קריסת הפירמידות והמהפך בעיתונות; "גלובס" נגד נוחי דנקנר, וואלה נגד שרה נתניהו - Markerweek - TheMarker

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

קריסת הפירמידות והמהפך בעיתונות; "גלובס" נגד נוחי דנקנר, וואלה נגד שרה נתניהו

למרות קולות הנהי שעולים מחוגי השמאל והימין, כי התקשורת מידרדרת, הרי שבפועל צבת הברזל של מועדון הטייקונים, הבנקאים והמשרתים שלהם בפוליטיקה ובתקשורת דווקא נחלשת בשנים האחרונות

70תגובות
נוחי דנקנר ושרה נתניהו
עופר וקנין, אוליבייה פיטוסי

1. "מה זה עיתון? מי שיש לו כסף עושה עסק, שוכר פועלים, והללו כותבים את מה שהוא רוצה".

למי שייך הציטוט הזה?

המלים "עושה עסק" ו"פועלים" במקום "משקיע בעיתון" ו"עיתונאים" כנראה יסגירו את העובדה שמדובר בציטוט מתקופה אחרת. ואכן, הדובר הוא לא אחר מאשר ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן גוריון. פרופ' משה נגבי, הפרשן המשפטי של קול ישראל שהלך השבוע לעולמו, הביא את דבריו של בן גוריון בפרק על צנזורה עצמית בספרו "חופש העיתונאי וחופש העיתונות בישראל - דיני תקשורת ואתיקה עיתונאית", שהתפרסם ב–2011 בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה.

נגבי בלט בעיקר ב–20 השנים האחרונות במאבקו האמיץ והנחוש נגד השחיתות בשלטון. זה היה תחום ההתמחות העיקרי שלו. אבל כמו רבים מאלה שנאבקו בשחיתות בישראל לאורך שנים, הוא גילה לעתים קרובות שמי שמאפשר את השחיתות השלטונית הם כלי תקשורת, ערוצים ועיתונים פרטיים.

בעשור האחרון עולה נרטיב דומיננטי אחד מהעיתונות הפרטית בישראל: הממשלה היא האויבת של חופש העיתונות, והשלטון הנוכחי מבצע מהלכים חסרי תקדים במטרה להשתלט על העיתונות הפרטית, שוחרת החופש והאמת, ולהצר את צעדיה.

נגבי חשב אחרת. הנה מה שכתב לפני שבע שנים: "בעשרות השנים האחרונות מתחזקת ההכרה בעולם הדמוקרטי כולו וגם אצלנו, שכדי להבטיח את חירותה של העיתונות הלכה למעשה, אין די בהגנה על חופש העיתונות מפני השלטון ומפני חוקים המְצֵרים את צעדיה. ואכן, דווקא במדינות הדמוקרטיות, שבהן הושגה ומובטחת מידה סבירה של הגנה על החופש הזה, הבשילה התובנה שמוקד האיום על חופש העיתונות, וממילא החזית של המערכה על מימושו, כבר אינם בהכרח במדינה, ברשויותיה ובחוקיה. מוקד חלופי ורב־עוצמה של איום על חירות העיתונות אותר בתוך ביתה פנימה, בעיקר בדמותם של הגורמים השולטים בה, קרי: הבעלים והמממנים של כלי התקשורת. הללו, כך מתברר, נהנים מכוח עצום להגביל את הנגישות לבימות התקשורתיות שבשליטתם וגם את התכנים המתפרסמים בהן - והם משתמשים בכוח הזה כדי לצנזר, לעוות או להצניע מידע ודעות שאינם לרוחם, או שעשויים להזיק להם (למשל, לפגוע ברווחיהם).

"כבר באמצע המאה שעברה היטיב ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון להצביע על הכוח הזה: 'מה זה עיתון? מי שיש לו כסף עושה עסק, שוכר פועלים והללו כותבים מה שהוא רוצה'. אחד המלומדים האמריקאים תיאר זאת מזווית אחרת: 'יותר ויותר צנזורה פרטית מאפשרת דיכוי רעיונות בקשיחות וביעילות, ממש כמו הצנזור הממשלתי הגרוע ביותר'. ואילו מלומד בריטי הגדיר את בעלי כלי התקשורת כבעלי 'סמכות הרישוי למחשבות' בתקופתנו, והתריע כי גם מי שרעיונות חדשים ורבי־ערך בוערים בקרבו לא יצליח לפרסמם ברבים, אם לא יתקבלו על דעתם של אותם בעלים. ועדה ציבורית רבת יוקרה, שחקרה באמצע המאה את סוגיית חופש העיתונות בארה"ב, התריעה כי 'ההגנה מפני הממשלה כיום אינה ערובה מספקת לכך שאדם שיש לו מה לומר ייהנה מן הסיכוי לומר זאת. הבעלים והמנהלים בעיתונות מחליטים אילו אנשים, אילו עובדות, איזו גירסה של העובדות ואילו רעיונות יגיעו אל הציבור' (הפרק המלא, "צנזורה פרטית - שינוי המיקוד במערכה על חופש העיתונות" - פורסם השבוע באתר "העין השביעית").

משה נגבי
פייר תורג'מן/באובאו

2. מוקדם עדיין לקבוע, אבל יש סיכוי טוב שהאירועים החשובים ביותר בעשורים האחרונים בתחום חופש העיתונות בישראל הם לא הקמת ביטאונו של נתניהו, "ישראל היום", במימונו של המיליארדר שלדון אדלסון, ואף לא הניסיונות של ראש הממשלה למנוע את הקמת תאגיד השידור הציבורי. שינוי עמוק הרבה יותר יצרו המחאה החברתית של 2011 וחוק הריכוזיות, שהביאו להחלשה חסרת תקדים במעמדם הכלכלי, הפוליטי והחברתי של הטייקונים בישראל.

הנה כמה דוגמאות מהשבוע האחרון. בתחילת השבוע פירסמה העורכת החדשה של "גלובס", נעמה סיקולר, מאמר ארוך ונוקב נגד הסדר הפשרה המסתמן בתביעה האזרחית בסך 1.8 מיליארד שקל שהוגשה נגד הדירקטורים של קבוצת אי.די.בי ובראשם נוחי דנקנר, בגין "חליבת" החברה באמצעות דיווידנדים בשנים שקדמו לקריסתה. במאמר המצוין קבעה סיקולר בין השאר שדנקנר "הזנה" ו"השחית" את שוק ההון הישראלי ושהסדר הפשרה נועד לשרת את דנקנר ואת "האנשים שאכלו מכף ידו".

טקסט מסוג זה, אף שהוא כולל מלים חריפות, נראה לרוב הקוראים ב–2018 מובן מאליו. אבל זה רק משום שיש לכולנו זיכרון קצר. בתקופה שבה נמשכו רוב הדיווידנדים מאי.די.בי - בימים שהטייקון הממונף אליעזר פישמן שלט ב"גלובס" - הסיכוי לקרוא בעיתון של פישמן שדנקנר "הזנה" או "השחית" את שוק ההון היה אפסי.

"גלובס", כפי שאמרה לא מזמן אלונה בר און, השותפה של פישמן בעיתון מזה 20 שנה, היה כלי אסטרטגי בידיו לקידום עסקיו, בעיקר מול הגורמים המממנים - הבנקאים, בדיוק כפי שכתב נגבי בספרו. פישמן, ששלט ב"גלובס" והיה שותף ב"ידיעות אחרונות", ודנקנר, שיחד עם בן דודו דני שלט במאות מיליארדים שקלים מכספי הציבור באי.די.בי ובבנק הפועלים, היו שני האנשים האחרונים במדינה שרצו שהציבור יבין את שיטת מועדון הריכוזיות והקשרים התת־קרקעיים בין הטייקונים, הבנקאים ומנהלי הגופים המוסדיים המנהלים את כספיו. ברגע שהציבור הבין, ברגע שהמסך הורם - השניים קרסו.

החופש של סיקולר לכתוב את דעתה על הפשרה הגרועה באי.די.בי נגזר ישירות מהמהפך שחל בעיתונות בשנים האחרונות בכלל וממה שקרה ב"גלובס" בפרט. הטייקונים קרסו כאבני דומינו, אחיזת הברזל שלהם בעיתונות הכלכלית נחלשה ופשיטת הרגל של פישמן העבירה את העיתון למבנה בעלות חדש, שבו הכיס העמוק הוא כסף חדש שנצבר בהיי־טק.

סיקולר, שעברה ל"גלובס" מ"כלכליסט״ שבשליטת ארנון (נוני) מוזס, שהעניק בשנות שלטון הטייקונים כיסוי מלטף ונוח לדנקנר, חופשייה כיום לכתוב את דעתה על מה שהתרחש בישראל ערב המחאה החברתית בצורה חדה וברורה. האם היא וכתביה יהיו חופשיים לכתוב טקסטים דומים על הבנקים הגדולים ומוקדי הכוח הנוכחיים שעדיין לא נחלשו כמו דנקנר? את זה נראה בהמשך, אבל יש סיבות לאופטימיות זהירה.

אליעזר פישמן
עופר וקנין

3. בשבוע שעבר פירסם אתר האינטרנט וואלה הקלטה מ–2009, שבה נשמעת אשת ראש הממשלה שרה נתניהו משוחחת עם יועץ התקשורת של המשפחה, שעיה סגל המנוח. בתקשורת התנהל ויכוח בשאלה אם לקלטת יש ערך עיתונאי וציבורי או שמדובר ברכילות ובחדירה לפרטיות. אבל שאלה מעניינת יותר היא מדוע בוואלה היו יכולים לפרסם את הקלטת הזאת. אותו תהליך של קריסת הטיייקונים והפירמידות, שאיפשר לסיקולר לכתוב ב-2018 שדנקנר הזנה והשחית את שוק ההון - הוא שאיפשר לאבירם אלעד, עורך וואלה, לפרסם את הקלטת: קריסת הפירמידה של בעל השליטה בוואלה, שאול אלוביץ׳.

תחקיר של גידי וייץ, שפורסם ב"הארץ" לפני שנתיים, חשף את המעורבות המסיבית של אלוביץ', בעל השליטה בבזק, בעריכה של וואלה בנושאים הקשורים לראש הממשלה. הסיבה לכך לא היתה "החברות" של נתניהו ואלוביץ', אלא העובדה שיכולתו של אלוביץ' לפרוע את תשלומי הריבית והקרן על ההלוואות שלקח כדי להשתלט על בזק ב-2009 נשענה על עצירה או דחייה של תחרות בשוק הרווחי ביותר של בזק - השוק הקווי. נתניהו מינה את עצמו לשר התקשורת בדיוק בשביל עסקות מהסוג שעשה עם אלוביץ': אני אדחה את התחרות בבזק, ואתה תדאג שהעורכים של וואלה יהיו קשובים לצרכים שלי ושל רעייתי.

קריסת אלוביץ' לא היתה הטריגר היחיד למתן חופש מערכתי לעורכי וואלה. ייתכן שגם חשיפת פרשת תיק 2000 בינואר 2017, ובה העדויות לחשד לעסקת שוחד בין נתניהו למו"ל "ידיעות אחרונות" מוזס, הביאה את הנהלת האתר לשקול מחדש את המדיניות של שימוש בו לשירות האינטרסים הסמויים של בעל השליטה.

החקירה של רשות ניירות ערך נגד אלוביץ' בחשד שחלב את בזק כדי לשרת את חובות הפירמידה שלו והעדויות שנמצאו במהלכה לכך שמשרד התקשורת שירת את האינטרסים של בזק, הביאו במהירות שיא לקריסת הפירמידה שלו. מאחד מ"ראשי המשק" הוא נהפך לעוד טייקון לשעבר, כמו פישמן, דנקנר, לב לבייב, יוסי מימן ומוטי זיסר. ואכן, מי שעוקב מקרוב אחרי הקו המערכתי בוואלה בשבועות האחרונים יכול להבחין שההקלטה המדוברת היא חלק משינוי כולל במדיניות המערכת. היכולת של בעל השליטה הבא בבזק, יהיה מי שיהיה, להשתמש באתר כדי לארגן לבזק רגולציה נוחה - תהיה מוגבלת הרבה יותר לאחר אירועי החודשים האחרונים.

נוני מוזס
ניר קידר

4. תאגיד השידור הציבורי "כאן" מתעקש להוסיף לשמו את המלה "בהרצה" - אף על פי שרובו נשען על תשתית עמוקה של מאות עיתונאים מרשות השידור. חצי השנה הראשונה של התאגיד היתה מאכזבת, לא רק בתחום הרייטינג החלש אלא בעיקר משום שנוכח התקציב האדיר שלו - כ-750 מיליון שקל בשנה - אפשר לצפות ממנו לקול חד, שונה וברור משמעותית מזה של התקשורת המסחרית. למעט כמה איים של איכות - הוא עדיין לא שם.

אחד האיים האלה הוא התוכנית החדשה "כל שבוע" של תם אהרון, שמנסה לחקות את הפורמט האמריקאי המצליח של ג׳ון אוליבר. לא קל לחקות את אוליבר, עם המבטא הבריטי ועשרות הכותבים הנהדרים שעומדים לרשותו, אבל אהרון מצליח לנוע בכיוון.

השבוע הביא אהרון מונולוג ארוך עם תוכן מהסוג שמצדיק שידור ציבורי: ניתוח של הבעלות בשוק התקשורת הפרטית והאינטרסים של הטייקונים השולטים בעיתונות.

תם - דלג

לכאורה, גם בגלגולו הקודם יכול היה השידור הציבורי לשדר קטעים דומים. אבל זה לא קרה: מאז המחאה החברתית וחשיפת מועדון הריכוזיות קם בהדרגה בשנים האחרונות דור חדש של עיתונאים ויוצרים שלא מחויבים למועדון הוותיק של הון־שלטון־עיתון ששלט בישראל בעשורים האחרונים. למרות קולות הנהי והשבר שעולים ללא הפסקה מחוגי השמאל (בגלל נתניהו) והימין (בגלל נתניהו), ולפיהם התקשורת בישראל הולכת ומידרדרת בשנים האחרונות, הרי בפועל צבת הברזל של מועדון הטייקונים, הבנקאים והמשרתים שלהם בפוליטיקה ובתקשורת דווקא נחלשת בשנים האחרונות.

קטע כמו זה ששידר השבוע אהרון לא היה מגיע לפני חמש או עשר שנים לשידור משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא שהוא היה חושב שבע פעמים לפני שהיה מתעמת עם הטייקונים ועם העיתונאים שמשרתים אותם. הסיבה השנייה היא שהוא ממילא לא היה חושב שיש כאן עניין לעסוק בו. זה לא ימין, לא שמאל ולא מתחבר לשום נרטיב ידוע ומוכר.

שאול אלוביץ'
אייל טואג

5. אולי רצוי היה לסיים את הטור האופטימי הזה על שינויים תת־קרקעיים חשובים בשוק התקשורת בנקודה זאת, אבל ח"כ יואב קיש (הליכוד) קילקל לי את התוכנית. נתי טוקר, כתב התקשורת של TheMarker, פירסם השבוע שח"כים ועורכי הדין של הערוצים המסחריים ניסו לפתוח דלת רחבה להכנסת תוכן שיווקי לתוך תוכניות דוקומנטריות בערוצים המסחריים. קיש מיהר לתקוף ולטעון שמדובר בשקר של TheMarker, אבל טוקר העלה שלשום בחשבון הטוויטר שלו קטע של 20 דקות מתוך דיון בוועדה בראשות קיש. לחובבי ז'אנר ההון־שלטון־טלוויזיה מומלץ לצפות בקטע ולהחליט מי צודק.

הדיון בועדת הכנסת - דלג

עד שתצפו בקטע אקצר לכם את הדיון: קיש, הדן בהצעת חוק בעניין ערוץ 20, מציע בהזדמנות זו, בעידודן הנלהב של עורכות הדין של הערוצים המסחריים, לאפשר לכל ערוצי השידור - רשת, קשת וערוץ 10 - לשלב תוכן שיווקי גם בתוכניות דוקומנטריות, וזאת על ידי מתן סמכות לרגולטור שלהם - הרשות השנייה - לקבוע כללים בכל נושאי התוכן השיווקי.

בדיון נוסף שהתקיים השבוע חוזר קיש ומדגיש שהסמכות בנושא תהיה בידי הרגולטור שמפקח על שידורי הטלוויזיה, אבל המטרה הברורה של התיקון המוצע בחוק היא לפתוח את הדלת ולתת שיקול דעת לרגולטור, מאחר שכיום אפשרות זו סגורה לאור הוראה מפורשת בחוק הרשות השנייה.

אמנם בחוק התקשורת יש סמכות לרגולטור לקבוע כללים בעניין תוכן שיווקי לערוצים ייעודיים, ונכון לעכשיו לא התירה המועצה לשדר תוכן שיווקי. אז קיש אומר: תראו, הנה רגולטור שלא התיר, אולי גם הרשות השנייה לא תתיר - אבל אני מציע להקנות להם את הסמכות להתיר תוכן שיווקי לפי כללים שייקבעו בכל ערוצי הטלוויזיה.

מדוע להכנסת תוכן שיווקי לתוכניות דוקומנטריות בטלוויזיה יש פוטנציאל הרס לשוק העיתונות, הרעיונות והדמוקרטיה? דרך אחת לענות על השאלה הזאת היא לשאת נאום ארוך על כל מה שהניסיון והספרות המקצועית מגלים לנו אודות הדרך שבה הציבור מגבש את דעתו, על תפקיד התקשורת ומדוע לגילוי נאות של זהות המפרסמים והמממנים יש תועלת מוגבלת מאוד. דרך פשוטה יותר היא להקשיב למה שאומרים הנציגים של הערוצים המסחריים בדיון: הם חוזרים ומסבירים שבלי תוכן שיווקי, לא יהיה מימון ליצירה דוקומנטרית.

במלים אחרות: הפתרון שמציעים לנו הערוצים המסחריים לבעיות המימון שלהם, ככל שיש כאלה, הוא להעביר את שיקול הדעת של היוצרים לידי החברות הגדולות במשק. מה שהן ירצו לממן - ישודר, מה שהן לא ירצו לממן - לא ישודר. כמובן שהחברות הגדולות, הפרסומאים, היועצים האסטרטגיים והמאכערים שלהם לא יצטרכו לתת הוראות ליוצרים מה לשדר ולמה לא לשדר - האחרונים יבינו טוב מאוד באיזה כיוון צריך ללכת מי שרוצה שהיצירה שלו תגיע למסך.

קטע הווידאו מהדיון בראשות קיש צריך להילמד בשיעורי אזרחות, בקורסי תקשורת ואולי גם בחוגי הכלכלה בישראל. יותר משבולטים הטקסטים שמשמיעים הח"כים והנציגים של הערוצים המסחריים, בולט מה שלא שומעים בו: אף אחד לא קם ושואל בקול ברור איזה סוג של תכנים, איזו תמונת מציאות יקבלו הצופים, האזרחים ומשלמי המסים אם חברות הענק (או גופים ממשלתיים עתירי תקציב) יחליטו איזו יצירה דוקומנטרית או עיתונאית תגיע לשידור. הח"כים מותירים את כל הוויכוח הזה לעתיד - לרגולטור שהוכיח פעמים רבות איך הוא נשבה בידי ריכוזי הכוח הכלכליים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם