"אנחנו לא מבקשים לחיות כאן לתמיד ולהחזיק משרות יוקרתיות, אנחנו רק רוצים להתקיים" - Markerweek - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"אנחנו לא מבקשים לחיות כאן לתמיד ולהחזיק משרות יוקרתיות, אנחנו רק רוצים להתקיים"

סוכנות העובדים שלקחה את הכסף, יום עבודה שנמשך עד 20 שעות והסימנים על הבניינים כדי לזכור את הדרך הביתה: שלושה מבקשי מקלט מספרים על שוק העבודה הישראלי ■ "כשישראלי עובד במשרה שאף אחד לא היה לוקח על עצמו, שואלים אותו 'מה, אתה סודני?'"

41תגובות

"אשתי מפחדת שיום אחד איעלם, שייקחו אותי לכלא או ישלחו אותי למדינה שלישית"

מדהני סולומון, 34, מאריתריאה. מתגורר בתל אביב, נשוי ואב ל–2

מדהני סולומון
אייל טואג

"בהתחלה, כשהגעתי ב–2007, היינו עומדים ברחוב מטלון בדרום תל אביב ומחכים שייקחו אותנו לעבודות, בעיקר ניקיון ושיפוצים. היו משלמים לנו 15–17 שקל בשעה. יכולתי לעבוד חודש עם בן אדם והוא לא היה משלם, ואין לי עם מי לדבר, אין מה לעשות. יום אחד נעלמים לך, אבל כשאין לך שפה או מישהו שמסביר לך את זכויותיך — אין לך מה לעשות, רק לחפש את העבודה הבאה. הכל נראה אחרת ממה שאתה מכיר. גם כשהיינו הולכים לחפש עבודה היינו צריכים להתאמץ כדי לזכור סימנים על בניינים בדרך, כדי לדעת איך לחזור הביתה.

"אחרי כמה זמן מצאתי עבודה בהרצליה, בניקיון, עם חברה ישראלית שהבעלים שלה עזרו לי מאוד. הם שילמו לי 20.7 שקל בשעה והייתי עובד 12–13 שעות ביום. הם היו אנשים טובים ונתנו לי יחס טוב, כולל כסף לנסיעות. אחרי שנה התחלפו לי המנהלים ואמרו לי שסיימתי. אז הלכתי לעורך דין שיעזור לי עם כסף של פיצויים ותשלום על השעות הנוספות שעבדתי.

"משם התחלתי לעבוד במסעדה, גם תמורת 20.7 שקל לשעה. פחדנו להתלונן כשלא שילמו על נסיעות וכל מה שהיו אומרים לנו היינו עושים, גם אם בן אדם אחד עשה עבודה של שלושה אנשים. עכשיו אני עובד כטבח במסעדה בתל אביב ומשלמים לנו משכורת מינימום, כמו של ישראלים (28.5 שקל בשעה). עכשיו יש יותר תחושה של הרבה ישראלים טובים שתומכים בנו. יש הבדל בין החברה לממשלה.

"אומרים שאנחנו לוקחים משרות של ישראלים, אבל אני לא מבין איזה ישראלים עובדים בניקיון? במסעדות? בסופרמרקט? אנחנו לא תופסים מקום של אף אחד. אין לי אף חבר שעובד אתו ישראלי בשטיפת כלים במטבח.

"אשתי מפחדת עכשיו שיום אחד איעלם, שייקחו אותי לכלא או ישלחו אותי למדינה שלישית. היא עובדת בגן ילדים. אנחנו לא יודעים איפה העתיד שלנו, איזו שפה ללמד את הילדים שלנו: אנגלית? עברית? טיגרנית? לא יודעים איפה נהיה עוד עשר שנים. זה מצב של חוסר ודאות. הבת שלי רואה את השכונה שלנו בטלוויזיה ולא מבינה למה קוראים לה מסתננת. היא שואלת 'למה? הרי נולדתי פה'".

"בסוכנות העובדים לקחו את הכסף ששילמו לי עבור נסיעות ודמי הבראה"

הלפום סולטן, 37, מאריתריאה. מתגורר בדרום תל אביב, נשוי ואב ל–2, משפחתו נמצאת במחנה פליטים באתיופיה

הלפום סולטן
אייל טואג

"לא בחרתי להגיע לישראל, לכאן התגלגלתי כשהבנתי שבאריתריאה כל מה שיש לי זה להיות חייל לזמן לא מוגבל במדינה שבה קבוצה אחת שולטת בצבא ובכל המשאבים — ולכן ברחתי. אריתריאה היא מדינה שהמשטר והכלכלה שלה במצוקה, ועדיין לא עזבתי אותה כדי להתפרנס.

"העבודה הראשונה שלי בישראל היתה בגדרה, עבודות מזדמנות בבניין. אחר כך התחלתי לעבוד עם ישראלי בגינון, באזור רחובות ואשדוד. הייתי אתו כתשעה חודשים וקיבלתי 23 שקל בשעה, במזומן, בלי ביטוח ובלי תנאים. כשרציתי ללכת להסדיר את המסמכים, הוא אמר לי שחסרים לי דברים, שכתבתי משהו לא בסדר, שאני לא יכול להפסיד יום עבודה. פחדתי לאבד את העבודה והייתי צריך להיות זמין.

"אחר כך הגעתי לתל אביב, לסוכנות עובדים של אזרח ישראלי. נתנו לי לעבוד כשוטף כלים ואיש ניקיון בסניף ארקפה, ושם שילמו לי 22 שקל בשעה, אבל הסוכנות לקחה את הכסף ששילמו עבור הנסיעות ודמי הבראה. הם גם דחו את התשלומים. כשסיפרתי למעסיק שלי שאני לא מקבל מהסוכנות את כל הכסף, פיטרו אותי. אחר כך עבדתי עוד שלוש שנים בבית מלון, בעבודות ניקיון ותחזוקה. בהתחלה קיבלתי 25 שקל בשעה ובסוף נתנו לי כבר 27 שקל. את השכר הגבוה ביותר קיבלתי בעבודה האחרונה שלי, בחנות למוצרי מטבח. הייתי מסדר את המחסנים ואת ההזמנות, ושם קיבלתי 30 שקל בשעה.

"בכל עבודה שעבדתי בה לא היו אתי אף פעם ישראלים. יש יותר מ–90 אלף זרים עובדים בארץ ללא היתרים ואף אחד לא מדבר עליהם. אף אחד גם לא מדבר על זה שעסקים נפתחו בשבילנו בדרום תל אביב — מסעדות, סוכנויות, ברים, שמי שמפעיל אותם מרוויח מהם, והם גם החליפו הרבה מאוד בתי זונות שהיו שם.

"אני מקווה שיום אחד יגיע שינוי מבחוץ או בפנים שירעיד את המשטר הנוכחי באריתריאה ויאפשר לנו לחזור לחיות מחדש, ולשנות את הגורל של המדינה שלנו".

"אנחנו לא תופסים משרות של ישראלים, אבל הממשלה וחברות ההשמה רוצות להרוויח מתעשיית העובדים זרים"

טאג' הרון, 29, מדארפור, סודן. רווק, מתגורר בדרום תל אביב

טאג' הרון
ללא קרדיט

"שימו את עצמכם בנעליים שלנו. אף אחד לא רוצה לעזוב את הסביבה שבה גדל, להשאיר את המשפחה שלו מאחור, לברוח כל הזמן ולחיות רק בשביל לשרוד. אני חי ככה במשך 15 שנה. אנחנו לא מבקשים לחיות כאן לתמיד ולהחזיק משרות יוקרתיות, אנחנו רק רוצים להתקיים. אנחנו מוכנים לעבוד בעבודות פיזיות שאף ישראלי לא רוצה לעבוד בהן, שאין בהן כל אפשרות להתפתח, כי זה עדיף על להיות בכלא או לחיות באיום של סכנת מוות. אני מרגיש בר מזל שיש לי אפשרות לנוע.

"הגעתי לישראל בפברואר 2008 אחרי שברחתי ממציאות של רצח עם ורדיפות. קיבלתי מסמכים לחצי שנה והתחלתי לעבוד כעובד ניקיון ותחזוקה בבית מלון ברמת גן. קיבלתי 19 שקל לשעה ועבדתי בין שמונה שעות ל–20 שעות ביום. איש לא הסביר לי מה החוק וכמה מגיע לי או נתן לי סל קליטה, אז לא קיבלתי תשלום עבור שעות נוספות, שבת או נסיעות. פשוט הייתי שמח כי היתה לי אפשרות לדאוג לעצמי. הרבה מהמשכורת הלכה לשכר דירה ואוכל, את היתר שלחתי הביתה. אחרי תשעה חודשים עברתי לעבוד בעיר אזור, במפעל טקסטיל. שם עבדתי שמונה שעות ביום תמורת 21 שקל לשעה.

"הרבה מהמעסיקים מנצלים את חוסר הידיעה שלנו לגבי זכויותינו ואת חוסר המעמד שלנו בכל מה שנוגע לזכויות שמגיעות לעובד, אף שאנחנו עובדים קשה מאוד. כשישראלי עובד במשרה שאף אחד לא היה לוקח על עצמו, שואלים אותו 'מה, אתה סודני?'. זה לא שאנחנו תופסים משרות לישראלים, זאת הממשלה שמעדיפה לחתום על הסכמים עם מדינות אחרות שישלחו לכאן עובדים ולקבל בתמורה כסף עבור ויזות עבודה, וגם חברות השמה שרוצות להרוויח. זאת תעשייה ששווה הרבה כסף, וכשאנחנו עוברים את הגבול כפליטים, אנחנו מפריעים לה.

"ב–2009 פגשתי מתנדבים של ארגוני זכויות שדיברו אתי על אפשרות של ללמוד ולדאוג לקהילה ולארץ שממנה באתי. הלכתי ללמוד שנתיים אנגלית והצלחתי להתקבל ללימודי ממשל בבית הספר הבינלאומי של המרכז הבינתחומי הרצליה, עם התמחות ביישוב סכסוכים. תורם שאמו היתה פליטה בזמן השואה נתן לי מלגה מלאה ובתקופה הזאת עבדתי בניקיון. אחרי התואר התקבלתי לכמה תוכניות המשך לתואר שני בלונדון, אבל לא יכולתי לעזוב את הארץ משום שלא היו לי מסמכים מתאימים שיאפשרו לי לקבל שם ויזת סטודנט והבטחה שאחר כך אוכל לחזור לארץ. התקבלתי ללימודי תואר שני באוניברסיטת תל אביב ויחד עם אותו תורם הקמתי בסוף התואר ארגון שמטרתו לעודד השכלה גבוהה לפליטים מאפריקה. זה מה שאני עושה היום, ובמקביל עובד בחצי משרה בתחנה להמרת כספים בדרום תל אביב ומשתכר 29 שקל לשעה.

"כיום יש לי שני תארים ואין לי אפשרות לעבוד כאן במשרה שמתאימה ליכולותי, אבל אני אומר תודה על ההזדמנות שיש לי לחיות בביטחון. אני לא רוצה להישאר כאן לנצח, אלא לקבל מעמד שיאפשר לי הזדמנות להתפתח כאן, ולחזור לדארפור חזק יותר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#