היום שבו נהפכתי מאישה מנומסת לפרא אדם - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
המוסף השנתי של TheMarker

היום שבו נהפכתי מאישה מנומסת לפרא אדם

לפני שעברתי לגרמניה, החשבתי את עצמי לבחורה בעלת גינונים ונימוסים אירופיים כמעט ■ בן זוגי קיבל על עצמו את תפקיד המחנך: "את מפריעה לזוג הזה לעבור"; "את חוסמת את המדרכה עם העגלה"; "תני להם לצאת קודם, ואז תיכנסי לרכבת"

143תגובות
קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, במסיבת עיתונאים עם ילדים
FABRIZIO BENSCH/רויטרס

בשעות הערב נשמעה דפיקה מהוססת בדלת. השכנה הבלונדינית ותכולת העיניים — מראה גנרי למדי בגרמניה — עמדה שם בחלוק ובחיוך מזויף. "את לא מדברת גרמנית ממש, נכון?", החיוך לא מש מפניה. "אני מבינה ומדברת קצת", השבתי. "טוב, אז ננסה", המשיכה.

את דבריה דווקא הבנתי היטב: מתברר שחדרה צמוד לחדר השינה של הפעוטה שלנו, וזו, כדרכם של ילדים בני גילה, מתעוררת לעתים באישון הלילה ובוכה ללא סיבה ברורה, וזה ממש מפריע לה לישון. היא סטודנטית לרפואה שגם עובדת, כך שקשה לה עם חוסר השינה. היא יודעת שאין לנו מה לעשות עם התלונה הזו, אבל היה חשוב לה שנדע שגם היא סובלת. ובשבוע האחרון זה היה ממש בלתי נסבל. "אולי יוצאות לה שיניים?", הציעה באותו חיוך מעושה שהתחלתי לשנוא. "אולי. קנינו ג'ל לשיניים היום. נראה אם זה יעזור", החזרתי לה בחיוך מזויף משלי.

נפרדנו בנחמדות מזויפת. חוכמת חדר המדרגות, דהיינו כל המשפטים שעלו בראשי בדיעבד שיכולתי לענות לה, התרוצצה בראשי כל הערב. השכנה הצליחה להגביר את תחושת הזרות שלי, שבה אני נלחמת יום־יום. אמנם גם בישראל לא חסרים טיפוסים שיעזו להתלונן על תינוק שבוכה ומפריע את מנוחתם, אבל בישראל אני יודעת לענות ללא מעצורים; בישראל אני יודעת איך להשיב בשפת אמי העשירה; ויותר מכל: בארץ שבה נולדתי אני לא מרגישה כמו פיל בחנות חרסינה.

לפני שעברתי לגרמניה, החשבתי את עצמי לבחורה בעלת גינונים ונימוסים אירופיים כמעט, שמתנהלת במרחב הציבורי תוך התחשבות באחר, שמשתדלת לא לדבר בקול רם מדי, או חלילה לצעוק כך סתם ברחוב, לא לענות לטלפון הנייד כשזה לא מתאים, ולא לחסום את הדרך לאחרים. ואולם מאז שהגעתי לפה, נהפכתי לפרא אדם, שיש לחנכו ולחברתו, כך שיתאים לחברה מערבית.

רחוב בגרמניה
בלומברג

בן זוגי קיבל על עצמו את תפקיד המחנך: "עדי, את צועקת"; "את מפריעה לזוג הזה לעבור"; "את חוסמת את המדרכה עם העגלה"; "תני להם לצאת קודם, ואז תיכנסי לרכבת"; "תעמדי בצד הימני של הדרגנוע, כדי שהצד השמאלי יישאר פנוי לאלה שרוצים לנוע בעצמם". בכל הערה כזו הוא דואג לומר את שמי בטון רציני ומחנך, ומותיר אותי מובכת, נזופה ומסמיקה מהבושה.

לצד ההתחשבות בזולת במרחב הציבורי, הגרמנים ידועים בשמירה קנאית על פרטיותם — לקחים שהפיקו מאותה תקופה חשוכה. הם שיכללו את אמנות הסמול־טוק לשיחות ארוכות וממשיות על כלום, ויש כאלה שיימנעו מליצור קשר עין, כדי שלא יצטרכו לומר שלום מנומס, רחמנא ליצלן. כך היתה אחת השכנות בדירה הקודמת שלנו: בכל פעם שראתה אותי, השפילה מבט ומיהרה להיכנס לביתה. ואנחנו הלבנטינים, כידוע, הפוכים לחלוטין: חיינו — וחיי זולתנו — הם כספר פתוח.

בנוסף להיותי ישראלית, גם העיתונאית שבי רוצה לחפור ולשאול הרבה שאלות את הזולת. נשכתי את הלשון כל כך הרבה פעמים, כדי להימנע מלחטט או להביך את האדם שמולי, על אף שקורותיו סיקרנו אותי מאוד. למדתי לסתום את הפה, לומר שלום בחיוך מנומס, למלמל דבר מה על מזג האוויר המוזר לעונה ולהמשיך הלאה, תוך שסקרנותי לא באה על סיפוקה.

גם בגן השעשועים עם הפעוטה חשתי בולטת בזרותי. נדמה היה לי שכל האימהות הגרמניות על ילדיהן מצליחות להתנהל בשקט ובנימוס, ורק אני והפעוטה הצווחנית נותרות לנו שם בבדידות מזהרת, כי אני פוחדת לנסות לנהל שיחה ידידותית עם אמא זרה, שעלולה לחשוב שאני משוגעת. תחושת הזרות והניכור היתה כה קשה לפעמים, עד שכאשר אישה מבוגרת ניגשה לומר שלתינוקת קר/חם/לא טוב ואפילו הגדילה לעשות ולגעת בה ללא רשות — מעשה שבישראל היה מוציא ממני את המפלצת — שמחתי כי המעשה הפולשני הזה אפילו גרם לי להרגיש קצת בבית.

אנשים עומדים בתור בתחנת רכבת בגרמניה
בלומברג

החרדה מפני התנהלותי המגושמת והגמלונית החלה להתפוגג מעט עם כניסתה של בתי הבכורה לגן. שם גיליתי שגם פעוטות גרמנים עושים הרבה רעש; שגם אימהות גרמניות מאבדות את זה לפעמים; שלא מעט הורים מסתקרנים לדעת באיזו שפה אני מדברת עם בתי, וגולשים משם לשאלות שהיו נחשבות לפולשניות בעיני גרמני ממוצע, אך מבורכות בעיני הישראלית שכמהה למעט פתיחות וחמימות; ושהגננת של בתי היא פטפטנית בלתי נלאית, כך שבחודש ההסתגלות שביליתי עמה בגן למדתי הרבה פרטים על חייה, על בעלה ועל החבר הטוב שהיה נשוי לישראלית ויש לו ילדה אי־שם ברמת הגולן.

או אז הגיעה התלונה הזו של השכנה המנומסת ועדינת המראה, ובשניות חזרתי להרגיש כמו ממותה בחנות פורצלן, שכבר עשתה נזקים בשווי של מיליוני יורו, מבלי להתכוון. "ברוכה הבאה לגרמניה", צחקה חברתי הגרמנייה היחידה בעיר, בת למהגרים, כשסיפרתי לה למחרת את שאירע. אמרתי לה שהייתי המומה מכדי להגיב ושחברת פייסבוק אמרה שהייתי צריכה להפעיל עליה את רגשות האשמה ולתהות אם גם סבה וסבתה התלוננו, כשפעוטות יהודים בכו בגטו והפריעו את שנתם. הגרמנייה לא צחקה. היא הביטה בי בזעזוע, ואמרה בחשש: "לא באמת היית אומרת לה דבר כזה, נכון? זה נורא". "לא. לא באמת הייתי מעזה", השבתי. אחרי הכל, גם פילה ישראלית מגושמת מכירה היטב את הגבולות במרחב הגרמני, כשזה מגיע לשואה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#