חמשת השקרים של ביבי ונוני שנחשפו עם תיק 2000

מתוך כ-120 ח"כים, אולי חמישה ראו לנכון לעסוק בצורה אינטנסיבית בתיק 2000. מדוע האופוזיציה שותקת? הרי לכאורה מדובר בהזדמנות פז לקעקע ולהחליש את ראש הממשלה. התשובה פשוטה: במקרה הטוב הם רוצים סיקור עיתונאי נוח ב-ynet ובמקרה הרע הם חוששים שיהיו יעד לכתבת חיסול

גיא רולניק
גיא רולניק
הון שלטון עיתון תיק 2000 שחור לבן
צילום: אוליבייה פיטוסי וניר קידר
גיא רולניק
גיא רולניק

1. כ-10 דקות נמשך הנאום שנשא ביום שלישי בערב ראש הממשלה בנימין נתניהו מול מצלמות הטלוויזיה, מיד לאחר שהמשטרה פירסמה את המלצתה להעמידו לדין בעבירות של שוחד, מרמה והפרת אמונים.

בניגוד לרוב נאומיו, הפעם נתניהו הקריא כל מלה מטקסט שהוכן מראש, ותוך כדי קריאה הרים עיניו מדי פעם למצלמה. זה לא היה טקסט רגיל, אלא ניסוח מדויק שהוכן על ידי עורכי דין.

הנרטיב של נתניהו היה פשוט: כל דבר שאני עושה הוא לטובת המדינה. לכן הרחיק 45 שנה אחורה, לחטיפת מטוס סבנה, אירוע מכונן שמוכיח לכאורה את אופיו ומבנה אישיותיו כמי שכל מעשיו נועדו לשרת את ביטחון המדינה.

נאום ראש הממשלה נתניהו אחרי פרסום המלצות המשטרה

ומה עם המעורבות המאסיבית של נתניהו בהחלטות רגולטוריות לטובתם של מיליארדרים שמעורבים בעסקי התקשורת? והשיחות הסודיות עם מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס, שהיה עד לפני כמה שנים השחקן הפוליטי המשפיע בישראל? נתניהו מנסה לשכנע אותנו שגם כל אלה נעשו למען ביטחון המדינה וטובת אזרחי ישראל.

זה הרגע לחזור, שוב, לראיון האחרון שנתן נתניהו לעיתון זה לפני ארבע שנים. השאלה שהעלינו בפניו היתה אם בישראל יש קפיטליזם מקורבים — שיטה כלכלית שבה חברות ענק וקבוצות אינטרס חוברות לפוליטיקאים כדי לקבוע את החוקים, התקנות והרגולציות באופן שמיטיב עמן על חשבון הציבור.

והנה התשובה המדוייקת של נתניהו — הספקנים שרוצים להבין את ההקשר הכולל מוזמנים לקרוא את הראיון השלם (שגם צולם):

״מקור הכוח העיקרי שחברות יכולות לשתף אתו פעולה הם הפוליטיקאים, וכך נוצר קפיטליזם של מקורבים. במערכת שלנו בישראל, זה יכול להיות גם התחברות לכוחות אחרים, כמו כוחות בעיתונות שיש להם שליטה על כוחות פוליטיים, וגם זה ייתן לך קפיטליזם של מקורבים. זה יכול להגיע בשתיים או שלוש דרכים — דרכים למנוע תחרות. ואם אתה מונע תחרות, אתה מעלה מחירים ובדרך כלל משתק את החלקים החלשים יותר בחברה, שהתלות שלהם במחירים נמוכים יותר של מוצרים ושירותים כשיעור מהכנסתם היא גדולה יותר. זה משהו שאני מעוניין מאוד להימנע ממנו״.

הנה, בשתי פסקאות, תפישת העולם של נתניהו מודל 2014 לגבי המשולש הון־שלטון־עיתון — איך עובדת השיטה. כיצד חברות הענק ובעלי האינטרסים הכלכליים הגדולים מפוררים את הדמוקרטיה: בעולם הרחב הם חוברים לפוליטיקאים (תרומות), ואילו בישראל הם עושים זאת באמצעות חבירה לכלי התקשורת, כדי שתשקף לציבור תמונת מציאות המשרתת את האינטרסים של בעלי הכוח הפוליטי והכלכלי. הראשונים רוצים להיבחר ולשלוט, והאחרונים רוצים מגרש משחקים שמוטה לטובתם. מדוע נתניהו בחר מיוזמתו לתאר בדרך זאת את קפיטליזם המקורבים הישראלי? הרי ב–2018 טקסט כזה נראה כלקוח ישירות מתוך כתב האישום שעשוי להיות מוגש נגדו בחודשים הקרובים.

צפו בשיחה בין גיא רולניק לגידי וייץ

התשובה טמונה בעיתוי הדברים: מארס 2014. כאשר הוא אמר אז ״עיתונות״, הוא התכוון בעיקר ל"ידיעות אחרונות" ולערוץ 2 — כלי תקשורת שאותם ראה נתניהו כמי שמשרתים את יריביו הפוליטים. באותן שנים היה הנרטיב של נתניהו שהוא נרדף על ידי האליטה הכלכלית והפוליטית הוותיקה בישראל, מפני שהוא לא מצטרף אליה ומשרת את האינטרסים שלה, כפי שעשו ראשי הממשלה הקודמים.

בסיפור של נתניהו היה גרעין של אמת. חלק מאויביו בתקשורת הישראלית אכן היו מחוברים לכוחות הכלכליים הגדולים ביותר בישראל, שהרפורמות שהוא הוביל פגעו בכוחם האדיר. ואכן, ערב בחירות 2015 ניהלו רוב כלי התקשורת בישראל קמפיין אלים וחסר תקדים במטרה להיפטר מנתניהו.

אבל כיום אנחנו יודעים שבעיצומו של הקמפיין הזה ניהל נתניהו משא ומתן רציני, מדויק ומתקדם עם מוזס לעסקה, אולי העסקה המושחתת ביותר שנחשפה אי־פעם בין איש עסקים לראש ממשלה בישראל: נתניהו יפעל לצמצום התחרות של ״ישראל היום״ ב"ידיעות אחרונות", ובתמורה מוזס ״יזיז את הספינה״ — יטה את הסיקור של "ידיעות אחרונות" ו–ynet לטובת נתניהו כי ״צריך לדאוג שתהיה ראש ממשלה״, כדבריו של המו״ל.

העסקה לא הבשילה, אבל התמלילים והראיות נוספות שנאספו על ידי המשטרה מפוליטיקאים ועיתונאים מעידות שלמוזס היתה כוונה ברורה לתת שוחד ולנתניהו היתה כוונה לקחת את השוחד.

תומכי נתניהו העלו שתי טענות כדי להסביר את המגעים: 1. נתניהו נסחט על ידי מוזס שנים ארוכות ולא היתה לו ברירה. 2. נתניהו ניסה להפיל בפח את מוזס ולא התכוון להגיע לעסקה.

שתי הטענות האלה קורסות במהירות כאשר בוחנים את ההתנהגות של נתניהו לאחר השיחות עם מוזס. במקום למהר עם ההקלטות למשטרה ולפרקליטות או לכנס מסיבת עיתונאים ולהשמיע אותן, הוא מנסה בשלב הראשון לבדוק היתכנות לביצוע העסקה ובשלב השני בוחר לפזר את הממשלה וללכת לבחירות. כלומר, הוא לא ניסה לחשוף את מוזס, אלא להגיע אתו לעסקה.

המגעים עם מוזס הם חלק ממכלול של התנהגות מושחתת של נתניהו ערב הבחירות, ובעיקר אחריהן, ביחסיו עם טייקונים ועם בעלי כלי התקשורת המרכזיים. כל העובדות הגלויות וחומר הראיות שנחשף על ידי רשות ניירות ערך בחקירת בזק בקיץ 2017 מעלות שנתניהו אימץ לחלוטין את השיטה שממנה הזהיר במארס 2014. הוא איתר את התלות האדירה של בעל השליטה בבזק, שאול אלוביץ׳, ברגולציה של שוק התקשורת, התחבר אליו חברתית ודרש וקיבל שירותים של תקשורת מושחתת מאתר וואלה, שנמצא בתחתית הפירמידה הבורסאית של אלוביץ׳.

נוני מוזס חקירה
מוזס בצאתו מחקירה במשרדי להב 433צילום: דודו בכר

פרשנים פוליטים העוקבים מקרוב אחרי נתניהו זה 20 שנה טוענים כי אחרי בחירות 2015 הוא התנער מכל החסמים והחל לדרוס ברגל גסה את האיזונים והבלמים של המשטר הדמוקרטי. השילוב של הקמפיין האלים נגדו ערב הבחירות עם הניצחון הענק והמפתיע בהן והגיבוי של המיליארדר שלדון אלדסון גרמו לו לאבד כל רסן.

אבל את השיטה של משחק כפול עם שוט הרגולציה מול הטייקונים ובעלי העיתונים הוא לא התחיל אחרי הבחירות. בשנים האחרונות התחילו בהדרגה להיחשף הפגישות הסודיות שהוא ניהל עם נוחי דנקנר ויצחק תשובה ערב החלטות ממשלתיות דרמטיות שקבעו את גורלם של השניים לשבט או לחסד. האם הפגישות האלה היו ענייניות, או שהיו רק ניסיון לבדוק מה הם יכולים להציע לו? המקרים של אלוביץ׳ ומוזס מחזקים מאוד את האפשרות שנתניהו השתמש בשוט הרגולציה והרפורמות כדי לחזק את כוחו הפוליטי.

2. עסקת השוחד של נתניהו ומוזס, הידועה בכינוי תיק 2000, אינה רק הפרשה המושחתת ביותר שבה מעורבים שניים מהאנשים המשפיעים והחזקים בישראל, אלא גם חלון הצצה נדיר לדרך שבה התנהלו המדיניות הכלכלית והתקשורת בישראל ולקשר בין ההון, השלטון והעיתון. זאת הפעם הראשונה שיש לציבור הזדמנות לקבל תמונת מציאות שלאליטות הכלכליות, הפוליטיות והתקשורתיות בישראל היה עניין אדיר להסתיר ממנו.

רביב דרוקר בראיון עם גיא רולניק ונתי טוקר

השילוב של קריסת הטייקונים אחרי המחאה החברתית עם חשיפת הפרשה של קניית הרגולציה של בזק ותיק 2000 מפוצצים את שקר ״השוק החופשי״. שוק חופשי יש אולי בתחרות בין דוכני פלאפל (גם שם צריך רישוי), אבל ככל שהעסקים גדולים יותר, כך התלות שלהם בכללי המשחק, בחוקים, בתקנות וברגולציות גדולה יותר. כל אנשי העסקים הגדולים שקרסו כאן בשנים האחרונות הפסידו בעיקר במשחק קניית הרגולטורים כתוצאה מחשיפות תקשורתיות ומהמחאה הציבורית. אלה שנשארו בחיים — תשובה, למשל — הם אלה שעדיין שולטים ברגולציה.

העיתוי של חשיפת שקר ״השוק החופשי״ הוא קריטי, משום שבישראל קמים בשנים האחרונות שורה של גורמים, ששרת המשפטים איילת שקד היא הנציגה הצעירה והשאפתנית המייצגת אותם, שקוראים לחסל את הרגולציה בשמו של יציר הדימיון שלהם הקרוי "השוק החופשי״.

אין כלכלה בלי חוקים ורגולציות. יסודות עולם העסקים, היזמות והיצירה נשענים על חוזים, זכויות קניין ושוקי הון — שאינם יכולים להתקיים בלי חוקים וכללים. חוקים ורגולציות תמיד יהיו, הגדרתית, והשאלה היחידה היא אם הם ייכתבו וייאכפו באופן שישרתו את הציבור או את תשובה, פישמן, דנקנר, אלוביץ׳ ומוזס — ואת אלה שיבואו בעקבותיהם.

יצחק תשובה
שרד את החשיפות התקשורתיות והמחאה החברתית. יצחק תשובהצילום: תומר אפלבאום

3. השקר השלישי שנחשף הוא תפקיד התקשורת במארג השחיתות בצמרת הפוליטיקה והעסקים. גידי וייץ, תחקירן ״הארץ״, מכנה את תיק 2000 "התיק המושתק״, ומספר כיצד ניסו גורמים בכירים בפרקליטות להרוג אותו עוד כשהיה עובר. אבל זה החלק הסמוי. החלק הגלוי לחלוטין הוא הניסיון של רוב ערוצי הטלוויזיה והעיתונים — מ״ישראל היום״ ועד ״ידיעות אחרונות״ — לקבור, לגמד ולהרוג את התיק הזה. וברור מדוע: העיתונאים רוצים לשווק לציבור את הנרטיב שיש פוליטיקאים מושחתים ואנשי עסקים מושחתים. תיק 2000 חושף לציבור את הצלע השלישית, שבלעדיה השתיים הראשונות לא יכולות לשרוד — עיתונאים מושחתים.

דרך נוספת להבין שתיק 2000 נוגע בשורשי השחיתות של האליטה בישראל היא השתיקה המוחלטת במערכת הפוליטית. מתוך 120 ח"כים, אולי חמישה ראו לנכון לעסוק בצורה אינטנסיבית בתיק 2000. את האינטרס של הח"כים מהקואליציה אפשר להבין לכאורה — הם מגנים על ראש הממשלה. אבל מדוע האופוזיציה שותקת? הרי לכאורה מדובר בהזדמנות פז לקעקע ולהחליש את ראש הממשלה. התשובה פשוטה: במקרה הטוב הם רוצים סיקור עיתונאי נוח ב-ynet, ובמקרה הרע הם חוששים שיהיו יעד למה שרביב דרוקר קורא ״כתבת חיסול״.

4. תיק 2000 חושף בצורה החדה ביותר את שקר האידיאולוגיה — השקר הרביעי. כדי להסתיר את האינטרסים הכלכליים והאישיים שלהם, הסבירו העיתונאים בעשור האחרון את ההגנה או המתקפות על פוליטיקאים באידיאולוגיה: זה יביא שלום, זה יביא ביטחון, זה יפנה שטחים, זה ישמור על ההתיישבות. הציבור הישראלי, המחולק לשבטים וצריך סיפור פשוט, קונה בהתלהבות את הרעיון. העיתונים מחולקים אצלו לימנים, לשמאלנים, או לכאלה שהם בעד ביבי ונגד ביבי.

תיק 2000, פרשת בזק ולפניהם פשיטות הרגל של פישמן ("גלובס") ודנקנר ("מעריב") יכולים לסייע לנו, לפחות לערנים בינינו, להיפטר סוף־סוף מהאגדה הזאת. התקשורת האידיאולוגית, כמו הפוליטיקה האידיאולוגית, קיימת כמובן, אבל בעיקר בשוליים — המרכז מורכב מעדרים של קרנפים גדולים וקטנים שהבוסים שלהם משתמשים באגדות על אידיאולוגיה כדי לקדם את עסקיהם או את העסקים של השותפים, המממנים והמפרסמים אצלם.

5. מוזס מתאר בפני נתניהו בפרטי פרטים כיצד הוא מתכוון ״להזיז את הספינה״ — לעדכן את העורכים והכותבים הבכירים ב"ידיעות אחרונות" שבמפגש פסגה של ״ראשי המשפחות״ (נתניהו ומוזס) הוחלט לחזור לשתף פעולה — כלומר לרמות את הציבור. הוא גם מזכיר לנתניהו שהם רימו את הציבור בהצלחה ארבע פעמים ב–20 השנים האחרונות, ושניהם הרוויחו מזה. "נוהל אינטליגנטי, טוב, והיינו לכאורה באותו מצב", אומר מוזס לנתניהו. "כבר היינו בסרט הזה, עשינו את זה. זאת מערכת בחירות רביעית שלנו, לא שלישית, רביעית. 96', 99', 2009 ועכשיו".

נתניהו לא מפגין שום השתאות מההכרזות של מוזס שהוא יכול ״להזיז את הספינה״ בלחיצת כפתור, כלומר לתת הוראה ל–1,000 עיתונאים לשרת את ראש הממשלה לאחר שנים שבהן הם תוקפים אותו באגרסיביות, כי הוא, כמו מוזס, מכירים היטב את התרבות העיתונאית, הנורמות והדנ"א של מוזס, עורכיו ונאמניו. או כפי שכתב השבוע העיתונאי עוזי בנזימן באתר העין השביעית: "בעיניו של מוזס, העיתונאים המועסקים בקבוצת 'ידיעות אחרונות' (להוציא שניים, שבשמותיהם נקב) אינם אזרחים עצמאיים, אנשים בעלי עמדה, יושרה והשקפת עולם, אלא אוסף של כלבלבים כנועים המסורים באופן מוחלט למרותו. כתבים, פרשנים ובעלי טורים רבי־מוניטין, הנהנים ממעמד ציבורי ותקשורתי נכבד, אינם אלא חבורה של שכירי עט הנעים על פי המתווה שמשרטט המו"ל. כך רואה מוזס את הרוב המוחלט של עיתונאיו ואת יכולתו לשלוט בהם, ופרסום אבחנתו זו על ידי המשטרה משמיט באחת את סמכותם המקצועית ואת יכולתם להוסיף וליהנות ממעמד של מדווחים ומתווכים מהימנים ואמינים של המציאות".

הרעיון שאפשר לקנות אצל מוזס, בלי שום בעיה, את כל הקו המערכתי ומאות עיתונאים באופן שמשרת את ראש הממשלה, בוודאי מקומם חלק גדול מהקוראים של ynet ו"ידיעות אחרונות".

אבל לצערנו, זה לא הקו המערכתי רק בנושא נתניהו. העיתונים והאתרים של קבוצת "ידיעות אחרונות" נקטו ב–20 השנים האחרונות שוב ושוב קו מערכתי, בדרך פעילה או באמצעות מחדל ששירת במקרים רבים את השחקנים החזקים ביותר בכלכלה הישראלית:

■ קבוצת "ידיעות אחרונות" התנגדה ליישום מסקנותיה של ועדת בייסקי, באמצעות החלשת הבנקים והוצאתם משוק ההון.

■ קבוצת "ידיעות אחרונות" התעלמה ולעתים גם התנגדה להכנסת מפעילים נוספים לשוק הסלולר.

■ קבוצת "ידיעות אחרונות" תמכה במתווה הגז ובעמדות שהיו קרובות לאלה של מונופול הגז.

■ קבוצת "ידיעות אחרונות" תמכה בבני הדודים נוחי ודני דנקנר גם כאשר התחילו להצטבר ראיות למעשים מושחתים, מסוכנים ולבסוף פליליים.

■ קבוצת "ידיעות אחרונות" טענה בעקביות כי אין בעיית ריכוזיות במשק הישראלי, ואם היא קיימת — היא שולית. באחד הרגעים הקריטיים ביותר, כאשר הטייקונים ניסו לקבור את ועדת הריכוזיות, נטען ב"ידיעות אחרונות" שעיסוק בריכוזיות דומה לעיסוק בחייזרים.

חלק מהכותבים בעיתונים ובאתרים של "ידיעות אחרונות" הם אנשי מקצוע מוכשרים, ולפעמים הגיעו עם שלל נימוקים שאפשר היה בדוחק לראותם כאידיאולוגיים. העובדה שהאידיאולוגיה נוטה בדרך כלל לשרת את האינטרסים של חברות הענק בעיצומם של דיונים על רפורמות עשויה להיות חשודה, אבל עדיין קשה מאוד להוכיח שמדובר למעשה בעיתונות מושחתת וקנויה.

עכשיו יש לנו את תיק 2000, ובעיקר את התמלילים שלו, השפה והסגנון. אם למוזס אין שום בעיה להטות סיקור של מאות עיתונאים בנושא כה בולט ומשמעותי, איזו סיבה יש לנו לחשוב שהסיקור על הבנקים, על חברות הענק, על חברות תקשורת ולמעשה על כל דבר שבו למוזס, לחבריו ולעורכיו הבכירים יש עניין אישי — לא מתנהל באותה שיטה?

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ