"אנשים בישראל סובלים ומתים כי הם לא מודעים לזכויות שלהם" - Markerweek - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"אנשים בישראל סובלים ומתים כי הם לא מודעים לזכויות שלהם"

נילי ארד, בת 74, יו"ר עמותת שקיפות בינלאומית ישראל: "בית הדין לעבודה זה המקום שבו אתה יכול לנסות לברר את הזכויות החברתיות שלך. כל ההיבטים החברתיים שנמצאים בחוק נידונים רק שם, והשופטים הם בעלי מודעות חברתית גבוהה"

31תגובות
נילי ארד
אייל טואג

נילי ארד, ספרי לנו על מקרה אחד שנגע ללבך מתקופת שירותך כנשיאת בית הדין הארצי לעבודה.

המקרה של אילן טיירו, לא רק משום הפן האנושי שבו.

אז למה?

כי הפסיקה בתיק הזה היתה ציון דרך בהתפתחות הזכויות והחובות שבחוק ביטוח בריאות ממלכתי.

זה לא הכי ידוע שבית הדין לעבודה מטפל בענייני חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

באמת אנשים לא יודעים את זה ולמעשה לא מכירים את הזכויות שלהם.

כי זה קצת מפתיע, נהוג לחשוב שבית הדין לעבודה עוסק בשביתות ויחסי עבודה.

כן. אני מרצה בכינוסים שונים של קופות החולים ומשרד הבריאות, ואפילו בפורומים האלה יושבים רופאים ורופאות, אחים ואחיות שאומרים: "מה, באמת, אפשר לפנות לבית משפט? לא ידעתי".

שיחת פנים עם נילי ארד - דלג

נחזור לסיפור של טיירו.

הוא היה כבן 40 ואב לשלושה ילדים כשאובחן כחולה בגידול ממאיר במוח מסוג גליובלסטומה מולטיפורמה (סרטן המוח הנפוץ והאגרסיבי ביותר). טיפולים קשים כולל ניתוח להסרת הגידול לא הועילו, אז בהמלצת רופאיו הוא קיבל טיפול שמורכב משתי תרופות — אווסטין וסי.פי.טי 11.

וזה עבד?

כן, הטיפול המורכב הוּכח כיעיל, התפתחות הגידול נבלמה וחל שיפור בתפקודו.

אז מה היתה הבעיה?

שזה עלה 35 אלף שקל בחודש ובקשתו למימון הטיפול נדחתה על ידי קופת החולים.

מה הם אמרו?

שהתוויית התרופות האלה, שרשומות בסל, מיועדת לטיפול בסרטן המעי הגס ולא לסרטן שלו.

מה הוא עשה?

הוא פנה לוועדת חריגים של קופת החולים וגם בקשתו זו נדחתה, בטענה שהמקרה שלו אינו חריג, ושמדובר בטיפול ניסיוני שאינו מציל חיים.

ואז הוא הגיע אלייך?

לאחר שאזלו התרומות, הוא פנה לבית הדין האזורי לעבודה בתביעה נגד קופת החולים. בית הדין קיבל את התביעה והורה לקופה לשאת במימון התרופה.

והם עירערו כמובן.

כן, והערעור שהגישה קופת החולים נדחה על ידי בית הדין הארצי לעבודה. למרבה הצער, טיירו מת במהלך הדיון.

עצוב. מה היה התקדים?

עמדנו בפסק הדין על מהותן של ועדות חריגים בקופות החולים ואופן התנהלותן, ובין היתר קבענו את השיקולים שהן צריכות להפעיל בהחלטות שלהן. בנוסף, נקבע כי ועדת החריגים נדרשת לדון גם במימון טיפול מאריך חיים, או במימון טיפול המעניק לחולה איכות חיים לתקופה מסוימת בלבד, גם אם הוא "טיפול ניסיוני" ולאו דווקא טיפול "מציל חיים".

וזה נהפך להלכה?

כן, עיקרי פסק הדין הפכו להלכה מנחה בפסקי הדין הרבים שבאו אחריו, ואף אומצו כמחייבים בחוזר משרד הבריאות מ–2010.

לפעמים סל התרופות נוקשה מאוד.

נכון, למשל כשלא מאפשרים טיפול של "קו שני" (כלומר, רק למי שלא מגיב טוב לכימותרפיה) עד שלא משלימים את הטיפול של "קו ראשון", אפילו שלפעמים דווקא התרופה של "קו שני" מתאימה יותר.

תני דוגמה.

פסק הדין האחרון שנתתי כשופטת היה בעניינה של אישה בשנות ה–70 לחייה, שהיתה חולה בסדרה של מחלות, ואם זה לא מספיק — היא גם חלתה בסרטן.

צוות רפואי בבית חולים בלונדון
בלומברג

איפה היה הכשל?

הבעיה שהתרופה שרשמה לה הרופאה שלה נמצאת בסל, אבל רק כקו שני. עם זה היא פנתה לקופה וביקשה לקבל קודם את התרופה של הקו השני.

כי מה?

הרופאה שלה הסבירה שהיא סובלת מכמה מחלות, ואם היא תקבל כימותרפיה היא כנראה תמות.

אז איפה ההתלבטות? למות זה למות.

נכון, אבל קופת החולים אמרה: "את חייבת לקבל קודם כימותרפיה".

למה הם לא הקשיבו לרופאה שלה?

הם אמרו שזו בעיה לתת טיפול קו שני לפני קו ראשון, ושזה זה לא בסל.

אז מה פסקת?

נתתי הוראה לממן לה את התרופה, בנימוק שחוות הדעת הרפואית אומרת אחרת, כלומר שהיא פשוט לא יכולה לקבל את הכימותרפיה. והיא לא היחידה. יש רבים כמוה.

הכל טוב ויפה והפסיקה עומדת על זכויות החולים. השאלה אם הגיוני בכלל לפנות במצב כזה לבית הדין לעבודה, הרי זה דורש עורך דין, והכל יימשך חודשים ואולי כבר לא יהיה רלוונטי.

יש הרבה אנשים שאומרים: "מה, עכשיו נתחיל ללכת לבית משפט? עד שייגמר הכל אני כבר אמות. אני צריך תרופה ואת שולחת אותי לבית הדין?"

הם טועים?

כן. אלה תביעות שנדונות במיידי. המערכת מבינה שמדובר בדיני נפשות, והפסיקה יוצאת מהר מאוד.

ומה עם העלות? זה גם יקר.

הייצוג יכול להיות בחינם. יש היום ארגוני חולים שמגישים את התביעות ללא תמורה. בניגוד לאמונה שייצוג בחינם הוא פחות טוב — זה ממש לא המקרה. הם בקיאים ויש להם מסירות נפש לעניין הזה.

מי אשם שאנשים לא יודעים את כל זה? מי היה אמור לדאוג שהם ידעו?

היה אפשר לעשות קמפיין של משרד הבריאות ולהגיד לציבור — דע את זכויותיך. חוק ביטוח בריאות ממלכתי מקנה לנו זכויות, בין היתר, לקבל מימון לתרופות שמחוץ לסל.

אנשים מתים משום שהם לא מודעים לזכויות האלה?

לא רק מתים, אנשים סובלים בגלל זה ואז מתים.

מדאיג.

אנשים מגיעים לבית משפט כמו שאדם שמגיע לחדר מיון. איך אתה מגיע לחדר מיון? כולך כואב, פצוע ורוצה טיפול מיידי. איך אתה מגיע לבית המשפט? כואב, פצוע ומצפה לקבל את הסעד הכי מהר והכי טוב. מה שיש לך בבית משפט ואין בחדר מיון זה את הצד שכנגד — פה יש צד שאתה רב אתו, אבל שני הצדדים מגיעים כואבים. הם באים לחדר המיון ואומרים: "תעזרו לי". ואני חושבת שאנחנו יודעים לעזור.

מה תרמו בתי הדין לזכויות האלה?

בתי הדין לעבודה יצרו בפסיקה מיסוד של ועדות חריגים בקופות החולים. למעשה, הם יצרו את האפשרות לפנות ולבקש את הסעד קודם כל בוועדת חריגים.

אבל לוועדת חריגים אין כללים ברורים, למשל, היא לא מחויבת להתכנס תוך זמן מסוים, בעוד שאדם זקוק לתרופה ממש מעכשיו לעכשיו.

פה בדיוק נכנס בית הדין לעבודה שיש לו סמכות של ביקורת שיפוטית.

במקום ועדות החריגים?

לא, אנחנו לא מחליפים את ועדת החריגים, אנחנו לא רופאים, אנחנו בודקים את תקינות ההחלטה של הוועדה וההתנהלות שלה. קבענו איך היא צריכה להתנהל — למשל שלחולה יש זכות להביא את הרופא שלו להעיד, להיות מיוצג, שצריכים לשמוע אותו, לנהל פרוטוקול ולתת החלטה מפורטת, תוך זמן מהיר ביותר.

נניח שהרופא רשם למטופל תרופה יקרה שאינה בסל, כי לדעתו זו התרופה שהכי מתאימה לו, אבל הרופא המחוזי לא מאשר. מה עושים במצב כזה?

לצערי, הרבה אנשים פשוט מוותרים וקונים את התרופה מכיסם. חלקם מחפשים נדבות. רבים בכלל לא מודעים לכך שיש דרכים שונות לנסות להשיג את התרופה. ראשית צריך לעשות "מיצוי הליכים": לפנות לוועדת חריגים עם חוות דעת רפואית שמתארת איזה תרופות האדם קיבל, מה המצב שלו ולמה דווקא התרופה הזאת מתאימה לו.

אישה שוכבת על המדרכה ליד מבנה של המוסד לביטוח לאומי
דודו בכר

מה הסיכוי שזה יקרה בלי משיכת זמן ובצורה חלקה?

כיום גם קופות החולים אימצו את ההתנהלות הזאת — תקינות פרוצדורלית — אבל אם הוועדה לא מתכנסת בזמן, המטופל יכול לפנות, ובית הדין מיד, מהיום למחר, יזמן את הקופה. גם לאחר שהוועדה דחתה את בקשת החולה, אם בית הדין מתרשם שמשהו לא היה בסדר בתהליך, הוא יכול להחזיר את זה לקופה לדיון נוסף.

זה כאילו רמז שצריך לאשר את התרופה?

לא בהכרח, אבל זה אומר ששיקול הדעת של הוועדה לא היה מספיק טוב. בית הדין לא מחליף את שיקול דעתה, אלא נותן לוועדה הזדמנות למלא את עבודתה.

ואם הוא עדיין מתרשם שהוועדה לא עושה את עבודתה כמו שצריך?

היו מקרים שהוועדה פעם, פעמיים ושלוש לא נתנה את דעתה כנדרש ואז בית הדין אמר, "עכשיו אני מחליט". זו החלטה רצינית כשבית הדין אומר לקופה: "על אף שהחלטתם הפוך, אתם תממנו את התרופה הזאת".

לפעמים ההתפתחות הרפואית והטכנולוגיה מקדימות את סל התרופות.

כן, אבל זה לא חדש. כבר ב–2002 היה פסק דין מכונן בנושא שנגע להזרקת אפידורל תחת MRI.

פסק דין קפצן?

כן.

תזכירי לנו.

בית חולים רכש מכשיר MRI שאיפשר להזריק זריקה אפידורלית בצורה מדויקת הרבה יותר, כשהרופאה צופה בזמן אמת במיקום המחט. המבוטח הגיע לקופה עם המלצה של הרופא שלו ועם חוות דעת של נציבות הקבילות, שאכן זה טיפול שאפשר לתת אותו בנסיבות מסוימות לאנשים שסובלים ממחלות שמצריכות דיוק מיוחד.

אז מה היתה הבעיה?

הבעיה היא שכל אחת מהטכנולוגיות — גם הזרקה אפידורלית וגם בדיקת MRI — נמצאות בסל. אבל השילוב ביניהן לא. פה נכנסה פרשנות אקטיבית של בית הדין. קבענו שמאז שנקבע הסל יש התפתחויות טכנולוגיות, ולכן נעשה את הפרשנות בהתאם לנסיבות, המקום והזמן. אישרנו את השימוש בטכנולוגיה.

זה נהדר למבוטח, אבל מכניס את הקופה לעולם חדש של הוצאות — בלי שמוסיפים להן מקור תקציבי.

אז הבאנו בחשבון את עניין ההוצאה. בכל פסק דין נכתב שהשיקול התקציבי הוא שיקול בעל משקל. אבל אנחנו לא הולכים לפי "מי יודע".

מי יודע?

כן, הקופות הרבה פעמים אומרות, "מי יודע כמה זה יעלה לנו".

זה הטיעון שלהם נגד?

כן, שמי יודע כמה עוד חולים יבקשו את הטיפול הזה וכמה מיליארדים זה יעלה.

אולי הם צודקים?

אנחנו דורשים מהם לבסס את הטענה התקציבית שלהם על עובדות. מהי המחלה, כמה חולים כאלה יש להם, כמה קיבלו טיפול דומה וזה הועיל להם. בנוסף, יש להביא בחשבון את החיסכון על הטיפול הרגיל שמתקזז.

קופות החולים יגידו להגנתן: יש לנו תקציב מוגבל, יש סל תרופות, ויש בעיה עם זה שגורם חיצוני כמו בית המשפט, שאין לו אחריות תקציבית, יחייב אותנו לתת תרופה יקרה.

הרבה פעמים התגובה הטבעית של הקופות לגבי השופטים היא, "מה הם מבינים? הם שופטים, אנחנו רופאים". קשה להן לחיות עם הפסיקה של בית הדין לעבודה. הן חושבות שבית הדין מתערב להן בהחלטות. אבל אנחנו לא אומרים לקופה מה להחליט מבחינה רפואית, אלא לקיים את הדיון תוך שהם נותנים את דעתם לסוגיות שבית הדין ביקש להתייחס אליהן.

מהם השיקולים של קופה כשהיא לא מאשרת תרופה מחוץ לסל?

יש שני שיקולים עיקריים. הראשון הוא השוויון — למה שאתן רק לו? יש עוד חולים במחלתו. ולמה דווקא האדם הזה? כי היה לו עורך דין? הטיעון השני הוא תקציבי — זה יכול לעלות מיליון שקל בשנה למטופל אחד. אם מצפים שאתן תרופות נוספות — תנו לי מימון. שני הנימוקים עוברים כחוט השני — תקציב ושוויון.

נימוקים לא רעים. איך בית הדין יכול להתמודד אתם?

ועדת החריגים יושבת על המקרה החריג. בהגדרה. בית הדין לעבודה דן בעניין הפרטי־ייחודי של אדם. כשקופה אומרת, אם אתן לו את התרופה אאלץ לממן את זה לכולם, אז בית הדין ישאל: כמה חולים כאלה יש?

והם נותנים תשובות?

אז פתאום אתה מגלה שבכל המדינה יש רק 30 חולים כאלה, ואצל הקופה הספציפית הזאת יש רק ארבעה. זה משנה את התמונה. הטיפולים היום יותר מותאמים אישית. הקופה לא יכולה לתת טענות כלליות כשמתייחסים למקרה מסוים. השלכות רוחב זו מלת קסם שלא עובדת עלינו יותר.

לפעמים אנשים מממנים מכיסם את התרופה היקרה שלא בסל, ואחרי שמגלים שהיא עוזרת להם, פונים לוועדת חריגים ואומרים: "הנה, הוכחתי שהתרופה מועילה לי, תממנו לי אותה". הקופות טוענות שזו הפרה של עיקרון השוויון, ושלא יכול להיות שדווקא מי שיש לו את הסכום הראשוני למימון התקופה יקבל על חשבון מי שאין לו אפילו את זה. מה דעתך?

אני לא מקבלת את הנימוק הזה. כבר קבענו בפסקי דין שזה לא עניין של הקופה להיכנס לכיס של האדם ולבדוק איך הוא מימן את התרופה, אלא לבדוק אם התרופה באמת עוזרת לו בהיבטים הרפואיים שנקבעו.

על אותו משקל — יש היום הרבה בדיקות מתקדמות ויקרות שחלקן אפילו נשלחות לחו"ל. אם אדם מימן בדיקה כזו והתוצאה שלה זה שימוש בתרופה כלשהי, הקופה מחויבת ליישר עם זה קו או שיש פה בעצם מקרה קניית זכויות יתר בכסף?

כמו שאמרתי, הקופה לא צריכה להיכנס לאף אחד לכיס. לגיטימי שאדם יעשה כל מאמץ כדי לקבל את הטיפול הכי טוב שהוא יכול. מצד שני, לגיטימי שהקופה תבדוק אם הוא אכן זכאי לטיפול הזה.

כלומר, זה לא מספיק שזה לא בסל כדי לשלול תרופה.

נכון. המבוטח בקופה הוא לא האויב. הוא נמצא בקופת החולים כחבר, הוא משלם מס בריאות. זה לא כמו יחסי לקוח ועסק, זה ביטוח בריאות ממלכתי. אנחנו לא ארה"ב, שבה מדובר באמת בביטוח בלבד.

כן, אבל הקופה תגיד שברור שיהיה עימות תמידי ושהמבוטח יילחם עד הסוף, גם אם לכאורה לא מגיע לו. חולה תמיד ירצה לקבל את המקסימום האפשרי.

לא מדובר על זה שמשלמים למי שלא מגיע לו. השאלה היא מה מגיע למי, ומי קובע מה מגיע למי. חולה לא יכול לבוא בדרישות בלי נימוק של רופא מטפל, ורופא לא ייתן לבן אדם טיפול שלא מתאים לו, סתם כי הוא ראה או שמע באינטרנט על איזו תרופה. אנחנו מדברים על אנשים שבאים עם חוות דעת של מומחים מהדרגה הראשונה.

ופה נכנסת עוד בעיה: החולה תלוי ברצון הטוב של הרופא המטפל שלו לכתוב לו חוות דעת מפורטת, קולעת וטובה. רופא משקיען שמקדיש לכך זמן רב — יעלה את הסיכויים של המטופל לקבל תשובה חיובית בוועדת החריגים, ולהפך. הזהות של הרופא וההשקעה שלו בנוגע אליך כחולה — קריטית.

צדק זה דבר ערטילאי. גם להגיע לרופא המומחה המתאים זה לא פשוט — ולא סתם אומרים אדם נלחם על חייו. הזכות לבריאות במקרים של בקשה למימון טיפול חריג זו מלחמה על החיים.

הקופות גם טוענות שבתי הדין מתייחסים אליהן כאל כיס עמוק, וכשיש חולה מסכן ועני מול קופה גדולה — בית הדין מוטה לטובת החולים כמעט בהגדרה.

זה לא נכון. תקראו כל פסק דין שיוצא מבית הדין האזורי, הארצי או העליון ותראו שפסקי הדין מנומקים מאוד, ומתמודדים עם הנימוקים והשיקולים וההגנות של קופת החולים, אפילו יותר מהתביעה של החולה. הקו המנחה הוא שנותנים הזדמנות לקופה להתייחס גם לנקודות שלא התייחסה אליהן קודם, ואז מקיימים עוד דיון ועוד דיון עד להכרעה.

למעשה נתנו לבית הדין לעבודה סמכות לדון בחיי אדם יותר מכל בית משפט אחר בישראל. השופטים בבית הדין הזה מכריעים לפעמים אם אדם יקבל את התרופה שתציל את חייו או תשפר משמעותית את איכות חייו. זו אחריות כבדה.

נכון, ויש כבר פסיקה ענפה ומבוססת בנושא של חוק ביטוח בריאות ממלכתי. אני שמחה להגיד שאני רואה שבתי הדין האזוריים ממשיכים כל הזמן לפתח את ההלכות בתחום. עם זאת, הגיע הזמן שכל המעמד של ועדת חריגים יהיה מוסדר בחוק או בתקנות, ולא רק בפסיקה ובחוזר מנכ"ל. אני גם חושבת שהקופות צריכות לפרסם באתר האינטרנט שלהן החלטות של ועדת חריגים, עבור חולים אחרים.

מה הקשר בין בית הדין לעבודה לזכויות רפואיות?

בית הדין לעבודה הוקם ב–1969 בעקבות סכסוכים רבים שהיו במשק באותה תקופה. יגאל אלון טבע את המונח "שפיטה במקום שביתה". לימים הוא קיבל גם סמכויות של זכויות אדם — מלפני הלידה ועד אחרי המוות. כל זכות בחיים האזרחיים והחברתיים נמצאת בסמכות הבלעדית שלו, כך שיש לו שתי כנפיים: משפט העבודה והביטחון הסוציאלי. אפשר להגדיר אותו כפלטפורמה חברתית של ישראל.

עד כדי כך?

כן, זה המקום שבו אתה יכול לנסות לברר את הזכויות החברתיות שלך. קודם כל חוק ביטוח לאומי — ים של זכויות. כל ההיבטים החברתיים שנמצאים בחוק ביטוח לאומי נידונים רק בבית הדין לעבודה. באותה מסגרת סוציאלית נכנס גם חוק ביטוח בריאות ממלכתי. השופטים הם גם בעלי מודעות חברתית גבוהה.

למה זה מכונה בית דין ולא בית משפט?

כי יושב בו שופט יחד עם שני נציגי ציבור שבאים מהשטח, נציג המעסיקים ונציג העובדים, אבל בבית הדין אין להם אינטרסים. הם פשוט אנשים שמצויים בתחום חיי העבודה, מביאים את "ריח השדה".

לפחות ממשפטים שיצא לנו לראות, פעמים רבות אותם שני נציגי הציבור היו כמעט קישוט לצד השופט — לא מדברים כמעט, לא באים לידי ביטוי בפסק הדין. אפילו מנמנמים. הם לא מיותרים?

יש את מה שרואים ויש את מאחורי הקלעים. לנציגי הציבור יש כוח משפטי — הם חותמים על פסק הדין בדיוק כמו שופט. הם יכולים להכריע את הכף. הם בקיאים בדרך כלל בתביעה, השופטים מתייעצים אתם לפני שנכנסים לאולם, כשיוצאים ובכתיבת פסק הדין. נכון שבדיון עצמו, השופט מוביל. אבל ההערות שלהם חשובות מאוד. שופט בית משפט שלום או מחוזי יושב לבד יום אחר יום, שנה אחר שנה. הוא בודד. לשופט בבית הדין לעבודה יש עוד שני זוגות עיניים ואוזניים באולם, והוא נעזר בהם. יש עם מי להתייעץ.

לקראת סיום נחזור רגע לאחד המשברים הגדולים שטופלו בבית הדין לעבודה: שביתת הרופאים הגדולה ב–2011.

זאת היתה שביתה רצינית, שהיתה אבן דרך במערכת הבריאות — גם במישור של מערכת היחסים בין הרופאים הבכירים הוותיקים לבין המתמחים הצעירים. הוותיקים הגדירו את הצעירים כדור ה–Y — פתאום הצעירים רוצים להתפנות גם לבית ולמשפחה. והוותיקים אמרו: מי מעלה על הדעת דרישות כאלה? כשהיינו מתמחים לא היינו מעזים לדרוש כאלה דרישות.

לעומת זאת, הרופאים הצעירים אמרו: לא רוצים לשמר את האתוס המעוות של עבודה 36 שעות ברצף. יש לנו חיים ויש לנו משפחה.

נכון, ולא רוצים לעבוד סביב השעון. זו אחת ההתנגשויות בין הדורות. השאלה אם העבודה לוקחת את כל חיי האדם העובד, למשל, עם הסמארטפון שהולך אתך הביתה, או שדווקא להפך. יש יותר ויותר נטייה לעצור. אפילו במשרדי עורכי דין — יום בשבוע הולכים הביתה ב–16:00 ואפשר להתפנות למשפחה. הדרישה להתפנות לחיים הפרטיים, לחיות ולא רק לעבוד, הולכת וגוברת.

נשמע שאת מזדהה עם הצורך הזה של המתמחים.

אני מזדהה מאוד, על אף שאני גדלתי באווירה ש"העבודה היא חיינו". לא היה דבר כזה לדרוש זמן ללכת לסרט, ללכת לטייל עם הילדים, לשחק כדורגל. אבל זה לגיטימי, ולדעתי נכון יותר לבריאות הנפשית ולמשפחה. הרופאים המתמחים אמרו: "אני רוצה שהילדים יכירו אותי, אני רוצה שהמערכת תיתן לי אפשרות להתפנות גם לחיות כאדם. ברגע שאחיה כאדם אוכל לתרום יותר למערכת".

אבל הם כעסו עלייך על כך שאחרי שהם התפטרו כאיש אחד את כינית זאת "שביתה בתחפושת", והוצאת להם צו מניעה.

אבל זו באמת היתה שביתה בתחפושת. תארו לכם שהיו תופסים אותם במלה? הרי אף אחד מהם לא באמת רצה להתפטר. הם נתנו את החיים שלהם כדי להיות רופאים. זה אנשים שכל החיים למדו כל כך הרבה שנים, עבדו במסירות אין קץ. הם באמת רצו להתפטר?

לרגעים היה נראה שהם כל כך כועסים, שהם באמת מתכוונים להתפטר.

יש גם עניין קבוצתי — ברגע שיש מזג שכל הקבוצה מקרינה, אז יש לי נאמנות לקבוצה ובאיזשהו מקום אתה רוצה להאמין בזה.

הם רצו להכאיב למערכת עם ההתפטרות, ואת לא איפשרת להם.

כי הם באו כאובים. הם רצו את הזכויות שלהם, הזכויות שהם מגדירים, אבל יש אינטרסים אחרים שצריך לחשוב עליהם. כשסכסוך מגיע לשלבים של דם רע — זה בדיוק המקום שבו נכנס בית הדין וזו המומחיות שלו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#