עריצות ושלטון הפחדה: השרים רעבים - ויורים לכל עבר

מה הקשר בין ההפגנות באשדוד, ההנחתה של ליברמן על גל"צ והגחמות של מירי רגב

סמי פרץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שרת התרבות מירי רגב וראש הממשלה בנימין נתניהו
שרת התרבות מירי רגב וראש הממשלה בנימין נתניהו. מהלכים פוליטיים צינייםצילום: אלכס קולמויסקי

לממשלת נתניהו הנוכחית יש דגל אחד גדול שהיא מרימה, ותחתיו נכנסות הרבה מאוד יוזמות, הצעות חוק ורעיונות: משילות. בכל מקום ומכל שר בממשלה הזאת תשמעו שהם רוצים "משילות", שזה בשפה קצת יותר מדוברת: אני אחליט, אני אנווט, ולא כל זבי החוטם שנמצאים סביבי - הפקידים, בית המשפט, השלטון המקומי, רגולטורים, מנהלי התיאטראות, יוצרי הקולנוע ומלכי הפלייליסט של גלגלצ.

על פניו, יש לממשלה סיבות ענייניות טובות מאוד לרצות את אותה משילות. ראשית, לשם כך היא נבחרה. שנית, ולא פחות חשוב, ישראל היא מפלצת ביורוקרטית שמתקשה מאוד לקדם עניינים חשובים - החל בתחום התשתיות והתחבורה הציבורית, שאמנם מתקדמת, אבל תמיד נמצאת בפיגור של כמה שנים; דרך מערכת החינוך, שאמנם תקציבה הוכפל בעשור האחרון, אך הישגי התלמידים שופרו במידה שולית; וכלה בשלטון המקומי, שתוקע תוכניות בנייה. ועוד לא דיברנו על כל מה שהשלטון המרכזי עושה לעסקים קטנים ובינוניים שנאלצים לכתת רגליהם בין משרדי הממשלה כדי לקבל היתרי בנייה ואישורים למיניהם ולטפל בענייני מיסוי.

ישראל מדורגת נמוך מאוד במדד "עשיית העסקים" של הבנק העולמי בגלל היותה ביורוקרטית מאוד. כושר הביצוע של הממשלה נמצא בפער עצום אל מול הרעיונות הטובים והיפים שצריך לקדם כאן, גם כשיש עליהם הסכמה. ולא שכחנו את המשפטיזציה של החיים כאן, והשבוע זו הזדמנות טובה להזכיר זאת, כשלרשימת עורכי הדין היתוספו 1,086 עורכי דין חדשים. כל תהליך והחלטה כאן דורשים ייעוץ משפטי וחוות דעת, וכאלה אפשר להשיג מכאן ומכאן, רק תבקשו ותזמינו ובדרך תתקעו את תהליכי קבלת ההחלטות, תתעמרו בעסקים ובאזרחים ותעכבו את התקדמות הכלכלה.

אחרי שאמרנו את כל אלה והסכמנו שמישהו צריך לעשות סדר בכל אלה ולמשול, נותר לראות אם המשילות הנתבעת על ידי הממשלה היא בהכרח כזו שמקדמת דברים, או דווקא מסבכת אותם. האם המשילות נועדה באמת ובתמים לייעל ולשפר את תהליכי קבלת ההחלטות והשירות לאזרח, או שזו סיסמה ריקה ובעצם יש כאן מהלך פוליטי ציני של עוד שליטה, עוד כוח ועוד יכולת לחזק את מעמדם של פוליטיקאים בציבור, מאשר את העניינים החשובים שהם מתיימרים לקדם.

הגברת המשילות היא צעד חשוב ונחוץ, אלא שהיא מעוררת חשש מפני פוליטיזציה של השירות הציבורי: יותר מנהלים ויועצים משפטיים שימונו על פי קשריהם לשרים הממנים מאשר על פי כישוריהם, ויתרה מכך, אנשים שימונו כדי שיהיו "בראש אחד" עם השר שלהם בקבלת החלטות, באופן שיסרס את תפקידם כשומרי סף. הדוגמה הזועקת ביותר להליך כזה היא מינויו של שלמה פילבר, מקורבו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, למנכ"ל משרד התקשורת עם הקמת הממשלה הנוכחית, כשנתניהו כיהן גם כשר התקשורת. זה נגמר בחקירת רשות ניירות ערך, השעייתו של פילבר והמלצה להעמידו לדין על טיפול מפנק מדי לבזק, שבשליטת שאול אלוביץ' - מקורבו של נתניהו.

שר הביטחון אביגדור ליברמןצילום: אמיל סלמן

חשש אחר הוא הפרת האיזון בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי. גם כאן יש סיבות טובות מאוד לנער כמה ראשי ערים שתוקעים תוכניות בנייה ותשתיות. המקרה הבולט מכולם הוא של הרכבת הקלה בתל אביב, שהקמתה עוכבה במשך שנים רבות, בין השאר, משום שהיה קושי עצום להגיע להסכמות עם ראשי שש הערים שהקו הראשון עובר בשטחן. ואולם בשנה האחרונה הממשלה לקחה את זה כמה צעדים קדימה, ובמקרה אחד לפחות, של חוק המרכולים - יותר מדי קדימה.

הפגנות המחאה באשדוד נגד סגירת מרכולים בשבת הן תוצאה של מעורבות יתר של השלטון המרכזי. אשדוד היא עיר מורכבת דמוגרפית: כ-20% מהאוכלוסיה בה הם חרדים, שליש ממנה הם עולים ממדינות חבר העמים לשעבר, וכן מתגוררות בה קהילות גדולות של עולים ותיקים שמוצאן בצפון אפריקה, רומניה והודו. בני כל העדות, ותיקים וצעירים, הצליחו לחיות זה עם זה בשקט ובשלווה במשך שנים. הם אפילו שיתפו פעולה בהשגת ההישג הגדול ביותר של אשדוד בעשור האחרון - הקמת בית חולים ראשון בעיר וראשון שמוקם בישראל זה 40 שנה. ראש העיר, ד"ר יחיאל לסרי, שהוביל את המהלך, ידע לרתום את הקהילות המקומיות שיפעילו לחץ על הפוליטיקאים מהמגזרים שלהם בממשלה ובכנסת כדי שיפעילו לחץ בממשלה ויקדמו את הקמת בית החולים.

ואולם הגיע הרגע שבו האינטרסים כבר לא משותפים, כשהעולים מחבר העמים פתחו מרכולים בשבת במרכז העיר והסטטוס־קוו העירוני הופר. לסרי ניסה איכשהו להרגיע את החרדים ולקיים את המצב באמצעות אכיפה מינורית וסלקטיבית, אבל זה התגלגל לבית משפט, שזרק את לסרי מכל המדרגות וקבע שאכיפה סלקטיבית היא אפליה.

העניין הזה מתנהל כבר שלוש שנים כעניין אשדודי פנימי. לעתים העירייה העלימה עין מפתיחת עסקים בשבת, לעתים נתנה קנסות, ואיכשהו ניסתה לקיים איזה שלום בית עירוני. עד שהגיע חוק המרכולים של שר הפנים אריה דרעי.

ההתערבות של השלטון המרכזי באמצעות החוק והפסיקה של בית המשפט, שחייבה את העירייה לנקוט אכיפה שוויונית, אילצה את העירייה לחלק הרבה יותר דו"חות, וכך גם עסקים שקודם לכן היו פתוחים בשבת בקניונים בפאתי העיר קיבלו בשבתות האחרונות דו"חות - וזה הוציא אלפי אשדודים להפגין ברחובות. המשילות, שהגיעה מירושלים, החריפה את המאבק בין חרדים לחילונים (בעיקר יוצאי חבר העמים), והפכה את אשדוד לזירת מאבק של פוליטיקאים כמו אביגדור ליברמן ויאיר לפיד.

חוק המרכולים הוא בדיוק ההפך ממשילות. הוא מקדש יותר את עיקרון הייצוגיות. דרעי ראה שלכל מפלגה יש חוק משלה (חוק היועמ"שים של הבית היהודי, חוק ההמלצות של הליכוד, חוק עונש מוות של ליברמן) - והחליט שהוא רוצה גם משהו לקהל שלו. המחיר הוא החרפה ביחסי חרדים־חילונים באשדוד, שמשרתת את הפוליטיקה הארצית ומחרבת את מרקם היחסים העדין בזירה המקומית.

שר הפנים אריה דרעיצילום: אוליבייה פיטוסי

נ.ב

סגירת מפעל האמוניה במפרץ חיפה הוא גם סיפור של מאבק בין הרשות המקומית, הממשלה ובית המשפט, שבסופו ידה של עיריית חיפה היתה על העליונה. המפעל נסגר, העובדים פוטרו, והזעם הממשלתי על העירייה והעומד בראשה, יונה יהב, הביא לכך שבחוק ההסדרים הוכנס סעיף מיוחד שנועד למנוע מקרים דומים בעתיד.

הסעיף שנכנס לחוק, ביוזמת שרת המשפטים איילת שקד, קובע כי סמכויות הרישוי לתחומים שמוגדרים כתשתיות לאומיות יינטלו מהרשות המקומית ויועברו לממשלה. זהו עונשן של הרשויות המקומיות, שכבר לא יציל את מפעל האמוניה, אבל אמור להרתיע אותן שלא יעזו להתנגד ולייצר בעיה שהשלטון המרכזי צריך לפתור, וגם מסר לבתי המשפט שהיו בצד של העירייה. הסעיף הזה נוטל את הכוח מהרשויות המקומיות ומעביר אותו לממשלה.

יש מצבים שבהם הסעיף הזה בהחלט נדרש, אף שיהיה זה מופרך לקבוע שמפעל אמוניה הוא תשתית לאומית. הבעיה היא שמהלכים כאלה מייצרים אצל השרים תיאבון להגביר עוד ועוד את המשילות והשליטה שלהם, והתוצאות באות לידי ביטוי במעורבות מגוחכת כמו זו של ליברמן, שמורה ללא סמכות לגלי צה"ל לא לשדר את שיריו של יהונתן גפן, ומחמם בהמשך את שרת התרבות, מירי רגב, שמתנה תקצוב מוסדות תרבות במבחני נאמנות וצנזורה קשיחים. כאן המשילות נהפכת לעריצות, לשלטון הפחדה ולכלי שתכליתו להעניש אנשים וליישר אותם על פי עמדת הקומיסרים בירושלים.

השרים האלה יורים לא רק בשומרי הסף, אלא בכל מי שלא מוצא חן בעיני השליט ולא עושה את דברו. זו הסכנה העיקרית של החתירה למשילות. בבואם למשול, הם סותמים פיות, מתסיסים אוכלוסיות ופוגעים בערכי יסוד של הדמוקרטיה. המשילות עלתה להם לראש ומסחררת אותם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker