תרופה ב-5,000 דולר בחודש: כך הקפיצה טבע את מחיר הקופקסון פי 7

האם העלאת מחיר ב-600% לתרופה מצילת חיים עם שוק אדיר של מיליארדי דולרים בשנה היא שחיתות? ומי המושחת בטבע? המנהלים, הדירקטורים, הרגולטורים או השיטה?

גיא רולניק
גיא רולניק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הפגנה נגד השחיתות השלטונית. תל אביב
הפגנה נגד השחיתות השלטונית. תל אביבצילום: תומר אפלבאום

הערב שוב ייצאו ישראלים להפגין נגד "השחיתות", בין אם בשדרות רוטשילד בתל אביב, בין אם בחיפה, בין אם בכיכר ציון בירושלים ובין אם במקומות אחרים.

כן, הם כולם כועסים על "השחיתות", עוקבים אחרי הדיווחים בעיתונים על התקדמות תיקי 1000, 2000, 3000, החקירה של ח"כ דוד ביטן (הליכוד), החוקים הפרסונליים ועוד. אבל סיכוי נמוך ש"השחיתות" היא־היא דלק הבעירה שמוציא אותם שוב ושוב לרחובות העיר בלילות. בסופו של יום, הרוב המכריע של המפגינים רוצה לבטא את סלידתו מההתנהלות הפסולה של ראש הממשלה בנימין נתניהו - ומה שהוא מסמל עבורו.

פסיכולוגים פוליטיים וחוקרי מדע המדינה גילו כבר מזמן שרמת העניין והידע שיכולים לגלות אזרחים בעניינים ציבוריים, פוליטיים ומופשטים נמוכה עד אפסית. העניין שציבור מגלה בפוליטיקה לא מונע בדרך כלל מרצון לחפש את האמת או לשנות את המציאות לטובת כלל הציבור - אלא בעיקר מהזדהות עם שבט, קבוצה או תרבות מסוימת, או מאינטרס עצמי בלבד.

כאשר מדובר בפוליטיקה - רוב הקוראים והצופים בחדשות לא מחפשים מידע חדש כדי להבין טוב יותר את המציאות. הם בעיקר מחפשים חיזוק לדעותיהם הקדומות. הם דומים לאוהדים שרופים של קבוצת כדורגל או כדורסל: אין שם מידע חדש, ואין מצב טבע שיגרום להם להעביר את תמיכתם לקבוצה אחרת, בוודאי לא ליריבה העיקרית של קבוצתם.

>> האם צריך להלאים את טבע? | גיא רולניק 

רבים מהאנשים שמעוניינים בסילוקו של נתניהו נדהמים שוב ושוב מכך שהמחנה השני, לשיטתם "עיוור" לחלוטין לשחיתויות, לכישלונות של נתניהו ולמסעו האלים לריסוק המוסדות הדמוקרטיים, כמו הפרקליטות והמשטרה. העיוורון שלהם עצמם לא שונה מהותית: גם להם יש עניין מועט בהתעמקות בשחיתויות, בכישלונות או בהנחות היסוד וה"אקסיומות" של המחנה שלהם.

האם התופעות האלה הן קבועות וסופיות? לא בהכרח. ראשית, יש מצביעים שכן מחליפים מפלגות ומחנות לאורך שנים מסיבות שונות. הדבר שיותר חשוב, ואת זאת השורות הבאות מבקשות להרחיב, קיימת אפשרות לשינוי בתרבות ובנורמות. לגופו של עניין, בהחלט אפשר להפוך את המאבק בשחיתות ולמען יושרה לסוגיות וערכים שמכוננים והופכים לחלק מרכזי בזהות ובתפישת העולם של אנשים רבים. כן, אפילו יותר מהשתייכותם למחנה פוליטי מסוים, ממש כמו שחירות הפכה לערך כזה, בלי קשר לעמדה מדינית ספציפית.

מחאת עובדי טבע בירושליםצילום: אוליבייה פיטוסי

אלא שהאתגר כאן גדול יותר מכפי שנדמה. המושגים שחיתות או יושרה מורכבים הרבה יותר ממה שאנחנו נותנים לרוב את הדעת, בעיקר בכלכלות שוק דמוקרטיות בעידן הגלובלי, שבהן יש לגיטימציה לקדם את האינטרס הפרטי, שכן הן מבוססות על האמונה שלפיה אנוכיות יכולה לקדם את טובת הכלל גם בלי שהפרט עצמו חושב על טובתם של אחרים, אלא אך ורק על טובת עצמו. הן גם מבוססות על ההנחה שכל מה שממשלות צריכות לעשות הוא לדאוג ליצירת סדר שבו פרטים ינהגו לקידום טובתם הפרטית. קריסתה של טבע ופיטורי אלפים מעובדיה הם מקרה מבחן טוב לדיון מעניין במושג השחיתות המורכב בכלכלת שוק מעורבת וגלובלית. נתחיל עם הנרטיב המקובל שעלה בשבועיים האחרונים מהעיתונות והמערכת הפוליטית.

המנהלים: הנהלת טבע, שבמשך שנים היתה סמל להצלחה ישראלית, נהפכה בן לילה לסמל של כישלון, אטימות ושחיתות. המשקיעים, העיתונאים, העובדים והפוליטיקאים מציגים כעת משוואה פשוטה: המנהלים של טבע נטלו בעשור האחרון משכורות של מאות מיליוני דולרים בשכר ובאופציות - אבל עם עזיבתו של המנכ"ל ארז ויגודמן ומינויו של קאר שולץ במקומו לתפקיד, התברר שהנהלת החברה לא נערכה ליום שבו תיפתח תחרות משמעותית לתרופה האינובטיבית של החברה - הקופקסון, שהיתה אחראית ל-40%–50% מהרווחים של החברה. כמה חודשים לפני התפטרות ויגודמן החלה להתבסס ההבנה שהרכישה הענקית של אקטוויס ג'נריקס תמורת 40.5 מיליארד דולר שביצעה טבע בהון זר, עם הלוואות של 30 מיליארד דולר - נעשתה במחיר מנופח המסכן את החברה.

מי ישלם את המחיר על כך? בשלב הראשון, בעלי המניות, שראו את המניה נחתכת ב-70% מהשיא וחוזרת למחיר הריאלי (מנוכה אינפלציה) של לפני 20 שנה, ומיד לאחר מכן אלפי עובדים שיפוטרו ומאות ספקים שיאבדו לקוח חשוב. כמובן שחלק מהמנהלים המעורבים בכישלון יפוטרו - אבל מצבם טוב בהרבה, משום שהם משכו מהחברה מיליוני דולרים לפני שהם ילכו הביתה.

המשוואה הזאת של מנהלים שמתעשרים - ובעלי מניות ועובדים שמתרוששים או מאבדים את מקום עבודתם - נתפשת אצל חלק מהאנשים כשחיתות, אבל אצל רבים היא נראית טבעית. כך עובד עולם העסקים בכלכלת שוק. לכאורה, השאלה אם מדובר בשחיתות או בהתנהלות עסקית מקובלת תלויה במידתיות: יחס מסוים בין הצלחת המנהלים, העובדים ובעלי המניות. בהמשך אנחנו עשויים לראות שזה לא בדיוק המצב.

הדירקטוריון: דירקטוריון טבע, כמו רוב הדירקטוריונים של החברות הגדולות במשק, לא עניין את הציבור והפוליטיקאים, למעט במקרים ספורים וקצרים, כשהיו בו מאבקי שליטה וכוח סביב החלפות מנהלים. על אף שדירקטוריונים של חברות ענק מפקחים על עשרות או מאות מיליארדים ואלפי עובדים - הם בדרך כלל קופסה אטומה עבור הציבור. איש אינו יודע באמת מה קורה בדירקטוריון, מה מערכת היחסים בין הדירקטורים לבין ההנהלה ובינם לבין עצמם, ומהם השיקולים שמנחים אותם. רק כאשר חברות קורסות או נקלעות למשבר, מידע יוצא החוצה, וברוב המקרים מתברר שהדירקטוריון היה אדיש, בור ושבוי בידי ההנהלה, או עסוק רק בהטבות האישיות שלו. ככל שלומדים לעומק יותר ויותר דירקטוריונים ואת התמריצים שלהם - כך הציפייה מהמוסד הזה יורדת, ותרומתו להגנה על בעלי העניין בחברה נראית יותר ויותר מפוקפקת.

עד לפני כמה חודשים חברוּת בדירקטוריון של חברה כמו טבע היתה אחד הג׳ובים הנכספים במגזר העסקי: שכר גבוה של 40–50 אלף שקל לישיבה חודשית של כמה שעות, יוקרה רבה במגזר העסקי ותוספת נאה לקורות החיים - מה שיסייע לקבלת ג׳ובים, כבוד וכספים נוספים.

השבוע, כאשר קבוצה של כמה עשרות מעובדי טבע החלה לנדוד בין בתי המידות של הדירקטורים בחברה ולהשמיע להם ולשכניהם באמצעות מגפונים את דעתם על תפקוד דירקטוריון טבע, המשרה הזאת נראתה לראשונה קצת פחות אטרקטיבית. אבל זהו מקרה מיוחד. כדי שדירקטורים יובכו בדרך כזאת צריכים להתקיים שלושה דברים, שלעתים נדירות מתרחשים ביחד: חברה גדולה עם עניין ציבורי; כישלון אדיר שקל לייחס אותו להנהלה או למפקחים עליה; וקיומה של קבוצה קטנה עם יכולת התארגנות שנפגעת מהקריסה - במקרה הזה עובדים. כמובן שגם זה זמני. העניין התקשורתי בטבע עלול להתפוגג במהירות, ומאזן הכדאיות בדירקטוריון יחזור לשיווי המשקל הרגיל: 50 אלף שקל לישיבה ופוליסת ביטוח דירקטורים, שנותנת כיסוי כמעט בכל המקרים, פרט לרשלנות ברורה או ניגוד עניינים שניתן להוכיחו, ומגנה עליהם כמעט הרמטית מכל תביעה במקרה של כישלון.

האם דירקטוריון טבע מושחת? מבחינה משפטית, הסיכוי לכך קלוש. כדי שהדירקטוריון יוגדר על ידי בית משפט כמושחת, צריך להוכיח שהוא פעל בניגוד עניין ברור או ברשלנות יוצאת דופן. לעתים נדירות מוכנים בתי משפט להצביע על כישלונות ניהוליים כתוצאה של ניגוד עניינים או רשלנות יוצאת דופן. דוקטרינת "שיקול הדעת העסקי" מגנה על הדירקטורים בדרך כלל בצורה הרמטית, אלא אם נתפסו גונבים מהקופה או מסתירים ניגודי עניינים ברורים.

מנגד, אפשר לטעון שחוסר הסימטריה - ההטבות האדירות לדירקטוריון והציפיות שיפקח על המנהלים, ומולם הכישלון הניהולי הקולוסאלי - הם שחיתות. אבל אם נתעמק בסיטואציה, נגלה שבמהלך עסקים רגיל, כאשר אין פיטורי ענק או ירידה דרמטית במחיר המניה, דירקטורים יכולים להתרשל, לשרוף מיליארדים עם תשומת לב ציבורית אפסית וממילא מבלי שאיש יאשים אותם בשחיתות. בסופו של דבר, אם יש כאן שחיתות, היא כנראה לא משפטית, אלא ציבורית ומוסרית.

הרגולטורים: לפני ארבע שנים פירסם מבקר המדינה דו"ח חמור על הטבות המס שקיבלה טבע. בין השאר, הוא קבע שההטבות ניתנו ללא כל קריטריונים ברורים של כדאיות כלכלית, ושכנראה לא היתה כדאיות כלכלית בהטבות האלה. הכלכלן הראשי במשרד האוצר התריע כי הטבות המס של טבע גדלו במהירות בשנים האחרונות ללא כדאיות כלכלית. אחרים טענו כי מדובר ברשלנות - המדינה בחרה להעניק לטבע מסלול של פטור ממס ולא מסלול מענקים כדי להימנע מלקיחת סיכונים.

הפגנה נגד השחיתות השלטונית. תל אביבצילום: תומר אפלבאום

ואולם עד שמניית טבע לא קרסה ב-70% והחברה הודיעה על פיטורים של אלפי עובדים - הדיון בהטבות המס של טבע התנהל רק בעיתונות הכלכלית מדי כמה חודשים.

השבוע השתנו כללי המשחק: הפוליטיקאים התחרו ביניהם מי ינאץ יותר את הרגולטורים שקבעו את משטר המס של טבע בעשור האחרון, והזרקור הציבורי הופנה לאוסקר אבו ראזק - הדמות הדומיננטית במס הכנסה, שהובילה את הפטורים ממס לטבע. ראזק עזב את מס הכנסה והלך "לעשות לביתו" - הצטרף כשותף למשרד PWC, משרד רואי החשבון של טבע.

האם בכך ראזק עבר על החוק? כמובן שלא. הפקידים במשרדי האוצר והכלכלה לדורותיהם יעמדו עכשיו לדין? כמובן שלא (אלא אם יתגלה משהו שאנחנו לא יודעים). הם הפעילו שיקול דעת בכל נקודת זמן ואלה ההחלטות שהם קיבלו. במשא ומתן בין טבע לבין המדינה - טבע ניצחה. מדוע טבע וחברות ענק אחרות בדרך כלל מנצחות? משום שלמנהלים וליועצים שלהן יש אינטרס כלכלי אישי אדיר לנצח - ואילו בצד השני יש ציבור רחב ומפוזר, שמיוצג על ידי פקידים ורגולטורים שהאינטרס שלהם מועט במקרה הטוב או מעוות במקרה הגרוע. למשל, המקרה שבו הם חושבים על הג׳וב הבא שלהם.

הפוליטיקאים: יו"ר המחנה הציוני, אבי גבאי, הסביר השבוע שאם הוא היה ראש הממשלה, הוא היה "מביט בעיניים" למנכ"ל טבע וגורם לו לחזור בו מפיטורי העובדים. נתניהו, שבדרך כלל דווקא לא אוהב לשמוע עצות מהאופוזיציה, ניסה את השיטה הזאת. הוא הביט בעיניים של שולץ ואז גילה את הברור מאליו: אין לו מנוף של ממש על שולץ, משום שמדובר במנכ"ל חדש שזה עתה נכנס לחברה, שאינו צריך להגן על החלטות שכבר התקבלו ואם הוא לא יתייעל - החברה תקרוס.

במשחק האכזרי בין שולץ לבין הממשלה, רוב הקלפים נמצאים בידיו של הראשון, משום שרק שולץ יודע בדיוק כמה עובדים כדאי לו להחזיק בישראל, כמה הוא צריך לפטר וכמה אפשר להעביר למדינות אחרות. הא־סימטריה הזאת במידע נותנת עכשיו לשולץ את רוב הכוח במשא ומתן. אבל זה לא מצב ייחודי: לפני שנתיים עמדו המנהלים של מונופול הגז של נובל אנרג'י ויצחק תשובה מול נתניהו ופקידיו, והתוצאות היו דומות: הם קיבלו את כל מה שרצו - מחירים מופקעים, רווחיות מטורפת והגנה מפני שינויים רגולטוריים.

אגב, גבאי היה הרבה שנים בצד השני של המשא ומתן, והוא יודע בדיוק איך נגמר הרגע שבו הפוליטיקאי או הרגולטור "מסתכל בעיניים" של המנכ"ל. הרבה שרים, רגולטורים ופקידים הסתכלו בעיניים של גבאי שהיה מנכ"ל בזק, והתוצאה היתה שבזק נשארה מונופול עם שיעור רווח תזרימי של 60% - מהגבוהים בעולם. חיים סבן ושותפיו, ששלטו בבזק בתקופת גבאי, הסתכלו גם הם בעיניים של בכירי השלטון דאז, אהוד אולמרט, דליה איציק ואריאל אטיאס, והתוצאה היתה רווח שנתי של 30% - יותר מכפול ממה שמקובל בעסקות דומות.

אם היינו עוצרים את ניתוח כאן, היינו נשארים עם לא מעט שאלות מורכבות בלי תשובות חדות העונות על השאלה מה בדיוק מושחת בכלכלת שוק מעורבת כמו ישראל. כפי שראינו, השאלה מה מושחת תלויה בשאלה אם סביר או מוצדק לצפות מאנשים בשוק הפרטי לדאוג לדבר כלשהו מעבר לציות לחוק - שאלה שאין עליה תשובה ברורה.

ואולם זה הרגע להכניס בעל עניין חמישי לתוך הדיון בטבע - זה שנעדר כמעט לחלוטין מהדיון בטבע בחודש האחרון, ולמעשה בעשור האחרון. זהו בעל עניין די חשוב למעשה. חשוב יותר מכל אלה שהזכרנו. הוא זה שמימן את כל החגיגה הזאת.

החולים: הקופקסון היא התרופה המפורסמת בישראל. יש לה מאות אזכורים בשנה בעיתונות הכלכלית הישראלית. משנות ה-90 ועד אמצע שנות ה-2000 היא הוזכרה בעיקר בהקשר של הפיתוח שלה במכון ויצמן והמסחור שלה בטבע. החל ב-2003 היא הוזכרה בעיקר בהקשר של ההצלחה המסחרית האדירה שלה, ובחמש השנים האחרונות היא מוזכרת בעיקר בהקשר של ההיערכות של טבע ל"יום שאחרי" - כאשר הפטנט של הקופקסון יפוג, התחרות תיפתח והרווחים הגדולים ייעלמו.

משהו תמיד היה חסר בניתוח הזה. הוא אמנם מדי פעם הבליח, אבל בעיקר כהערת שוליים או כהנחת עבודה: הזווית של החולים בטרשת נפוצה - שנשענים על התרופה הזאת וקונים אותה דרך תוכניות ביטוחי הבריאות הפרטיים והציבוריים שלהם.

לפני שנתיים פירסם דניאל הרטינג, פרופסור חבר לרפואה ציבורית עם התמחות בביו־סטטיסטיקה ואפידמיולוגיה באוניברסיטת אורגון בארה"ב, מחקר על מחירי התרופות לטרשת נפוצה בשני העשורים האחרונים. המחקר, שנעשה עם שלושה חוקרים נוספים, גילה כי מחירי התרופות לטרשת נפוצה עלו בערך פי שמונה בעשור האחרון - פי חמישה עד פי שבעה מהעלייה הממוצעת במחירי התרופות בארה"ב, שהיא גבוהה מאוד בעצמה. בעשור הראשון להצגת רוב התרופות של טרשת נפוצה, העלות השנתית לחולה היתה 8,000 עד 11 אלף דולר בשנה. ב-2015 זה כבר היה כ-60 אלף דולר בשנה. חולה טרשת נפוצה ששילם 600–700 דולר בחודש, משלם כיום כ-5,000 דולר בחודש כדי לחיות.

בשבוע שעבר התקשרתי להרטינג כדי להתעדכן אצלו מה קרה בשנתיים האחרונות ומה היו התגובות למחקר שלו. "מי שמוביל את שוק הטרשת הנפוצה היא ללא ספק טבע", הוא אמר לי, "ומאז שפירסמנו את המחקר לא היה שינוי בתוואי הזה. מה שאנחנו רואים לאורך זמן הוא שכאשר נכנסות תרופות חדשות לשוק הזה, הן מגיעות בדרך כלל במחירים גבוהים מאוד, יותר מהמחירים של התרופות הקיימות - ומהר מאוד המחירים מתעדכנים כלפי מעלה".

מה מסביר את עליית מחירי התרופות? התשובה פשוטה להפליא: זה מה ש"השוק" מוכן לשלם. בארה"ב אין פיקוח על מחירי התרופות - והחברות יכולות לקבוע איזה מחיר שהן רוצות.

חברות התרופות מסבירות את העלייה במחירי התרופות כדבר הכרחי כדי לממן את המחקר והפיתוח שלהם. אבל בגרף שהציגו החוקרים, המצורף לטור זה, ובדו"חות הכספיים של החברות אפשר לראות שהטענה הזאת מנופחת, במקרה הטוב. בעשור האחרון, שבו מחירי התרופות עלו בשיעור הגבוה ביותר - הוצאות המחקר והפיתוח של רוב החברות ירדו דרמטית בשיעורן מההכנסות.

למעט רוש השווייצית - ההוצאה הגדולה ביותר של רוב חברות התרופות היא על פרסום ושיווק. הרטינג סבור שהאסטרטגיה של יצרניות התרופות לטרשת נפוצה היתה - בעשור הראשון לאחר כניסתן לשוק - להגדיל למקסימום את בסיס החולים, ולאחר שהן מיצו את מספר החולים הן החלו להעלות מחירים.

האם העלאת מחיר ב-700%-600% לתרופה מצילת חיים עם שוק אדיר של מיליארדי דולרים בשנה היא שחיתות? אם הקריטריון שלנו הוא החוק או היגיון השוק החופשי, התשובה היא מה פתאום. זה חוקי לחלוטין מכל כיוון אפשרי. חברות התרופות הן עסקים, ותפקידו של עסק בכלכלת השוק הוא למקסם את רווחיו - לרווחת בעלי המניות והעובדים.

אבל התשובה לא כל כך פשוטה גם אם נאמץ את נקודת המבט הקפיטליסטית. נתחיל עם השאלה מי משלם את המחיר, ולא פחות חשוב, מדוע הם משלמים את המחיר? האם הם משלמים את המחיר הגבוה רק בגלל ביקוש ורצון לבריאות? הנקודה היא שהמבוטחים - הן בביטוחים הפרטיים ובעיקר בציבוריים - הם אלה שמשלמים את המחיר. בארה"ב, החל ב–2006 נכנס לתוקף התיקון לחוק הידוע בשם מדיקייר D, שאותו יזם ממשלו של ג׳ורג׳ בוש הבן בלחץ מאסיבי של חברות התרופות על הקונגרס. התיקון קבע שתוכנית הביטוח הרפואית הציבורית הגדולה מדיקייר, המבטחת כ-55 מיליון אמריקאים מעל גיל 65, לא יכולה לנהל משא ומתן על המחיר של התרופות.

התוצאה מעניינת: ביטוח המדיקייר הציבורי האמריקאי משלם כ-50 אלף דולר בשנה עבור חולה של טרשת נפוצה; הביטוח הציבורי של ה-VA - גמלאי הצבא האמריקאי - משלם כ-35 אלף דולר בשנה, ואילו באוסטרליה, בריטניה וקנדה משלמים החולים, דרך חברות הביטוח, כרבע או שליש מהמחיר הזה. מה המחיר שמשלמות חברות הביטוח האמריקאיות הפרטיות? את זה קשה מאוד לדעת בגלל השיטה האמריקאית, שבה יש אינספור הסכמים מורכבים בין חברות הביטוח לבין בתי המרקחת וסיטונאי התרופות. השחקנים הרבים בשוק התרופות האמריקאי לא מוסיפים ערך לחולה וללקוח, אלא רק סיבוכים וחוסר שקיפות.

המורכבות והסיבוכיות של שוק התרופות האמריקאי הן חלק מחומת ההגנה של חברות התרופות מלחץ ציבורי. הרטינג וחבריו עורכים כעת מחקר נוסף, שבו הם ינסו להבין מי הם החולים שנאלצים לשלם מכיסם את עליית המחיר האדירה במחירי הקופקסון, ומה ההשפעה של עליית המחיר על הטיפול. אבל הסיבוכיות וחוסר השקיפות הם רק חלק מחומת ההגנה של חברות התרופות.

חפיר המים האמיתי שמגן על החברות הוא שהן מעבירות מדי שנה עשרות ולעתים מאות מיליוני דולרים בתרומות ובלובי לחברי הקונגרס בארה"ב. הסיפור המפורסם ביותר, שהבאתי כאן בטור לפני שנתיים, היה על חבר הקונגרס הרפובליקאי מלואיזיאנה, בילי טאוזין, שהוביל את החקיקה למען חברות התרופות בקונגרס. התיקון המפורסם מדיקייר D עבר בחמש לפנות בוקר, לאחר מסע לחצים של הלוביסטים של חברות התרופות. עם סיום תפקידו בקונגרס, עבר טאוזין להיות מנכ"ל איגוד חברות התרופות פארמה, בשכר של 2 מיליון דולר בשנה.

צילום: אילן אסייג

יש מאות סיפורים דומים לזה על חברי קונגרס ורגולטורים בארה"ב שחוקקו ופיקחו על חברות התרופות ועברו לעבוד אצלן או להיות לוביסטים שלהן במשכורות של מיליוני דולרים בשנה. הכל חוקי.

נחזור לשאלה: האם העלאת מחיר הקופקסון ב-600% היא מושחתת? לכאורה לא, כי לכאורה היא חוקית. אבל מי כותב את החוקים? חברות התרופות. מי נהנה מהחוקים? החברות טוענות שבאמצעות המחירים הגבוהים הן מממנות את המחקר והפיתוח (מו"פ) - אך ההוצאות היורדות על מו"פ, הרווחיות העולה של החברות, ההוצאות האדירות על שיווק ופרסום ומשכורות העתק למנהלים לא מחזקות את הטענה הזאת. החברות גם נוהגות להתעלם מכך שחלק גדול מהמחקר הבסיסי החשוב נעשה מתקציבים ציבוריים במוסדות ציבוריים כמו המכון הלאומי לרפואה של ארה"ב (NIH), אוניברסיטאות ציבוריות ואוניברסיטאות פרטיות שנהנות מסובסידיה באמצעות פטורים ממסים.

מדוע עלייה של מאות אחוזים במחירי הקופקסון מעולם לא עניינה במיוחד את הציבור הישראלי? כי מי שמשלם את המחיר הם חולים אמריקאים. בישראל מחירי התרופות נמוכים דרמטית, כי התכנון של מערכת הבריאות הישראלית הרבה יותר יעיל. כיצד היה מגיב הציבור הישראלי אם טבע היתה גובה 60 אלף דולר מחולי טרשת נפוצה ישראלים? כמובן - בסטנדרט הישראלי זה היה נחשב שחיתות ממדרגה גבוהה.

אבל החולים הם אמריקאים - ולכן לאיש בישראל אין עניין בכך שרוב ההצלחה של טבע בעשור האחרון נשענת על העלאת מחירים של הקופקסון.

מדוע הציבור בארץ ובעולם רגיש מאוד למחירי מניות, אך פחות רגיש למחירי תרופות? בין השאר, משום שחלק גדול מהציבור משלם את מחירי התרופות דרך ביטוחי הבריאות הפרטיים והציבוריים.

כאשר מכניסים את החולים או המבוטחים לתוך ניתוח שאלת השחיתות בטבע או במגזר העסקי בכלל, הקווים של מה מושחת ומה לא מושחת מתחילים לכאורה להתערפל, אבל במידה מסוימת מתחילים להיות ברורים יותר.

שחיתות אינה רק שאלה משפטית־פורמלית. היא שאלה ערכית הנוגעת לתהליכים הפוליטיים שמעצבים את המצב "החוקי". כאשר חברות הן אלה שמעצבות את חוקי המשחק - הן יכולות להיות במתחם המושחת, גם אם זה חוקי באופן פורמלי. כאשר רגולטורים ומחוקקים לוקחים כסף או עוברים לעבוד אצל המפוקחים - זה יכול להיות מושחת גם אם זה חוקי באופן פורמלי. כאשר דירקטורים מתעשרים והחברה נכשלת - זה יכול להיות מושחת, גם אם עיקרון "שיקול הדעת העסקי" מגן עליהם. הנורמות והערכים האלה אינם קבועים, אינם חרוטים בסלע וגם אינם בספר החוקים.

קל מאוד לראות מי נהנה מהשיבוש בערכים ובנורמות האלה בשנים האחרונות - הזינוק בחלקו של האלפיון העליון בעוגת ההכנסה ברוב המדינות המערביות הוא קצה חוט ראשון, בוודאי לא יחיד, בהבנה איך השיטה עובדת ומי אחראי לקידום הרעיונות והערכים המשובשים האלה. הפתרונות אינם פשוטים, הגלובליזציה מטשטשת את הגבולות המשפטיים, שוחקת את הריבונות של מדינות ומערפלת את הערכים.

אבל שום דבר אינו גזירת גורל: נורמות, ערכים וחוקים משתנים לאורך זמן, ולחץ ציבורי ומעורבות ציבורית הם קריטיים. זה לא התחיל בנתניהו, וגם לא ייגמר בו.

צילום: אוליבייה פיטוסי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker