שבע. כבר יותר מעשר שנים יש בה ריכוז אדיר של סטודנטים, וזה עדיין נראה כמו סלאמס. למה? כי הם באים והולכים. מחקר שעשתה נורית אלפסי מהמחלקה לגאוגרפיה ופיתוח סביבתי באוניברסיטת בן גוריון מראה שסטודנטים חיים במושבה. חלק מהם לא יוצא בכלל כל תקופת הלימודים. יש גבולות סימבולים ופיזיים. אתה יודע שיש פאבים שאי־אפשר להיכנס אליהם בלי תעודת סטודנטים?

למה?

כי הם לא רוצים להתערבב עם "ערסים".

גזענות.

כן, אורי שוורץ מהמחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה מבר אילן עשה מחקר על סטודנטים בבאר שבע וגילה תפישות מאוד מתנשאות. המסקנה שלי היא שסטודנטים הם אחלה, צריך אותם, אבל הם לא הפתרון. הם לא ייצרו לך שכונה חיה ותוססת לטווח ארוך.

אבל קל יותר למשוך סטודנטים.

ברור, אתה נותן מלגה בכמה גרושים וכולם באים. חלק גדול מהתכנון הלקוי בישראל זה משום ש"קל יותר".

איזה עוד דברים?

הכי קל לבנות שכונה חדשה של מגדלי מגורים ולא לטפל בשכונות ותיקות. השכונות החדשות בערים מנסות להתחרות בפרברים על ידי הצעה של איכות חיים פרברית וזולה וקרובה לעיר, אבל אין בהן את מה שמייצרות שכונות ישנות.

סרטון: שוק הכרמל - דלג

שאותן יש בתל אביב.

האמת שיש עוד מרכזי ערים עם שכונות ישנות לא רעות, רק צריך לטפח אותן ולהביא בחשבון את הצעירים שירצו לגור שם. לא לייעד אותן לסטודנטים. פשוט כרגע אין מקום קלאסי לאותם צעירים חוץ משכונות בתל אביב, ובמקומות שהם כבר כן נמצאים בהם, העיריות מפספסות אותם.

כי ראשי עיר בונים שכונות לאותם צעירים שנהפכו למשפחות עם שניים־שלושה ילדים. תל אביב מייצרת להם את האוכלוסיה.

לא, זה לא קורה. השכונות החדשות בדרך כלל מתמלאות במשפרי דיור משכונות אחרות, ישנות יותר, ומערים פחות מצליחות באזור. זה מעגל. אנשים בורחים כל פעם לדבר החדש הבא, והדבר הישן מידרדר. בטווח הארוך השכונות לא יצליחו להתחרות כי הפרבר תמיד יהיה איכותי יותר ויוקרתי. כשאני שואל את המרואיינים שלי מבאר שבע מה הם היו עושים אם הם היו זוכים בלוטו, כולם עונים שהם היו עוברים לעומר או להבים. אף אחד לא אומר שהוא היה קונה בית באחת השכנות של העיר, נניח רמות — גם מי שאוהב את באר שבע והיא יקרה לו. אלה שכונות שלא מצליחות לגרום לאנשים לרצות להישאר בעיר בכל מחיר. יש מקום לשכונות כאלה, אבל יש הרבה בעיות אתן.

בהחלטה איפה לגור יש משמעות למיקום מגורי ההורים — כדי לסייע בטיפול בילדים?

בתל אביב פחות. חלק מהעניין הוא שמי שנשאר ולא עובר לתל אביב מקים משפחה די מהר אחרי הלימודים. אנחנו קנינו את הדירה ביפו כשאשתי היתה בהריון, ושנה וחצי אחרי כן אני מבין את החשיבות של הקרבה להורים. אנחנו רחוקים מההורים, אבל בטווח הקרוב אני לא רואה שנעבור לזכרון יעקב, קרוב להורי, או לבאר שבע, קרוב להורי אשתי. המחקר האחרון על הגירה פנימית בישראל נעשה אמנם לפי נתוני 1996, אבל הוא הצביע על דפוסים ברורים: מטרופולין דרום שולחת צעירים משכילים למרכז, ומטרופולין צפון שולחת צעירים משכילים ליישובי איכות חיים פרבריים קטנים.

אז מה הפתרון?

חייבים להבין שיש קטגוריה חברתית חדשה, וצריך להיות קשובים ולענות על הצרכים שלה. זוהי קטגוריה שמחפשת חיים עירוניים. הם לא מתרכזים בתל אביב בגלל הייחוד שלה כעיר, אלא בגלל הייחוד של השכונות הישנות בה, שמערבות בילוי, מגורים, מסחר ולפעמים גם עבודה. ראשי ערים שמובילים התחדשות עירונית רוצים סטודנטים, אבל כדאי שידאגו לדירות ועסקים מקומיים שיענו על צורכי צעירים רווקים או זוגות בלי ילדים או עם ילד אחד.

אבל תל אביב תמיד תישאר תל אביב. בכל העולם עיר גדולה מושכת צעירים, כך זה בניו יורק ופריז.

תל אביב תמיד תישאר תל אביב, קשה להצמיח משהו כמו תל אביב, אבל חייבים לנסות לטפח עוד מקומות דומים. בכל העולם יש צעירים, גם בערים אחרות. הגיוני שיהיו עוד שכונות של צעירים בישראל.

יש בעיה — מלבד תל אביב, אין לנו ממש ערים.

נכון. הבעיה היא שבמקומות שבהם בכל זאת יש סוג של עירוניות, לא משכילים לפתח סביבה עירונית. לפנות ולבנות מגדלים זה לא עירוניות. אני מדבר על אוכלוסיה עם ערך מוסף גדול, היא יכולה לפתוח סטארט־אפים, להביא עסקים, להוביל יזמות. הכלכלן ריצ'רד פלורידה אומר שרגילים לחשוב שאנשים הולכים בעקבות העבודה שלהם, אבל המעמד היצירתי מביא עבודה למקום שהוא גר בו. תסתכל על רוטשילד.

ראש העיר תל אביב, רון חולדאי, פשוט מבין את זה טוב יותר או שהיה לו מזל וככה זה בתל אביב?

הוא התפתח עם השנים והבין את תל אביב לאט־לאט. מצד שני, כוחות השוק והעירייה דוחפים גם אותו למתחמיזציה של תל אביב. למשל שוק הכרמל.

אוסטין, טקסס
בלומברג

למה זה טוב, מתחמיזציה?

זה נוח ליזם ולעירייה כי יש להם שליטה, אבל זה נכשל. אפילו ברמה הכלכלית. זה פוגע בעיר. מתחם התחנה, למשל, הוא כישלון מוחלט. באמצע השבוע אין שם כלב, לכן כל הזמן צריך לעשות אירועים והפקות. 10 מטרים משם יש את שוק הכרמל, לא משקיעים בו שקל, אבל הוא אחד המקומות הכי מצליחים בתל אביב, מלא תיירים ותוסס. אז עכשיו רוצים להפוך גם את שוק הכרמל למתחם. עיריית תל-אביב חייבת להבין שהיא צריכה לשמר את האופי של השכונות הישנות שעושות את העיר למה שהיא. ולצערי האופי של השכונות האלה עומד בפני איום.

בגלל המתחמים?

זה איום אחד כי הם מאיימים לחנוק את המסחר והחנויות המקומיות, או במקרה של שוק הכרמל — פשוט להחליפם. גם קומות המסחר שפותחים בבניינים החדשים או המחודשים בשכונות המרכז והדרום בעייתיות. אתה רואה שמה שמניע שם את היזמים זה ניסיון למקסום רווח, ולכן שטחי החנויות גדולים והשכירות יקרה. כתוצאה מכך, לא תמצא בהם איזה בוטקה מגניב של קפה שפתח תושב השכונה, או בר מקומי, שלא לדבר על מכולת. במקום זה יש רשתות גדולות, או חנויות לא קשורות כמו חנויות של בגדי כלות.

בגדי כלות זה גם חשוב.

בינתיים הדבר הזה לא עובד. תסתכל למשל על פרויקט רביעיית פלורנטין — חוץ מבית הקפה של לנדוור, רחבת הקניות שם עומדת ריקה רוב הזמן, וחצי דקה משם החנויות ובתי הקפה הקטנים והמקומיים של השכונה מפוצצים. הכי מצחיק זה שמכיוון שייבאו לשם היגיון של בנייה מתחמית, כזו שמנותקת מהרחוב ומסתגרת ממנו, הם צריכים לשים שלטים שמודיעים לאנשים שעוברים ברחוב שיש שם חנויות.

ואיך זה מאיים על השכונות?

עם הזמן, ככל שאלה יהיו שטחי המסחר הפנויים היחידים, קומות המסחר החדשות יכולות לאיים על האופי של השכונות של תל אביב ועל האופי של העיר עצמה. כדי לשמור את האופי של השכונות הישנות צריך בנוסף לדאוג לכך שאנשים מעוד מעמדות יוכלו לגור שם, ולא רק מי שיש לו הרבה כסף. בחלק מהמקומות זה קורה, לפחות בכל מה שקשור לצעירים בני המעמד הבינוני.

למשל?

ברביעיית פלורנטין על כל תחלואיה, בנו בעיקר דירות קטנות שמיועדות להשכרה. אבל בשכונות אחרות זה לא מה שקורה. תסתכל למשל על נחלת בנימין — מדרחוב שוקק ושכונה חיה. כל מאמצי השימור האדריכלי שם מאיימים להפוך את המקום למתחם בוטיקי של תיירים ותושבי חוץ. אפשר להמשיך ולדבר על עיריית תל אביב ועל חולדאי. חשוב גם להזכיר שעד כה רוב המאמצים של העירייה לייצר דיור בר־השגה אמיתי הם בעיקר בגדר גימיק יחצ"ני וטיפה בים. אבל צריך להיות הוגנים ולהגיד גם שכל עוד יש רק עיר אחת בישראל, רק מקום אחד שמציע חיים עירוניים, הסיכוי שמחירי הדיור בתל אביב יהפכו להיות שפויים קטן מאוד.

כי הביקוש תמיד יהיה גדול מההיצע.

ולכן יש חשיבות גדולה בהקמה של מרכזים עירוניים נוספים במדינה. לא חייבים עוד שתי ערים כמו תל אביב, מספיק שבכמה ערים יהיו אזורים או מרכזיים עירוניים כדי להפחית את הלחץ מתל אביב. ההבחנה בין מרכז לפריפריה היא לא גם כלכלית, אבל בעיקר תרבותית. לכן, מהלך כזה יכול להוביל למהפכה של ממש. זה יכול לאפשר גם יצירה של תרבויות וסגנונות חיים עירוניים שלא נראים כמו תל אביב, או שלא מקבלים כרגע ביטוי בתל אביב. בקיצור, זה יכול לבטל את ההבחנה הברורה בין הפריפריה למרכז.

תמיד אומרים שכדי שתבוא אוכלוסיה כזאת יש לייצר מקומות עבודה.

צריך, אבל אם במקביל תתמוך בשכונות שלהם, הם ייצרו לך מקומות עבודה נוספים. תסתכל על התחרות בארה"ב, על איזו עיר היא הכי מגניבה ואיפה יפתחו את הסניף הבא של מיקרוסופט או חברת היי־טק אחרת. תראה מה קורה באוסטין טקסס.

מה קורה?

היא נהפכה לסן פרנסיסקו של טקסס, יש בה הרבה היי־טק, הרבה תרבות ויצירה ונוצר סביבה באז. חברות היי־טק כבר אומרות: 'אולי נעבור לשם, קורה שם משהו'. אפילו בבולטימור, עיר שהיתה ענייה ונחשלת, קורה משהו, ויש מעמד יצירתי שנשאר בעיר. גם היא עולה על מפת ההיי־טק. אני לא רואה את הפריפריה כמקום אומלל שצריך להביא אליו אנשים. צומחים בו כוחות טובים גם מהאוכלוסיה המקומית וגם מאנשים שמגיעים מבחוץ, אבל מדיניות הבינוי לא נותנת להם הרבה אופציות. אם תיתן להם אפשרויות, זה יעזור לא רק להם, אלא לכל התושבים בעיר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#