סמי פרץ

לפני שבוע אישרה הממשלה בדיון לילי את תקציב המדינה ל–2019 לשביעות רצון השרים ופקידי האוצר, שעבדו בשבועות האחרונים על התקציב ימים ולילות. מיד לאחר אישור התקציב, נשאבו השרים לסוגיה תקציבית פעוטה, אבל כזאת שהעסיקה אותם כל השבוע: העלאת שכרם ב–5,000 שקל, מ–39,236 ל–44,223 שקל לחודש. שכרו של ראש הממשלה יעלה ל–49,554 שקל, ושכרם של סגני השרים יעלה ל–39,149 שקל לחודש.

זו העלאה סבירה שעלותה הכוללת לקופה הציבורית היא מיליוני שקלים בודדים, ובכל זאת היא עושה רעש גדול. בגלל הנראות, בגלל פופוליזם, וגם בגלל השלכות הרוחב — זה הרי לא יסתיים כאן. וזה כמובן הציף את השאלות החוזרות אם זה תקין שהכנסת מסדרת לחבריה ולחברי הממשלה תוספות שכר, ואם לא הגיע העת להוציא את ההחלטה על כך לגוף חיצוני.

עדכון שכר כזה תמיד מביא עמו עדכונים נוספים לבכירים הרואים עצמם מקופחים ולכאלה שהפנסיה שלהם נגזרת משכר השרים, וכמובן ללחצי שכר של מגזרים אחרים החושבים לעצמם: גם אנחנו רוצים. אחד המגזרים הוא מנכ"לי המשרדים הממשלתיים, ששאלו את עצמם השבוע מדוע השר שלי מקבל ואני לא? הרי אני עובד לא פחות קשה וגם שכרי נשחק — אז גם לי מגיע.

מנכ"ל משרד האוצר, שי באב"ד, ומנכ"ל משרד ראש הממשלה, אלי גרונר, הגיעו לממשלה מהמגזר הפרטי, שבו השתכרו יותר מכפי שהם משתכרים כיום. הם מסתובבים כבר זמן רב עם התחושה שמנכ"לים צריכים להשתכר יותר, אך תמיד יש חשש מפני הנראות של מהלך כזה. שומרי הקופה מסדרים לעצמם תוספת שכר? זה גם לא נראה טוב וגם מזמין לחצי שכר מכל הכיוונים.

אבל ברוח תוכניות הנטו של שר האוצר, משה כחלון, גם למנכ"לים יש עניין להגדיל את הנטו שלהם, ולכן הם רוצים שהממשלה תאשר להם תוספת שכר של 4,000 שקל. מדובר בכ–70 איש (מנכ"לים וראשי אגפים המקבלים שכר מנכ"ל) והעלות הישירה שלהם היא כ–7.5 מיליון שקל בשנה. הקופה הציבורית מסוגלת לעמוד בזה. זה כסף קטן. אבל האם זה ייעצר כאן? ספק גדול.

הממונה על השכר במשרד האוצר, ערן יעקב, וגם כל קודמיו בתפקיד דיברו תמיד על "השלכות הרוחב" של תוספות שכר. מהן השלכות הרוחב? מצעד ארוך של מגזרים הרואים כיצד מגזר אחד משפר את מצבו — ולכן רוצים גם. השרים קיבלו? אז גם המנכ"לים רוצים. המנכ"לים קיבלו? אז מה עם הסמנכ"לים? ומה יגידו מנהל האגפים? ומה יהיה על ראשי המחלקות והמדורים והלשכות? ועוד לא דיברנו על האמביציה של מגזרים שונים החשים מקופחים שינצלו את העלאת שכר השרים כדי ליצור משוואה בנוסח "יש להם לעצמם אבל לא לנכים ולעניים". ויש כמובן שורה על אנשים במשק ששכרם צמוד ל"שכר מנכ"ל".

כדאי להבהיר: שכרם החדש של השרים סביר והוגן בהחלט לשר שנושא באחריות גדולה ומקדיש שעות ארוכות — גם ביחס לשכר של מנהלים בכירים במשק (שמשתכרים הרבה יותר) וגם ביחס לחברי הכנסת שהשתכרו עד כה יותר מהשרים. שכר השרים היה צמוד למדד המחירים לצרכן, ואילו שכר הח"כים צמוד לשכר הממוצע במשק. בשנים האחרונות המדד עלה בשיעור זעום, ואילו השכר הממוצע במשק עלה בקצב מהיר יותר.

כעת שכרם של השרים יוצמד לשכר הממוצע במשק. זה מלמד על מצב הכלכלה כאן בשנים האחרונות: שוק העבודה פורח והשכר עולה, לכן עדיף להיות צמוד אליו מאשר לאינפלציה הנמוכה. בעבר, הצמדה למדד נחשבה להטבה חלומית שרק מיוחסים הצליחו לסדר לעצמם. אבל האינפלציה מתה ועמה גם ההטבה. זה לא אומר שהמגמות האלה יימשכו בהכרח בשנים הקרובות, אבל לא לדאוג, אם הן ישתנו, לא נתפלא אם גם מנגנוני הצמדת השכר של השרים ישתנו בהתאם.

בכל מקרה, כלכלית זהו צעד שאפשר להצדיקו. אבל לא כל השרים חשבו כך. לפחות שניים מהם: שר התחבורה, ישראל כ"ץ, ושר הכלכלה, אלי כהן, הודיעו שהם מתכוונים לוותר על תוספת השכר בגלל הנראות. כ"ץ כתב בטוויטר: "נבחרי ציבור שבידם הכוח להחליט, חייבים לדאוג לציבורים נזקקים לפני שהם דואגים לעצמם. זה מבחן המנהיגות והדוגמה האישית. אני מקווה שחברי השרים יצטרפו ליוזמתי".

כ"ץ, שמתכנן להתמודד בעתיד על ראשות הליכוד והממשלה, פועל לטווח הרחוק ומציג פרסונה עם רגישות חברתית. רוב חבריו השרים התחמקו השבוע מהתייחסות לצעד הזה, והם חיים בשלום עם תוספת השכר שניתנה להם. יו"ר ועדת הכספים, ח"כ משה גפני, שהוביל את המהלך, לא היה יוזם כזה מהלך ללא דרישה מהשרים. הביקורת של האופוזיציה לא מוקדה בהעלאת השכר עצמה שנראית די סבירה, אלא למנגנון שמפקיד בידי הכנסת את ההחלטה, במקום להעבירו לגוף חיצוני.

אז אחרי הסיבוב הזה שעברו השרים, המנכ"לים שמאוד רוצים תוספת שכר קצת לחוצים. לא בא להם מתקפה תקשורתית וציבורית על שכרם. רבים מהם מתמודדים במהלך השנה עם הפגנות בפתח ביתם, והם יודעים שבמוקדם או במאוחר הם יריבו עם איזה מגזר והתוצאה תהיה הפגנות ושלטים בנוסח "לעצמך לקחת, ואותנו רוששת", ואולי משהו אלים קצת יותר. החשש שלהם הוא בעיקר מביקורת תקשורתית שאליה מתלווים טוקבקים ודיונים סוערים ומתלהמים ברשתות חברתיות.

מי שאמורה לאשר תוספות שכר למנכ"לים היא הממשלה, ובמהלך היומיים האחרונים היו התייעצויות קדחתניות במשרד האוצר אם להביא כבר ביום ראשון הקרוב את ההצעה להעלות את שכר המנכ"לים לאישורה. בינתיים, הוחלט שלא, כדי שזה לא ייראה כמו מחטף, וכדי שתהיה עבודת הכנה ציבורית למהלך הזה. ללא הכנה מתאימה, המסר יהיה "לעצמנו אנחנו דואגים ומעלים את השכר מעכשיו לעכשיו, אבל את כל שאר המגזרים שדורשים העלאות אנחנו מטרטרים חודשים ארוכים". זו ירייה עצמית ברגל. אפשר להשאיר את ההצעה הזאת עוד קצת בתנור לפני שממהרים לאכול את העוגה.

נ.ב

אחת הרעות החולות שנותרו במשק משנות האינפלציה המטורללות של שנות ה–80 היא שיטת ההצמדות. באותם ימים רחוקים, מדד המחירים לצרכן זינק בעשרות אחוזים בחודש, ושחק במהירות את השכר. מי שהיה חזק, דאג לעצמו לפיצוי מתאים באמצעות הצמדה למדד, ואילו מי שהיה קצת פחות חזק דאג שיצמידו אותו לחזקים. וכך, החזקים דאגו לעצמם, ומי שהיו קצת פחות חזקים נהנו ממאבקם. זה יצר עיוותים גדולים במשק. גם של פערים לא סבירים בין בעלי תפקידים (לעתים הפערים נמוכים מדי או לא קיימים ולא משקפים את ההבדל ההיררכי) וגם של גופים עסקיים (כמו בנקים), שנאלצים לשלם תוספות שכר לעובדים כשהביצועים שלהם ירודים לעומת מתחריהם. הבעיה היא שבישראל — ובטח במגזר הציבורי המאוגד — קשה לבטל הטבות שניתנו בעבר. אבל אולי כעת, כשהאינפלציה מתה וכבר אינה רלוונטית, ואפילו השרים לא רוצים ששכרם יוצמד אליה — זה זמן טוב לבחון את מערך ההצמדות ולחסל עיוותים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

על סדר היום