מה תעשו כשתגיעו לגיל 100? לזיו אופק, שמכר חברה ב-235 מיליון דולר - יש רעיון - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה תעשו כשתגיעו לגיל 100? לזיו אופק, שמכר חברה ב-235 מיליון דולר - יש רעיון

אחרי שמכר את dbMotion ב"חצי ממה שאתה יכול לחשוב" - זיו אופק הקים את מרכז חדשנות CDI כחברה לתועלת הציבור, שבה "מנסים לפתור בעיות גדולות"

52תגובות
זיו אופק
אילן אסייג

זיו אופק, ספר על עצמך.

נולדתי בקרית גת ואחר כך שודרגתי לבאר שבע. למדתי הנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת בן־גוריון, וב–1997 התחלתי במסע של יזם סדרתי חולם ומגשים.

הקמת את חברת dbMotion, שנמכרה ב–235 מיליון דולר.

כן, זה התחיל בקניון ביג בבאר שבע ליד "סחתיין בפיצה" ו"צעצועים חצי חינם".

ספר קצת על המסע הזה.

הקמתי את החברה יחד עם שני עובדים. בהתחלה בתוך חברת נס טכנולוגיות, ובהמשך הפכנו לחברה עצמאית. הרעיון היה לעשות אינטגרציה של מידע רפואי.

בסך הכל תיק רפואי?

כן, זה קיים בהרבה מקומות, אבל לא היתה תמונה אחת של מידע. המערכת שהקמנו אוספת תוך כמה שניות את כל הנתונים ומציגה אותם לרופא. התחלנו בסורוקה ואחרי זה בכל בתי החולים של שירותי בריאות כללית, ואז התפשטנו לכל המדינה. בשיא הגענו ל–200 עובדים בישראל ובארה"ב ול–70–80 עסקות אסטרטגיות, עד שב–2013 נמכרנו לחברה אמריקאית גדולה בשם אולסקריפט.

יצאת עם הרבה כסף?

לא הרבה.

מה זה אומר?

זה היה נחמד, אבל זה חצי ממה שאתה יכול לחשוב.

רצית למכור?

זה היה המהלך הכי נכון לעשות בשביל החברה. ואכן הפכנו להיות בורג מרכזי בחברה הרוכשת, וגם החששות שהם יקטינו את פעילות הפיתוח בישראל התבדו. לא רק שהם לא הקטינו, הם כמעט שילשו את מספר העובדים. כאן בבניין הזה בפארק ההיי־טק בבאר שבע, כמה קומות מתחתנו, יש כרגע יותר מפי שניים אנשים מאשר ביום המכירה. חלק גדול מהם תושבי הדרום.

תאר את ההרגשה כשהעסק שלך נמכר.

זה היה עצוב. הסבירו לי שזה טבעי. היו גם תחושות מעורבות. מצד אחד, סיפוק מההכרה בפתרון שלי שהפך למשהו אסטרטגי. מצד שני, זה תינוק שגידלנו מאפס, שהרעיון שלו צץ בנסיעה לאילת — ואחרי 17 שנה לוקחים לך את זה.

משרדי חברת dbMotion ב-2013
עופר וקנין

ומה לגבי התחושה של "מהיום אין לי יותר דאגות"?

לא זה מה שעבר לי בראש. גם לא חגגנו במיוחד. נשארנו באותו בית במיתר.

המשכת לעבוד בחברה?

נשארתי עוד שנה וחצי בחברה האמריקאית כי התחייבתי בחוזה, עד שהבנתי שזה לא עובד. לא בשבילי.

מה היתה הבעיה?

יש אי־הלימה בין הראש של יזם קצת כאוטי וקצת מופרע לבין חברה אמריקאית מסודרת עם תהליכים מובנים. כל החברים שלי קיבלו תארי VP (סגני נשיא) על כרטיסי הביקור שלהם ואילו לי היה רשום Fellow.

Fellow?

כן, ברנש. שאלתי אותם מה זה "ברנש"? הם אמרו לי שזה תואר כבוד שמעטים בהיסטוריה שלהם קיבלו. ואז אתה מגלה שזה בעצם "שב בשקט, תעשה מה שאתה רוצה, רק אל תפריע, אנחנו רוצים להיות מסודרים".

אז זזת הצדה.

כן, היה לי זמן להאט. מצאתי את עצמי שואל מה גרם לנו להצליח. היום הרבה פעמים אני מסכם מפגש של יזמים עם דמעות בעיניים, כי אני אומר למישהו "יש לך רעיון מדהים, אתה הולך להיכשל".

מבאס. למה זה קורה?

כי שיעורי הכישלון גבוהים מדי. אבל זה לא גזרה משמים ש–95% נכשלים ושחלק אפילו לא יוצאים לדרך ולא נכללים בסטטיסטיקה. כנראה שמשהו לא עובד נכון באופן שבו מגדלים חדשנות, אם זה כל כך רע. הבעיה היא שחסרה פלטפורמה לגדל בה חדשנות, כי אין ראייה רחבה. אני יכול לתת על זה הרצאה שלמה.

אין זמן להרצאה שלמה, תן בשתי מלים.

אנחנו עוסקים הרבה יותר מדי בלחפש דגים בודדים ופחות משקיעים בחכה. אני יושב הרבה פעמים בישיבות השקעה, ורואה איך מתאהבים בטכנולוגיה בודדת, מתרגשים ממנה, מחזיקים אותה ביד ובתוך כל השיחה אני אומר בעדינות, למה לא שמעתי מלה אחת על אמא שלי.

אליהו הרשקוביץ

איך זה קשור לאמא שלך?

כי ההתעסקות היא עם זה שהטכנולוגיה היא מרכז העולם, בלי לחשוב על הסביבה ועל הצרכים. ואז אני שואל את עצמי אם אלה שהשקיעו בסטארט־אפיסט שיושב מולי נתנו לו כסף בצדק.

והתשובה?

כמובן שלא. סטטיסטית רואים שהמשקיעים לא יודעים במי להשקיע, אבל הם מסבירים שחייבים לחלק את העוגה ולבחור במישהו. למה, למשל, לא לתת ל–100 רעיונות לזוז צעד אחד, לא עד הסוף, ואז יהיו הרבה יותר הצלחות.

זה מה שאתה מציע?

כן. לפני שני עשורים זה היה אחרת. כיזמים היינו מפתחים תוכנה, כותבים איפיון, ואז מעבירים לפיתוח ערימה ענקית של ניירות. בהמשך עברה עוד שנה של בדיקות איכות, ורק אחרי שנה וחצי שיחררנו את הגרסה. העולם השתנה. היום פחות כותבים — יותר מתנסים ומתקנים. אם יש משהו שלא עובד, הורגים אותו אחרי שבוע.

איפה הבעיה?

הבעיה היא שבעולם החדשנות עדיין מתנהלים באותם מחזורים ארוכים. עושים ישיבה, אחרי חודש כותבים נייר עמדה, ותוכנית עסקית לוקחת עוד ארבעה חודשים ואז יוצאים לגייס כסף ועושים פיילוט, ורק אחרי שנה וחצי יש משהו קטן. בעידן של היום האתגר השתנה שלוש פעמים בכל הזמן הזה, וגם הטכנולוגיה. במקום לבחור אחד מתוך 100, לתת לו המון כסף ולראות אם הוא הגיע למשהו אחרי חמש שנים, אני מציע לתת להרבה יותר רעיונות סביבה תומכת ולקדם אותם שלב אחד. שלב הרבה יותר קצר וזול, בלי לשלוח מנכ"ל לארה"ב ובלי סיב אופטי שמגיע לעפולה. אם לא מצליחים מתקנים מהר ובזול.

ואם זה מצליח?

עוברים לשלב השני. רק ככה נתאים את העולם שמקדם חדשנות לעולם שבו נכתבת תוכנה.

ומה לגבי אמא שלך?

זהו, שכמעט כולם מתחילים עם פתרון שיש להם — ולא עם האתגר. מציעים לי לפתח חיישן שיהיה בבית על המקרר וזה יעזור לקשישים, אבל השאלה היא מה האתגר. רק אחרי שמגדירים את האתגר אפשר להתאים פתרונות.

מהו האתגר?

אחד הדברים המרכזיים שאני מדבר עליהם הוא בדידות של קשישים. האוכלוסיה מזדקנת, אנשים חיים הרבה יותר שנים, מי שנולד היום יחיה עד גיל 91, אחד מארבעה יגיע ל–100, זה אומר שיש עוד 35 שנה אחרי הפנסיה לחיות.

אנשים חיים היום יותר. זה לא מעודד?

זה שחיים יותר לא אומר שחיים טוב יותר. אתה יודע שבממוצע, מתוך 168 שעות בשבוע יש לקשישים אינטראקציות עם אנשים ארבע שעות, וגם זה הרבה פעמים עם סטודנטים מתנדבים שלפעמים במבחנים או בחופשה. אם שני בני הזוג לא מועסקים, יושבים בין ארבע קירות, לא מוצאים לעצמם ייעוד, מאבדים את החברה שלהם — זה משליך גם על המצב הרפואי והקוגניטיבי שלהם, שמידרדר.

דודו בכר

זה באמת אתגר גדול.

זה אתגר כל כך מורכב, שאי־אפשר לפתור אותו עם חיישן על המקרר, וגם לא עם טכנולוגיה ספציפית אחרת. לכן הקמתי את מרכז חדשנות CDI כחברה לתועלת הציבור, ואנחנו מנסים לפתור כאן בעיות גדולות. ההבדל בין יזם כמוני לגוף עסקי גדול הוא שיזם עומד על קצה המצוק ומתלבט, אני קופץ למטה.

ויהיה מה שיהיה בדרך למטה?

כן. אני רואה אם יש מים או אין רק באמצע הדרך, ואני יודע שב–50% מהמקרים אצליח לשחות. גופים גדולים יעמדו על הקצה לנצח, ייחשבו את כיוון הרוח, את מהירות וכיוון הנפילה, את ההסתברות שיהיו מים וכו'. אם אתה חושב שזה יכול לעזור, תעשה צעד. למשל, אחד הרעיונות שעלו כאן היה שאם כל כך קשה לחבר את הקשישים לסביבה, אולי נביא את הסביבה אליהם. הרעיון היה לרתום טכנולוגיות חדשות של מציאות מדומה או מציאות רבודה. במקרה כזה, אם הייתי הולך במסלול הרגיל של השקעה של סטארט־אפ, אין לי סיכוי להצליח.

למה?

כי אני לא יודע מה אני אומר בפגישה כזאת עם משקיעים, אין לי תוכנית עסקית, לא אדע לענות על 99 מתוך 100 שאלות, וגם מעצמי אוסיף עוד שאלות שלא יהיו לי עליהן תשובות.

ובכל זאת אתה יוצא לדרך.

כן, כי יש לי מודל חדשנות אחר ויש לי סביבה שבארגז הכלים שלה יש גם את הטכנולוגיה, גם את העיר, גם את קהילת הקשישים, גם את האוניברסיטה וגם את הביטוח הלאומי.

אתה עובד עם כל המוסדות האלה?

כן, אני משלב את כולם יחד. יש להם קשיים להתמודד. גוף ציבורי לא מסוגל להתנהל כמו סטארט־אפ. החוכמה היא לחבר ביניהם, כי יש להם עוצמה. עובדי הרווחה יודעים יותר טוב מכולנו מה קורה עם האנשים, מה הצרכים שלהם, אבל היכולת שלהם להגיע לפתרון חדשני וקצר לא טבוע בדנ"א שלהם. המפתח להצלחה הוא השיתוף. החשב הכללי באוצר עושה אתנו מהלך, זה חדשנות בפני עצמה לחבר שני סוגי גופים כאלה. זה פוטנציאל עצום. אני לא יודע להגיע ל–90 אלף איש, אין לי בזה הבנה עמוקה, אני אפילו לא יודע להגיע לכל תושבי באר שבע ללא העירייה.

אלה גופים כבדים וביורוקרטיים.

גופים גדולים באמת לא יכולים להיות קלים ולא צריכים להיות ככה. כולם יודעים שהם ביורוקרטיים, אבל הם מבינים, לפחות חלק מהם, שבעידן של היום אין להם ברירה, הם חייבים להיות מסוגלים לעבוד בפרדיגמות אחרות. הם מבינים שצריך יוזמות. רצף הטיפול בחולי סרטן זו בעיה שלא נפתרה בעולם, משרד הבריאות חבר אלינו לנסות לפתור את זה, אין להם ברירה. סיכון לא לוקחים כי נוח או כי אוהבים, אלא כי אין ברירה. בעידן של היום הגופים הממשלתיים יבינו שאין ברירה אחרת.

אז מה הסיפור עם מציאות מדומה ובדידות של קשישים?

אמרנו, בואו ננסה להתחיל להבין אם זה יכול להיות חלק מהפתרון. במקום לבזבז חמש שנים ו–5 מיליון דולר, קנינו שלוש ערכות של חברת אוקולוס (מפתחת משקפי מציאות מדומה שנרכשה על ידי פייסבוק) ב–400 דולר כל אחד. ככה מצאנו את עצמנו עושים ניסוי ראשון עם בני נוער בבאר שבע ואזרחים ותיקים שהתנסו במציאות מדומה. אחת שאוהבת דגים, אבל לא צללה אף פעם, יצאה לצלילה, אחרת טיילה בטנזניה שבה היא מעולם לא היתה.

משקפי מציאות מדומה
דניאל צ'צ'יק

ואיך היה?

החוויה מדהימה לכל אחד, תוך שנייה אתה שוכח את הסביבה שבה אתה נמצא. אין לנו עדיין מוצר שלם, אבל התגובות הראשונות של הקשישים היו כל כך מדהימות, שאמרנו בואו נעשה עוד צעד קדימה. גם בני הנוער שליוו את התהליך הגיבו מדהים.

אבל אם זה כבר קיים בשוק, למה צריך אותך?

אם אני אגיד לאמא שלי לקנות משקפי מציאות מדומה מה היא תעשה עם זה? איך היא תשתמש בהם? היא תתקין תוכנה? היא תצליח לעשות ככה טיול ברומניה? איך זה יעזור לה בבדידות? ברור שזה לא יעבוד. אבל אם אני אעטוף אותה בבני נוער ממגמות תוכנה והאוניברסיטה תהיה מעורבת, ואשלב את העיר שמספקת מקום ומשקיעים יעזרו ואצור אקו־ססיטם שלם — אז סיכויי ההצלחה גדולים יותר. בינתיים לא הוצאתי כסף ולא בזבזתי שנים של עבודה, רק חודשיים ו–20 אלף דולר בניסיון לפתור מצוקה נוראית.

מה זה בכלל הגיל השלישי?

שאלה טובה. היום כבר מדברים על גיל רביעי ואפילו חמישי, כי יש הבדל בין אדם בן 67 שרק יצא לפנסיה וכוחו במותניו לבין גיל 85–90, שאז יש כבר מגבלות והידרדרות קוגניטיבית. כדי להתחיל להתמודד עם זה צריך לעשות סגמנטציה, כי ברור שיש כמה גילאים בין הפנסיה למוות. צריך להגדיר אוכלוסיות וצרכים. המעבדה המובילה בעולם בתחום שבנינו כאן היא כלי מדהים לקדם את זה.

מה היא יודעת לעשות?

אנחנו מאמינים שהאתגרים שהגיל השלישי מתמודד עמם הם מולטי־דיסציפלינריים — תחושת שייכות, בדידות, ביטחון שהולך ונעלם, רפואה, מחלות כרוניות — כך שלא יעזור אם נעשה פרויקט אחד. צריך סביבה שמחברת הכל יחד. אז בנינו כאן פיזית את הבית של האזרח הוותיק במרכז ועטפנו אותו בארבעה אזורי חדשנות — הרפואה, המשפחה, החינוך והרווחה, וליד זה יצרנו מרחב של כל הכלים המתקדמים לסטארט־אפים, גופים ציבוריים, סטודנטים, מחקר ודאטה, והמבחן הוא ליצור התמודדות שלמה והוליסטית של כל השחקנים.

תן דוגמה איך זה יכול לפתור משהו.

ללא מרחב כזה, מה הסיכוי שלי להתייעץ עם עובדת סוציאלית שגם לה יש נגיעה לחיי ההורים בחיים האמיתיים? אפילו את הטלפון שלה אני לא יודע, אין לי איך למצוא אותה ואם אחייג, האם היא בכלל תרצה לדבר אתי? אבל הנה, היא פה. עצם זה שאנחנו מדברים בפינת קפה, רק מזה כבר נוצרו דברים, ואז היא אומרת לי שצריך ליידע את רופא המשפחה, ואני אומר לה שגם הוא פה, בואי נדבר אתו, ואז מסכמים לעשות ניסוי קטן עם סטארט־אפ שנמצא פה, לא עם הרבה תקציב, ונראה אם זה פתר את הבעיה. אם לא, לא קרה כלום. אם כן — נעשה עוד צעד, נעשה פיילוט, בהתחלה במעבדה, אחר כך בבית אבות ספציפי ובהמשך בעיר כולה. זה רעיון שנולד פה וסחף אחריו שחקנים חזקים. זה גם קשור לחזון של באר שבע שהגדרנו יחד.

למה הכוונה?

שבאר שבע תהפוך לעיר המובילה בעולם בתוך עשור בכל ההיבטים של הגיל השלישי — חדשנות, מחקר, הוכחת היתכנות מודלים, יזמות. זה נכנס לאסטרטגיה של העיר. יחשבו שאני על כדורים, אמרתי לראש העיר רוביק דנילוביץ', "בוא נכוון גבוה. כמו שפעם אמרת מכוניות — אמרת דטרויט, אצלנו זה יהיה אמרת גיל שלישי — אמרת באר שבע".

כמו שחולון רוצה להיות עיר הילדים — באר שבע תהיה עיר הזקנים?

בכלל לא עיר הזקנים, אלא בשורה של חדשנות לכל העולם. זה מתכתב טוב עם שאר החוזקות של העיר — היי־טק, חדשנות ויזמות. להראות לעולם איך באמצעות חדשנות אפשר לשפר את החיים של הגיל השלישי, הרי כולנו נהיה בגיל הזה. כמו שיצאה מפה תורה על סייבר, צריכה לצאת תורה על התחום המרכזי שהעולם יתמודד אתו בעשרות השנים הקרובות.

מלבד הגיל השלישי, במה עוד אתם עוסקים ב–CDI?

ברפואה, בחינוך, ברווחה, בערים חכמות. שאלו אותי איך כחברה לתועלת הציבור שתמיד קצרה במשאבים אפשר לעסוק בכל זה. אין גוף כזה בעולם, ואנחנו החלטנו לשלב את כל הנושאים באותם פרויקטים. לכאורה זה מסוכן ומגלומני.

אילוסטרציה חינוך כיתה
ניר כפרי

זה נשמע ככה.

אני מוכן להודות שההחלטה הזאת לא אחראית ושגויה, אבל זה יהיה רק בתנאי שתצליח לענות לי מהר על השאלה הבאה: גבר בן 76 שמתגורר בבאר שבע, איבד את אשתו בגלל סוכרת לפני שש שנים, הוא בעצמו חולה, הילדים שלו ברילוקיישן בקנדה וארה"ב, מצבו הפיננסי לא משהו וכל המחקרים מראים שבשלוש־ארבע השנים הבאות הוא יהיה לפחות באפיזודה אחת של דיכאון קליני. בדרך הוא יעבור בסורוקה, יעבור ניתוח ויחזור עוד יותר מוגבל. על איזה תחום דיברתי?

הממ...נראה לי שעל כמה תחומים יחד.

אוקי, אז לא אודה שזה לא אחראי ושגוי לטפל בכל התחומים ביחד. זה סיפור על בריאות, על פיננסים, על שאיפות, על תעסוקה, על רווחה — הכל בתוך מקרה אחד בודד. בסביבה שיצרנו, שמעודדת מחשבה יצירתית מחוץ לקופסה, במקום שאיזה מכשיר משוכלל יזכיר למטופל לקחת תרופה, למה שלא נחבר אותו לבני נוער, וזה יפתור את בעיית הדיכאון וגם בני הנוער יקבלו אחריות.

אבל העולם לא בנוי ככה. אי אפשר לפתור הכל יחד.

אנחנו פה כדי לשנות את העולם. בגלל זה לא נפתרות הבעיות הגדולות.

לא?

לא. מצבם של הקשישים לא משתפר, מערכת הרפואה לא מתקדמת, שיעורי הסוכרת עלו מ–3% ל–17%, בעלייה הראשונה של האתיופים הם היו באפס סוכרת, בשנייה קצת יותר מ–2%. היום זה 16.5%. מצב הנוער במצוקה והאלימות בקרב בני נוער, הישגי התלמידים שלא משתפרים, תאונות דרכים, שלא לדבר על תאונות דרכים אצל הבדואים. רצף הטיפול בחולי סרטן, מצב הניקיון בערים. כבר חמש שנים שאין גידול באוכלוסיה שהולכת לאזורים לא עירוניים. ערים בעולם גדלו במאות אחוזים, לוס אנג'לס גדלה ב–300% בין 2000 ל–2010, ג'קרטה ב–700%. זה גידול שמכניס את העיר לאתגר גדול בכל היבט בחיים — תעסוקה, תחבורה, ניקיון, צפיפות. ומה עושים כדי לפתור את זה?

מה?

שמים חיישן על הרמזור ואומרים "העיר חכמה". הבעיה לא תיפתר ככה. האתגרים גדולים מדי ומורכבים מדי. מדברים במונחים של פתרון ולוקחים עוד שנה כדי לכתוב עוד ניירות, כדי לגלות אחרי שש שנים שזה לא רלוונטי. המודל שלנו הוא להגדיר נכון את האתגר. האנלוגיה שלי היא לפאזל של 3,000 חלקים שלא רואים בו תמונה מול העיניים.

אז מגדירים את המסגרת?

כן, כמו בפאזל, לא מתעסקים בשלב ראשון עם הפרטים הקטנים. אני לא מרים חלק אחד, מנופף בו ואומר מצאתי פתרון. יש כל כך הרבה רעיונות מבריקים, הם פשוט לא מסודרים במקום הנכון. שום דבר לבד לא יפתור את זה, כי זה באמת אתגרים גדולים.

הבעיה היא שבמציאות אין לך את המסגרת.

הסרטון הכי נצפה של TED הוא של קן רובינסון, שמדבר על זה שילדים נולדים יצירתיים, אבל בתי הספר הורגים להם את היצירתיות. הוא מספר שם על ילדה בת 6 שבדרך כלל לא מקשיבה בשיעורים, חוץ משיעור אמנות. כשהמורה ניגשת אליה ושואלת אותה מה היא עושה, היא עונה: אני מציירת את אלוהים. המורה אומרת לה, אבל אף אחד לא יודע איך אלוהים נראה. והילדה אומרת: הם יידעו עוד דקה.

הרצאה של קן רובינסון - דלג

סיפור יפה.

גם אני אומר: תחזור לראיין אותי עוד שנה ותדע. הילדה לא שחצנית, היא בת 6, גם אני לא שחצן. שלא יישמע שאני הולך לפתור את כל בעיות העולם, אני לא יכול. נכון שאני מכוון גבוה, אני לא מפחד לעסוק במשהו שלא עסקו בו לפני, ולא מפחד לעסוק במשהו גדול. מערכת יכולה לפתור בעיות ואם טועים, טועים מהר ובזול, ואם מצליחים — מצליחים מהר ובזול.

מה אתם עושים בחינוך?

אנחנו עוסקים במקומו של הנוער בעולם. עד לפני שני עשורים הכל התבסס על עיקרון יסוד אחד: אני המורה, אני יודע; אתה התלמיד, אתה לא יודע. העיקרון הזה לא תופס כיום והשאלה היא מה תפקידו של המורה.

איך תמדוד הצלחה?

נשאל אם הצלחנו לעשות אימפקט אמיתי. לא אמירה כללית או באזז — אם באמת הצלחנו לשפר מדדים, אם האזרחים הוותיקים, בזכות מה שעשינו פה, הם פחות בודדים, אם יש שינוי ברצף הטיפולי בחולי סרטן, בנוער במצוקה, אם יש שינוי בחדשנות בבתי הספר — הכל בצורה מדידה. זה לא חייב להיות 100%. גם זה שביטוח לאומי מקדם חדשנות, זה לא טריוויאלי. אצלי, האזרח, המטופל, התלמיד, הקשיש, ההורים שלי במרכז — כל השאר מסביב. זה נשמע כסיסמה, אבל ככה אנחנו פועלים בכל מה שאנחנו עושים.

מה לגבי הצלחה עסקית?

הצלחה עסקית רק מאפשרת לנו להמשיך. אנחנו מחזיקים את עצמנו ומתרוממים כל שנה. אנחנו חברה לתועלת הציבור, אף אחד מאתנו לא יכול לקחת אגורה הביתה.

רק שכר.

כן, שכר בסיסי של עמותה. כל אחד מ–18 העובדים שלי יכול לקבל כפול לפחות, והם פה והם מאושרים לא פחות. איך אתה יכול לא להיות מרוצה כשאתה שומע קשישה אומרת: "רעדתי מהתרגשות, הוספתם לי שעות לחיים". או אחר שנעמד ואומר "הארכתם לי את החיים, אני רוצה לבוא גם מחר". איך מודדים את זה בכסף?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#