אלוביץ' יגמור כמו דנקנר, נתניהו יגמור כמו אולמרט - Markerweek - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אלוביץ' יגמור כמו דנקנר, נתניהו יגמור כמו אולמרט

שני התיקים הפליליים נגד בעל השליטה בבזק, שאול אלוביץ׳, והמנהלים השכירים שלו, וכן העדות של עד המדינה שלמה פילבר, הם הדרך הטובה ביותר להבין מה היתה מטרתו של חוק הריכוזיות ומדוע הדילול של החוק במהלך הדיונים ב–2013 צייר כתובת ברורה על הקיר

356תגובות
בנימין נתניהו ונוני מוזס
אמיל סלמן, ניר קידר

אם עדיין לא הצטרפתם לטוויטר — הרשת החברתית הנהדרת למיקרו־בלוגינג, שמשמשת כיכר העיר של רוב העיתונאים והפוליטיקאים — טוב עשיתם. מדובר בתחביב מיותר, גוזל זמן ובעיקר ממכר. אם פרנסתכם אינה פוליטיקה או עיתונות, טוב תעשו אם תתרחקו מטוויטר, מפייסבוק, מאינסטגרם ומשאר הטכנולוגיות החדשות שיוצריהן עיצבו תוך תשומת לב מרובה לחולשות אנושיות ונטיות התמכרות — ועל בסיס אלגוריתם שנועד למקסם הכנסות מפרסום על בסיס מידע שהוא אוסף עליכם.

אם כבר התחברתם ואתם מבטלים את זמנכם שם, לא יכולתם שלא להבחין בשנה האחרונה ובעיקר בחודש האחרון בהתרגשות האדירה שאחזה ביושבי ארץ הטוויטר. אם חשבתם שאתרי האינטרנט, העיתונים המודפסים, ערוץ 2 וערוץ 10 מתלהבים מפרשות 1000, 2000, 3000 ו–4000 — זה רק משום שלא ביקרתם בטוויטר. מי שלא ראה את שמחתם או כעסם של יושבי ארץ הציוצים נוכח פרשות האלפים, לא ראה טרפת עיתונאית או פוליטית בחייו. כל שנייה יש כותרת חדשה, וסופרלטיב רודף סופרלטיב. משהו בסגנון: לא ייאמן, שפל חדש, שחיתות חסרת תקדים, מיליארדים נגנבו, וכמובן הרבה אלוביץ׳, פילבר, מוזס ובעיקר נתניהו, נתניהו, נתניהו.

התנתקות מהטוויטר, מאתרי האינטרנט, ממהדורות החדשות המרכזיות בטלוויזיה ומהכותרות שרודפות זו את זו מאז החלה משטרת ישראל במבצע ״הון־שלטון־עיתון״ היא קשה, אבל הכרחית. כדי להבין באמת מה עומד מאחורי הפרשות האלה צריך לקחת כמה צעדים אחורה.

בשבוע שעבר ניסינו להציג כאן בטור ארוך במיוחד את הרקע שהביא לפרשות האלפים האחרונות. בחינה אמפירית של 30 השנים האחרונות בתקשורת הישראלית הראתה שההשחתה של צמרת העיתונות לא התחילה אצל נתניהו, אלא אצל הבעלים והעורכים הראשיים של העיתונים והערוצים.

הפירמידה של אלוביץ' (תרשים חלקי)

מהירים ובלי קשקושים - חפשו TheMarker בטלגרם (להורדה באנדרואיד, להורדה באייפון)

השירות הנהדר של בני הדודים נוחי ודני דנקנר

ב–9 בדצמבר 2013 אישרה הכנסת בקריאה שנייה ושלישית את חוק הריכוזיות. 71 ח"כים מכל סיעות הבית, מהבית היהודי עד חד"ש, הצביעו בעד הצעת חוק חדשנית שביקשה להתמודד עם ההשפעות הכלכליות, הפוליטיות והפיננסיות של ריכוז כוח כלכלי אדיר בידי מעטים. החלוקה הרגילה של ימין, שמאל ומרכז, קואליציה ואופוזיציה, האופיינית לחוקים משמעותיים, נעלמה: אף ח"כ לא הצביע נגד.

העניין של הציבור הרחב בחוק הריכוזיות לא הגיע לחצי מהעניין שמיליוני ישראלים מגלים בפרשות האלפים של נתניהו. חוק הריכוזיות לא נמכר לציבור כעניין של ימין, שמאל, בעד ביבי ונגד ביבי. זאת הסיבה הראשונה לעניין המועט בו. הסיבה השנייה היא שהריכוזיות היא עניין מופשט ומורכב, ונראה בעיקר תיאורטי.

מה שבכל זאת סייע למשוך תשומת לב לחוק הריכוזיות היה השירות הנהדר שעשו לו בני הדודים נוחי ודני דנקנר: הברוטליות שבה הם התנהלו בשוק ההון וההרשעות שלהם בהרצת מניות, קבלת שוחד ומרמה ובעיקר התספורות שביצעו לבנקים ולבעלי האג״ח הצליחו לעשות את הבלתי אפשרי — להפוך נושא מופשט למוחשי וברור מספיק כדי שח"כים ורגולטורים יוכלו להתייחס אליו.

בעל השליטה בבזק, שאול אלוביץ', בהארכת מעצר, השבוע
עופר וקנין

אבל הבוקר הבשילו התנאים לגלות לקוראים את הסוד: התספורות אמנם משכו את תשומת הלב הציבורית, אבל הן היו רק תסמין אחד, שולי לעתים, בתופעת הריכוזיות. תסמינים הרבה יותר קשים, אבל לצערנו מופשטים, הניעו את הדוחפים של חוק הריכוזיות. היום קל יותר להבין אותם. הם נמצאים במסרונים, בהקלטות ובבקשות המעצר של המשטרה ורשות ניירות ערך.

נתניהו ויובל שטייניץ מתלוננים מדי פעם שהם לא מקבלים את הקרדיט על חוק הריכוזיות, שכיום יש קונצנזוס לגבי חשיבותו. התלונה של שטייניץ אינה במקום: למעט כמה מסיבות עיתונאים, תרומתו לנושא היתה מוגבלת. התנהלותו במתווה הגז, שוויון הנפש שלו מול המונופול הפרטי הגדול ביותר שקם בישראל אי־פעם, הבהירו בדיוק היכן הוא עומד, מתי ולמה.

נתניהו, לעומת זאת, היה כוח מניע קריטי במהלך ולכן זכה כאן בזמן אמיתי לשבחים ברורים — וזאת למרות חילוקי הדעות החריפים שיש לעיתון זה אתו כמעט בכל תחום כלכלי, מדיני וחברתי. אבל ההתנהלות של נתניהו בישורת האחרונה של אישור חוק הריכוזיות, שוויון הנפש שגילה נוכח ריכוכו ובהמשך ההתנהלות שלו מול הרגולציה על בזק והגז העיבו מאוד על היוזמה המקורית שלו.

שני התיקים הפליליים נגד בעל השליטה בבזק, שאול אלוביץ׳, והמנהלים השכירים שלו, וכן העדות של עד המדינה שלמה פילבר, הם הדרך הטובה ביותר להבין מה היתה מטרתו של חוק הריכוזיות ומדוע הדילול של החוק במהלך הדיונים ב–2013 צייר כתובת ברורה על הקיר: אלוביץ׳ יגמור כמו דנקנר, נתניהו יגמור כמו אולמרט.

כך החזיק נוחי דנקנר ב"מעריב"

חוק הריכוזיות קבע שיש לפרק את המבנה הפירמידיאלי, שבו קומץ טייקונים שלטו בחלקים עצומים מהמשק אף שהונם העצמי היה אפסי ביחס לגודלו של שוק ההון. הדנקנרים שלטו במאות מיליארדי שקלים אף על פי שהיו פושטי רגל במונחים כלכליים. אלוביץ׳ שלט בכל אימפריית בזק, בשווי כ–15 מיליארד שקל, אף שהונו העצמי היה שבריר מזה, וברגע שנפתחה החקירה הפלילית והוא איבד את כוחו הפוליטי מול הרגולטורים והבנקים — הוא קרס.

ערב אישורו הסופי של חוק הריכוזיות דאגו הלוביסטים של הטייקונים, בשיתוף פעולה עם הממשלה וכמה ח"כים, לדלל את פרק הפירמידות בחוק: במקום פירוק מיידי וביטול השיטה, הם איפשרו תקופת מעבר של שש שנים וחורים שאיפשרו לחברות זרות וחברות אג״ח לא להיספר במניין הקומות האסורות בפירמידה.

התוצאה: המבנה הפירמידיאלי של שליטת אלוביץ' בבזק נותר על כנו, וההיגיון הפשוט של התמריצים שעמד בבסיס החוק אכן פעל. אלוביץ׳, על פי החשד, ניסה לגנוב את בעלי מניות המיעוט בבזק, מפני שהמבנה הפירמידיאלי דחף אותו לשם. הוא החזיק בשליטה טוטאלית בבזק, אבל רק כ–5% מהזכות לקבל דיווידנדים בחברה (לאחר השרשור והמינוף). החיץ האדיר בין הבעלות לשליטה הוליד את המעשים הפליליים לכאורה — מכירת מניותיו האישיות של אלוביץ׳ ב–yes לבזק הציבורית במחיר מנופח.

ההשתלטות של נוחי דנקנר על "מעריב" ב–2011 כדי שישמש כלי פוליטי לריסון הרגולטורים ולהרתעת העיתונות חידדה אצל תומכי חוק הריכוזיות ויוזמיו את ההבנה שהחוק חייב לכלול גם קביעות שקונצרנים וחברות ענק לא יוכלו להחזיק בכלי תקשורת. ועדת הריכוזיות ברשות ההגבלים העסקיים אימצה בהמשך את העיקרון הזה, אבל בחוק לא נקבע כיצד יסולקו הטייקונים וחברות הענק מזירת התקשורת.

התוצאה: במקום לפרק מיד את הפירמידה הפיננסית שלו, במקום להיפטר מוואלה שלא קשור בשום דרך לעסקי בזק — אלוביץ׳ פעל עם מנכ״ל וואלה, אילן ישועה, כדי להפוך את האתר לכלי שישרת את הרגולציה על החברה. עדיין לא נחשף כל חומר הראיות שילמד אותנו מדוע המשטרה סבורה שהיא יכולה להרים את נטל הראיה הפלילי, אבל הסוגיה הציבורית כבר ברורה: וואלה היה כלי פוליטי בידי הפירמידה.

נוחי דנקנר
עופר וקנין

התיק הפלילי השלישי שבו חשוד אלוביץ׳ מסביר היטב את המוטיווציה הכי חשובה מאחורי חוק הריכוזיות, זאת שהוועדה חששה להתמודד אתו, הפיל הענק בחדר שכמעט כל הרגולטורים התעלמו ממנו. ריכוז כוח כלכלי בידי מעטים לא משפיע רק ישירות על השווקים — אלא מסוכן כפליים בגלל השפעתו על המערכת הפוליטית.

מוטיווציה עיקרית מאחורי חוק הריכוזיות היתה להקטין את הכוח הפוליטי של החברות, כדי למנוע מצב שבו הן יכולות להשתלט על הרגולציה, לחסום תחרות, לזהם את הסביבה ולנצל עובדים, צרכנים ומשלמי מסים. פילבר יציג בקרוב בפני הציבור הישראלי את השיטה: כיצד הוא תפר את הרגולציה של שוק התקשורת למידותיו של אלוביץ׳ ונגד האינטרס הציבורי.

העיתונאים וקומץ פוליטיקאים באופוזיציה רוטטים עכשיו מהתלהבות נוכח הקביעה של המשטרה שאלוביץ' גרף ״מיליארד שקל״ כתוצאה מהצלחתו להטות את הרגולציה על בזק. מיליארד שקל? זה סכום אפסי ביחס לתועלת או לנזק שיכולה לגרום רגולציה עצמאית או שבויה על הפירמידות וחברות הענק הכלולות בחוק הריכוזיות. בשוק הסלולר תרם מהלך רגולטורי עצמאי לחיסכון שנתי של כ–5 מיליארד שקל לציבור. מה ניתן היה להשיג בגז? בבנקים? ברכב?

כל האמור לעיל אינו חוכמה שבדיעבד: לא רק שיוזמי החוק ותומכיו הזהירו כאן שוב ושוב לפני חמש, שש ושבע שנים מפני כל התופעות אלה, אלא שב–2011–2012 הדגים דנקנר את השיטה. רוב כלבי השמירה, מרגולטורים עד עיתונאים, שמרו על זכות השתיקה נוכח התנהלותו, ורבים במגזר העסקי — עורכי דין, רואי חשבון וכלכלנים — שימשו לו שכפ״ץ.

מקרה קלאסי של ריכוזיות

על פי החשדות של רשות ניירות ערך, הדירקטורים של בזק נהגו כמריונטות ואישרו את העסקות שבהן לכאורה עשק אלוביץ׳ את בעלי מניות המיעוט בחברה. בזק? חברת הענק שלנו? דירקטורים כה מנוסים ורציניים? הפתעה? לא ממש. בעוד שעסקת yes היתה סבוכה ולא משכה עניין ציבורי רב, הרי שהחלטתו של דנקנר לרכוש את "מעריב" במארס 2011 — שבה לא היה שום היגיון כלכלי — היתה גלויה ועמדה במרכז תשומת הלב התקשורתית. אז מדוע כולם (כמעט כולם) שתקו? מדוע שורת עיתונאים ופוליטיקאים עמדו ומחאו כף? אותה סיבה: ריכוזיות. כוח כלכלי אדיר בידי מעטים מעוות את כל שוק הדעות והרעיונות ומצנן דיקטורים, רואי חשבון, עורכי דין, רגולטורים ועיתונאים.

לא רק תיק 4000 הוא מקרה קלאסי של ריכוזיות, פירמידה ויחסי הון־שלטון־עיתון: תיק 2000 היה צפוי לחלוטין ויושב בדיוק על אותה שיטה.

אליעזר פישמן
עופר וקנין

בתיק 2000 נחשפו אזרחי ישראל לראשונה לדרך שבה מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס מנהל את עיתוני ואתרי קבוצת ידיעות אחרונות: הוא מציע לראש הממשלה את שירותי מאות העיתונאים והעורכים שלו — אם זה ישרת את האינטרסים הכלכליים שלו. וכאילו כדי להרגיע את קורא "ידיעות אחרונות", שנדהם ושואל את עצמו אם ייתכן שזה משהו חד־פעמי, מוסיף מוזס בשיחה עם נתניהו ומזכיר לאחרון שהשניים עושים עסקות כאלה כבר 20 שנה: ״כבר היינו בסרט הזה, עשינו את זה. זאת מערכת בחירות רביעית שלנו, לא שלישית, רביעית. 96', 99', 2009 ועכשיו״.

הפתעה? תדהמה? לא ממש. הדיונים על חוק הריכוזיות הבהירו היטב את שיטת "ידיעות אחרונות": העיתון ותאומו באותן שנים, "גלובס", עשו כל שביכולתם כדי להרוג את ועדת הריכוזיות או להסיט אותה. עשרות כתבות וטורים לאורך שנים הסבירו שאין שום צורך בטיפול בריכוזיות במשק, שהרגולציה בישראל נהדרת, שאינה שבויה בידי טייקונים, שיש לנו בנקים מצוינים ושהבעיה היחידה במשק היא פופוליזם.

בעוד של"גלובס" היה קו מערכתי מבולבל ומשונה בשנים הרלוונטיות, "כלכליסט" ישב על הגדר והצטרף לאחר שהדנקרים קרסו, הרי שבעיתון האם, "ידיעות אחרונות", היו כה נחרצים בנושא שבשנתיים הראשונות התעקשו בעיתון שוועדת הריכוזיות כלל אינה קיימת. מדובר בוועדת התחרותיות, הוסבר שם שוב ושוב, וזאת במטרה להניא את הרגולטורים מלגעת בנושאים החשובים ביותר שהתפוצצו בפרשת 2000 ו–4000 ובפשיטות הרגל של פישמן ודנקנר: הכוח הפוליטי של הטייקונים שיוביל לרגולציה שבויה, הסכנה במבנה הפירמידיאלי והחיבור המסוכן בין טייקונים לעיתונים. מי שעקב אחר הטורים המשונים שפורסמו ב"ידיעות אחרונות" בנושאי ריכוזיות לא היה צריך להיות מופתע כאשר גילה שמאחורי הקלעים מנסים ביבי ונוני לסגור ביניהם עסקות בשיטה שנראית כמו יצאה מסרטי "הסנדק".

השנה היא 2018, התמלילים, הקלטות, הדו"חות הכספיים, העדויות במשטרה — הכל יוצא החוצה, העשן מתפזר והתמונה מתבהרת. כל שנותר לכם, הקוראים, הוא להתרווח בכורסה מול הטלוויזיה, מול העיתון ומול אתר האינטרנט ולעקוב: מיהם כלי התקשורת שמנסים לגמד את פרשות 2000 ו–4000 — מי העיתונאים, עורכי הדין, הפרשנים, הפוליטיקאים והפקידים שעושים הכל כדי למנוע מהתיקים האלה להגיע לבירור בבתי המשפט, מי אלה שחוזרים ומסבירים לנו שלא צריך או לא כדאי להגיש כתבי אישום ומי מנסים לגמד את הפרשות. ברוב המקרים, לא בכולם, נגלה שמדובר באותם אנשים שעמדו לימין בעלי הכוח והכסף גם בסיבוב הקודמים. בדיוק כמו שנוני אמר לביבי: אנחנו עושים את זה כבר מ–1996. בואו, חברים, הבה נצא לדרך חדשה. לימדו לקח מאירועי חמש השנים האחרונות: בסוף האמת יוצאת לאור, בסוף העשן מתפזר. תעברו צד. זאת אולי הזדמנות אחרונה שלכם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#