הקשר בין וואטסאפ, בדידות ו"סיינפלד" - ולמה סיגל נעים לא ישנה בלילה - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הקשר בין וואטסאפ, בדידות ו"סיינפלד" - ולמה סיגל נעים לא ישנה בלילה

"יש אסונות גדולים בעולם שאנחנו לא יכולים להשפיע עליהם. בדידות חברתית זה דבר שניתן לשנות, וזה עצוב במיוחד כשזה נמשך"

35תגובות
סיגל נעים
אייל טואג

סיגל נעים, המייסדת של "חברים - טיפול בקבוצה לילדים ונוער״, למה התעקשת שניפגש?

אני רוצה לספר לך על דבר באמת חשוב ואפילו הכנתי כאן משהו. זה ייקח רק שש דקות, כתבתי את זה בטיסה האחרונה שלי והקראתי את זה לבחור שישב לצדי. עזוב את המסך רגע, תהיה אתי.

אתך, רק שלצערי לא נוכל לפרסם את כל שש הדקות של הטקסט מהטיסה. את יכולה למקד אותו לכותרת?

אני לא ישנה בלילה כשאני חושבת על ילד שיושב עם הטלפון כמעט כל הפסקה, כשאני רואה בעיני רוחי נערה יוצאת לאט מהכיתה כי אף אחד לא מחכה לה בחוץ. קשה לי גם עם בחור בן 25 שמגיע לעבודה ומרגיש לבד. הוא רוצה קשר, אבל לא מצליח לו והוא סובל, ולכן הוא גם עושה דברים מטופשים.

מה אמר הבחור במטוס?

"למה לא הייתם קיימים כשהייתי בן 10". וזה באמת חבל. יש אסונות גדולים בעולם שאנחנו לא יכולים להשפיע עליהם. בדידות חברתית זה דבר שניתן לשנות, וזה עצוב במיוחד כשזה נמשך. בגלל זה הקמנו את "חברים". זאת משימת החיים שלי.

מה זה בעצם "חברים"?

טיפול פסיכולוגי בקבוצה לבני נוער וילדים, שהמכנה המשותף הוא רצונם לשפר את מצבם החברתי. אם לבת שלך לא טוב בכיתה, קשה לך לעזור. אפשר לבקש עזרה מהמורה, או לנסות טיפול פרטני, אבל זה ייקח מיליון שנה כי לוקח זמן לשתף, להבין ולשנות. הקבוצה מביאה את המציאות לחדר.

ילדים לומדים עם אייפד
רויטרס

יש שאומרים "טוב לי להיות לבד". ואגב בעיתון אי אפשר להראות הבעות. צריך להגיד.

אף אחד לא רוצה להיות לבד. הביטוי "זאב בודד" הוא נורא, כאילו יש קסם בלהיות לבד. נכון שלא כולם זקוקים לחברים באותה מידה, אבל כולם זקוקים לחברות ואהבה, כולם רוצים שמישהו יאהב אותם וכולם רוצים לאהוב. למה הסדרה "חברים" כל כך הצליחה? למה "סיינפלד" הצליחה? גם בעולם הפרסום מראים חבורות שעושות צחוקים, כדי למכור כל דבר.

זה הכל דימויים של חיים, של חבר'ה, של מגניבות.

ברור, אבל זה מה שכולנו כמהים אליו.

יש כאלה שלא מתחברים ל"סיינפלד". אולי הם לא זקוקים לחברה?

אולי לא ניסחתי את זה טוב. אדם מאושר יותר כשיש לו קשרים חברתיים טובים במידה שמתאימה לאישיות שלו. לדבר ליד מכונת הקפה בעבודה על הסדרה שראיתי אתמול זה מעביר לי את יום העבודה, אבל זה לא גורם לי להבין מה האדם שמולי מרגיש, ולא מאפשר לחצות את הסף של התגברות על הבדידות. להרבה אנשים אין בעיה לנהל שיחה של ארבע שעות על "מלחמת הכוכבים" או על לק לציפורניים.

אני הייתי מדבר על אוכל.

אז נדבר על שבעה נושאים שונים, אבל בסוף ניפרד ואף אחד לא ירגיש כלום כלפי השני. ככל שהעולם יותר מנומס ואנשים מהנהנים, יש יותר על פני השטח - אבל בסוף כשמגיע החופש הגדול אני יושבת לבד בבית וצופה בסדרות ברצף.

שזה גם נחמד.

נחמד חלק מהזמן, אבל עוד יותר כיף עם חבר. אני מאוד מכירה בערכו של הלבד, יש בו קסם.

את עצמך חברותית במיוחד?

דווקא לא. הזמנתי את הפסיכולוגים שלנו לביקור במוזיאון להיום לפני הצהריים, ואולי לא אגיע לאירוע בגלל הראיון הזה. אני מנהלת, אני אמורה להיות שם, ובסתר לבי אני קצת מקווה שזה לא יקרה.

ספרי בכמה מלים על עצמך.

נולדתי בבאר שבע בבית דתי, אנחנו שישה ילדים, לאמא שלי יש 38 נכדים. בכיתה י"א עזבתי את התיכון לבנות, כדי ללמוד במקיף א' מתמטיקה ופיזיקה, אחרי הצבא הלכתי ללמוד משפטים.

אייל טואג

היית עורכת דין?

עבדתי בזה 20 דקות והבנתי שזה לא יקרה. בהמשך עבדתי בהוצאת "ידיעות אחרונות" ובזכיינית ערוץ 2 לשעבר רשת, אחר כך ניהלתי חברה של שירותי ערך מוסף לסלולר במזרח אירופה. אחרי שנתיים, כשהיא נמכרה, קיבלתי בונוס קטן ופתחתי חברת ייעוץ. התגלגלתי מדבר לדבר ולבסוף הבאתי לישראל את EDF EN, חברת האנרגיות המתחדשות של חברת החשמל הצרפתית. פיתחנו כאן תחנות כוח סולריות גדולות. לפני ארבע שנים, כשהרכב הבעלות בחברה הצרפתית השתנה, מכרתי להם את החברה שלי.

כמה כסף עשית?

לא כותבים דבר כזה בעיתון. מספיק כסף בתפישה שלי לגבי הקשר בין אושר לכסף. אני רגועה.

אז מה שונה ב"חברים"?

האפשרות להצטרף לקבוצה מתאימה גם בגיל 9 וגם בגיל 20, כמעט מיד, ולשפר את המצב החברתי, שמוביל לשיפור המצב הנפשי.

קצת מוזר שלא קיים שירות ציבורי כזה.

גם אני לא האמנתי שאין טיפול קבוצתי מסודר לכלל האוכלוסיה, בסוף הבנתי למה.

למה?

כי נדרשת השקעה גדולה ותשתית שתעמוד ותחכה. אם אני רוצה שיהיה מענה לילד בן 16, לא עוזר לי שיש ילד בן 11 שממתין לקבוצה, אני צריכה שבעה ילדים בני אותו גיל שכולם יכולים להגיע נניח ביום שני ב-19:00. זה מערך שמחייב שיהיה מקום יפה, פסיכולוגים מעולים, שכולם יעמדו ויחכו שיבואו הילדים. זאת הפקה שלפסיכולוגים קשה להרים.

את לא פסיכולוגית.

במקסימום אני יכולה לטפל בחתול אם הוא לא זקוק לשום דבר מיוחד.

אז מה עשית?

פניתי לד״ר אלון וסרמן, שהוא פסיכולוג נפלא וגם חבר. אמרתי לו - בוא תעזור לי למצוא מנהל מקצועי. בסוף התברר לו שהוא צריך לעשות את זה בעצמו. לקח לו כמעט שנה לסגור את הקליניקה, לכתוב את המודל הטיפולי, 70 עמודים בכתב צפוף, ולהקים אתי את המקום. היום יש ב"חברים" 15 פסיכולוגים, אנחנו מקבלים הכרה להתמחות בפסיכולוגיה קלינית, יש מדריכים קליניים לצוות ויש 21 קבוצות של ילדים עד גיל 22. 150 ילדים בסך הכל.

ילדים רגילים?

רגילים, ילדים שלנו.

למה ילדים באים אליכם?

אלף סיבות. הנה רשימה לא ממצה: ביישנות, דומיננטיות, הפרעת קשב וריכוז, קושי בוויסות חושי, מחוננות, מראה יוצא דופן לחיוב או לשלילה, פרידה של ההורים, מעבר בית ספר, לידה של אח, ילד יחיד, טרגדיה משפחתית, כיתה בעייתית, התלבטות לגבי נטייה מינית, ילדים למשפחות חד־הוריות. בטח יש עוד חמישה דברים שאחשוב עליהם אחרי הראיון.

מה הקשר בין הפרעת קשב לעניינים חברתיים?

אותו קשר שיש בין הפרעת קשב ללימודי מתמטיקה או תנ״ך. בניית קשרים חברתיים דורשת הבנה של סיטואציות מורכבות. אם יש ניתוקים בקשב או קושי לעקוב אחרי כמה דברים במקביל, יש פתח לאי־הבנה. זאת דרך בטוחה להיעלב כשלא היתה כוונה לפגוע, לומר דברים לא מותאמים ובכלל לפרש את המציאות, עם חורים. למשל, כשיש להם ציפייה שכמו אחרים יוכלו גם להיות בטלפון ולעשות לייק באינסטגרם וגם להיות עם ארבעה חברים - זה מתסכל שזה לא מצליח.

הילדים שמגיעים הם בדרך כלל כאלה שרע להם?

ברור שצריך להגיע אחרי חרם של חמש שנים, אבל עדיף שיבואו קודם. אני לא רוצה שיגיעו כשהם ממש סובלים, אני רוצה שהם יגיעו כשההורים מבינים שהם חשים אי־נוחות. מעטים ההורים שיתקשרו ויאמרו ״הילד שלי דחוי״, גם מפני שזאת מחשבה בלתי נסבלת וגם מפני שברוב המקרים זה לא תיאור מדויק של המציאות. רבים כן מקיימים קשרים חברתיים, אבל כאשר הם רוצים להתקרב באמת ולייצר חברות משמעותית, לטווח ארוך, הם נכשלים. משהו במעבר בין סבבה בחבר'ה לחברות אמת נתקע.

משרדי טוויטר
ענבל אורפז

איך הורים צריכים להבין שהילד שלהם צריך עזרה?

כשאתה מבין שהילד לא קורא את הסיטואציה. כששלוש פעמים בשבוע הוא בא הביתה ומספר בעצב על תקרית חברתית מבאסת.

ההורים קולטים מספיק נכון את קשיי הילדים?

יש הורים שאומרים "הילד שלי רודף צדק", שזו דרך מכובסת להגיד שהילד נוקשה והוא לא מסוגל להפגין גמישות רגשית בסיטואציה חברתית.

כלומר, בעיני הילדים קצת חפרן.

חלק מהם נתפשים כמעצבנים. למשל, במחנה שהם יצאו אליו היה אסור שהבנים והבנות יהיו יחד בחדרים בערב. כמובן שלהיות מגניב זה לעבור בלילה בין החדרים. היה ילד שהלשין שיש בנות בחדר שלהם והתחיל סיפור שלם. אם הוא היה בקבוצה שלנו, הוא היה מבין שלא טוב לו להיות זה שמספר למדריך. היו מלמדים אותו שבע דרכים אחרות לא לדפוק את עצמו מבחינה חברתית.

אבל זאת האמת שלו. למה שיוותר עליה?

אני ממש לא רוצה שאנשים יבטלו את עצמם, את מחשבותיהם ואת אישיותם, אבל אני רוצה שהם ילמדו באיזה מקום שווה להפגין גמישות ומתי לצאת נגד. יש המון ילדים מוכשרים ומחוננים, אבל לפעמים יחד עם זה באה נוקשות, והנוקשות גורמת להפסיד הזדמנויות לקשר טוב. כמובן, הנוקשות היא חלק מהם, אין כוונה שיאבדו את הייחודיות שלהם. אגב חלק מאלה שמגיעים אלינו הם דווקא ילדים מרצים, שמוותרים על האני שלהם.

טיפול בקבוצה יכול להתאים לכל ילד?

כל ילד יכול להרוויח מקבוצה, זה יכול לעורר מודעות ולשפר יכולות, אבל לא כל אחד זקוק לה. מדובר בטיפול פסיכולוגי ולכן אם אין קושי, אין סיבה להשקיע את המאמץ הרגשי והטכני הכרוכים בזה.

תני עוד דוגמה.

אמא שמתקשרת ואומרת: "לילדה שלי רע כי היא יפה וכולם מקנאים בה".

נשמע שזו לא בדיוק הסיבה.

בוודאי שלא. נכון שהיא מושכת תשומת לב, אבל אם היא היתה לומדת להבין איך היא מביאה את עצמה לתוך הקשר, היא היתה מרוויחה מהיופי הזה.

ילדים הם גם קצת רעים?

טוב ורע הם מושגים שממוקמים על סקאלה. יש בעולם טוב או רע מוחלט? באופן גורף ילדים הם לא רעים. נכון שילדים שפגעו בהם עלולים לפתח התנהגות שפוגעת באחרים. התפקיד של הפסיכולוגים בקבוצה הוא לראות מבעד לשכבות של ההתנהגות הגלויה את הרגשות שמניעים את הילד. אני רוצה להקריא לך SMS שקיבלתי אתמול מפסיכולוגית שלנו.

אוקיי.

"היתה לי שיחה עכשיו עם אמא של א'. היא אמרה שהצלנו לה את הילד. שהוא ילד מאושר, בית הספר בשוק ממה שיוצא ממנו, הוא מצטיין בלימודים, הוא פורח חברתית, היא רואה ילד שמח כמו שמעולם לא ראתה. הוא לא מוכן להפסיד שום מפגש עם חברים. היא לא הפסיקה להגיד שזה שינה להם את החייים ושא' מגלה את עצמו מחדש, וזה ילד אחר שהיא קיבלה במתנה".

משמח. אבל בטח יש ילדים שבכלל לא רוצים לבוא.

יש שונות, בהתאם לגיל. אצל ילדים קטנים אנחנו מעבירים שוב ושוב את המסר שמדובר בהחלטה הורית ולא של הילד. פעם חברה בת 32 סיפרה לי שהיא כועסת על ההורים שלה, שהתייעצו אתה וקיבלו את דעתה בשאלה של יישור שיניים. אם לצטט אותה: ״מי שואל ילדה בת 12 אם ליישר שיניים?״.

נשמע לי שהיא צודקת.

היום השיניים שלה עקומות, ואף שיש לה חיים מקסימים, עם חברים, קריירה ומשפחה, היא מצטערת שהחלטה שתוצאותיה ניכרות בטווח הארוך ולה כילדה לא היתה אפשרות אמיתית להבין את השלכותיה, הונחה לפיתחה. אצל בני נוער וצעירים, המוטיווציה צריכה לבוא מהם. אף על פי שבטיפול בקבוצה מרוויחים כל הזמן, גם אם אתה רק זבוב על הקיר, מרוויחים הרבה יותר אם מתמסרים לזה. אם מוכנים לומר האחריות על החיים שלי היא אצלי ובמקום להתלונן על המורה, הילדים, ההורים ומזג האוויר, אני אחולל שינוי. הסיבות שבגללן לילד או לנער קשה להגיע הן הסיבות שבגללן הם צריכים להיות פה.

בני נוער בחופש הגדול
גיל אליהו

לרוב הילדים המפגשים האלה הם סוג של כיף?

חלק מהמשתתפים יוצאים מאושרים כמעט מכל פגישה. הקבוצה מהווה עבורם חוויה חברתית משמעותית ומספקת. עבור אחרים מדובר בטיפוס במעלה ההר, ורק מדי פעם יש מישור זמני או אפילו ירידה מרעננת. אנחנו משתדלים לעצור יחד אתם מדי פעם, להתבונן על הנוף, לראות את כברת הדרך שהם כבר עלו ולטעת בהם כוחות לקראת המשך הטיפוס. בסך הכל מדובר בחוויה חברתית חיובית עבור הרוב המכריע של הילדים, אבל זה לא חוג. המטפלים מנסים להפגיש כל אחד עם הקושי שלו במינון שיאפשר הכרה בו ועבודה על שינוי, אבל לא ייצור רמת תסכול בלתי ניתנת להכלה.

כמה זמן הם אצלכם?

ההתחייבות היא למינימום של 18 שבועות וארבעה מפגשים אישיים עם ההורים. הרוב ממשיכים עוד 18 שבועות. חלק מגיעים ל-54 שבועות ומעטים, לאו דווקא בצדק, נשארים יותר.

ואיך נראית הפרידה?

אנחנו שואפים שכולם ייפרדו בשלב שבו יש להם יותר חברים מחוץ ל״חברים״. לצערנו, לא תמיד זה מצליח. יש הורים שמתקשים לתמוך לכל אורך הדרך. יש ילדים והורים שמתוסכלים מכך שכדי לחולל שינוי אמיתי אין די בהוקוס פוקוס ושדרושה עבודה קשה. יש פרידות מרגשות, עם חיבוקים, נשיקות ואמירות נוגעות ללב. אנחנו רוצים שכך יהיו כל הפרידות.

בואי נדבר על כסף.

מפגש היכרות אישי של הפסיכולוג עם הילד וההורים עולה 400 שקל, ואז משתלבים באחת מ-21 הקבוצות, וזה עולה 300 שקל לפגישה.

זה ביזנס בשבילך?

מה פתאום, זו עמותה של אישה אחת. אם יש רווח כלשהו הוא מושקע בצוות ובשיפור של המודל הטיפולי. אני לא לוקחת כסף הביתה. כעיקרון.

גם לא משכורת?

לא, אני מזרימה כסף כל חודש. אני מקווה שאפסיק להזרים מתישהו, עד היום השקעתי מאות אלפי שקלים. זה אף פעם לא יהיה כלכלי.

אז ממה את חיה?

מהכסף של מכירת החברה שלי. כרגע אני לא חושבת קדימה, אני מסתדרת עם הכסף שיש לי. חשוב לי שהמקום יצליח ולשלם משכורות ראויות לפסיכולוגים, זה עם שחי ממשכורות לא מספיק טובות.

קיבלת תרומות?

אפילו לא אגורה. לא ממש ניסיתי עד כה. אני חושבת שיש מספיק הורים שיכולים לשלם, ובערבות הדדית יכולים להחזיק גם את מי שלא יכול לשלם.

כי יש כאלה שלא משלמים?

היה אצלנו ילד שאמו מתה כשהיה צעיר מאוד, הוא גר בפנימייה ולא עניין את אבא שלו. הוא הגיע למפגש היכרות לבד. זה היה מכמיר לב. אחרי הפגישה הוא נכנס למטבח ואמר שהוא רעב. הכנתי לו כריך עם משהו שהיה במקרר וישבתי לאכול אתו. הוא היה חמוד ונהדר ושובה לב. ברור שהוא לא ישלם כי הוא לא יכול. חבל שבדרך כלל אוכלוסיות לא משלמות לא כל כך מתמידות.

לאן את רוצה להגיע בסוף?

אם נצליח לפתוח עשרה סניפים ואלפי ילדים בכל הארץ יוכלו להרוויח מטיפול כזה, אהיה המאושרת באדם. שאף ילד לא יישב לבד בהפסקה. כשאתה שונה, יש לך מאסטר בהתמודדות. מגיעים אלינו ילדים בני 15, 16, 17, שנושאים אתם שונות שנים רבות. זה יכול להיות חיובי - רקדן מחונן, מוזיקאי, מישהו עם תחום עניין שעסוק המון בזה, ותחומי העניין של האחרים לא מעניינים אותו. הוא רוצה לנגן על כינור ולא לשחק כדורגל. זה לא שלילי אבל זה מייצר מורכבות חברתית.

שהם מתקשים להתנהל בה.

חלק מהם יודעים להתנהל בתוך המורכבות הזאת ולרכוש חברים, אף על פי שהם מעדיפים לקרוא ספר בהפסקה, אבל חלק מקבלים תגובה שלילית ומפתחים מנגנוני הגנה שאולי היו יעילים בכיתה ג'. הבעיה היא שהם גוררים אותם לכיתה ט'. אנחנו גורמים להם להבין מה הם סוחבים אתם ולמה זה כבר לא שימושי. לצד זה צריך שיהיו מסוגלים להתגמש ולכבד גם ילדים שונים מהם - שהם למעשה הרוב.

הילדים משתפים בדברים אישיים?

הדור הצעיר יחסית יותר משתף. חרדת הפרטיות שלהם נמוכה יותר, וגם זה חלק מהעניין, אתה לומד מה באמת נכון לשתף. לפעמים הם משתפים יותר מדי, ואז זה פוגע.

גם בקבוצות הוואטסאפ.

העובדה שחלק מהחיים שלהם מאחורי מסך וחוסר היכולת לראות את הבעת הפנים של הצד השני גורמת לילדים עם קשיים חברתיים לשלוח דברים לא מותאמים.

כל עניין החרמות בטח נוכח בפגישות.

ברור. אפילו בקבוצות הוואטסאפ ב״חברים״, אף על פי שהמטפלים אף פעם לא ייתנו לדברים להידרדר עד כדי חרם. אני זוכרת מישהי שכתבה לאחד הילדים ״אתה מעצבן. איך מישהו יכול להיות חבר שלך? כל הזמן אתה אומר בכוונה דברים שאי אפשר להבין״. אלה אותן פגיעות שהילדים נפגעים מהם כשהם בצבא, בחוג או בכיתה. תפקיד הקבוצה הוא לשכפל את המציאות החברתית של המשתתפים, אבל גם להבין מדוע הפגיעות קורות ולמצוא חלופות לקשר בריא. אצל מבוגרים שגדלו בלי טלפונים ההבנה טובה יותר לגבי איך זה נראה מהצד השני, יכולת פענוח ההרגשה של האחר אצל הצעירים היא נמוכה יותר. זה חלק מהיתרון של קבוצה, בניגוד לטיפול פרטני.

כלומר?

אם זרקת עלי כדור, ואני חושבת שזרקת כדי לפגוע בי ואתה בעצם זרקת כדי שאני אתפוס, יש הבדל בהבנת הסיטואציה. בקבוצה לא יחקרו מה קרה לי בגיל שנתיים כדי להבין למה חשבתי ככה, אלא יפעילו את החדר כדי שנבין מה כל אחד מהמשתתפים הרגיש. ילד שחשב שצוחקים עליו ורואה שוב ושוב שצוחקים אתו ולא עליו, חוויית הערך העצמי והביטחון העצמי שלו תשתנה בלי לדבר על העבר. וכשבכיתה יבחרו צוותים הוא לא יחשוב שנבחר שלישי מפני שלא רצו אותו, אלא שפשוט ככה יצא וזה לא נגדו. תשמע עוד סיפור למה קבוצה זה מקסים?

שומע.

יש אצלנו חייל בן 19, מצחיק וחמוד וחכם - אבל ביישן. בסביבה שבה גדל אהבו וקיבלו אותו. הבעיה שכשהוא התגייס הוא נהפך פתאום לשקוף וגם בצבא לאף אחד לא היה אינטרס לעזור לו. המזל הוא שהיתה לו ולהוריו מודעות והם אמרו - בואו נבין איך "צובעים אותו בצבע". בתוך הקבוצה עזרו לו להבין מה בהתנהלות שלו גרם לזה.

תארי איך מתחיל מפגש.

כל פגישה מתחילה בסבב "מה נשמע״, שבו לכל אחד יש הזדמנות לשתף במשהו שקרה בשבוע החולף, להעלות סוגיה מטרידה או סתם לתאר הרגשה רגעית. זה גם המקום להתחיל לראות כיצד כל אחד מתייחס לאחר: אם אני מספרת דברים מותאמים לקבוצה, אם אני מתעניינת בדברי האחר, אם ההתייחסות שלי לאחר היא מתוך הבנת מצבו ואמפתיה כלפיו או רק מתוך ההרגשה שלי.

מה הם מספרים?

יש ילדים שבאופן עקבי יביאו משהו מאוד מינורי שלא מייצר תשומת לב. זה לא שהם לא רוצים שיתייחסו אליהם. במשך הזמן הם לומדים בקבוצה שבאמירה נטולת משמעות הם מאבדים את הסיכוי לקשר משמעותי. היה ילד שאמו התקשרה ואמרה שלא בטוח שהוא יבוא באותו ערב כי הכלב שלו, שהוא מאוד אהב, מת. בסוף הוא הגיע, ראו שהוא עצוב, אבל בפתיחה הוא לא דיבר על זה. הוא לא היה מסוגל להגיד את זה. אלון חיכה לרבע השעה האחרונה ואז העלה את הנושא. אז זה לא היה עיבוד של האבל כמו בטיפול פרטני, אבל כן היתה שיחה חשובה. היתה ילדה שעשתה מזה צחוק וזה פגע בילד שכלבו האהוב מת, וזו גם עבודה איך מסוגלים להקשיב ולפגוש כאב של אחרים.

הסיפורים האלה מעלים דמעות.

ואני משתדלת לא לספר לך את הדברים הכי עצובים.

אז בואי נסיים עם קצת פחות עצב.

היה אצלנו ילד הכי חמוד בעולם, בכיתה י"א. הוא ביקש בקבוצת הוואטסאפ של הקבוצה שייתנו לו עצות איך להתחיל עם ילדה שהוא אוהב. ומכיוון שהם מכירים אותו ואת הביישנות שלו, חברי הקבוצה נתנו לו עצות טובות, לא מה שהוא לא מסוגל לעשות. הוא היה מדווח בקבוצה מה קורה עד שהרגיש ביטחון. הם כבר שנה ביחד ואנחנו שמחים אתו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#