אשליית עושר: "בבלאק פריידיי אנשים פחות שקולים, קונים בלי לבדוק והרבה" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אשליית עושר: "בבלאק פריידיי אנשים פחות שקולים, קונים בלי לבדוק והרבה"

לירז מרגלית, דוקטור לפסיכולוגיה: "הסיכוי שקונה מבולבל ירכוש משהו נמוך ב-40% מהממוצע, והסיכוי שגולש מוכוון מטרה יקנה גבוה ב-50% מהממוצע. גילינו שהלך המחשבה משתנה: ייתכן שבעמוד הבית הוא יידע בדיוק מה הוא צריך, אך בעמודים הבאים הוא יחוש בלבול"

60תגובות
לירז מרגלית
אייל טואג

לירז מרגלית, דוקטור לפסיכולוגיה, מתמחה בקבלת החלטות וקוגניציה, ראש תחום מחקר התנהגותי בחברת קליקטייל. בת 36 נשואה + 3, מתגוררת בעתלית.

לירז מרגלית, איך זה שאחרי שחזרתי מאמסטרדם התחילו לקפוץ לי פרסומות של מלונות באמסטרדם?

וידיאו לירז מרגלית - שיחת פנים השבוע - דלג

זה בגלל מנועי הפרסונליזציה, יש המון כאלה היום.

מה הם עושים?

נניח שנכנסת לאמזון וקנית נעליים. בשלושת החודשים הבאים בכל אתר שתיכנס אליו תראה פרסומת לנעליים. כך גם אם חיפשת מלון בברלין. ההנחה הסמויה היא שמה שעשית בעבר, תמשיך לעשות גם בעתיד. כפסיכולוגית אני אומרת שזאת הנחה לא נכונה.

זה באמת קצת מצחיק, כי מה אני צריך נעליים מיד אחרי שקניתי?

נכון. לנסות למכור מוצרים לפי מה שעשית בעבר זה המכנה המשותף הנמוך ביותר.

אבל אפשר להניח שיש לשיטה הזו הצלחה.

יש לאלגוריתמים האלה יעילות מסוימת, ולכן ממשיכים להפעיל אותם, אבל זה באחוזים בודדים. בסך הכל הם טיפשים ולא מצליחים לפצח את ההתנהגות האנושית. אפשר להצליח הרבה יותר במכירות באינטרנט וגם לשפר את החוויה שלך כקונה.

עם כל ההתקדמות הדיגיטלית, הכל כל כך מפגר עדיין?

זה לא שלא חלה התקדמות מאז שנכנס המסחר האלקטרוני לחיינו לפני 20 שנה. פשוט בכל מה שקשור למדידת המכירות והפיכת מבקרים ארעיים לרוכשים, לא השתנה דבר. חברות עדיין חושבות במושגים של אז.

קניון
אילן אסייג

אז איך אפשר לשנות את זה?

מה שהכי יתרום להצלחה של אתר הוא לדעת מהו הלך הרוח הנוכחי של הגולש. הדרך לזכות בנאמנות ובכוח הרכישה לא עוברת דרך התפישה המיושנת של "קנה או לא קנה", אלא בהבנה של החוויה שתירשם בזיכרון. רק זה יקבע אם הוא יחזור לאתר או לא.

מה זאת אומרת "הלך הרוח"?

זה יכול להיות תכונת אופי וזה גם יכול להשתנות בין גלישה לגלישה, משעה לשעה, ומאתר לאתר. למשל, אם סתם בא לך לשוטט באתר אתה בהלך רוח מסוג אחד, ואם יש לך מטרה ספציפית זה כבר הלך רוח אחר. אם פספסתי את המשחק מאתמול, אכנס רק לראות את התוצאה, אבל בצהריים בעבודה או בערב בבית, אני יושב מול המחשב, אוכל קורנפלקס ומחפש ריגושים. כל עוד האתר מספק לי את הריגוש, אשאר ואעבור ממאמר אחד לשני בגלישה חסרת תכלית שכל מטרתה היא הנאה. הלך רוח זה גם אם אתה מוזמן לחתונה ואין לך מכנסיים, אז אתה נכנס לאתר, קונה ויוצא.

הלך רוח של לקוח אידיאלי.

זה מה שאתרים נוטים לחשוב.

וזה לא נכון?

לאו דווקא. זה לקוח טוב, כי הסיכוי שיקנה גדול, אבל לפי מחקרים דווקא אנשים שבאים סתם הם הרבה יותר פתוחים, יותר ניתנים לשכנוע ונוחים להשפעה. כלומר, גם אם אין להם מטרה ברורה לקנות, הם יקנו בסוף יותר — ובסכומים גדולים יותר. לכן המידע שאפשר להשיג עליהם חשוב, וישפיע על הקנייה שלהם.

איך את יודעת מי הוא מי?

אנחנו יכולים לומר מהרגע שנכנסת לאתר מה עשית, איפה היית, באילו עמודים ביקרת, אם היססת לרגע לפני שלחצת, אם קראת ומה קראת — ובקיצור מה הלך הרוח שלך, כי כל הביקור שלך מנוטר.

מי זה "אנחנו"?

אנחנו זה קליקטייל, סטארט־אפ שהוקם ב–2006 על ידי ד"ר טל שוורץ ואריק יבילביץ', שעונה על השאלה מה אנשים עושים בזמן שהם באתר.

תני דוגמה של התנהגות שאתם יכולים לראות.

למשל, הסתכלנו איך אנשים קונים בימי הקניות הגדולים, בלאק פריידיי וסייבר מאנדיי, וראינו שאנשים הרבה פחות שקולים באותם ימים.

קניות בבלאק פריידיי
NACHO DOCE/רויטרס/ נאצ'

למה?

זו אשליית עושר. אם בימים רגילים קונים רק אחרי שתיים־שלוש כניסות, במועדים האלה קונים כבר בביקור הראשון, ובנוסף נכנסים כמה פעמים לאתר באותו יום. התוצאה היא שהגולשים הרבה פחות מהססים, מכניסים יותר פריטים לסל הקניות, ובסוף גם קונים הרבה יותר. הם בטוחים שאם הציעו להם, סימן שזה טוב, ושאם הם יקנו יותר במבצע — הם ירוויחו.

ולמה אוספים את המידע הזה?

ברמה הבסיסית זה מאפשר לעשות אופטימיזציה לאתר. אנחנו עובדים עם אתרי מכירות, חברות תעופה, אתרי חדשות, בנקים, חברות ביטוח ועוד כל מיני נותני שירותים. אני מחלקת את הפעילות שלנו עבורם לשתי משימות: שימושיות וחווייתיות. דבר ראשון זה השימושיות: אם יש תקלה באחד העמודים, אם משהו לא עובד, כפתור שלא ממוקם נכון, אנחנו עולים על זה. בעלי אתרים רוצים לראות שאנשים מצליחים לבצע את המשימות באתר. למשל, היועץ מטעמנו בוולמארט מנתח את העמוד שלהם, נפגש אתם כל שבוע־שבועיים ויחד הם מנסים לשנות דברים כמו מיקום של באנר, וגודל וסוג הפונט. בקיצור חוויית משתמש ברמה בסיסית. זה כמו פירמידת הצרכים של מאסלו: אם אין אוכל — איך נגיע למימוש עצמי.

מימוש עצמי = חוייה?

כן. חוויה טובה אצל המשתמש, שתיחרט אצלו בזיכרון. זאת המשימה השנייה שלנו. הרי אתה לא זוכר כל רגע בחייך, אתה זוכר מה שעבר סף מסוים של ריגוש — משהו שלילי או חיובי במיוחד. אני רוצה לדעת מה היו המקומות האלה. ההנחה היא שזה מה שיקבע אם תחזור לאתר או לא, ושחוויה חיובית וריגוש חיובי יגרמו לך לחזור גם אם לא הכל היה בדיוק כמו שרצית.

איך מייצרים את החוויה החיובית הזאת?

זאת שאלת מיליון הדולר, וכיום יושבים אנליסטים שלנו בנייקי, בהום דיפו, בוולמארט ובעוד הרבה חברות ומנסים לזהות. יש להם טראפיק מטורף באמת באתרים שלהם, הם יודעים למדוד הכל, כמה בן אדם קנה, מה שיעור האנשים שקנו בחודש, הכל. הבעיה שרק 3% מתוך מיליוני גולשים עוברים את כל התהליך של הקנייה עד התשלום.

בקיצור, לא מספיק קונים.

כשנכנסתי לתחום אמרתי שיש פה משהו לא הגיוני: כולם מדברים על Experience (חוויה), זאת הבאזז וורד הכי חזקה שיש, זאת שנת ה-Experience, אבל בסוף ה–3% נשאר יציב. וכשאני מדברת עם לקוחות אני שואלת מה קורה עם ה–97% שלא קנו. מה אנחנו יודעים עליהם? האם זה שהם לא שלפו את כרטיס האשראי אומרת שחוויית הקנייה שלהם היתה שלילית?

לירז מרגלית
אייל טואג

ומה התשובה?

לא בהכרח. ממש כפי שאי אפשר לומר בוודאות של–3% שקנו היתה חוויית גלישה חיובית.

תסבירי.

בעלי רצה להפתיע אותי ליום הנישואים, נכנס לאתר של חנות תכשיטים שאני אוהבת, ראה משהו יפה, אבל זה היה יקר והוא גם לא היה בטוח שזה בדיוק מה שאני רוצה, אז הוא חיכה שאחזור מהעבודה. אחר כך נכנסנו יחד לאתר והתלהבתי. אז אמרנו שאנחנו ממילא לוקחים יום חופש, נלך לחנות ונקנה שם.

באותה חברה?

באותו מותג. והנה — יש לנו שתי חוויות חיוביות, אבל בשתיהן לא קנינו. באותה חברה לא הפסידו מזה כי בסוף אני אקנה ממנה, אבל הם לא יודעים את זה וגם אין להם מדד לבדוק את החוויה שלנו. אם כל מה שהם יודעים זה שיעור הקנייה, המסקנה שלהם היא שהיתה כאן חוויה שלילית של אי־קנייה, בעוד שהמציאות הפוכה. לכן במקום לחשוב במונחים אבסולוטיים של "קנייה" או "אי־קנייה", צריך לחשוב במושגים של חוויות.

תגדירי חוויה.

חוויה היא אינטראקציה בין האדם לאתר, למוצר או לשירות. שני אנשים יכולים להיות באינטראקציה עם אותו מוצר וכל אחד יספר סיפור שונה כתלות באישיות ובהיסטוריה שלהם. כמו שלשני אנשים באותה מסיבה יהיו דעות שונות — לאחד תהיה חוויה מדהימה ולשני רק תלונות: על האוכל, הרעש והמוזיקה הלא מוצלחת. כל חוויה גם מורכבת מהמון תתי־חוויות. בביקור בדיסנילנד אתה יכול להיות ברכבת הרים, בחנות, ללחוץ יד למיקי מאוס, לשבת במסעדה, או להיות בביתן של הפיה הנרדמת. השאלה היא מה תזכור מכל זה. כולם חושבים שצריך למדוד מה הגולש עשה בכל רגע.

זה לא נכון?

לא. צריך חיישנים שיידעו לנתח רק את מה שנזכור, כי אבולוציונית הזיכרון שלנו מוגבל. מה שמעצב את הזיכרונות שלנו הוא מה שיקבע אם נרצה לחזור על אותה חוויה בשנית. אם כי זה אף פעם לא אחד לאחד, כי המוח שלנו עושה השלמות של החוויה מתוך רסיסי חוויות. כמו שאתה זוכר סרט שראית.

מה אנשים זוכרים?

רגעי שיא וסופים. פרופ' דניאל כהנמן נותן לכך דוגמה יפה כשהוא מספר על צליל חריקה בסוף סימפוניה שהיתה מצוינת, ושואל אם זה מקלקל את כל החוויה. אנחנו יודעים, למשל, שההבדל בזיכרון בין חופשה של שבוע בחו"ל או שבועיים באותו מקום הוא לא גדול, כי שבוע נוסף לא מוסיף כמעט כלום לחוויה שתיזכר. גם סף הריגושים משתנה: פעם היינו מתרגשים מדברים פשוטים, מטעם של דבש, היום כבר לא כל כך.

איך מזהים את החוויה של הגולש?

70% מהאינטראקציה הבין־אישית מבוססת על רמזים לא מילוליים, תנועות גוף, מחוות, שמירת מרחק, הבעות פחד, קשר עין. בעולם הפיזי זה פשוט יחסית: כשלקוח מסתובב בחנות חסר מנוחה ותזזיתי ומפנה את מבטו לכיוונים שונים, אפשר להניח שהוא לא משיג את מבוקשו. אם במקרה יש מוכר מיומן בחנות הוא מעבד את המחוות הגופניות האלה לתמונה אחת קוהרנטית ומבין מהו הלך הרוח של הלקוח שלו. ייתכן שהוא ייגש אליו להציע עזרה, ייתכן שיניח לו לנפשו.

ובעולם הדיגיטלי?

אנחנו ממשיכים לתקשר את המסרים הבלתי מילוליים. למשל, כשאנחנו מהססים — היד רועדת.

לירז מרגלית
אייל טואג

ואם יש לי חוויה חיובית?

אתה תזיז את העכבר אחרת. כל מה שצריך זה להקשיב.

להקשיב לעכבר?

כן, במחשב זה לפי הזרימה של העכבר בתוך העמוד ובין עמודים.

ובסלולרי?

לפי אופן הגלילה. האמת שחשבתי שיהיה קשה יותר לזהות הלך רוח במובייל, אבל הסתבר שאין הבדל. מה שברור שבמובייל אנשים מצפים לחוויה שונה, מידע יותר מעובד. לקח לנו כמעט שנתיים וצפייה באלפי הקלטות של התנהגות גולשים כדי לאפיין את הגלישה.

אז מה ראיתם בשנתיים האלו?

למשל, גולש מבולבל (Disoriented), הוא מעביר את העכבר במהירות גבוהה ובחוסר תשומת לב. הוא לא נח לרגע, לא קורא המון אלמנטים, הוא חסר תכלית. הוא יודע מה הוא רוצה, אבל לא יודע איך להשיג את זה. אין לי מושג מי הגולש, אין לי פרטים עליו, אבל אחרי כמה שניות אני יכולה לסווג אותו בסיכוי של 85% לאחד מחמישה טיפוסים שחוזרים על עצמם.

אילו עוד טיפוסים יש?

הטיפוס השני הוא "חסר עניין" (Lack of Interest) — הוא עוזב את העמוד במהירות כתוצאה מחוסר מוטיווציה. השלישי הוא בעל "מעורבות נמוכה" (Exploring) — הוא מחפש מוצר מסוים אך שום דבר לא מושך את תשומת לבו. לרביעי יש "מעורבות גבוהה" (Mindful) — הוא מחפש מוצר אך הוא מעורב מאוד, מחויב ובודק את האתר בצורה מעמיקה. החמישי והאחרון הוא "מוכוון מטרה" (Focused) — הוא יודע מה הוא רוצה וכיצד להשיג את מבוקשו.

די ברור מי יקנה יותר ומי פחות.

נכון. הסיכוי שקונה שנמצא בבלבול ירכוש משהו נמוך ב–40% מהממוצע, והסיכוי שגולש מוכוון מטרה ישלוף את כרטיס האשראי גבוה ב–50% מהממוצע. גילינו גם שהלך המחשבה משתנה מעמוד לעמוד: ייתכן שבעמוד הבית הוא יהיה ממוקד ויידע בדיוק מה הוא צריך, אך בעמודים הבאים, שבהם רואים את המוצרים, התחושה הדומיננטית שלו תתחלף לבלבול, למשל בגלל עודף מידע, וזה יגרום לו לנטוש את האתר.

ומה הפתרון לגולש המבולבל הזה?

ברור שצריך לעשות אתו משהו, כי אנחנו רואים שיש לו מוטיווציה, שהוא משקיע וחבל לוותר עליו. הוא לא עוזב מיד, הוא מנסה, מתאמץ, הוא צריך נואשות הדרכה. כדאי להשקיע בו, גם אם הוא לא בהכרח יקנה בביקור הראשון. אם הוא יחזור לאתר פעם שנייה אנחנו כבר מכירים את ההתנהלות שלו.

אתם יכולים בזמן אמת לתייג אותו ומיד לטפל בו לפי הדפוס שלו?

עוד לא, אבל אנחנו נהיה שם בקרוב. זה מהלך פורץ דרך כי הוא משלב בין תיאוריות מעולם הפסיכולוגיה הקוגניטיבית לטכנולוגיות של למידת מכונה (Machine Learning). זה מבוסס על ניתוח כמויות עצומות של מידע הנאסף ברמה של חלקיקי שנייה בזמן האינטראקציה של גולשים במאות אתרי מסחר שונים.

מה עוד למדתם על גולשים שונים?

למשל, זיהינו הבדלים בין נשים לגברים. רכישת בגדי נשים מלווה בהנאה גדולה, ואצל הגברים זה נעשה באפקטיביות, הם רוצים למצוא מהר ולצאת מהאתר.

אישה בודקת שמלה בחנות
אייל טואג

ממש מפתיע.

יש תפישה שבאונליין הכל נעשה באפקטיביות, אבל למעשה מה שמבחין בינינו בעולם האמיתי עובד גם כאן. כשמבינים זאת אפשר לקלוט הבדלים בתפישה ובחשיבה. עוד נקודה חשובה קשורה להיקף המידע: בסקרים לקוחות טוענים שהם לא מקבלים מספיק מידע, ולכן רוב החברות בטוחות שככל שיספקו לגולשים שלהן יותר מידע, כך הסיכוי שיקנו יעלה.

וזה לא ככה?

לא. גילינו שככל שיש יותר מידע קונים פחות. עשינו מבחן (AB טסטינג) שבו חצי מהגולשים קיבלו עמוד מוצר בלי מידע, והחצי השני את אותו מוצר עם פירוט גדול של מידות, מרכיבים וכו'. והתברר שאנשים שלא נחשפו לפרטים קנו הרבה יותר.

אבל לקנות בלי מידע זה לא הדבר הכי רציונלי.

שום דבר שאנחנו עושים לא רציונלי, 80% מההחלטות שלנו לא מודעות. תהליך הקנייה מלא רגש. אנחנו קונים עם החושים. בחנויות עם ריח וניל קונים יותר מוצרי תינוקות. אם ישאלו אותנו, לא נדע להסביר שזה בגלל הריח, אבל זה ככה. בחנות יין שבה מושמעת מוזיקה קלאסית קונים יותר מאשר בחנות שמשמיעה מוזיקת היפ הופ. אנחנו לא מסוגלים להאמין שאנחנו פועלים בצורה כזאת, ולכן ננסה לתת הסבר הרציונלי.

אילו עוד בעיות יש באתרי קניות?

היתה חברה שכל מחלקה בה ניסתה לדחוף מוצרים משלה, ומרוב עומס אי אפשר היה לראות כלום. המלצנו להם להוריד את מספר הפריטים, כי אדם לא יכול לעכל הכל. בנוסף, למוצרים היו שמות נוראיים וכל דבר השתייך לכמה קטגוריות, אז המלצנו לשפר את האינטואיטיביות. באתר של אחת מחברות התעופה ראינו שאמנם הגולשים היו בפוקוס, כלומר ידעו מה הם רוצים אבל זה לא הוביל אותם לקנייה.

מה היתה הבעיה?

הם הציעו 35 טיסות באתר בו־זמנית, ואתה חייב לעבור טיסה־טיסה ולבדוק את כל הפרטים. עומס כזה גדול לא מאפשר לגולש להגיע להחלטה.

שיפור חוויית הגלישה שווה תוספת רכישות?

בטווח הקרוב תחושה חיובית תתורגם לרכישה. בטווח הארוך הרגש, יותר מכל מרכיב אחר, משפיע על נאמנות למותג. אם נחזור להשוואה לעולם הפיזי, כאשר מוכר יבחין בלקוח שנראה ממהר לצאת, אוסף את המוצר מהמדף והולך במהירות לקופה, הוא לא ינסה לעכב אותו בהטבות ובדילים שרק עלולים להרגיז אותו וליצור חוויה לא נעימה שתרחיק אותו בעתיד מהחנות. גם בעולם הדיגיטלי צריך לבצע פרסונליזציה כזאת ולהתאים לכל לקוח חוויה משלו. למשל, ללקוח שהראה מעורבות גבוהה נציע מבצעים או הצטרפות למועדון לקוחות. לעומת זאת, במקרה של לקוח מבולבל או חסר עניין ננסה לבצע בקרת נזקים, להבין מה גרם לחוויה השלילית ולשפר את האתר בהתאם.

חנות יין
בלומברג

אבל כל זה לא פוגע בפרטיות?

אנחנו לא שומרים מידע — מי אתה, בן כמה, מה המגדר שלך. אלה פרטים שאני יכולה לדעת, אבל רק מתוך ההנחות שלי. בכל מקרה אנחנו מתעניינים רק במה שעשית ברגע נתון באתר. אנשים חושבים שזאת חדירה לפרטיות, אבל זה לא בדיוק.

יש לך המלצה מנצחת לאתרים?

אני מתנערת מהמלצה גורפת כי זה שוב למצוא את המכנה המשותף הנמוך. אני ממליצה לחקור ולהבין מיהם הגולשים ואיך משנים משלילי לחיובי — כלומר איך האתר משקם את החוויה.

בכל זאת, יש הנחיות בסיסיות.

כן, מתן אפשרות בחירה ואינטראקטיביות משפרות את החוויה. למשל, אם ברכישת נעליים אתה מאפשר לבחור את השרוכים והסולייה, אתה יכול לגבות יותר, כי יש טאץ' אישי. אמזון, למשל, מבינה את זה ובמקום להראות תמונה של שמלה — היא מראה בחורה מסתובבת, ואתה מבין איך השמלה יושבת על הגוף. זה מגביר משמעותית את החוויה. בכלל, תלת־ממד באתרי בגדים והיכולת להכניס את המידות ולקבל דמות של גוף משכיחים את החרדות של לקנות בלי למדוד. בסטארבקס אתה יכול להזמין קפה באפליקציה, וכשאתה מגיע יודעים איזה קפה אתה רוצה. כבר שילמת עליו ואתה לא מחכה בתור. זאת חוויה משולבת, פיזית־דיגיטלית.

בעצם את נמצאת בעסק של לעבוד על אנשים כדי שיפתחו את הארנק.

אני אשמע קצת מתחסדת וקצת קלישאתית, אבל אנחנו רוצים לשפר את החוויה ולא רוצים לעשות מניפולציה על אנשים. אני תוחמת את ההשפעה שלי: אם אתה מבולבל אני אעזור, אם טוב לך אני אמשיך לך את החוויה של הקניות, אבל אין כוונה שתקנה מוצרים שאתה לא צריך. גם אנחנו כקונים צריכים להיות זהירים ואחראים יותר, אני באמת מאמינה בזה. הרבה פעמים, כשאני מפרסמת מאמר כותבים לי בטוקבקים שאני עושה מניפולציה כדי לגרום לאנשים להוציא יותר כסף. זה עושה לי רע, אני לא רוצה לנצל, אלא לשפר.

איך את בעצמך קונה?

אני נופלת לכל המניפולציות, אני קונה דברים שאני לא צריכה, אני קונה עם הרגש.

קניות באינטרנט
Getty Images IL

חוויית גלישה היא לא רק קניות.

ברור. בקליקטייל התמקדנו בקניות, אני מקווה שנוכל למסד את התחום שנקרא פסיכולוגיה דיגיטלית, ושנלמד איך אנשים מתנהגים. יש היום באזז מטורף סביב ביג דאטה, אבל הבעיה היא לשאול את השאלות הנכונות. החברות אובססיביות לאסוף נתונים — כמה מחשבים יש לך, איפה קנית ומה — אבל אם אתה לא יודע איך אנשים חושבים, אילו הטיות קוגניטיביות יש להם, מה הרגשות שלהם, אז כל ההנחות לא עוזרות. בלי כוונה קיבלנו כלי מחקר משמעותי עם מיליוני נתונים, וזה מאפשר לזהות דפוסים משמעותיים בזמן אמת, מידע שלא היה קיים קודם. כיום למשל, אנשים נחשפים מגיל צעיר למסכים, זה החיים שלהם.

איך זה משנה את ההתנהגות שלהם?

אנחנו יודעים, למשל, שאנשים זוכרים פחות טוב ספר שקראו בדיגיטל מאשר ספר רגיל. זה נגיש יותר אז הקורא יותר בטוח בעצמו ולומד פחות. בכלל, יש בעיה בתקשורת הפיזית. בפייסבוק או בווטסאפ אתה לא רואה את הצד השני ואין לך מושג איך הוא מרגיש. אם מישהו לא ענה לך, אתה לא יודע אם הוא כועס או עסוק. נהיה חייבים לאמץ כישורים חדשים.

איך הכל ייראה בעוד עשור?

הבאזז הוא פרנסונליזציה. אנחנו נדע מה כל אחד אוהב וצריך. אתה תקבל הודעה: מזמן לא עשית בדיקת ראייה, הגיע המועד, אבל לא מחר כי מזג האוויר לא יהיה טוב, ומחרתיים בדרך לבדיקה תעבור לקנות בשר כי בדיוק נגמר לך, ואל תשכח לקחת מעיל. התזונה תותאם לסוג הדם שלך ובהתאמה למספר הצעדים שעשית ביום. גם ברמת הזוגיות נוכל לדעת דברים.

מה למשל?

יהיו אלגוריתמים שיכירו אותנו טוב יותר ממה שאנו מכירים את עצמנו ויידעו לזהות דפוסים מוצלחים ולא מוצלחים, כי כמו שאמרנו, ההחלטות שלנו לא רציונליות. למשל, אם נמשכנו לסוג מסוים של אנשים שלא עושה לנו טוב, האלגוריתם יידע לעבד נתוני עבר ולהתריע שהאדם עונה לדפוסים שאינם מתאימים לנו. אבל אתה יודע מה קורה בחיבוק?

חיבוק לא וירטואלי. מה קורה?

מופרש אוקסיטוצין, שחוקרים מכנים אותו הורמון האהבה. הוא מופרש גם בלידה ובהנקה ומחזק את האמון בין בני האדם. כשמקבלים אימוג'י של לב לא מופרש כלום.

ממש כלום?

לא. זה משפר את התחושה, אבל לא באותה מידה.

דל פוטרו (בכחול) מתחבק עם מארי בסיום משחק הגמר בריו
MARCOS BRINDICCI/רויטרס


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#