פולנים בתל אביב, מרוקאים באופקים: "זה היה אלים, מתוכנן, מניפולטיבי ומאורגן" - Markerweek - TheMarker

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

פולנים בתל אביב, מרוקאים באופקים: "זה היה אלים, מתוכנן, מניפולטיבי ומאורגן"

טליה אלוני ורנן יזרסקי מספרות על מה שחשפו במהלך התחקיר לסדרה "סאלח, כאן זו ארץ ישראל": "אמרו שהעולים מצפון אפריקה בעלי רמה שכלית נמוכה וחסרי יכולת לטפל בילדים. היתה פרקטיקה של ריתוק, הפחדה והרתעה. החשש היה להיות בספר השחור, כי אז מונעים ממך מזון, עבודה ודיור"

631תגובות
רנן יזרסקי (מימין) וטליה אלוני
אייל טואג

טליה אלוני עיתונאית ועורכת. עורכת משנה בתוכנית התחקירים "על המשמר"בתאגיד. בוגרת תואר שני במדעי המדינה. רנן יזרסקי עמיתת הוראה באוניברסיטת בן גוריון ובאוניברסיטה הפתוחה. עושה דוקטורט באוניברסיטת בן גוריון.

ראיון עם טליה אלוני ורנן יזרסקי, - דלג

טליה אלוני ורנן יזרסקי, ספרו על רגע אחד שאתן זוכרות מהתחקיר שלכן לסרט והסדרה "סאלח, פה זה ארץ ישראל".

אלוני: ישבתי בספרייה הלאומית, התחלתי לפתוח תיקים, והדברים הלמו בי. נחרדתי. הרמתי את העיניים. בחדר הקריאה שרר שקט מוחלט. היו שם אנשים שקוראים עיתון, סטודנטים, הכל רגוע, ואני מחזירה את העיניים לדף ומרימה אותן שוב, ולא מאמינה.

שלחת צילום בווטסאפ בקבוצת "סאלח - הסרט"?

אלוני: זה היה לפני עידן הקבוצות. אבל הייתי נרעשת, וכל הדרך הביתה ממש רציתי לשתף מישהו.

את מי שיתפת?

אלוני: אני נשואה לבן ליוצאי לוב, ולכן עד שנפגשתי עם הצוות, חלקתי את החומר עם בעלי. פשוט ישבתי בסלון והקראתי לו את זה. דברים קשים.

למשל?

אלוני: שהעולים מצפון אפריקה הם בעלי רמה שכלית נמוכה, שהם חסרי יכולת לטפל בילדים, ושעצם הבאתם לארץ יכולה לחסל את הפרויקט הענק של הציונות.

לחסל את מדינת ישראל?

אלוני: כן. ושואלים שם אם כדאי להעלות אותם או שהם יקלקלו, כי הם חומר אנושי ירוד ביותר. העציב אותי שזה יצא מהסביבה שאני מגיעה ממנה - הפריווילגית־אשכנזית־הגמונית. בהמשך אני זוכרת שישבנו בסלון של דורון גלעזר, שיצר את הסרט עם רותי יובל ודוד דרעי, ופשוט הקראתי את הפרוטוקולים בקול רם. השקט שהשתרר בסלון היה מקפיא. כולנו נרעשנו.

איך בעלך הגיב?

אלוני: אני זוכרת תחושה של אכזבה קשה מאוד. הוא בעצמו לא חווה את האפליה, הוא נולד בתל אביב ושירת בסיירת מטכ"ל. ואני מקריאה לו טקסטים שמדברים על העדה שלו, שהם "תחתית של הבאר שיובשה ב-500 שנה של סופות חול".

מי אמר את זה?

אלוני: פרופ' חיים שיבא, שערך את הבדיקות הגופניות לעולים ממרוקו. הוא אמר שהם עלולים להרוס את כל מה שבנינו, ולהפוך את ישראל ללבנט אחד גדול.

מזעזע.

אלוני: ושהם אוכלים לילדים שלהם את האוכל ולכן הם לא ראויים להיות הורים. "פרימיטיביות מהזן הנחות ביותר". עד היום, בכל פעם כשבעלי נוגס מהצלחת של הילד שלנו אני אומרת לו, "אתה רואה, שיבא צדק".

זה השיבא מבית החולים שיבא.

יזרסקי: כן. מתנהל כיום מאבק לשנות שמות של מקומות ורחובות שקרויים על שם גזענים. מצחיק שעל שמו של יוספטל יש כיום רחוב בכל עיירות הפיתוח.

תזכירי מי היה יוספטל.

יזרסקי: גיורא יוספטל, ראש מחלקת הקליטה בסוכנות. הוא הגה ותיפעל את כל מנגנון הכפייה והמניפולציה. בפרוטוקולים שחשפנו כולם מדברים בלי להתבייש, אבל הציטוטים של יוספטל הם הכי מדהימים.

מה הוא אמר?

ד"ר גיורא יוספטל ורעייתו
דוד אלדן / לע"מ

יזרסקי: הוא הזהיר את העולים שלא רצו לעלות לאוטובוסים שייקחו להם את הילדים, כי יש חוק שאוסר להשאיר את הילדים מתחת לכיפת השמים בלילה.

השקר הזה עבד?

יזרסקי: הם שוכנעו גם כי איימו עליהם במשטרה, וכך לקחו אותם למקומות המרוחקים ביותר, בלי תשתית, בלי פרנסה, בלי חינוך או קיום באופן כללי.

הסדרה ספגה ביקורת, בין היתר מצד היסטוריונים.

אלוני: רבים מההיסטוריונים התייחסו לכל זה כ"אופס, טעינו" - קמה מדינה, היתה מלחמה, מאות אלפי עולים הגיעו בבת אחת, היה כאוס, עשו טעויות.

וזה לא כך.

יזרסקי: הסדרה מראה שזה הפוך.

כלומר?

יזרסקי: שהכל היה מתוכנן, מניפולטיבי, מאורגן. רוב ההיסטוריונים מקבלים את הנרטיב שהאידיאולגיה חשובה יותר מהפרט, שזה היה מחויב המציאות, ומקובל שיש תקופות שבהן האינטרס של המדינה עולה על האינטרס של הפרט. הם הצניעו את המשטור.

ואתם הבלטתם אותו.

יזרסקי: אנחנו חשבנו שהוא הכי חשוב והכי בולט, וסביב זה נסוב הוויכוח עם ההיסטוריונים. הם סלחניים.

אלוני: הסדרה מראה גם שב-1953 הופסקה העלייה מצפון אפריקה, וישראל אספה כסף ויצרה מנגנוני קליטה מסודרים, ואז ב-1954, כשהחל המאבק לעצמאות מרוקו והתחילו פרעות ביהודים, פתאום הכל מסתדר. יצא מושלם.

מה הכוונה "יצא מושלם"?

אלוני: הכוכבים הסתדרו - מצד אחד יש שטחים ריקים שאף לא רוצה לשבת בהם, ומצד שני יש גל שלם של אוכלוסיה שאפשר לנייד בקלות - כ"חומר ביד היוצר", מלים שלהם. זה הסיפור הגדול של הסדרה: המנגנון המסודר של העברת אוכלוסיה ממרוקו ופיזורה באזורים שאף מקומי לא רצה לעבור אליהם.

חול וחול. אולי "המקומיים" לא רצו לעבור בצדק.

אלוני: בוודאי שבצדק. למה שיעברו מהעיר הגדולה לפריפריה? אבל על זה ספרי ההיסטוריה לא מדברים.

על מה, שאנשים סירבו ליישב את הנגב והגליל?

אלוני: כן. ב-1948, אחרי המלחמה והשואה, היה משבר חברתי וגם ירידת מתח, ואנשים לא רצו להגשים בהתיישבות. גם המרוקאים הבינו שלא כדאי, ורצו להתיישב במרכז, לחלקם היו משפחות וחברים שחיכו להם, אבל המנגנון דחף אותם לפריפריה. יש ציטוט של דוד בן־גוריון שאומר "אסור שזה ייצא לתקשורת, כי אנחנו יודעים איך זה ייראה".

בספרי ההיסטוריה בכל זאת מדברים על יישוב הפריפריה, למשל על ידי הקיבוצים.

יזרסקי: נכון, אבל אלה אנשים שבאו לשם מרצון חופשי ועם אידיאולוגיה של התיישבות. אני נולדתי בקיבוץ חצרים, שהוקם באותן שנים עם אותם מאפיינים של קושי כמו ירוחם, 40 ק"מ משם. מצאנו מסמך מ–1953 שבו תועדו דיונים מה לעשות עם ירוחם.

מה הכוונה "מה לעשות עם ירוחם"?

יזרסקי: השאלה במה יעבדו התושבים. במסמך כתוב שאי־אפשר לגדל כלום באזור בגלל מליחות בקרקע, וש"ירוחם לא תהיה חצרים". חצרים לעומת זאת קיבלה סיוע לשטיפת קרקעות והתחילה לגדל ולהתפרנס. חמש שנים לאחר מכן הוקם נטפים, המפעל הגדול בעולם למוצרי השקיה. כיום זה אחד הקיבוצים הכי עשירים בישראל.

זו תשובה לטענה "גם לנו היה קשה"?

אלוני: כן, גם לאנשי חצרים היה קשה, הם סבלו מתנאים בלתי־אפשריים, אבל להם, בניגוד לאנשי ירוחם, היתה תהילה ונגישות למשאבים ולמפלגה.

יזרסקי: הרצון החופשי הוא הסיפור. גם בקיבוצים מתו ממלריה, אבל לא כפו עליהם לגור שם.

אז מה חשבו לעשות עם ירוחם באותו מסמך?

אלוני: אמרו שזאת תהיה "עיירת כורים".

למה באמת לא לכרות זהב ונפט בירוחם?

אלוני: זה מצחיק. היתה תוכנית, רק שלא בדקו אם יש שם מחצבים. לאף אחד לא היה חשוב מה יעשו התושבים. המטרה היתה ליישב אותם בעורמה, בלי לתת להם לצאת. פשוט מקום שכוח אל בלי תעסוקה.

אחת הביקורות על הסדרה היא שהחומרים האלה פורסמו בעבר, ואילו במידה מסוימת הסדרה יוצרת את הרושם שזו חשיפה ראשונה.

עולה ממרוקו בבאר שבע
משה פרידן / לע"מ

אלוני: אנחנו לא טענו שהכל חדש.

לא פתחתם פרוטוקולים חסויים?

אלוני: לא. הפרוטוקלים משנות ה-50 וה-60 גלויים ברובם, אם כי לא כולם. הם נפתחים לאט־לאט בכל שנה, ויש כאלה שעדיין סודיים. פשוט הגענו לתיקים שהיסטוריונים לא הגיעו אליהם כי המחקרים שלהם נערכו לפני עשר או 15 שנה. היה לנו מזל.

מה היקף הפרוטוקולים החסויים?

אלוני: במחסן של הארכיון הציוני יש אסופה של תיקים מלפני 70 שנה. חלקם ייפתחו בעוד הרבה שנים, ויכול להיות שחלקם לא ייפתחו בכלל.

משום שלא רצו שאנשים יידעו על עיירות הפיתוח?

אלוני: לא.

אז למה הסודיות?

יזרסקי: אנחנו לא יודעות למה. בדרך כלל זה בגלל צנעת הפרט או ביטחון המדינה. יש סיכוי שזה בגלל הפלסטינים. אני מעריכה שגם שם יש סיפור גדול, אבל אי־אפשר לדעת. לקחו 70 שנה להוציא את הסיפור של עיירות הפיתוח והמזרחים, והגיע הזמן לספר את הסיפור הישראלי כולו. בנוסף, בארכיון המדינה יש ביורוקרטיה ולוקח המון זמן להוציא משהו, מבלי להבין מי אמור לאשר ולמה אסור. פתאום אמרו שארכיון המשטרה עבר מקום ואי־אפשר להוציא ממנו מידע, ויש שם אוצרות. אז גם אם המחקר אינו מושתק באופן מכוון - יש קשיים.

למה עד כה חוקרים לא ציטטו בהרחבה את החומרים, כמו שאתן עשיתן?

אלוני: השיטה שלהם שונה. הם מצטטים שתי שורות וכותבים פרשנות עם הערה למטה. אנחנו הבאנו מסמכים שלמים. ופה החוזק הכי גדול של הסדרה.

יזרסקי: הבעיה היא שהאקדמיה מדברת לעצמה. גם מה שפורסם אף פעם לא היה ציבורי באמת.

אז זו לא גזענות או השתקה?

אלוני: זה גם לא נאמר בסדרה.

בסדרה נוצר הרושם שהמדינה מסתירה משהו.

אלוני: אין בסדרה חוסר דיוק. לא גרמנו למשהו שהוא נורא גלוי להיראות סודי, אבל יש צנזורה בפועל.

יזרסקי: הטענה שכל החומרים כבר פורסמו אינה נכונה, בין היתר כי חיפשנו במקומות שלא חשבו לחפש בהם. למשל, הפרוטוקול מכנס הקליטה של הסוכנות לא היה סגור, אבל הוא היה פנימי ואף אחד לא הגיע אליו.

מה היה באותו כנס הקליטה?

אלוני: דיאלוג של אנשי השטח של הסוכנות. ביקורת וויכוחים נוקבים של פקידים שלא אוהבים את מה שהם עושים, והכל בזמן אמת. אנשים בשטח הבינו שמשהו בהתנהלות לא בסדר, שמדובר במנגנונים אלימים וברמאויות.

צדיקים בסדום?

אלוני: בתוך כל ההמולה של התיאורים הקשים היה אחד בשם פדלון. הוא אמר "אנחנו עושים עוול ענק". פדלון זכור לי במיוחד, ולימים התברר שבמאית שעבדתי עמה נשואה לנכד שלו, והוא באמת היה צדיק.

מה התשובות שהם מקבלים?

אלוני: ההנהגה ידעה שמעוללים דברים קשים תוך ניצול כוח. אמרו להם שיכול להיות שיהיה קשה לעשות את זה, "אבל אנחנו מקווים שתעמדו בזה".

בשלב כלשהו התחילו להקים בעיירות מפעלים.

אלוני: רק אחרי חמש שנים אמרו שאולי צריך תעשייה, כי הבינו שזאת חבית חומר נפץ, ומה שהיה אמור להיות גאולה נהפך למלכוד נוסף.

למה?

יזרסקי: כי נוצר מנגנון הסללה. ליד המפעלים הוקמו בתי ספר מקצועיים, כך שכל בני העיירה, בהם ילדים בני 16, התחילו לעבוד בהם. נוצרו מובלעות צפון־אפריקאיות של פועלים. זה דור שלם שהתרסק ונסגר בקווי הייצור בלי יכולת להיחלץ. רק בשנות ה-80 התחילו להקים שם בתי ספר עיוניים.

איך מסבירים את זה?

אלוני: מהפרוטוקולים צפה הגזענות הגדולה, הגורסת כי אין לתושבים יכולת ללמוד לימודים עיוניים. למעשה, המדינה חולקה לשניים, מעמדית ואתנית.

אבל היו גם מזרחים שהגיעו למרכז.

צילום מסך מתוך הסדרה "סלאח, כאן זה ארץ ישראל"
ערוץ 13 רשת

אלוני: נכון, לא את כל המזרחים אפשר להכניס לחבילה אחת. למשל עולים מאירן, מתימן ומעירק שיושבו במרכזי הערים סבלו גם הם מאפליה ומתת־ייצוג, אבל היתה להם אפשרות למצוא דיור, להגיע לבתי ספר טובים יחסית, למצוא עבודה ולהתחיל להתקדם מבחינה חברתית. המגורים במרכז איפשרו להם לשפר תנאים בצורה מהירה. זה ההבדל.

בסדרה מסופר גם על היישוב של מושבי העולים.

יזרסקי: יישוב מושבי העולים על הכפרים הפלסטינים הנטושים החל ב-1950. מבצע "מהאונייה לכפר".

נשמע מבטיח, צמוד קרקע לכל עולה.

יזרסקי: הושיבו אותם באזורים כמו חבל לכיש ועוטף עזה. הם היו בשר תותחים. וכשהם התחילו לברוח משם התמודדו עם זה בצורה אלימה, באמצעים כוחניים כמו מניעת מזון ועבודה, ובפרסום שמות של עוזבים.

זה מבוסס על החלטה כלשהי? על חוק?

יזרסקי: ב-1952–1953 הממשלה חוקקה את חוק המועמדים להתיישבות חקלאית, כך שהמדינה יכולה לעקל את הרכוש של כל מי שעוזב. בשלב מאוחר יותר חברה שלי זיהתה ברשימות את משפחתה, שגרה בעבר במושב שדות נגב. היא תמיד חשבה שגירשו אותם, ולא שהם ברחו ורשמו אותם בספר השחור.

הספר השחור?

יזרסקי: זו היתה פרקטיקה של ריתוק, הפחדה והרתעה. זה מסמך של עשרות עמודים עם שמות של אנשים שניסו לברוח. החשש של התושבים היה להיות בספר השחור, כי אז מונעים ממך מזון, עבודה ודיור. מצאנו מקומות שבהם הפקידים בשטח ממש דיברו על איך לאיים על אלה שרוצים לעזוב. כך שיעתקו את מנגנון התלות; אנשים פחדו שלעולם לא יוכלו לקנות בית כי אין להם מה למכור. בהמשך, כשהגיעו העולים ממזרח אירופה, הם לא נשלחו לדרום.

איך מדברים על העולים הפולנים?

יזרסקי: יש אמירות כמו "את הפולנים אי־אפשר לשכן בפחונים בדימונה". היתה כלפיהם אמפתיה, ושיכנו אותם במושבים במרכז או בדיור ברמת אביב. מי שבכל זאת נשלחו לאזורי הפיתוח - נתנו להם לצאת בלי בעיה. את הפולנים ראו כאחים, כבני משפחה. גרתי בשדרות ארבע שנים, והייתי יושבת עם בעלי הבית שלי בימי שישי ושומעת איך המשטרה הורידה אותם שם בכוח, ואיך משאית הבקר שפכה את האנשים. כל הזמן היה לי בראש - איך לא מדברים על זה? איך אף אחד לא יודע על כל זה? היה מנגנון נוסף של שכנוע: לפני שהאוטובוסים היו מגיעים, אנשי הקליטה היו משחדים את העולים הוותיקים יותר, והיו אומרים להם לבוא ולספר לחדשים כמה טוב שם - "כי אתם בני עמם".

עוד שקרים.

יזרסקי: למי שסירב לרדת מהאוטובוס אמרו "בואו תרדו ותחתמו שאתם לא רוצים להישאר", הם היו יורדים מהאוטובוס כדי לחתום - והפקיד היה בורח.

ממה הם התפרנסו?

יזרסקי: עבודות דחק לא יצרניות; לגרוף חול, לשבור אבנים. לא היה מה לעשות אתם. זה דור שלם שנמחק. באופקים היו מעסיקים את העולים בבניית דירות לעולים הבאים שיגיעו, שגם להם לא היתה עבודה.

אז התכנון - בניגוד ל"טעויות של מתחילים" ו"כאוס" ו"בלגן" - הוא המסר העיקרי של הסדרה?

אלוני: בגדול כן. תהליך הקליטה החל כבר על האונייה: ישבו פקידים ואמרו לאנשים שהיו במצב של הגירה ובלי אמצעים, תחתמו פה ופה. חלקם בעלי מקצועות חופשיים, חלקם משכילים, לא כולם מוחלשים, אבל בישראל הבינו שזו אוכלוסיה שאפשר פשוט לנייד בשקר וברמאות. בפרוטוקולים כתוב שהם לא יודעים על מה הם חותמים. לעולים שרצו להגיע לירושלים או לחיפה אמרו "בסדר, אין בעיה", ולקחו אותם לעיירות הפיתוח. היה מרד אחד של עולי דימנת.

דימנת?

אלוני: כפר במרוקו שאנשיו שמעו על המקומות הנידחים, ולכן סירבו לעלות לאוטובוס. אז הזמינו משטרה לנמל חיפה.

יזרסקי: טליה מצאה מסמך שלא פורסם מעולם, שבו אברהם ציגל, ממנהלי מחלקת הקליטה בחיפה, מפרט את שלבי העלייה: העולה מגיע לאונייה, מקבל פתק, מגיע לנמל, שם מרססים אותו בדי.די.טי, ואז הוא מקבל ארוחה קלה, ועולה לאוטובוס. מסופר איך משתמשים במשטרה ומה אומרים בכל שלב, כולל איסור שחל על הנהג לדבר אתם. מנגנון סופר־מתוכנן וסופר־מאורגן. בן־גוריון אמר שצריך להקנות להם משמעת לאומית ופרודוקטיביזציה, ושקל להנהיג משטר צבאי כדי שיביאו תועלת. אי־אפשר להגיד שזו היתה טעות.

עולה ממרוקו
משה פרידן / לע"מ

יכול להיות שהם ידעו שהם עושים משהו לא בסדר, אבל לא הבינו עד כמה זה נורא לדורי דורות?

אלוני: אני חושבת שזה חלק מהעניין, הם אמרו: יעבור דור וזה יתוקן. הם לא ראו את ההסללה ואת האבטלה, אבל שנתיים לאחר מכן, כשכבר הבינו כמה רע זה, זה עדיין לא גרם להם לשנות משהו.

יזרסקי: אף אחד לא עצר ואמר "יש טרגדיה, צריך לתקן". וזה יצר את מה שקרה במדינה עשרות שנים לאחר מכן, למשל את עליית הליכוד בסוף שנות ה–70.

בליכוד לפחות הם היו יכולים להשתלב.

אלוני: נכון, המנגנון היה מכיל. בליכוד לא אומרים מזרחים, לא מעיזים לדבר כמו שדיברו במפא"י, ודיברו על העוני. אבל כשאנשים התחילו להניע תהליכים ולקחו אחריות, באה המכה הבאה.

למה מכה?

אלוני: הם ראו בליכוד גאולה. הובטח להם שזה לא מפא"י, וזאת היתה הבטחת שווא. הנחשלות נשמרה, האי־שוויון נשאר, ורוב התקציבים הלכו להתנחלויות. אפילו התעסוקה המועטה חוסלה. הליכוד עשה תוכניות של שיקום שכונות ובנה ביתך, אבל זה לא פתר כלום, זה החטא השני. בחור מירוחם אמר לי שצבעו להם את החזית של הבית כשדירות העמידר שלהם התפוררו.

סדרי עדיפויות.

אלוני: לא ייצרו חינוך מספיק טוב, וכשהריתוק הפיזי נגמר, לא היתה להם אפשרות כלכלית לעזוב. נשארו חממות של אבטלה. לא שלא עשו, אלא עשו רע. עד היום החינוך המקצועי לא מאפשר להתקדם. מחליטים לילד בגיל 13 שהוא יהיה פס ייצור. בגלל הריחוק הגיאוגרפי והמחסור בהשקעה, הם במדרג כלכלי־חברתי מהנמוכים ביותר בישראל. יש עיירות שנמצאות תחת אש במשך שנים - בית שאן, שדרות, נתיבות - ואף ממשלה לא ניסתה להשקיע בהן עד היום.

היום באמת הכל נשמע נורא, אבל נניח שבאותה תקופה הייתן חברות בהנהלת הסוכנות.

אלוני: להגיד לך שהייתי רואה את הדברים בצורה הוגנת? אני מקווה. הגיאוגרף אלישע אפרת, שהיה שותף להקמת עיירות הפיתוח, אומר בסדרה "זה מה שהיה וזהו, אני לא מצטער". אנשים כמו פדלון הראו הבהוב של אנושיות והגינות. אני מקווה שאני הייתי הקול הזה בתוך האפלה.

מה היה אפשר לעשות?

אלוני: בתור התחלה, לשתף ולתת זכות בחירה. זה היה מנגנון שאינו סולידרי במהותו, אינו דמוקרטי, ולא מנסה לייצר פתרונות בשיתוף. לא שאלו אותם מה הם רוצים לעשות. היה צריך ליישב את הספר, אבל הם לא שלחו את עצמם או את העולים הפולנים. המשאבים לא חולקו באופן שווה. לא ראו אותם כבני אדם.

בענף הנדל"ן אומרים ששלושה דברים הם הכי החשובים - מיקום, מיקום ומיקום. העובדה שהמרוקאים באופקים והפולנים בתל אביב - זה מה שהשפיע באופן הכי משמעותי על החיים בישראל.

יזרסקי: זה הרגע המכונן. שאנשים שהגיעו בחוסר כל ממזרח אירופה מקבלים דיור ציבורי ברמת אביב, ואחרים נשלחים לגור במרחק שעתיים נסיעה משם. שכל אחד ישאל את עצמו איך הסיפור הזה קבע גורלות. אני גאה בקיבוץ שלי ואני יודעת שכולם עבדו שם קשה, אבל אני יודעת שהממשלה חשבה שמגיעים לו משאבים. צריך להיות כנים עם עצמנו והגונים, מכרו לנו אתוס יפה של סולידריות ושוויון, וזה לא כך. צריך להתייחס בביקורתיות לסיפור של הקמת המדינה.

אלוני: אני מרמת אביב, וחשה דואליות בסיפור. לאף אחד לא היה קל. השאלה היא מי קיבל משאבים והזדמנות ומי לא. הרבה שואלים בשביל מה לפתוח את כל זה, אבל אם לא נדע מה קרה לא נוכל ללכת קדימה. עד היום הם משלמים על זה".

אתן שלמות עם אופן ההצגה?

טליה אלוני ורנן יזרסקי
אייל טואג

יזרסקי: זו סדרה טלוויזיונית שאמורה לייצר אימפקט והבילד־אפ מוכיח את עצמו. המדיום לא תמיד מאפשר עומק, אבל אני שלמה מאוד עם התוצר הסופי. הוא גם מאפשר להבין סוף־סוף למה אני כועסת כשמשתמשים בביטוי המזלזל "אכלו לי שתו לי".

היתה ביקורת על אפקט מכונת הכתיבה בסדרה.

אלוני: הפרוטוקולים נכתבו במכונת כתיבה, והיה מישהו שאמר שלא כל המסמכים שהבאנו הם פרוטוקולים, אבל יש חומרים שאין דרך להעביר אותם בלי אפקט מתווך. לא פגענו במסר ולא בסיפור. יש היסטוריונים שלא מבינים מה זה טלוויזיה. אני שלמה באופן מוחלט עם הסדרה.

מהירים ובלי קשקושים - חפשו TheMarker בטלגרם (להורדה באנדרואיד, להורדה באייפון)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם