מאמיר פ. גוטמן ועד הילד שכל הרופאים רצו לכרות לו את הזרוע: למה על כל חמש אבחנות יש אחת שגויה?

אחרי שילדיה נולדו החליטה סיגל עצמון לממש את התשוקה שלה לעולם הרפואה ולהקים את מדיקס - "חברה שמסתכלת על המשולש בין החולה, ספק שירותי הרפואה והמממן" ■ כיום משרתת מדיקס לקוחות ב-90 מדינות

סיגל עצמון
סיגל עצמון. "תמיד רציתי להיות רופאה"צילום: אייל טואג

סיגל עצמון, מנכ"לית קבוצת מדיקס, מתגוררת בגבעתיים, נשואה + 3

סיגל עצמון, ספרי על עצמך.

נולדתי בבלגיה למשפחה ציונית. כילדה תמיד רציתי להיות רופאה, אבל לא הייתי התלמידה הכי מצטיינת בכיתה ולא חשבתי שאני מספיק חכמה. בהמשך למדתי כלכלה ומשפטים בשווייץ, ושם גם עבדתי בפיננסים ושוק ההון. ואז החלטתי שהחיים הבורגניים נוחים מדי, שהעתיד והכלכלה אולי בשווייץ — אבל הלב לא.

אז עלית לישראל.

כן, בגיל 23. התחלתי לעבוד בבנק לאומי, ובהמשך בעוד בנקים. ואחר כך הייתי ראש אגף השיווק באל על.

אז איך התגלגלת לעולם הרפואה?

אחרי שנולדו ילדיי החלטתי לממש את התשוקה שלי לעולם הרפואה גם בלי להיות רופאה, לחקור לאן העולם הזה הולך ואיך אני יכולה להשפיע על אנשים שמתמודדים עם מחלה קשה. ואז הקמתי את מדיקס.

מה זה מדיקס?

חברה שמסתכלת על המשולש בין החולה, ספק שירותי הרפואה והמממן. משולש שיש בו המון מורכבויות.

כמו מה?

בפני החולה עומדות כיום הרבה יותר חלופות טיפוליות מאשר בעבר. אנשים חיים הרבה יותר שנים והרבה פעמים עם מחלות כרוניות. בזכות טכנולוגיות ותרופות שפותחו הם מקבלים מענה, ובמקביל אין יותר מצב שבו פתרון אחד מתאים לכולם. לכל אחד פילוסופיית חיים משלו, ממון שעומד לרשותו, וכשמנתחים את המשולש הזה מגלים הרבה אינטרסים סותרים.

אינטרסים כלכליים?

ברור שחלקם כלכליים, אבל יש גם אינטרסים אחרים, כמו רצון של הרופא לקדם את עצמו.

למה הכוונה?

למשל, רופא שעורך מחקר קליני ינסה לגייס כמה שיותר אנשים. מחקר הוא חשוב, אך לא מתאים לכולם, ויש לבחון אותו בזהירות. מנגד, יש מחקרים שרופאים לא חשופים אליהם וחולים מפספים הזדמנות חיים.

אילו עוד אינטרסים יש שהציבור לא מודע להם?

יוקרה והחלטות ניהוליות. למשל, אם בית חולים החליט להשקיע במערכת ניתוחית רובוטית, הוא ינסה להפנות חולים לפרוצדורה הזאת, לפעמים גם אם מפעילים אותה רופאים בלי הרבה ניסיון.

וזה מזיק לחולים?

פוטנציאל נזק תמיד יש. אם אתה צריך לבחור בין רופא עם המון ניסיון אבל שעושה ניתוח שכולל את פתיחת הבטן, לבין להיות בין 100 המנותחים הראשונים בכלי טכנולוגי מתקדם אבל עם רופא פחות מנוסה — הייתי הולכת על האפשרות הראשונה. מצד שני, יש עקומת לימוד נדרשת, ואם הרופא הפחות מנוסה לא יתנסה — עולם הרפואה לא יתקדם.

אז מה צריך לעשות?

צריך לעזור לחולים מורכבים לטייב את ההחלטות הטיפוליות שלהם. הרי באף תחום חשוב לא עובדים לבד, לא בהשקעות ולא כשקונים בית, ודווקא במחלות קשות, בנכס הכי חשוב — הגוף שלנו — האדם עומד לבד מול אינספור אפשרויות.

אבל יש לו רופא.

אבל זה רק רופא אחד, ומי אומר שהוא יודע הכל? ומי אומר שהיום בעולם הרפואה, שהוא מקוטע ורב התמחויות ותתי־התמחויות, יש לרופא הזה כלים לראות את התמונה הכוללת? קחו למשל גבר עם גידול בערמונית: יש כל כך הרבה אופציות — טיפול הורמונלי, הקרנה, מעקב ללא התערבות, ניתוח להסרה חלקית של הערמונית, ניתוח להסרה מלאה, ניתוח פתוח, ניתוח לפרוסקופי, ניתוח רובוטי, ברכיתרפיה (שיטה לריפוי שבה מושתל מקור הקרינה בתוך הגידול הממאיר).

מבלבל. מה רוב האנשים עושים במצב כזה?

מתחילים להרים טלפונים, הולכים לרב אלימלך פירר, בודקים בגוגל, ובקיצור אוספים מידע. ואז מוצאים את הרופא הכי טוב ששמעו עליו, סביר שזה יהיה אורולוג. ומצליחים להשיג תור בפרוטקציה, הוא מקבל בפרטי, זה עולה המון כסף. בתחושה של אותו אדם הוא בטוח שהוא ניצח בכל המאבקים — פרטי ויקר, אבל הוא עקף בתור את כל מי שאין לו פרוטקציה.

ומה הוא מפספס?

הוא לא מבין שבכך הוא עשוי לצמצם לעצמו את החלופות הטיפוליות ולעתים לגזור על עצמו ניתוח. אם אכן צריך ניתוח — אז יש סיכוי גבוה שבאמת היה כדאי לו ללכת לרופא הזה. אבל לפני כן צריך לבחון את כל החלופות האחרות — ואת זה לרופא שאליו הוא פנה אין ככל הנראה כלים לעשות. כשאני מדברת על זה אני תמיד נזכרת במנכ"ל אפל סטיב ג'ובס.

מה עם סטיב ג'ובס?

היה לו הכל. לא היתה לו מגבלת כסף, לא היתה לו מגבלה של קשרים או נגישות לרופאים הכי טובים בעולם. כולם רצו להציל אותו. בביוגרפיה שלו אשתו מספרת שכל 5 דקות היה מגיע מישהו אחר ומציע לה את "הטיפול הכי טוב", וכל פעם זה היה טיפול אחר. לדבריה, לא היה אף אחד שהסתכל על התמונה הכוללת, אסף את הדעות של כולם, ריכז אותן ועשה בקרת איכות אובייקטיבית. והיא אומרת "איך אני אמורה לקבל החלטות ככה?". כשקראתי את זה קיבלתי תימוכין לחזון שלי שאדם לבד לא יכול להתמודד עם עומס המידע — לא משנה כמה כסף וקשרים יש לו.

סטיב ג'ובס מציג את האייפון הראשון
"כולם רצו להציל אותו". סטיב ג'ובסצילום: Paul Sakuma/אי־פי

אז מה האלטרנטיבה בעינייך?

שגוף אובייקטיבי בלי אינטרסים ינהל את התיק שלו. לפעמים צריך לשלוח לבדיקות נוספות, ואז לבחון את התוצאות בהסתכלות כוללנית רב־תחומית, לחשוב על כל החלופות ולהמליץ מה מתאים במקרה הספציפי. וזה אחד הדברים שאנחנו החלטנו לעשות. זה מונע אבחנות שגויות וגם טיפולים מיותרים שהעלויות שלהם מגולגלות על הציבור. רפואה מבוססת עובדות ולא אינטרסים היא טובה יותר לחולה ונכונה יותר למערכת.

ואיך אפשר לעשות את זה?

יש לנו פנימאים ורופאי ילדים, עם ראייה רחבה ואובייקטיבית על שיטות טיפול שונות. לכל חולה מוצמד רופא "מנהל מקרה" ואחות. אנחנו עושים רביזיה (בדיקה מחודשת) כמעט לכל הבדיקות שהחולה עבר, ובעיקר לבדיקות הדימות (MRI או CT). בחלק ניכר מהמקרים אנחנו עושים רביזיה לבדיקות הפתולוגיות.

למה צריך לחזור על בדיקות? זו לא עבודה כפולה?

מחקרים מצאו כשכאשר עורכים רביזיה לאבחנות של בדיקות דימות, ב–33% בממוצע נמצא מידע משמעותי שמשנה את האבחנה או את הטיפול. לגבי הפתולוגיה, זה נושא משמעותי שלא מנוהל נכון. אין כיום קווים מנחים שקובעים מתי צריך לעשות רביזיה, או מתי שולחים לרביזיה לחו"ל. פתולוגיה בחלקה היא תהליך סובייקטיבי שתלוי בניסיון של הפתולוג. יש מחלות שיותר קשה לאבחן, כמו סוגים מסוימים של לימפומות (סרטן של בלוטת הלימפה), סרקומות (גידול ממאיר המתפתח ברקמת חיבור) ומחלות שיכולות להיות דומות לסרטן.

כמו במקרה של אמיר פרישר גוטמן?

אין לי, וייתכן שלאף אחד אחר בעולם, יכולת חד־משמעתית להוכיח ללא כל ספק איזו מחלה הייתה לו, וייתכן שלא תהיה דרך להוכיח חד־משמעית מה קרה שם. עם זאת, אין לי ספק שהצוות המטפל באיכילוב עבד לפי כל ההנחיות והנהלים האיכותיים והמחמירים ביותר. ואין לי ספק שכמה פתולוגים מהמנוסים בארץ עברו על הבדיקה הפתולוגית שלו וקבעו את האבחנה, ועל פיה נקבע הטיפול. אמיר טופל על ידי טובי הרופאים בארץ. עם זאת, ומבלי להתייחס למקרה הספציפי הזה, לשאלות כמו מתי לעשות את הרביזיה נוספת, או באיזה מקרה לשלוח לחו"ל לרביזיה של הפתולוגיה — אין תשובות ברורות. אלה שאלות שלרופאים אין הנחיות עליהן, אין קריטריונים סטנדרטיים בינלאומיים ולא תמיד יש תקציב לכך. קבענו לעצמנו קריטריונים מחמירים על בסיס הניסיון המצטבר שלנו, אבל חשוב שיקבעו קריטריונים כסטנדרט ציבורי גורף.

תני דוגמה איפה זה משפיע.

קחו לדוגמה אישה שגילו לה גוש בכליה. ראו אותה שלושה מטובי הרופאים בתחום בארץ, שהמליצו על ניתוח לכריתת הכליה. היה לה ביטוח פרטי, הכל סודר, כבר קבעו לה תור לניתוח. אבל אז היא הגיעה אלינו. לקחנו את בדיקות הדימות שלה ושלחנו לרביזיה נוספת, והרדיולוג המומחה אמר שהמאפיינים של הגידול לא שגרתיים ולא בטוח שמדובר בגידול שמקורו בכליה. כינסנו ישיבה רב־צוותית עם שבעה רופאים מומחים שונים, הם חשבו על המקרה מחדש, והחליטו לא לשלוח אותה לניתוח אלא קודם לביופסיה, אף שבביופסיה בכליה יש סיכון. אבל אם אכן לא מדובר בגידול בכליה אלא בגרורה של גידול אחר או מחלה אחרת בכלל — אין טעם בניתוח. בביופסיה איבחנו שיש לה לימפומה, מה שמשנה את כל התמונה.

ואיך זה שינה את הטיפול?

אדם עם לימפומה צריך כימותרפיה. אם היו מוציאים לה את הכליה זה לא היה עוזר, ואפילו מזיק כי היא היתה צריכה לקבל את הכימותרפיה עם כליה אחת.

אבל לא תמיד זה חד־משמעי כמו בדוגמה הזאת. יש הרבה מצבים שבהם יש עמימות או כמה אפשרויות.

נכון, ולכן סיכום הבדיקות מועבר לייעוץ אצל רופאים מובילים בארץ ובעולם. אנחנו בקשר עם 3,000 רופאים בעולם המובילים בתתי־התמחויות שונות.

ואיפה המטופל בתהליך הזה?

משתפים את החולה, מציגים לו את האופציות על היתרונות והחסרונות שלהן, ויחד אתו מחליטים על הטיפול. בהסכמתו משתפים גם את הרופא המטפל שלו. במקרים מסוימים אנחנו עוזרים למטופל להגיע למחקרים קליניים, לטיפולים חדשניים, לאופציות שאולי לא חשבו עליהן.

אמיר פרישר גוטמן
"ייתכן שלא תהיה דרך להוכיח איזו מחלה היתה לו". אמיר פרישר גוטמןצילום: מוטי מילרוד

מה המודל העסקי שלכם?

זה בנוי על סבסוד צולב בין מבוטחים. חברת הביטוח משלמת לנו על כל מבוטח שלה, וההוצאה שלנו היא כמובן רק על חולה שפותח תיק. מטופל שמפעיל אותנו ישלם השתתפות עצמית של 380 שקל ברבעון.

מה האינטרס של חברת ביטוח לעבוד אתכם?

אם הן רוצות לגדול, הן חייבות לבדל את עצמן. חברות הביטוח כבר לא יכולות להיות רק payers ורק לכסות הוצאות רפואיות.

נשמע טוב, אבל זה צורם שמדובר בשירות לבעלי יכולת. רק מי שמבוטח בחברת הביטוח הראל יכול להגיע אליכם.

אני הולכת עם חברות הביטוח הגדולות כדי להגיע למסה כמה שיותר גדולה של חולים. בבוא היום, וכשזה יהיה רלוונטי, אשמח לעבוד עם קופות החולים והממשלה. בכל העולם כבר הבינו, שהחלום שהמדינה תדאג לצרכים הרפואיים המלאים של אזרחיה נגוז. מימון ציבורי הוא בור ללא תחתית, אין מספיק כסף ציבורי לכיסוי סביר, ולכן צריך לעשות מהלכים מתואמים של העברת חלק מהעול התקציבי הציבורי לפרטי.

גם למערכת הפרטית יש הרבה בעיות.

בטח, המון בעיות. אחת הבעיות הגדולות שאני מזהה היא ההבדל בין התנהלות המערכת הציבורית — שבה יש שקיפות, בקרת איכות, ומנגנונים שבהם רופא לא מקבל לבד החלטות — להתנהלות המערכת הפרטית, שבה אין שקיפות, אין דיווח, אין מנגנוני בקרה ואין מדידת תוצאות. ראית רופא אחד — תקבל רק את מה שהוא יודע לעשות, ולא דעה של צוות שלם שאולי יש לו זווית אחרת. ואז סביר שתגיע יותר מהר לניתוח.

כלומר, מבנה המערכת הפרטית הוא בעייתי.

כן, רופא פרטי רושם על הפתק מה שהוא רוצה. במערכת הציבורית יש מנגנון מדהים של בקרת הוצאות אשפוז ומתן תרופות, כי צריך להראות יעילות כלכלית, וזה מוביל גם לרפואה טובה יותר. המנגנון הפרטי לא צריך להיות ממלכה נפרדת ללא פיקוח, אלא מערכת תומכת למערכת הציבורית, תוך שיתוף פעולה ותחת רגולציה, כששמים את האזרח וצרכיו במרכז ומתוך הבנה שהמערכת הציבורית לא יכולה לממן את כל הצרכים של הציבור.

אז מה בעצם ההבדל בין מה שאתם עושים לבין מה שעושה הרב פירר?

אני מעריכה את הרב פירר ואנחנו משתפים פעולה מזה שנים רבות, ויישר כוח, איש יקר וגדול. אבל עילוי ככל שיהיה — מדובר באדם אחד, וזה לא יכול לעבוד בעולם הרפואה של היום. גם אם הוא שולח לרופא מסוים ומוצלח, למחרת יכולה להיות התפתחות במחלה וכבר צריך עוד רופא ועוד רופא. עולם הרפואה מאוד מקוטע, ואין גורם שמאחד את כל המידע עבור החולה, ומנהל את התקשורת עם כל הגורמים. אין אצלו מעקב ארוך טווח, אין תחקור, אין הסקת מסקנות, אין ביג דאטה. במקרה כזה צריך להעמיד מערכת עצומה מאחורי כל חולה, כולל כלים טכנולוגיים ומחקרים, ולא הצגת יחיד. נדרשת עבודת צוות, בקרת איכות וליווי.

בכמה אנשים טיפלתם עד היום?

מיטות חולים במסדרון בית חולים
"רופא בפנימית מגיע בבוקר למחלקה מפוצצת, ומתחיל מאבק להשיג דברים". (למצולם אין קשר לכתבה)צילום: אליהו הרשקוביץ

אלפים רבים. אנחנו נותנים שירות ביותר מ–90 מדינות, יש לנו משרדים בלונדון, בהונג קונג, בשנחאי, ואנחנו עומדים לפתוח בארה"ב ובדובאי.

ובכמה מקרים אתם מגלים שהאבחנה הראשונית שהחולה קיבל היתה שגויה?

ב–20% אחוז מהמקרים אנחנו משנים את האבחנה. כלומר, אם תשימו בחדר עשרה אנשים שיצאו מהרופא עם אבחנה משמעותית, לא שפעת, שניים מהם יושבים עם אבחנה לא נכונה.

האמת, אנחנו בהלם. זה נתון מפחיד.

אכן. ובנוסף, ביותר מ–40% מהמקרים אנחנו משנים את הטיפול שהוצע: ממליצים על טיפול אחר או מבטלים לגמרי. החזון שלנו הוא קודם כל להשקיע כל מאמץ בשלילת האבחנה ורק אחר כך, אם לא הצלחנו לשלול, לעבור למציאת הטיפול האופטימלי. התועלת במקרה של שלילת אבחנה היא הגבוהה ביותר, מעל ומעבר לכל טיפול שנמצא לאבחנה נכונה.

לדוגמה?

בקווים כלליים בגלל סודיות רפואית: הגיע אלינו תינוק שחודשיים אחרי הלידה אובחן כסובל ממומים במערכת הנשימה. הרופאים החליטו שהוא חייב לעבור פיום קנה (יצירת חור בקנה הנשימה) לצורך הנשמה מכנית, ניתוח לטיפול ברפלוקס קשה וניתוח שלישי להזנה חיצונית. אלה פרוצדורות משמעותיות שהיו משאירות אותו במצב סיעודי למשך כמה שנים. הרופאים לחצו על ההורים לאשר לבצע בדחיפות את הניתוח ואמרו להם שהם מזיקים לתינוק שלהם.

"אנחנו נותנים שירות ביותר מ-90 מדינות"צילום: אייל טואג

איך הם עמדו בלחץ הזה?

זה באמת קשה. כשנכנסנו לתמונה ניתחנו את המקרה וקיבלנו החלטה לא פשוטה: לוותר על הניתוחים. בתיאום עם הגורמים הרפואיים העברנו אותו לבית חולים אחר, שם הוא עבר סדרת בדיקות נוספות ונקבע שאפשר לנסות לוותר על הניתוח ולהסתפק בטיפול שמרני. זה לא שהילד היה בריא — אכן היו לו מחלות והוא נדרש לטיפולים רבים, אבל לא פולשניים. היום הוא בגן רגיל, מדבר, אוכל, בוכה, גדל כילד רגיל לכל דבר. לא סיעודי, בלי מכונות ובלי כלום. זה כל כך מרגש.

עוד סיפור אחד.

ילד שגילו לו סרטן בזרוע, וכל הרופאים בלי יוצא מן הכלל רצו לכרות לו אותה ואמרו שבלי כריתה סיכויי ההישרדות שלו שגם ככה היו נמוכים יהיו אפסיים. נאבקנו כדי להוכיח שהכריתה לא תשפר את סיכויי ההישרדות שהיו אכן נמוכים, אבל היו, ושווה להילחם ולהפוך כל אבן בחיפוש אחר טיפול משמר גפה. בהתייעצות עם כמה רופאים מובילים בחו"ל מצאנו טיפול חדשני שלא כלל כריתה של היד. הילד הוטס לשם על חשבון קופת החולים — נאבקנו גם על זה — וכיום אחרי כמה שנים אותו ילד חי, בריא ושלם. לעשייה הזו אין תחליף. יש הצלחות משמעותיות, אבל יש כמובן גם סיפורים פחות משמחים. אבל אני יכולה לומר שבכל מקרה הפכנו כל אבן אפשרית, בארץ ובעולם.

אלה שני סיפורים מרגשים, אבל גם מפחידים. אם יש כל כך הרבה טעויות מצד אחד, ומצד שני שירות כזה נגיש רק למי שיש לו ביטוח, אז מה עם כל השאר?

אנחנו עוד במצב טוב. יש מדינות, כולל מדינות מפותחות, שאנחנו מוצאים בהן שיעורי טעות הרבה יותר גבוהים, עד 70% אפילו.

זה מסר מייאש לקוראים שלנו ובכלל: למי שאין ביטוח פרטי, יש סיכוי של 20% שיקבל אבחנה לא נכונה וטיפול לא אופטימלי ב–40% מהמקרים.

החלום הסוציאליסטי שלכם לא קיים, כבר אמרתי לכם. עדיף שחלק מהאנשים יקבלו שירות כזה מאשר שאף אחד. אני מקווה שזה יהיה בסוף שירות לכל האוכלוסיה. אגב, משרד הבריאות דווקא הבין את זה. בעבר הוא הוציא חוזר שמורה לבתי החולים למנות מנהלי תיקים — קייס מנג'ר — שילוו כל חולה במחלה קשה.

מעולה.

רק שלא הוקצה לכך תקציב, וכמובן שזה לא קרה. זה מהלך שאם יעשו אותו כמו שצריך ידרוש תקנים רבים בבתי חולים. זו השקעה גדולה, אבל היא עשויה גם לחסוך כסף למערכת ולספק רפואה טובה יותר.

במה חולים המטופלים שלכם?

סרטן, מחלות אורטופדיות, מחלות ילדים, מחלות נוירולוגיות ועוד. ההשפעה שלנו היא במיקרו לחיי אדם אבל גם במקרו, כי ככל שאנחנו מטפלים ביותר אנשים אנחנו תורמים לסטנדרטיזציה של איכות.

נניח שהיית מגשימה את החלום שלך ונהפכת לרופאה, היית פועלת כיום כמו הרופאים במערכת — כלומר לפעמים בניגוד לאינטרס של החולה?

כנראה שכן, כי אתה נכנס למערכת מובנית של התמחות, תקנים, מגבלות. אתה יושב במרפאה ואתה רוצה להתפרנס ואין לך כלים ואתה לא יכול לעשות לבד את השינוי. הרבה רופאים עושים עבודה מדהימה, אבל הם לא עושים את מה שהם חלמו לעשות במערכות שבהן הם נמצאים.

תני דוגמה.

למשל: רופא פנימאי. הוא רוצה לעשות רפואה, להגיע לאבחנות ולהבריא את החולים שלו, רובם קשישים. פעם, לפני 20 שנה, לא היו לו בכלל כלים — היה לו סטטוסקופ, בדיקת דם, ידע וחוש הקליני שלו ובמקרה הטוב צילום חזה. הוא היה בודק את החולים, מדבר אתם, מנסה להגיע לאבחנה ולטפל בכלים הדלים. כיום הוא מנהל מלחמה אחרת לגמרי.

שהיא?

הוא מגיע בבוקר למחלקה מפוצצת חולים, עושה סיבוב, מבין מה מצב החולים, ומתחיל מאבק של להשיג דברים בתוך המערכת שבה הוא עובד בה. הוא צריך CT או MRI וזה עולה כסף למחלקה שלו, הוא צריך להשיג ייעוץ של זיהומולוג או קרדיולוג, או לזרז פתולוגיה, כל היום הוא מנסה להפעיל מערכות יחסים. יש בתי חולים בפריפריה שאין להם בכלל אפשרות. יש רופאים עם יותר ופחות יכולת השפעה. יש שאכפת להם יותר ויש שפחות. הרבה פעמים פילוסופיית החיים של מנהל המחלקה קובעת את התוצאות. למשל, יש מנהל שיגיד שיש גבול לכמות הבדיקות שצריך לתת לאדם דמנטי בן 90.

כי זה יקר.

כן.

אז יש שונות בטיפול באותה מחלה?

כמובן. יש שונות בין פרטי לציבורי, בין ערים, בין בתי חולים ובין מחלקות. בארה"ב, למשל, מחקרים הראו שונות עצומה בין בתי חולים מובילים בכמות הניתוחים שעושים ביחס לממוצע שצריך להיות למספר חולים עם אותה אבחנה: בניתוחי לב מצאו שונות של עד פי חמישה יותר ניתוחים בין בתי החולים הנמוך והגבוה, ובסרטן הערמונית פי 12. המשמעות היא שיש מקומות שלא מנתחים כשזו הגישה האופטימלית ויש כאלה שמנתחים גם כשלא צריך ולא מציעים לחולים חלופות אחרות. העלות הזאת מגולגלת עלינו, גם בריאותית וגם כספית. במערכת הפרטית הבעיה העיקרית היא חוסר השקיפות, מדידה, דיווח ובקרה. במערכת הציבורית אמנם יש דיווח, מדידה ובקרת איכות פנימית אך יש עדיין שונות משמעותית, למשל בין מחלקות פנימיות. כשאדם מגיע למיון במערכת הציבורית מדובר מבחינתי ברולטה רוסית, כי יש פנימיות עם תוצאות א', ויש עם ד', ה', ו' או ז' ואפילו ת'.

מה זה אומר מחלקה פנימית גרועה?

זה אומר שיעור גבוה יותר של תמותה במחלקה, תמותה תוך שנה מהשחרור, אשפוזים חוזרים תוך חודש, זיהומים, נפילות — הכל שונה בין המחלקות. צריך לטפל בזה. חיי אדם לא יכולים להיות תלויים בשונות הזו.

ולאדם הממוצע אין בכלל מושג לאיזו מחלקה הוא הולך ואיזו מחלקה יותר טובה מהשנייה.

כלום. וזה הכי גרוע. ברגע שאין סטנדרט איך צריך להתנהל, ויש אמונה שיש חופש פעולה מוחלט למנהל מחלקה, אז יש אחד שמוציא הרבה כסף והתמותה יותר נמוכה אצלו, ואחר מוציא פחות ויש אצלו יותר תמותה. אבל בעיני הנהלת בית החולים, כשיש לו תקציב נמוך ו"התמותה סבירה" — זה יכול להיות בסדר.

זה היה מסר אופטימי לסיום.

מה לסיום? לא דיברנו על עשירית ממה שרציתי לדבר.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ