העובדים שמרוויחים 60% יותר מהממוצע ואין להם דאגות - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

העובדים שמרוויחים 60% יותר מהממוצע ואין להם דאגות

השכר במגזר הציבורי עולה מדי שנה באופן אוטומטי, הודות להסכמים שחותמים ההסתדרות והמגזרים השונים עם האוצר - ולרוב בכיפופי ידיים ואיומי שביתות ובלי קשר לסיבות כלכליות כמו שיפור בפריון או בשירות ■ גרוע מכך, אלו תוספות שכר החלות על כל העובדים, ללא קשר למידת הצטיינותם

109תגובות
נמל חיפה
REUTERS

לפני שנה הייתי שותף לניסיון אקדמי פשוט ומעניין: על הלוח נרשמו כמה בעלי מקצועות במגזר הציבורי כמו איש מוסד, רופא, מורה ועובדת סוציאלית, וביקש מהסטודנטים להגיד מהו השכר הראוי לכל בעל מקצוע.

מהירים ובלי קשקושים - חפשו TheMarker בטלגרם (להורדה באנדרואיד, להורדה באייפון)

התוצאה היתה מפתיעה מעט: הסטודנטים דירגו את המקצועות לפי סולם השכר הקיים ואפילו די דייקו. הם חשבו שאיש מוסד ראוי לשכר גבוה משום שהוא מסכן את חייו, ושרופא זה מקצוע עם אחריות לחיי אדם ודרישות מקצועיות הכוללות הרבה מאוד שנות לימוד, ולכן "שילמו" להם את השכר הגבוה ביותר. המורים והעובדים הסוציאלים קיבלו שכר נמוך, שהרי הם לא מסכנים את חייהם ולא מבלים על ספסל הלימודים כמו רופאים.

התרגיל עורר את השאלה אם הסטודנטים מצמידים לבעלי התפקידים שכר בהתאם למציאות שהם מכירים ומורגלים בה, או שהם מעריכים מהו השכר הראוי לכל בעל מקצוע. במלים אחרות, אם היינו צריכים לקבוע כעת מחדש את השכר לכל בעלי המקצוע בשירות הציבורי — האם היינו מגיעים פחות או יותר לאותן תוצאות?

ובכן, ניתוח של נתוני שכר במגזר הציבורי שונה מהמקובל במגזר הפרטי, שבו השכר נקבע על פי ביקוש והיצע. במגזר הציבורי יש משקל לכישורים ולהשכלה, אבל יש גם משקל גדול מאוד לעוצמתו של המגזר הרלוונטי. העוצמה נגזרת מהיכולת של אותו מגזר לשבש את החיים כאן באמצעות הורדת שאלטר וממידת התחכום שלו בשימוש בכוחו. זה אחד ההסברים לכך שעובדי חברת החשמל, נמלי הים ורשות שדות התעופה מככבים בצמרת מקבלי השכר. גם למערכת הבריאות יש שאלטר, כמובן. העובדה שהמחזיקים בשאלטר לא בהכרח משתמשים בו אינה רלוונטית. יש להם נשק מרתיע ודי בקיומו כדי לקדם את ענייני השכר של עובדיו.

קל לטבוע בערימות המספרים שפירסם השבוע הממונה על השכר במשרד האוצר, ערן יעקב, בדו"ח על השכר במגזר הציבורי. יש שם שפע של נתונים על שכרם של בעלי תפקידים ושל מגזרים מסוימים, ולא פעם עולה תהייה מדוע בעל מקצוע מסוים מקבל שכר כה גבוה. אבל אלה פינות שמחמיצות את התמונה הכללית החשובה יותר, שמוכיחה שבעשור האחרון, מי שנהנה במיוחד מפירות הצמיחה של המשק הם עובדים במגזר הציבורי.

נוסעים בנתב"ג ממתינים בתור עמוס בעת שביתה של ועד עובדי רשות שדות התעופה ב-2014
מוטי מילרוד

זוכרים את משל השמן והרזה של בנימין נתניהו כשהיה שר האוצר ב–2003? הוא דיבר אז על המגזר הציבורי המנופח אל מול המגזר העסקי הרזה, ופעל כדי לשנות את היחסים ביניהם באמצעות כיווץ המגזר הציבורי. ובכן, בעשור האחרון, שברובו שימש נתניהו ראש ממשלה, גדלו פערי השכר בין המגזר הציבורי לפרטי — לטובת השמן. השכר הממוצע במגזר הציבורי זינק ב–2007–2016 ב–45%, בעוד השכר הממוצע במשק עלה ב–25% בלבד.

על פי נתוני האוצר, ב–2007 היה השכר הממוצע לעובד בשירות המדינה 10,893 שקל בחודש, ואילו השכר הממוצע במשק הסתכם ב–7,800 שקל — פער של כ–40%. ב–2016, השכר הממוצע לעובד בשירות המדינה היה 15,772 שקל בחודש, והוא כבר היה גבוה ב–62% מהשכר הממוצע במשק. כיצד הפער הזה התנפח?

יש לכך כמה הסברים: תוספות שכר גדולות במגזר הציבורי, כניסה של עובדים בשכר נמוך לשוק העבודה (שמרסנת את עליית השכר הממוצע), המשבר הגלובלי שפרץ ב–2008 והמחאה הציבורית בקיץ 2011 — כל אלה ריסנו את עליית השכר במגזר הפרטי.

הגורמים האלה גם מבליטים את הנתק שבו פועל המגזר הציבורי מהפרטי: אם יש משבר גלובלי או לא, או אם נכנסים חרדים וערבים לשוק העבודה או לא — למגזר הציבורי זה לא ממש משנה. שם השכר עולה מדי שנה באופן אוטומטי והודות להסכמים שחותמים ההסתדרות והמגזרים השונים עם משרד האוצר — בדרך כלל בכיפופי ידיים ואיומי שביתות, ועל פי רוב ללא קשר לסיבות כלכליות ממשיות כמו שיפור בפריון או בשירות. וגרוע מכך, מדובר בתוספות שכר החלות על כל העובדים, ללא קשר למידת הצטיינותם. העובד המוכשר והחרוץ מקבל כמו העובד העצלן והבינוני.

השכר החודשי (ברוטו) במגזר הציבורי לעומת השכר הממוצע במשק

הניהול התקציבי האחראי של הממשלה בעשור האחרון הוא הישג משקי חשוב. נתוני השכר מלמדים שמי שממהרים ליהנות מכך הם עובדי המגזר הציבורי, הקבועים שבהם — לא עובדי הקבלן שעוברים שם מעת לעת. זה מבליט את העובדה שמתקיימות כאן כמה כלכלות שונות עם כללי משחק שונים. לצד ההיי־טק והיצוא, שהשכר בהם גבוה וכלכלת העניים שהצמיחה פסחה עליהם, יש כלכלת מגזר ציבורי, שהמאפיינים שלה חדים: שכר שצומח מהר ובאופן אוטומטי, ביטחון תעסוקתי ברמה הגבוהה ביותר האפשרית ותנאים נלווים מצוינים.

מי שבוחן את השכר הממוצע של עובדי שירות המדינה — 15,752 שקל בחודש ב–2016 — לא אמור להתרשם מהסכום הזה. הרי זה לא שכר מופרך או מופקע. אבל בחינת השכר בלבד היא טעות. במגזר הציבורי יש כמה היבטים נוספים עם ערך כלכלי אדיר, שאילו היו מכומתים לכסף — היו מלמדים שהשכר האפקטיבי במגזר הציבורי גבוה יותר.

ההיבט הראשון הוא הפנסיה התקציבית, שממנה נהנים כמחצית מעובדי המגזר הציבורי. זוהי פנסיה שהמדינה משלמת לעובדים מתקציבה, מבלי שיצטרכו להפריש עבורה סכומים מדי חודש, כפי שמקובל בפנסיה צוברת. הפנסיה התקציבית נגזרת משכרו האחרון של העובד, ולכן משאירה בכיסו סכום הקרוב לשכר הגבוה ביותר שקיבל בתקופת עבודתו. זהו סידור משתלם מכל הסיבות האפשריות: אין דמי ניהול, אין תנודות כתוצאה מהשקעת הכסף בשוק ההון, אין הפרשות חודשיות ואין שינויים והרעת תנאים במהלך הדרך, כפי שקורה בפנסיה הצוברת, שנתונה לשינויים רגולטוריים ולשינויים בשוק ובמצב הקרנות.

ההיבט השני והלא פחות חשוב הוא הביטחון התעסוקתי, מה שמכונה "קביעות". למרבית עובדי המגזר הציבורי יש קביעות וקשה מאוד לפטר אותם. הם צריכים להיות רשלנים ועצלנים באופן בולט כדי שיפטרו אותם. במגזר הפרטי, לעומת זאת, אתה יכול להיות חרוץ ומוכשר, אבל אם העסק לא יכול להחזיק אותך, הוא ייפרד ממך לשלום בקלות.

עובדי חברת החשמל ברעננה

לביטחון תעסוקתי יש ערך כלכלי עצום. הוא מאפשר למי שנהנה ממנו יכולת תכנון כלכלית לאורך שנים מבלי לפחד שההכנסה תיגדע בדרך. כך קל יותר להתחייב לרכישת דירה או לממן השכלה גבוהה לילדים. בשוק הפרטי, לעומת זאת, אפשר להשתכר שכר גבוה יותר מאשר במגזר הציבורי, אך הביטחון התעסוקתי נמוך יותר ומקשה על תכנון לטווח ארוך. במגזר הפרטי גם צריך להביא בחשבון שבמהלך הקריירה עובד יכול להימצא בתקופות מסוימות "בין עבודות" כלומר, ללא שכר.

נ.ב

בשנים האחרונות ביצעה הממשלה כמה צעדים לצמצום האי־שוויון באמצעות העלאת שכר המינימום, תשלום מענקי עבודה (מס הכנסה שלילי) ותוספות הבטחת הכנסה לקשישים. אבל ישראל עדיין נמנית עם המדינות שבהן הפערים בין עשירים לעניים הם מהגדולים ב–OECD.

הזינוק בשכר במגזר הציבורי בעשור האחרון קיזז במשהו את מגמת צמצום הפערים. צמצום פערי השכר הוא אתגר חשוב, אבל יש אתגרים חשובים לא פחות של צמצום פערי הביטחון התעסוקתי — והם חלק מההסבר לפערי השכר ולהבדלים הבין־דוריים שנוצרים.

במגזר הציבורי נדרשת גמישות תעסוקתית רבה יותר, שיכולה להביא לשיפור הפריון והשירות בו. ואולם במגזר הפרטי נדרשת רשת הגנה משמעותית קצת יותר מתשלום דמי אבטלה של כמה חודשים. האם המגזר הציבורי וההסתדרות היו מוכנים לדון בסידור כזה — הרחבת הגמישות התעסוקתית בשירות המדינה תמורת רשת הגנה כלכלית לכל המגזרים? זה מבחן הסולידריות הכי חשוב בשוק העבודה הישראלי, שאיש לא מדבר עליו ולא מעז לנסות לקדם אותו. כי ככה זה כשיש שאלטרים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#