ממשלת ימין קיצונית? מה פתאום, זאת הממשלה הכי פשרנית שהיתה כאן

האסטרטגיה של נתניהו מבוססת על קואליציה של מגזרים ■ מאחר שכל סיעה היא לשון מאזניים, הלשונות משיגות הישגים החורגים מכוחן האלקטורלי ■ ממשלה כזו מגיעה בסופו של דבר להסכמות רק על דברים מוקצנים, שמרניים ולעתים חשוכים

סמי פרץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
חברי הממשלה במליאהצילום: אוליבייה פיטוסי
סמי פרץ

ממשלת ימין קיצונית? הגזמתם. זאת כנראה הממשלה הכי פשרנית שהיתה כאן אי־פעם. אביגדור ליברמן פשרן, נפתלי בנט מתפשר חופשי ומשה כחלון מתפשר סדרתי. ממשלת נתניהו הנוכחית נראית כמו אוסף של לשונות מאזניים. לא אחת ולא שתיים, אלא שש מפלגות שכל אחת מהן, בתורה, משמשת לשון מאזניים. ומשום שיש הסכמים קואליציוניים ודילים בין מפלגות, אנחנו רואים כיצד חוקים בעייתים, שאין להם רוב ערכי או עקרוני בממשלה, עוברים משום שיש להם רוב פרקטי — שנובע אך ורק מכך שהבטיחו לסיעה מסוימת דבר מה, גם אם היא סיעה קטנה שמייצגת עניין נקודתי.

החוק להטלת עונש מוות על מחבלים, שיזמה סיעת ישראל ביתנו של שר הביטחון ליברמן, הוא דוגמה טובה. סיעה של שישה ח"כים מצליחה להעביר בקריאה טרומית חוק בעייתי, אף שכל מערכת הביטחון מתנגדת לו ושרוב המערכת הפוליטית מבינה שנזקו עולה על תועלתו. אבל הבטיחו לליברמן, אז מה יעשו? יתפשרו. ממשלת פשרות אמרנו? אמרנו.

יש עוד דוגמאות. חוק ההמלצות, למשל. שר החינוך בנט, שרת המשפטים איילת שקד וגם חברים בסיעת כולנו של כחלון לא אהבו את חוק ההמלצות, ובכל זאת תמכו בו. למה? כי סיעת הליכוד לחצה. לבנט, לשקד וגם לכחלון אין עניין אמיתי לחלץ את נתניהו מחקירותיו במשטרה, אבל הם חיים בקואליציה ויש אילוצים ואין ברירה — אז מתפשרים. בנט ושקד מתפשרים? עובדה.

וזה ממשיך לחוק המרכולים, שעבר בממשלה רק כי נתניהו הבטיח לש"ס והעומד בראשה אריה דרעי שזה יעבור, אפילו שרוב סיעות הקואליציה ובראשן הליכוד מתנגדות לחוק. דרעי היה כה להוט להעביר את החוק השבוע בכנסת, שלא התבייש ללחוץ על ח"כ יהודה גליק להגיע להצבעה בימים שבהם הוא יושב שבעה על רעייתו. אז בינתיים העברת החוק בכנסת נדחתה, אבל הוא כנראה יעבור, כי אמרנו — זאת ממשלת פשרות.

שר הביטחון אביגדור ליברמן ושר האוצר משה כחלון. יצר ההישרדות של הקואליציה חזק יותר מכל דבר אחרצילום: אוליבייה פיטוסי

גם בחוק מיסוי בעלי שלוש דירות ומעלה היתה התנגדות של רוב סיעות הקואליציה, מהחרדים ועד שקד. גם נתניהו לא אהב את החוק. למרות מכשולים שהערימו עליו בקואליציה, הוא עבר. כי בממשלת הפשרה צריך להתפשר, אבל בצורה כל כך עקומה שבג"ץ פסל אותו משום שחוקק בהליך לא תקין. אבל העיקרון נשמר: מתפשרים גם על דברים שלא אוהבים, כי זאת ממשלת פשרות.

הפשרות האלה אינן משקפות בהכרח את אופיים של הפוליטיקאים הרלוונטים, אלא את המציאות והשיטה הפוליטית שמחייבת התנהלות פרקטית. אם מפלגה אחת תשים רגליים למפלגה שנייה, היא תחזיר לה בתורה בהמשך, וזה יתקע יוזמות וחוקים.

תאמרו בוודאי שפשרות הן בהחלט עניין מתבקש בחיים הפוליטיים, בהתחשב בהטרוגניות הישראלית שבה כל מפלגה מייצגת מגזר אחר. אפשר אפילו לשבח את עיקרון הייצוגיות, שמאפשר גם לקבוצות קטנות לקדם עניינים אף שהן מיעוט.

אלא שההתנהלות בשנה האחרונה משקפת כמה דברים מדאיגים יותר. ראשית, הפשרות שמושגות בממשלה מספקות תוצאות קיצוניות שמעוותות את רצון הבוחר. ההתנהלות היא של פשרה, אבל התוצאה היא קיצונית. יפה שליברמן מצליח להעביר חוק בעייתי עם ששת המנדטים שלו, אבל זה מעיד על כוח מופרז שהשיטה הפוליטית מעניקה לו. בקואליציה הזאת מתקיים שיווי משקל עקום.

כך גם לגבי הסיעות החרדיות, שמצליחות לקדם סדר יום הנוטל מהרשויות המקומיות את הסמכות לקבוע חוקי עזר לפתיחת עסקים בשבת, ומעביר אותם לידי שר הפנים. הרי רוב הציבור הישראלי בעד פתיחת עסקים בשבת, וממילא זה קורה יותר ברשויות בעלות אופי חילוני.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הפנים אריה דרעיצילום: אוליבייה פיטוסי

האסטרטגיה של נתניהו בבניית ממשלתו מבוססת על קואליציה של מגזרים — החרדים האשכנזים, החרדים המזרחים, הציונות הדתית, העולים מרוסיה וימין חברתי מתון שהלך עם כחלון — זהו מקור כוחו. הוא מעדיף את המודל הזה, שמושך את ממשלתו לקצוות בעוד הוא הסמכות שעושה סדר ומנסה למתן, על פני מודל מתון יותר בהשתתפות המחנה הציוני ויש עתיד, שבו הוא יצטייר כסמן הקיצוני והסרבן המדיני.

אבל התוצאה היא שמאחר שכל סיעה היא לשון מאזניים, הלשונות משיגות הישגים החורגים מכוחן האלקטורלי. כך הן מעוותות את רצון הבוחר וכופות על ישראל סדר יום קשה עורף: סגירת עסקים בשבת, עונש מוות למחבלים, חוקים שמחלישים את שומרי הסף — משטרה, בג"ץ ורגולטורים שונים, גירוש בכוח של מבקשי מקלט מאפריקה ועוד.

ממשלת הפשרות מגיעה בסופו של דבר להסכמות רק על דברים מוקצנים, שמרניים ולעתים חשוכים. אפשר לפטור את המצב בכך שזהו רצון הבוחר ויש לכבדו, אבל בחלק גדול מהחוקים הרצון אינו של הבוחר, אלא של הנבחר, ואפילו של נבחרים מועטים. השיטה הפוליטית מאפשרת למיעוט נבחר לקדם מדיניות שסותרת את דעת הרוב. זו אחת מהסתירות הפנימיות שקיימות בישראל בשפע: ממשלת פשרות שמספקת תוצאות קיצוניות.

אז על מה הפשרה? מדוע ח"כים ושרים בקואליציה מוכנים למכור עקרונות וערכים חשובים ולתמוך בחוקים שאינם מסכימים להם? מדוע אנחנו שומעים שוב ושוב אמירות כמו "אני לא אוהב את החוק אבל...", "מוטב שהחוק הזה לא היה בא אל העולם, אך..." מדוע ח"כים ושרים סותמים את האף ומצביעים בעד דברים שמנוגדים להשקפת עולמם ולאינטרס הציבורי?

יש לכך שלוש סיבות: הראשונה היא שיצר ההישרדות של הקואליציה חזק יותר מכל דבר אחר. השנייה היא שהדרך היחידה להגיע להישגים פוליטיים היא באמצעות דילים — תמוך בהצעתי הבעייתית ואתמוך בהצעתך המטורללת. הסיבה השלישית היא הצגת הדברים בשאלה — מה הוא אוסף הפשרות החביב הזה מול הפשרה הגדולה שישראל תצטרך לעשות בשלב כלשהו מול הפלסטינים? הפשרות הקטנות שנעשות כיום נועדו לבעוט אל העתיד את הפשרה הגדולה הזאת. בינתיים זה מצליח.

נ.ב

נתניהו מרבה לדבר בשנים האחרונות על חיזוק המשילות. הוא למוד קרבות עם שותפים קואליציוניים שלא איפשרו לו לממש מדיניות בארבע הממשלות שבראשן עמד, וייתכן גם שהוא משתמש בטיעון הזה כשאינו מצליח או לא רוצה לקדם דבר מה. הבחירה שלו בקדנציה הנוכחית בממשלה שמורכבת משש מפלגות היא בחירה מודעת במודל של כניעה למגזרים שמרכיבים אותה על פני מודל שמחזיר את קבוצות הלחץ לגודלן האמיתי.

מדוע עשה זאת? כי המשילות שהכי מעניינת אותו אינה נוגעת לחיי היום־יום בישראל, אלא לחיים עצמם. יוקר מחיה, פערים חברתיים, כפייה דתית, מתחים ושסעים בחברה מעניינים אותו בשנים האחרונות פחות מסוגיות ביטחוניות ומדיניות. הפרסונה הפוליטית שלו נשענת על מושגים כמו "ביטחון", "איראן" ו"מלחמה בטרור" יותר מאשר על סוגיות ארציות. אלה האזורים שבהם יש לו משילות מוחלטת על חברי הקואליציה. זאת הטריטוריה שלו. ובשבילה הוא מוכן לשלם בפשרות פוליטיות, שאת מחירן האמיתי משלם רוב הציבור הישראלי.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker