כל התיקים: ממינוס 2000 עד פלוס 5000 - Markerweek - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כל התיקים: ממינוס 2000 עד פלוס 5000

הקוראים הוותיקים של טור זה היו משוכנעים עד לא מכבר שעברו את ההכשרה המתאימה כדי שביום מן הימים, כשיתפוצצו שלוש פרשות הון־שלטון־עיתון בחודש אחד, הם יצליחו לעקוב אחר ההתפתחויות - אבל השבוע זוהו אצל רבים סימני תשישות ובלבול ■ בשביל זה אנחנו כאן עם מדריך קצר וברור

101תגובות
מימין למעלה ובכיוון השעון: נוחי דנקנר, אליעזר פישמן, בנימין נתניהו ועופר נמרודי
ניר קידר, עופר וקנין, מוטי מילרוד, ורדי כהנא

רגע, תן לי להבין, שאול אלוביץ׳ הוא מתיק 4000 או מהחקירה של רשות ניירות ערך? ושלמה פילבר? השם שלו מוכר לי, הוא לא נעצר כבר בקיץ? והניר חפץ הזה? מאיזה תיק הוא? 4000? או בכלל מהתיק של הצעת השוחד לשופטת?

עצור שנייה, הסיפור עם ההצעה לשופטת — כבר יש מספר לתיק הזה, או שהוא בלי מספר, נכנס בהפתעה, ככה חתך את התור, מהצד, וטען שיש לו רק שאלה? ותזכירו לי, רביב דרוקר, איזה תיק הוא חשף? הצוללות או הסיגרים? וגידי, גידי וייץ, הוא מתיק 2000? או הוא זה שחשף את פרשת ארי הרו שנהפכה ל–2000 שהוא בעצם התיק התאום של 4000? ולמה בעצם אין לארי הארו מספר? בכל זאת, חתם על הסכם עד מדינה עוד לפני שזה היה אופנתי, בחור פורץ דרך. הוא לא מספיק חשוב לקבל מספר עגול? באלפים? לדעתי מגיע לו בגדול. 7000 עוד פנוי? תנו לו. זה לא הוגן. בלעדיו לא היה לנו 2000 ואולי גם לא 4000.

הקוראים הוותיקים של טור זה, שמתפרסם מפה לשם כמעט 25 שנה, היו משוכנעים עד לא מכבר שהם עברו את ההכשרה המתאימה כדי שביום מן הימים, כשיתפוצצו שלוש פרשות הון־שלטון־עיתון ענקיות בחודש אחד, הם יצליחו לעקוב אחר ההתפתחויות ולרדת לשורשם של העניינים. אבל השבוע זוהו אצל רבים מהם סימני עייפות, תשישות ובלבול. זה באמת יותר מדי.

ובשביל זה אנחנו כאן: לסייע. עם מדריך קצר וברור. בקורסים לשיפור הזיכרון מסבירים שהדרך הטובה ביותר לזכור הכל בקלות היא למצוא את המשותף לשורה של אירועים, עובדות או נושאים. וכאן יש לנו חדשות טובות: רוב התיקים דומים להפליא, והאחד מביא את השני. צריך לדעת רק איך להסתכל עליהם.

אבל באופן משונה, כדי לזכור את כל התיקים צריך קודם כל דווקא להוסיף שלושה תיקים, כאלה שכבר נשכחו מזמן מלבנו ולצערנו לא קיבלו בזמן אמיתי את כפולות האלף הנהדרות. לפני שאתם בורחים לי, מיד נראה שהמוסיף גורע ומפשט — התיקים האלה סוגרים או פותחים את המעגל והופכים את כל הסיפור לברור הרבה יותר.

ההארה שחלק גדול מהתיקים שלנו קשורים זה לזה לא התרחשה השבוע, אבל התחדדה מאוד כאשר אל אולם הארכת המעצרים בבית המשפט בתל אביב הובא ביום שני ניר חפץ. וזאת למה? כי בניגוד לרוב הכוכבים של התיקים, חפץ היה כאן ברוב הסיפורים מכל כיוון אפשרי, בכמה כובעים. אפילו לנתניהו היו כמה שנים לנוח באופוזיציה מערבובי הון־שלטון־עיתון.

ניר חפץ
עופר וקנין

90% מהקוראים, המאזינים והצופים שנחשפו השבוע לחפץ ולפועלו המרשים מכירים אותו כיועץ לראש הממשלה או למשפחת נתניהו. אבל זה רק מפני שבעידן הפרעת הקשב של הסמאטרפונים לרובנו יש זיכרון של דג זהב.

חיפוש מהיר בגוגל יגלה את הידיעה המשונה הבאה מדצמבר 2012, המדווחת על ראיון שנתן חפץ לגלי צה״ל, שבו סיפר כיצד מונה ב–2009 לראש מערך ההסברה של ראש הממשלה. וכך אמר בו חפץ, האיש עצמו, לא מקורביו וגם לא מבקריו: ״הפנייה (של ראש הממשלה) לא נעשתה אלי ישירות, אלא למו״ל 'ידיעות אחרונות' (נוני מוזס; ג"ר). נתניהו ביקש ממוזס לשחרר אותי. אני נקראתי למשרדו של המו״ל והוא אמר לי שראש הממשלה פנה וביקש״.

אף אחד לא חשב שזה מוזר או מקומם שראש הממשלה סוגר את המינוי של הדובר שלו עם נוני מוזס — האיש ששלט במשך 30 שנה ברוב העיתונות — זאת שאמורה לבקר את השלטון ואת מוקדי הכוח. ניגוד עניינים? מה פתאום, זהות עניינים מוחלטת: העניין של ביבי, נוני וניר. יש להם בדיוק אותו עניין, כפי שנראה בהמשך.

ויש עוד חלק מעניין בראיון הזה. העיתוי שלו, דצמבר 2012. האם אתם זוכרים מה עשה חפץ עד סוף 2012 למשך קצת יותר משנה? אצל מי הוא עבד? אצל ביבי או אצל נוני? לא ולא. כבר שכחתם? הוא עבד אצל נוחי. אלה אמנם שתי הברות עם אותו משקל, אבל אלה תפקידים שונים.

ולמה הוא הפסיק לעבוד אצל נוחי דנקנר? פשוט מאוד: כי אצל דנקנר הוא היה העורך של ״מעריב״. "מעריב" פשט רגל שנה וחצי לאחר שדנקנר קנה אותו. כלומר, אחרי שאתם קניתם עבורו את העיתון עם כספי הפנסיה שלכם. אבל איזו מין פשיטת רגל היתה זאת? פיננסית, כמו שקבע בית המשפט? או פשיטת רגל מוסרית, כפי שהגדיר זאת קלמן ליבסקינד, התחקירן הבכיר של "מעריב"? או אולי בעצם שתיהן? שתי פשיטות רגל בכרטיס אחד? אבל רגע, אנחנו מתקדמים מהר מדי, ותיכף נלך שוב לאיבוד. אז בואו נעשה את זה מסודר. נתחיל עם תיק מינוס 2000. כמובן שקדמו למינוס 2000 תיקי מינוס 3000, מינוס 4000 וכן הלאה. אבל אין לזה סוף, ולכן משיקולי קיצור נתחיל במינוס 2000.

תיק מינוס 2000

אלון רון
עופר נמרודי

אז תיק מינוס 2000 מתחיל אי־שם בסוף שנות ה–80, כשסוחר נשק לשעבר בשם יעקב נמרודי קונה לבן שלו את חברת הכשרת היישוב מידי הסוכנות היהודית ובנק לאומי, ונמרודי ג׳וניור מחליט לקנות את "מעריב". לנמרודי ג'וניור יש שאיפות גדולות והרבה כסף קל, שכן אביו קנה את הכשרת היישוב במחיר מציאה עם הרבה נדל״ן, אז הוא יכול לקחת כסף ממכירת נדל״ן ומהבורסה ולממן בעזרתו את ההרפתקה של "מעריב", שבמשך 20 שנה בעיקר הפסיד הרבה מאוד כסף.

אבל אחרי שעופר קונה את "מעריב", הוא מגלה שיש בחור, צעיר גם הוא, בשם נוני מוזס, שיש לו מונופול קטן ונחמד בשם "ידיעות אחרונות״, ששולט ברוב העיתונות בישראל ושמקורביו ומשרתיו נמצאים גם בשאר כלי התקשורת, ובראשם ערוץ 2 — וכל הקטע של תחרות עם "מעריב" לא נראה לו מתאים. בין העיתונים נפתחת מלחמת עולם, שבעיצומה הם מתחילים להאזין זה לזה בהאזנות סתר. חיש קל נגררים שורה ארוכה של עיתונאים בכירים בשני העיתונים לתוך המלחמה הזאת, ונהפכים לשכירי חרב של נמרודי ומוזס. כל אתיקה עיתונאית נזרקת לצד, ושני המו״לים משחיתים תוך שנים ספורות את העיתונים שלהם בלי למצמץ. בסיום המאבק נמרודי מורשע פעמיים בפלילים (בפעם הראשונה בהאזנות סתר, בפעם השנייה בשיבוש מהלכי חקירה ומשפט) ונשלח לשני עונשי מאסר. מוזס מצליח להיחלץ מכתב אישום באופן מעניין ביותר, והעורך הראשי שלו, משה ורדי, מורשע בהאזנות סתר ונשלח לחודשיים מאסר על תנאי.

ומה עושים בכירי "מעריב" ו"ידיעות אחרונות"? איך מתייחסת לעניין האליטה המשפטית? האינטלקטואלים? הפוליטיקאים? הפגנות? חוקים? רפורמות? חשבון נפש? כמובן שלא. מיעוט מהעיתונאים מציעים את שירותיהם לנמרודי ולמוזס במלחמה. רובם שותקים. נמרודי יוצא מהכלא וחוזר ל"מעריב" כאילו לא קרה דבר, וממשיך לנהל את ההצגה. במקביל, הוא ממנה לעורך את אמנון דנקנר, שהוא גרסה יותר אוריינית של חפץ, שפותח בקמפיין נגד הפרקליטות שפגעה בבוס שלו ומאיימת על ידידו הקרוב — אחד אהוד אולמרט. דנקנר נפטר ולכן לא נפרט כאן את סוג העיתונות שהוא עשה בעשור האחרון לחייו. באינטרנט תמצאו את הרוב.

פרשת האזנות הסתר היא תיק מינוס 2000, משום שהיא קיבעה במידה רבה חלק משמעותי מסוג העיתונות שהיה כאן ב–20 השנים האחרונות. העובדה שהעיתונאים, המחוקקים, המו״לים, אנשי האקדמיה ולמעשה כל מוקדי הכוח בישראל גילו אדישות מוחלטת לשחיתות שבה היו נגועים שני העיתונים באותה תקופה קבעה את הסטנדרט בעיתונות הישראלית. העיתונות המפלגתית ששלטה בישראל מאז קום המדינה פינתה בהדרגה את מקומה לעיתונות טייקוניסטית, אלימה וזחוחה שלא רואה אף אחד ממטר, בעיקר לא את החטוטרת הענקית שעל גבה.

חפץ מיודענו היה באותן שנים בתפקיד זוטר יחסית — עורך המקומונים ב"ידיעות אחרונות". אבל כפי שתוכלו לקרוא בעמודים הבאים, כבר אז הוא התחיל להתאים את עצמו לסוג העיתונות שראינו בשנים האחרונות. ב–2001 ניסה ראש הממשלה אריאל שרון למנות את חפץ למנכ״ל רשות השידור. חפץ הוא לא אידיאולוג גדול — לכל אורך הקריירה הוא הפליא להתחבר למוקדי כוח ולשרת אותם. העיתונות הנגזרת ממבנה אישיות כזה מתאימה מאוד לתקופה.

תיק מינוס 1000

מוטי מילרוד
עמוד שער עיתון דהמרקר
ללא קרדיט

תיק מינוס 1000 מתחיל אי־שם בסוף שנות ה–90, כשהמו״ל של "גלובס", חיים בר־און, נפטר, ושותפו אליעזר פישמן מנצל את ההזדמנות כדי להשתלט על העיתון ולהשאיר את הבת של בר־און, אלונה, עם מניות מיעוט ב"גלובס". פישמן הוא לא רק המו״ל של "גלובס", אלא אלוף בעסקות עם השלטון. אחרי שפשט רגל במפולת הבורסה בתחילת שנות ה–80 והותיר את המשקיעים עם הפסדי עתק, הוא חזר לעניינים כאשר ידידיו בבנק הפועלים ובבנק לאומי העמידו לו בשנות ה–90 הלוואות עתק לרכישת חברות ממשלתיות ומכרזים ממשלתיים.

אבל כאשר פישמן השתלט על "גלובס" הוא התחיל לאבד את הבלמים. השילוב של קווי אשראי פתוחים בבנקים ושליטה בעיתון כלכלי נותן כוח חסר תקדים — ופישמן משתכר ממנו. הוא רוכש במקביל מניות ב"ידיעות אחרונות" ונהפך לשותפו של מוזס. בתחילת שנות ה–2000 פישמן הוא הבוס של שוק ההון, ויחד עם מוזס הם מחזיקים גם ב–HOT. השניים הם הבוסים של שוק התקשורת. ישראל מתחילה לפתח סממנים אוליגרכיים.

קוראים חדי עין מתחילים להבחין ש"גלובס" הוא לא רק עיתון, אלא גם כלי אפקטיבי של פישמן, הבנקים והשחקנים שפישמן רוצה ביקרם או זקוק להם. זה מתחיל עם קמפיין שקורא לחסל את yes, שמתחרה ב–HOT של פישמן ומוזס, ומתרחב בהמשך לתחומים רבים, כמו קמפיין ב–2009 שקורא לממשלה לחלץ את הטייקונים לאחר המשבר הפיננסי וקמפיין ב–2010–2012 שטוען שאין ריכוזיות במשק, ואם יש — היא בעיה שולית.

מה עושים העיתונאים של "גלובס"? בדיוק מה שעשו עיתונאי "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" בפרשת מינוס 2000. הנורמות שבהן עיתונות משרתת את המו״לים ואת הטייקונים כבר מובנות מאליהן. זה שקוף. זה לא מעניין. רק לאחר שפירמידת החובות של פישמן קורסת והוא מאבד את כוחו, העיתונאים מספרים על מה שהתרחש בעיתון. אלונה בר־און, שהודרה מתפקידים ניהוליים ועריכתיים, מסכמת אחרי 20 שנה את הפרשה ומסבירה ש"גלובס" היה מכשיר אסטרטגי בידי פישמן מול מערכת הבנקאות. לא מפתיע במיוחד נוכח העובדה שפישמן יורד מהבמה הציבורית עם חוב אישי של יותר מ–4 מיליארד שקל.

תיק 0000

עמי שומן
נוחי דנקנר רכישת מעריב

תיק 0000 לוקח אותנו למארס 2011, כשדיסקונט השקעות, חלק מהפירמידה של קבוצת אי.די.בי, מודיעה לבורסה שהיא רוכשת את "מעריב". מדוע שדיסקונט השקעות תקנה עיתון שמפסיד מזה עשור בין 50 ל–100 מיליון שקל מדי שנה, ששקוע בחובות עתק בשיאו של משבר בשוק העיתונות שאיש לא רואה את סופו? כמובן, בשביל הדמוקרטיה! ובשביל הסינרגיה, או שקר כלשהו. כל צמרת העיתונות ידעה היטב שדנקנר קונה את העיתון המפסיד בשביל כוח והשפעה פוליטית, ואולי גם בשביל להפחיד את המבקרים. על המדוכה יושבת ועדת הריכוזיות, ועוד רגע תתקבל החלטה כיצד ייפתח שוק הסלולר לתחרות — מה שעלול למוטט את רווחי החברה החשובה ביותר בתיק ההשקעות של דנקנר, סלקום. דנקנר מחליט שהסיקור הנוח והמלטף שהוא מקבל ממוזס ומפישמן לא מספיק. הוא רוצה עיתון משלו. שכולם יבינו. שכולם יידעו מי הבוס. הלהיטות של דנקנר לקנות עוד מכשיר פוליטי רב־עוצמה כמו עיתון היא אולי פיצוי על אובדן מאחז הכוח שהיה לו בבנק הפועלים — בן דודו דני, שנאלץ להתפטר מתפקיד יו"ר בנק הפועלים ונמצא בדרך לכלא.

האם רכישת עיתון על ידי פירמידה של חברות שהמודל העסקי של רובן תלוי לחלוטין בהחלטות של פוליטיקאים ורגולטורים מקדמת את הדמוקרטיה? כמובן שלא. היא משבשת דמוקרטיה. אבל העיתונות הטייקוניסטית שלא התעניינה בהאזנות הסתר או בפירמידת החובות וההפרטות של פישמן מוחאת כפיים לעסקה. נוחי מציל מקומות עבודה. נוחי המלך. אשרינו שיש לנו נוחי. או כמו שסיכם זאת בעבר פרשן "ידיעות אחרונות": הלוואי שיהיו לנו 100 נוחי דנקנרים.

דנקנר מוצא לעצמו עורך מתאים — חפץ. ובאמת, מי יכול להתאים יותר. הוא גם חונך היטב בקבוצת "ידיעות אחרונות" לאורך שנים, גם מקורב למוזס שעיתוניו תמיד הביעו חיבה רבה לדנקנר וגם שימש ראש מערך ההסברה אצל ראש הממשלה. אותו ראש ממשלה שבקרוב יצטרך לקבל החלטות בקשר לוועדת הריכוזיות והרפורמה בסלולר.

המחאה החברתית פורצת חודשיים לאחר שדנקנר נכנס ל"מעריב", אפקט הדומינו מתחיל לפעול, "מעריב" פושט רגל, אי.די.בי קורסת, ועדת הריכוזיות מתהפכת ועידן הטייקונים מתחיל להסתיים. עיתונאי "מעריב" זועמים, דנקנר כבר שותת דם, והפעם הם לא מחכים עשר שנים כמו במקרה של פישמן, וממהרים לספר איזה סוג של עיתונות היה תחת חפץ וכיצד נהפך "מעריב" לכלי לקידום עסקיו של דנקנר. תיק 0000 לא נהפך לחקירה פלילית, ומסתיים באולמו של השופט עופר גרוסקופף שמדמה את דירקטוריון דיסקונט השקעות שאישר את רכישת "מעריב" למערכה האחרונה של ״בגדי המלך החדשים״.

תיק 1000

David Silverman/Getty Image/ ד�

ביבי ושרה דורשים ומקבלים מתנות מחברים מיליארדרים. דווקא בתיק הזה הם לא המציאו שום דבר ששרון ואולמרט לא עשו לפניהם. הבן של שרון, גלעד, מוכשר כשד, קיבל מיליוני דולרים מאוליגרכים וטייקונים בכל רחבי הגלובוס, אבל התיקים נסגרו. אולמרט מכר את הבית שלו, אחד הבתים בכל אופן, ברחוב כ״ט בנובמבר בירושלים למיליארדר דניאל אברהמס ב–2.7 מיליון דולר. המיליארדר מסביר מאוחר יותר את הרכישה בכך ש״אולמרט הוא חבר״. ככה יצא במקרה. ביבי ושרה הלכו על סיגרים ושמפניות. כמה לא אלגנטי.

תיק 2000

נוני מוזס חקירה
דודו בכר

בעוד נמרודי, פישמן ודנקנר נחשפו כאשר עסקיהם קרסו או הסתבכו בפלילים, מוזס ממשיך לקבל חסינות טוטאלית מחשיפת שיטותיו. מדי פעם מגלה בכיר לשעבר ב"ידיעות אחרונות" שהעיתון הוא כלי בשירות מוזס, שיש רשימות שחורות ולבנות, אבל ב"ידיעות אחרונות" מגחכים. הם מנהלים את ההצגה. הם שולטים בנרטיב. 2 מיליון איש נכנסים כל שבוע ל–ynet. מי ששולט בynet– הוא זה ששולט ברוב הסיפור הישראלי: מי טוב, מי רע, מי פושע ומי דמוקרט גדול.

בינואר2017 זה מסתיים. ״תקלה״ בחקירה הפלילית של הרו, ראש לשכתו של נתניהו, מביאה לידיהם של חוקרי המשטרה תמלילים מדהימים, ברמה של פרשת ווטרגייט. החוקרים, ולאחר מכן צופי ערוץ 2 שחושף את התמלילים, מקבלים הצצה ראשונה לתקנון האתיקה הפנימי של מוזס: "אני אסובב את הספינה, צריך לדאוג שתהיה ראש ממשלה", הוא אומר לנתניהו, ״כבר עשינו את זה (מוזס ונתניהו סוגרים עסקות סודיות מעל הראש של הקוראים והמצביעים; ג״ר). זאת מערכת בחירות רביעית שלנו, לא שלישית, רביעית", ועוד ועוד ציטוטים מדהימים שמבהירים כיצד רואה מוזס את העיתון שלו ואת העיתונאים שלו — משרתים של אופרציית כוח פוליטי. מוזס, שנלחם על חייו מול הביטאון שמממן שלדון אדלסון עבור נתניהו, הידוע בכינויו ״ישראל היום״, לא רואה שום בעיה להפוך את כל הקו המערכתי של "ידיעות אחרונות" לטובת נתניהו — אם זה האחרון ייתן לו הטבה כלכלית. ״זאת תהיה רעידת אדמה״, מתפייט מוזס בשיחה עם נתניהו כאשר הוא מביע נכונות למכור, כהרגלו, את קוראי ynet ו"ידיעות אחרונות" לקידום ענייניו הפרטיים.

ומה עושים העיתונאים הבכירים ב"ידיעות אחרונות"? מה שעשו קודמיהם בתיקים הקודמים. ובשלב זה כבר אי אפשר לבוא אליהם בטענות. מקום עבודה אחר כבר אין לאור מצב העיתונות, וממילא הנורמות בענף כבר מוכרות וידועות. 90% מהם ממילא עשו עבודתם נאמנה ולא לקחו חלק באופרציית המקלות והגזרים של מוזס ונאמניו. את העולם כבר יתקן מישהו אחר. אולי. ונתניהו? מה אנחנו למדים עליו מתיק 2000? הכי טוב שנחכה לתיק 4000 כדי להבין.

תיק 3000

צוללות במספנה הגרמנית טיסנקרופ, ב-2013
CARSTEN REHDER / AFP

מקורבי נתניהו מעורבים בשוחד בעסקת צוללות. הוא לא ידע. זה ראש הממשלה הכי חריף והכי מתעניין בכספים שקם למדינת ישראל, אבל בעסקת הצוללות הוא לא היה מרוכז. במקרה יצא שעורך דינו היה גם עורך הדין של מיקי גנור, נציגה של יצרנית הצוללות. קורה. מדינה קטנה. וכמו שאמרנו, אין כאן ניגוד עניינים, אלא זהות עניינים.

תיק 4000

מימין: אלוביץ', פילבר וחפץ
מוטי מילרוד

מתחיל ב–2009, ימי הטייקונים העליזים. המיליארדר חיים סבן מסיים סיבוב מטורף על השליטה בבזק, שאותה הוא קונה בהפרטה מהמדינה. בתקופת סבן בזק היא לא רק מונופול בתחום הטלפוניה הקווית והאינטרנט, אלא גם שותפה בקרטל הסלולר דרך פלאפון. שום רגולטור לא חושב שצריך תחרות כאשר סבן שולט בבזק. סבן הוא אחלה חבר. של כולם, פוליטיקאים ומו״לים. הוא נכנס לבזק ויוצא ממנה תוך ארבע שנים עם תשואה שנתית של 30% — בערך פי שניים מרווח סביר על השקעה מהסוג הזה. כאשר שולה זקן מפרסמת את הקלטות המפורסמות של שיחותיה עם אהוד אולמרט אפשר לשמוע אותה מבקשת מאולמרט ״שידבר עם חיים״, כדי שימצא לבן שלה עבודה. צודקת: אם סבן הרוויח 2 מיליארד בבזק הודות להיעדר תחרות, למה שלא יסדר משהו בקטנה לבן של מנהלת הלשכה של ראש הממשלה לשעבר?

במקומו נכנס אלוביץ׳. אלא שסטיב ג׳ובס משיק את האייפון, מחסל תוך חמש שנים את נוקיה, ופרת המזומנים של אלוביץ׳ — יבוא טלפונים תוצרת נוקיה — קורסת. אלוביץ׳ קונה את בזק באמצעות פירמידת חובות ענקית שתלויה אך ורק בתזרים של החברה בתחתית הפירמידה, בזק. ב–2012 חוטפת בזק מכה ראשונה, כשהתחרות בשוק הסלולר גודעת את רווחי פלאפון. אבל הטלפוניה הקווית ממשיכה להחזיק את אלוביץ׳ בחיים. הבעיה? הרפורמה בסלולר יצרה תקדים. משרד התקשורת נערך להיכנס בפרת המזומנים של בזק — לאפשר תחרות במונופול התקשורת הקווית והאינטרנט.

אז מה עושים? ב–2015 זוכה נתניהו בניצחון אדיר בבחירות ומפנה זמן כדי לחזק ידידות נושנה עם אלוביץ׳. אלוביץ׳ תלוי טוטאלית ברגולציה של משרד התקשורת, כלומר בנתניהו, וראש הממשלה המכהן גם כשר התקשורת אולי חושב לעצמו שיהיה נחמד אם אתר האינטרנט וואלה, שני בפופולאריות אחרי ynet, ייהפך לידידותי מאוד. ובאמת, אם לאולמרט היה את ynet, מדוע שלו לא יהיה את וואלה?

מנכ״ל וואלה אילן ישועה מקבל אישור מאלוביץ׳ לבצע השקעות בפיתוח ערוץ החדשות של האתר, אבל במקביל מקבל הנחיות בתחום העריכה. הוא פוקד על אנשיו להכניס ולהוציא ידיעות בהתאם לאינטרס של נתניהו. כלומר של אלוביץ'. כלומר של נתניהו.

פרשת בזק תיק 4000 - דלג

משרד התקשורת עוצר במטה קסם את הרפורמות שאמורות היו לגדוע חלק ניכר מרווחי בזק, ושני הצדדים מרוצים. עד קיץ 2017, כשחוקרי רשות ניירות ערך דופקים בדלת של מנהלי בזק ושל מנכ״ל משרד התקשורת שלמה פילבר, זה שנהפך השבוע לעד מדינה. ומה עושים העיתונאים הבכירים בוואלה? בשלב זה כבר העיקרון ברור. כלום. רק כשאלוביץ׳ נעצר והפירמידה קורסת הם מתחילים לשתף את הציבור במה שהתרחש באתר.

לפני שנסיים נניח את הסגנון הציני בצד ונדגיש כי ההשחתה של העיתונות בישראל והפיכתה לכלי של טייקונים ומו״לים לקידום ענייניהם נעשו על ידי קומץ של אנשים, בשעה שרובם המכריע של העיתונאים עושים עבודתם נאמנה ורבים מהם עושים זאת בתנאים קשים. רבים מהם חדורי שליחות עיתונאית. אבל בקצה הפירמידה היו תמיד קומץ עורכים וכמה משרתים — דוברמנים שיצאו כל בוקר לחלק גזרים ומקלות למי שצריך.

אם תוגה מסוימת נחתה עליכם, נסיים בנימה אופטימית. לעיתונאים בישראל, אלה שלא לקחו חלק בהשחתה הזאת, יש עכשיו הזדמנות חסרת תקדים לקום ולנער מעליהם את האנשים שהביאו את העיתונות למצבה הנוכחי. האינטרס של 99% מהעיתונאים בישראל הוא שהמשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט יוציאו לאור את כל מה שהתרחש בעיתונות בשנים האחרונות. זה יכול להיות רגע של תפנית. כשם שהמשטר הטייקוניסטי בשוק ההון בישראל התחיל להתמוטט ב–2011, כך העיתונות צריכה להכריז על עצמאות מהטייקונים ומהפוליטיקאים ולפתוח דף חדש. זה לא יהיה קל, נעים או פשוט, וגם לא מושלם או קרוב לזה. אבל מהמקום הנמוך הזה אפשר לעלות לא מעט. זה שווה את זה.

(רגע. הבטחת בכותרת גם תיק 5000. נכון. עדיין מחכים. זה כמובן מונופול הגז. נקווה שלא נחכה עשר שנים לפילבר של מתווה הגז).



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#